הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בדצמבר, 2005 12 תגובות

בטירונות לימדו אותנו שצה"ל אינו נסוג לעולם ולכן, כאשר הצרכים הטקטיים מכתיבים את הסגת הכוחות, לא נקרא לזה "נסיגה" אלא "התקדמות לאחור". כך יש לראות גם את שמה המוזר של המפלגה החדשה של אריאל שרון. הפוליטיקאי המזדקן והמושחת הוביל את התרבות הפוליטית הישראלית אל עברי-פי-פחת ובשם "קדימה" יש הרבה ציניות טיפוסית מאוד לאיש ולרוב חסידיו. שרון החליף את האידיאולוגיה הבלתי מציאותית שבה דגל בכל שנותיו בליכוד, בטקטיקה המניחה לפי שעה את דעתם של הישראלים מהמעמד הבינוני ויוצרת אקלים של הידברות עם וואשינגטון. לארצות-הברית יש היסטוריה ארוכה של תמיכה במשטרים מושחתים בעולם השלישי מסיבות כלכליות או אסטרטגיות, וכך מצטייר עתה גם הרומן הקר עם ג’ורג’ בוש ועם חסידיו מהימין השמרני האמריקאי.

לבחירת השם התלוותה גם אתנחתא קומית מבדרת במיוחד. טומי לפיד, דילטאנט שאוהב להתחפש לאינטלקטואל, נזכר איכשהו בבניטו מוסוליני וב"אוונטי" (קדימה באיטלקית) והזדרז להאשים את שרון בבחירת שם מזוהה עם הפאשיזם. הבורות התהומית של לפיד לא הפתיעה אותי, כי אני עוקב אחרי האיש ואחרי דרכו העיתונאית והציבורית כבר שנים. אבל ההתפרצות שלו נגד שרון הסגירה את ההיסטריה שבה הוא שרוי עתה. נכון שמוסוליני ערך פעם את העיתון הסוציאליסטי-רדיקלי "אוונטי", אבל זה היה בתקופתו הפציפיסטית והאינטרנציונליסטית של האיש, ולעיתון לא היה שום קשר ללאומנות הטוטליטרית של הפאשיזם האיטלקי. האירוניה המרה נעוצה בדמיון הרעיוני העצום שבין לפיד לבין שרון, הפונים לקהל-יעד כמעט זהה. לפיד תקף את שרון על עניין של מה בכך, לא שקל מלים ולא בדק את העובדות ההיסטוריות משום שהוא אחוז פחד מאובדן שני-שלישים מכוחה של סיעת שינוי שלו בכנסת. בעידן הספינים זרק לפיד לחלל האוויר הצהרה שהזיקה לו מנקודת מבט יחצ"נית. בעיני הבורגנים תומכי לפיד זה היה גרוע מפשע, זו היתה שגיאה. גם על זה, ולא רק על זה, הוא ישלם בקולות רבים. לא נותר לו אלא להדגיש את ההבדל המשמעותי היחיד בינו לבין "קדימה": השנאה הבלתי רציונלית, אבל הפופולרית כל כך, כלפי החרדים.


המריבה הקטנה הזאת לא תסכל את התהליך החברתי-פוליטי שהוא בלתי נמנע. השכבות המבוססות, בעיקר החלק האשכנזי שבהן, יתאחדו כדי לבלום את עמיר פרץ שמפחיד אותם מסיבות רבות ומגוונות. דברי ההרגעה של פרופסור אבישי ברוורמן לא ישנו דבר. הפרופסור צודק, כמובן. פרץ יותר קרוב לטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, מאשר לסוציאליסטים אמיתיים מהדור הקודם. את ההיבט כלכלי-חברתי של נהייתו של פרץ אחרי הסוציאל-דמוקרטיה המתונה (הימנית) כבר ניתחנו כאן. ברור שפניו מועדות לתיקונים ולא לשינוי מהותי של המבנים הרכושניים בכלכלה הישראלית. אבל אנחנו, למודי ניסיון מר ואחרי שנות דור של ייאוש, מעדיפים הקלות בגזירות של הפריץ על החמרתן. תסלחו לי על האסוציאציה, אבל יש לשמאל שלנו מנטליות של קבוצת תחתית שאין לה ברירה אלא להסתפק בתוצאת תיקו ובנקודה אחת במקום לחלום על ניצחונות שלא יבואו.


עם זאת, אימוץ דרכו של בלייר במדיניות החוץ הוא טאבו לכל אדם שמאלי. כאן יש כבר אלמנט ברור של תמיכה חד-משמעית במדיניות החוץ הפראית של ג’ורג’ בוש, תמיכה בנשק הרתעה גרעיני, וביטחוניזם הנשען על כוחה הכספי והצבאי של וואשינגטון. לכן היחס שלנו להצטרפותו של ברוורמן ואנשים מסוגו למחנה פרץ הוא אמביוולנטי. מצד אחד, יש לברך על כך שהם העדיפו את פרץ על שרון המשחית כל חלקה טובה בשלטון החוק ושאין לנו שום אמון בו ובעמיתיו, מצד שני עצם השתתפותם בתהליכי קבלת ההחלטות במפלגת העבודה המתחדשת פירושה מתן כוח נוסף לאליטות במסווה של רפורמיזם מתון.


ההיערכות הפרלמנטרית המיידית איננה משקפת את עומק התהליכים שהמשבר הפוליטי הנוכחי מהווה רק את נקודת ההתחלה שלהם. חיים רמון ושמעון פרס, עם או בלי הצטרפות פורמלית ל"קדימה", שייכים למבנה החברתי שקם להגן על זכויות היתר שלו נגד השכירים מהעשירונים התחתונים. רמון כבר הצטרף, ואז באה גם עריקתו של פרס. אני מתעלם במתכוון מהתפרצותו הגזענית של גיגי פרס, אחיו הלא מוצלח של שמעון. מספרים שלדוד בן-גוריון היה אח שמכר גזוז בקיוסק בשדרות קרן-קיימת בתל-אביב, לא הרחק מביתו של מנהיג מפא"י. האח לא התפעל ממנהיגותו של בן-גוריון, והאגדה מספרת שהוא נתן גזוז בחינם למשמיציו של "הזקן". אז מה בכך? אנחנו בקושי אחראים להתבטאויות של עצמנו, ובוודאי שאין לתלות בנו שום אשמה בכל הקשור להתנהלותם התמוהה של אחים או של אחיות. לצערי אותו "גיגי" משקף את הלוך הרוחות בקרב רבים ממצביעי העבודה האשכנזים הוותיקים, שעלולים לתת עתה את קולם לשרון. אבל לזה אין קשר לאחיו שמעון.


רמון גורם נזק עצום לחברו לשעבר פרץ. שניהם ייצגו פעם את אותו זרם פוליטי-חברתי, אבל ההוויה מעצבת את ההכרה ורמון פועל בהתאם להלוך-רוחם הקולקטיבי של בני דורו, עדתו ומקצועו (עורך-דין). מעולם לא התארגנו האשכנזים מסביב לאינטרסים כה אנוכיים כפי שהם עושים עתה. אלה מהם (רבים מבחינה מספרית אבל עדיין מיעוט) שהולכים עם פרץ מוכיחים שניתן להתעלות מעל לאינטרסים כאלה. אני בהחלט משבח את לובה אליאב (שעליו מתחתי ביקורת פעמים אין ספור בטורים האלה) ואפילו את צעירי העבודה שמעולם לא היו גיבורי חלומותיי. לפחות בהקשר של מפלגת העבודה, התמיכה בפרץ אחרי שכבר עבר את ההליך הדמוקרטי משקפת היטב לא רק את התפיסה הפוליטית אלא גם את הרמה המוסרית של העסקנים. נכון שרמון ולדעתי גם פרס פשוט שייכים ל"קדימה" מבחינה רעיונית ומעמדית, ולכן אין טעם לחוש תרעומת כה קשה עליהם. אבל עצם השתתפותם בתהליך הדמוקרטי במפלגה חייבה אותם לקבל גם את תוצאותיו. פרס רץ מול פרץ ונכשל; רמון היה פעיל בכיר במערכה של פרס וכתב מאמר מגונה, פרו-שרון ב"הארץ" ערב הבחירות. אז גם להשתתף וגם לברוח אחרי שהתוצאות לא הלמו את הציפיות? זה ממש נלוז.


את דליה איציק קלטתי כבר בפגישתנו הראשונה, לפני יותר מעשר שנים. היא נפגשה איתי בלובי של מלון ירושלמי לפי בקשתה, וסיפרה לי שהיא רוצה שאתמוך בה מבחינה עיתונאית בבחירות הפנימיות לרשימה לכנסת שנערכו בסניף העבודה בעיר. סירבתי, והמלצתי כאן שלא להצביע בעדה. היא היתה די נעימה, וטרם סיגלה את המחוות הראוותניות של אשה גדולה מהחיים. אבל היא השתנתה, ולא לטובה. כמה אופייני לה שכבר ביומה הראשון בכנופיית שרון היא תקפה את שלי יחימוביץ’, שהצטרפה לפרץ ובכך איזנה במשהו את הנזק שאיציק גרמה. איציק שלחה לחלל האוויר את ההשמצה המקרטיסטית, שהצטרפותה של יחימוביץ מקנה לעבודה "ציביון של רק"ח". הלוואי שזה היה נכון.


גם במקרה של איציק, כמו בסיפורים הישנים על עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, ניתן היה להבין שהיא תגמור בימין. אז קראנו לזה ליכוד ב’, ובחמש השנים האחרונות "המרכז הלאומני", אבל המגמה היתה ברורה. בסופו של תהליך ארוך אנשים ונשים כמו איציק יעדיפו ביריון פוליטי כמו שרון על פני מועמד אותנטי של תנועת העבודה. את הדיבורים הציניים על אינטרסים אישיים יש לקבל בערבון מוגבל. זה נכון שפרס, איציק ורמון מבקשים לשקם את הקריירה הכמעט גוססת שלהם במחנה שרון אבל זה לא כל הסיפור.


הקרבה בין אנשי הימין והמרכז הלאומני בתוך מפלגת העבודה לבין הבן-גוריוניזם השרוניסטי היא אמיתית ואורגנית. המשימה הבלתי אפשרית כמעט של פרץ היא עתה לעצור את הסחף של המפא"יניקים הימניים ל"קדימה". פרס שלח את רמון ואת איציק לפניו, כמו עמוד האש ועמוד הענן בסיפור יציאת מצרים. אם תהיה עריקה המונית של אנשי תנועת המושבים, גם מקרב המושבניקים המזרחים, אז תיתכן גם נהייה ל"קדימה" באגף הניצי החזק של התנועה הקיבוצית. המעבר לליכוד קשה לאנשים האלה מבחינה סמלית, אבל "קדימה" היא מעין מתווך שמאפשר את האקסודוס העצום ימינה.


חרף הפיקנטריה של יחימוביץ פוקד עתה משבר קשה את הנהגת העבודה בראשות פרץ. אחרי הצלחתו המדהימה של האיש בפריימריס נראה היה שהוא מגבש את העסקנים סביבו. הוא אילץ את כל שרי העבודה לעזוב את הממשלה, ויצר מומנטום אדיר של תחייה והתחדשות במפלגה המזדקנת, הגריאטרית, הסובלת כל-כך מהסתיידות העורקים. אבל פרס ידע לנקום את נקמתו. הוא אולי לוזר, אבל גם פוליטיקאי מיומן ובהחלט חתרן בלתי נלאה.


מערכת הבחירות הכי מסקרנת במדינה מאז 1977 מעמתת אותנו עם אמיתות היסוד של הסוציולוגיה הישראלית, ומעמידה בפני כולנו מראה עצומה באור יום מסנוור וכמעט מסמא. בכירי העבודה חייבים לחשוב עד הסוף לפני שהם מהמרים על עתידם האישי, ורק האמיצים שבהם יכריעו בעד מאבק כפול וחסר פשרות נגד הימין ונגד המרכז הלאומני. אין לי ספק שלאיציק ולרמון יש תכונות עכבריות מובהקות, אבל רק במהלך השבוע הקרוב נדע אם באמת תהיה נטישה מאסיבית ומבוהלת של הספינה הטובעת. הפוליטיקאים עצמם יקבעו אם נבואת החורבן תגשים את עצמה, אם לאו. פרץ הוא הדבר הכי טוב שקרה למפלגת העבודה מאז אוסלו 1993, אבל ייתכן שהמפלגה, שרוב שליחיה נשבעו בשם שרון בשנים האחרונות, פשוט איננה ראויה לו.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. עזרא מכרמיאל הגיב:

    שני דברים.

    1. למה אתה סלחן כל כך כלפי פרס? גם אם נשכח את כל פשעי המלחמה אותם הוא תכנן ויזם( הפלסטינים והלבנונים לא יוכלו לשכוח) אנחנו המזרחים לא יכולים לשכוח את העצרת בבית שמש(1981) שם פרס הראה כמה הוא ואחיו קרובים. גם לא יכולים לשכוח את כל הקמפיין הגזעני של המערך באותם בחירות. השיא אז היה באמירתו של מוטה גור – "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים".

    פרס וגור.

    2. באמת המערכת הכי מעניינת מאז 77. זו אולי תחילתה של התפכחות פוליטית מצד המזרחים העניים והשתחררות מנטל החזות הסוציאליסטית מצד האשכנזים.
    הצעד הבא, הלוואי, יהיה התפכחות המוני האשכנזים מכזבי האליטות שלהם.
    עד אז כמובן נמשיך לשאול "איך זה שכל האשכנזים מצביעים שינוי/מרץ/קדימה/מערך למרות שזו דופקת אותם הכי הרבה?"

  2. נתן. הגיב:

    כותב חיים ברעם:

    "לצערי אותו "גיגי" משקף את הלוך הרוחות בקרב רבים ממצביעי העבודה האשכנזים הוותיקים"

    "ורמון פועל בהתאם להלוך-רוחם הקולקטיבי של בני דורו, עדתו ומקצועו "

    "מעולם לא התארגנו האשכנזים מסביב לאינטרסים כה אנוכיים כפי שהם עושים עתה"

    "השכבות המבוססות, בעיקר החלק האשכנזי שבהן, יתאחדו כדי לבלום את עמיר פרץ "

    ***************

    המשפטים הללו הם הסתה לשמה, המדביקים דעות לקבוצה אתנית שלמה בחברה הישראלית, שהדבר היחיד המקשר בין חברייה,הוא מקום הולדתם שלהם או של הוריהם.

    נכון שמדובר בסגנון פופולרי מאד במחוזות השמאל הקיצוני ,אבל חבל שגם חיים נדבק בחיידק הזה.

  3. חיים ברעם הגיב:

    לעזרא אני בכלל לא סלחן. אני תוקף אותו כבר 35 שנים, ועוד היד נטויה. אשר למצביעים מכל העדות, אתה צודק, כמובן.

  4. חררדו לייבנר הגיב:

    "קדימה" זה מזרחה, הזכיר מישהו בעיתון לפני כשבוע וצדק. פניה של "קדימה" לנסות לכפות מציאות בה תהיה נסיגה חלקית מאזורים בגדה המערבית כדי לאפשר את האחיזה בגושי ההתנחלויות. המפה שברק ניסה לכפות בקמפ דייויד היא המפה של שרון, היא המפה של פרס ורמון. הם רוצים לעצב את גבולות ישראל מזרחה מהקו הירוק ומקווים לאלץ את הפלסטינים להסכים, "שתי מדינות לשני עמים", חוזרת ואומרת ציפי לבני.

  5. איריס הגיב:

    לנתן,
    המשפטים הללו הם "הסתה" בדיוק כמו משפטים כאלו שמופיעים עם המילה "מזרחים" כל פעם במקום אשכנזים. זה לא הסתה ולא הסטה.
    כמו כל הכללה, הם לא מכלילים את כל הקבוצה באופן אבסולוטי, אבל אלו מושגים חשובים כדי להבין את המציאות הישראלית.
    כנס ל"קדמה" או ל"העוקץ" ותראה מאיפה המושגים הללו באים.
    מכיוון שהיו דיונים ארוכים בנושא, ואתה לא הראשון שמתרעם על זה, אני מצרפת קישור של מאמר והתגובות אליו, שנגעו בנקודה הזו.
    מקווה שיהיה לך מעניין ומלמד ומרגיע
    — קישור —

  6. אריאל הגיב:

    ולחשוב שמי שכותב מאמר מסוג זה הוא בעל אובייקטיביות עיתונאית. או שלהיפך-בזאת מתבטאת האובייטיביות העיתונאית שלו-בהשמצה של כל מי שאי פעם עזר לבנות חלקים מארץ ישראל. מה לעשות, יש אנשים שנועדו להרוס, ויש אנשים שנועדו לבנות.

  7. אחמד פילגר הגיב:

    תיקון קטן אבל חשוב מאוד לחבר לייבנר: צפי ליבני לא אומרת "שתי מדינות לשני העמים". היא אומרת שחומת האפרטהייד תהיה לגבול בין ישראל לבין הפלסטינים. אלה הדוגלים בסיסמא "שתי מדינות לשני העמים" אומרים משהו אחר לגמרי: יש להקים מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, וירושלים המזרחית בכבירה פלסטינית. ואמירה זו מקובלת רק על המפלגה אחת ויחידה בישראל: חד"ש.אפילו ה"שמאלן" עמיר פרץ שב ואמר שיש "בירה אחת מאוחדת וכו’ וכו’"…

  8. רמי הגיב:

    לראשונה (או לפחות, לראשונה מזה זמן רב) נוצרה מפלגה סוציאל דמוקרטית בישראל. ראוי וחשוב שמרץ תחבור אליה עוד לפני הבחירות. גם אם לא תזכה בהגה השלטון, תוכל המפלגה להוות אופוזיציה אמיתית שתעמיד לפני הציבור אלטרנטיבה ואידך גיסא לכל תעלולי שרון אולמרט במדיניות החוץ ובבניית תקציב המדינה.

  9. הגרמני הגיב:

    מספר אנקדוטות,
    גם אחיו(החורג) של גרהארד שרודר, מובטל לא יוצלח, כתב ספר המשמיץ את אחיו.
    לגבי מפלגתו החדשה של שרון. גם היא מונהגת של ידי אשכנזים, וראו זה פלא, בסקרים האחרונים צונח הליכוד אל מתחת לעשרה מנדטים. האם תמשך צניחה זו, גם יבחרו מופז, או "סטיב" המזרחיים לראשות התנועה?
    לא שאני תומך במפלגת העבודה, אך בראשה, ולראשונה, עומד מזרחי, ועוד סוציאליסט. האם זה לא הזמן שכל אותם מזרחיים, חילונים וסוציאליסטים יעברו ממחנה ש"ס למחנה העבודה? או שאולי מדובר בטינה כה עמוקה ובלתי רציונאלית כלפי מפלגת העבודה?
    ושאלה אחרונה לעזרא מכרמיאל. אתה צודק ששינוי, מר"ץ והמערך דפקו יותר אשכנזים ממזרחיים, ושהליכוד האנטי-סוציאליסטי פגע בשכבות הנמוכות. אז כיצד זה קורה שמרבית מתומכי הליכוד הינם מזרחיים?

  10. אלון הראל הגיב:

    אין ספק כי ההתנגדות למפלגת העבודה היא אמוציונלית הן מצד השמאל והן מצד רבים מן המזרחיים. התנגדות זו הייתה מוצדקת כל עוד מפלגת העבודה פזלה למרכז ןלימין.

    היום זו הזדמנות להבהיר למפלגת העבודה כי דווקא פזילה לשמאל מבטיחה הצלחה אלקטורלית. אין זה אומר בהכרח כי סדר היום של מפלגת העבודה הוא אידאלי. אולם אם מפלגת העבודה תכשל בבחירות אלה, הפנים החדשות שנראה שם בבחירות הבאות יהיו בן אליעזר ופרס.

  11. נתן. הגיב:

    שלום איריס.

    להלן מספר משפטים שאינם בגדר הסתה אלה פשוט "הכללה":

    הרוסיות זונות.
    המרוקאים חמומי מוח.
    הגרוזינים מסריחים.
    הרומנים קמצנים.
    האתיופים ירדו מהעצים.

    שבוע טוב ורגוע גם לך.

  12. Itai Nartzizenfield הגיב:

    Lova Eliav?

    As somebody who supported his 1984 campaign, and regrets it, I would like Lova Eliav to be the symbol of what Labor could have been, but he is not waht he could have been. Having missed past references to him by Chaim Baram, could the author reminds us what is his criticism?

הגיבו לנתן.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים