הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בדצמבר, 2005 3 תגובות

הסופר הפקיסטני טאריק עלי מבקר בימים אלה בקובה בהזמנת מכון הספר הקובני, ובין היתר השתתף בדיונים שנערכו באוניברסיטת הוואנה. מחבר הספר "התנגשות התרבויות" אמר כי "העם הפקיסטני אסיר תודה לרופאי קובה. הרופאים הקובנים הם היחידים שהגיעו למקומות הרחוקים ביותר כדי לטפל בקורבנות רעידת האדמה הקשה שפקדה את ארצי לאחרונה". יחד עם נעם חומסקי, הווארד זין ומעטים אחרים, נמנה טאריק עלי בין הידועים שבין הוגי הדעות של השמאל. עלי מרבה לכתוב ומשקף בדור האחרון את רוח ההתנגדות לאימפריאליזם.

כאמור, עלי הגיע לקובה ביום שישי האחרון בהזמנת מכון הספר הקובני כדי להשתתף בסמינר שנערך בהוואנה לזכרו של הוגה הדעות הצרפתי ז’אן פול סרטר. כמו כן, הוא דיבר ארוכות בפני הסטודנטים על המלחמה בעיראק. עלי עוקב מקרוב אחר המלחמה ושני ספריו האחרונים "התנגשות התרבויות" ו"בוש בבבל" הוקדשו לנושא. שני הספרים זכו לשבחים רבים והיו לרבי מכר בארה"ב ובאירופה. במהלך ביקורו פורסם כי "התנגשות התרבויות" יתורגם לספרדית ויפורסם בקובה.


השיחה עם עלי איננה בדיוק ראיון "על פי הספר". זו שיחה בה הוא התייחס לשורה ארוכה של נושאים: הכרזת בוש שניתן להוציא חלק מחיילי ארה"ב מעיראק, הידיעה שדלפה באנגליה לפיה בוש התכוון להפציץ את תחנת הטלוויזיה אל ג’זירה, ביקורו בקובה…


ש. הממשל האמריקאי מפרסם מדי יום מידע לפיו טרוריסטים בינלאומיים פועלים בעיראק. האם יש להאמין למידע זה?


ת. לארה"ב המונופול בהגדרת "מיהו טרוריסט", ולכן היא עושה מאמצים גדולים כדי להוכיח שאין התנגדות בעיראק נגד הכיבוש האמריקאי אלא אך ורק פעולות טרור. וכדי לבסס טענות אלה, שבים ומעלים את שמו של מוסא אל-זרקאווי. אבל אותם מקורות שוכחים לציין שאותו אל-זרקאווי הגיע לעיראק לאחר הכיבוש האמריקאי. במלים אחרות, הכיבוש הוא שהוליד את הטרור ולא להיפך. גם אל-קעידה החלה לפעול על אדמת עיראק אחרי הכיבוש. מה שלא מספרים לנו הוא שההתנגדות העיראקית ברובה מורכבת דווקא מכוחות לאומיים, חלקם אנשי כוחות הביטחון בעת שלטונו של סדאם חוסיין. כוחות אלה הכינו את הקרקע להתנגדות המזוינת עוד בטרם כבשה ארה"ב את עיראק. זו הסיבה להופעתם הפעילה והמיידית עם כיבוש עיראק. במדינות אחרות שהיו תחת כיבוש, התנגדות מסוג זה הופיעה עם הזמן. במקרה העיראקי, ההתנגדות פרצה כעשרה ימים לאחר נפילת בגדד בידי האמריקאים. האסטרטגיה של הכובש היא לפלג, לפלג עוד ושוב לפלג. הכובש בעיראק משחק את קלף הפילוג האתני בין שיעים, סונים וכורדים. אין ספק ששיעים רבים משתפים פעולה עם הכובשים. אך שיתוף פעולה זה ייפסק כאשר מספר גדול של שיעים יפרצו את מסגרות הממסד הדתי ויפעלו באופן עצמאי. בכל מקרה, הכובשים נקלעו לדרך ללא מוצא: או נסוגים בבושת פנים ותוך אבידות כבדות או שמוסרים את ניהול העניינים לממשלת בובות תוך הסכמה מפורשת עם משטר המולות באיראן, בכל מקרה הכיבוש יסתיים מוקדם מהצפוי. לא ניתן להמשיך ולכבוש את עיראק ללא הגבלת זמן.


ש. אין לשכוח שהטרור הממלכתי האמריקאי הוא השולט בכיפה…


ת. … הטרור הממלכתי האמריקאי אינו חדש. מקורו ב"דוקטרינת מונרו" שבתחילת המאה ה-19, שהגדירה את אמריקה הלטינית כ"חצר האחורית" של ארה"ב. במהלך המאה ה-20 ארה"ב היתה למעצמה היחידה בעולם שעשתה שימוש בנשק אטומי. לאחר מכן האמריקאים עשו שימוש בנשק כימי נגד קוראה ונגד העם הווייטנאמי – דבר המוסיף לגרום לנזקים ברכוש ובנפש גם כשעברו שנות דור. עוד נעשה שימוש באורניום בחימוש האמריקאי במלחמות המפרץ. בקרב רבים בעולם אין אשליות לגבי טיב מדיניות החוץ האמריקאית. הבעיה נעוצה באליטות המנהלות את ענייני המדינות השונות. אין הן מוכנות להתמודד עם ההגמוניה האמריקאית. זאת בניגוד למצב באמריקה הלטינית בה מתפתחת התנגדות פוליטית נגד האימפריאליזם.


ש. מה יקרה בעיראק לאחר נסיגת ארה"ב? יש חברי קונגרס ואף גורמים בפנטגון הדורשים לסגת מעיראק…


ת. … לעת עתה לא צפויה נסיגה. ארה"ב אינה מוכנה למפלה צבאית נוספת בעיראק. יתכן שינסו לחלק את עיראק לקנטונים או יקימו מדינה כורדית בסיוע ישראלי. תהיה נסיגה רק כאשר האמריקאים יחושו שיש גורמים בשטח היכולים להבטיח את המשך דרכם.


ש. טענת ש"לא ניתן לנצח צבאית את ארה"ב", אז מה עושים?


ת. רציתי להדגיש שבידי ארה"ב הכוח המזוין החזק בעולם. שליטי ארה"ב מסוגלת להחריב מדינה נוספת כיד להבטיח את המשך ההגמוניה שלה. יחד עם זאת, בתוך ארה"ב גופא יחסי הכוחות משתנים. המצב הפוליטי כעת הוא שונה מהמצב הפוליטי לפני ארבעים שנה. כמו כן הרכב האוכלוסייה בארה"ב משתנה והיום חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הוא ממוצא לטינו-אמריקאי. אני מייחס חשיבות רבה למאבק האנטי-אימפריאליסטי המתפתח באמריקה הלטינית. כאן, התנועות החברתיות נאבקות בקפיטליזם וניתן למצוא בני ברית בקרב אזרחי ארה"ב למאבק זה. לצערנו, התנועות האיסלמיות, כולל הקיצוניות שבהן – כגון תנועות של אוסמה בן-לאדן, הן תנועות ניאו-ליברליות. אין להן כל ראיה חברתית ואין להן כל ראיה אנטי-קפיטליסטית באמצעותה ניתן להקים חזית בינלאומית לקידום מאבקי העמים.


ש. בעוד מספר שבועות עומד להתכנס הפורום החברתי העולמי, הפעם בשלוש יבשות. בספרך "בוש בבבל" אתה מציע להפוך את הפורום לגרעין של חזית אנטי-אימפריאליסטית עולמית. האם אתה סבור שניתן לממש הצעה זו?


ת. אני הצעתי בפורום החברתי העולמי שנערך השנה בפורטו אלגרה לפתוח במערכה בינלאומית נגד בסיסי ארה"ב ברחבי העולם. באופן כללי ההצעה התקבלה בחיוב. אבל אין לשכוח שחלק לא מבוטל מהתנועות המרכיבות את הפורום הן ארגונים לא ממשלתיים. אלה ארגונים לא ממשלתיים במדינות בהן הם פועלים, אבל מימונם בא לרוב ממשלות אחרות, מערביות. לרוב הארגונים הלא ממשלתיים מפחדים להיכנס לשדה הפוליטי, כי הם מפחדים לאבד את המימון המערבי. לכן אני שב וטוען כי התנועות החברתיות באמריקה הלטינית, רובן ככולן פוליטיות ובעלות תפיסות חדות, צועדות היום בראש המאבק האנטי-אימפריאליסטי. ולא רק תנועות חברתיות נאבקות באימפריה. גם קובה וונצואלה הן חלק מהחזית האנטי-אימפריאליסטית. האמריקאים יודעים היטב שוונצואלה איננה עוד "רפובליקת בננות" כי בשטחה מצוי נפט רב. ארה"ב תלויה בנפט שמגיע מעבר לים, אבל אינה יכולה להתערב צבאית ובאופן מיידי בעיראק, ונצואלה, קובה, סוריה, בוליביה, איראן… כבר עתה קיימת מחלוקת רבה בקרב העם האמריקאי סביב מלחמת עיראק. אני לא רוצה להישמע אופטימי בכל מחיר, אבל יש יסוד לתקווה שהדברים ישתנו.


ש. האם אתה סבור שהפורומים החברתיים מסוגלים לשנות את העולם?


ת. לבד הם אינם יכולים לעשות דבר. כדי לשנות את העולם אנו זקוקים לתנועות חברתיות המוניות בעלות אופי פוליטי והנהגה נחושה. זהו המקרה של הוגו צ’אבס בוונצואלה. גם בבוליביה התנועה החברתית יכולה לנצח במידה ואבו מוראלס יבחר לנשיאות בבחירות שיתקיימו בחודש הקרוב. לצערי, התנועה החברתית הגדולה והחזקה ביבשת: תנועת האיכרים ללא אדמה בברזיל טרם זכתה לכך.


ש. באמריקה הלטינית ישנן תנועות חברתיות הסבורות שניתן לשנות את המציאות החברתית ללא תפיסת השלטון. האם אתה שותף לדעה זו?


ת. זו שטות. אלה רק מלים. האם ניתן היה לשנות דבר מה במציאות הקובנית אילולא הכוחות המהפכנים היו תופסים את השלטון ב-1959? יתכן ולא ניתן לשחזר את הניסיון הקובני בכל מקום, אבל לא ניתן לוותר על השלטון.


ש. יש גם תנועות חברתיות הסבורות שהדרך השלישית של בלייר היא הנכונה…


ת. טוני בלייר איננו איש שמאל ומעולם לא היה כזה. בתוך מפלגתו, הלייבור הבריטית, רבים תקפו אותו על כך ואף כינו אותו "מרגרט תאצ’ר משלנו". תאצ’ר עצמה שיבחה לא פעם את בלייר ואף כינתה אותו "ממשיך דרכי".

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. דן הגיב:

    טארק [טית-אלף-ריש-קוף] עלי.

  2. אחמד פילגר הגיב:

    זה אולי קטנוני, אבל שמו של טריק עלי הוא אכן טריק עלי וכך הוא כותב את שמו. טריק עלי הוא פקיסטני והשמות הפרטיים הנהוגים במזרח התיכון לא נכתבים שם באותה צורה.

  3. דן תמיר הגיב:

    אינני מכיר את מר עלי אישית, אך לפחות באתר אינטרנט אחד הכתוב עברית שבו בקרתי, שמו אכן מופיע כך: טארק עלי. — קישור —
    ככלל, למרות שבהדו, איראן, אפגנסתאן וכיו"ב ארצות מוזרות מבוטאים שמות ערביים באופן שונה, הרי שהם נכתבים כמו במקור.

    עיון בטקסט מעיד גם על טעות קטנה בתרגום שמו של הספר לעברית: אין מדובר ב"התנגשות התרבויות" (ספרו הידוע של הנטינגטון), אלא ב"התנגשות הקנאויות", או "התנגשות הרדיקליזמים".

הגיבו לאחמד פילגר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים