הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בדצמבר, 2005 תגובה 1

בימים אלה מציינים בבוסניה עשור לחתימת הסכמי דייטון ששמו קץ למלחמת האזרחים הממושכת והעקובה מדם ביוגוסלביה. אבל לתושבי בוסניה העניים אין הרבה סיבות לחגוג. "אין יותר תקווה, אין לי עבודה, אין לי כסף. מה שנותר הוא לצאת כמה שיותר מהר מבוסניה". אלה דבריו של חסאן, בן 24, העומד בפתח שגרירות אוסטריה בסרייבו. לצידו עומדים עוד כמאה גברים, רובם צעירים, וכולם מובטלים. המובטלים יודעים שאין טעם להוסיף ולעמוד בפתח השגרירות בתקווה לקבל ויזה על מנת להגר. "אבל מי יודע? אולי היום, יהיה זה יום המזל שלי ואקבל את הוויזה", אומר חסאן. המלחמה הסתיימה לפני כעשור, אבל רוב האזרחים רק שורדים. עתה אין צורך לרוץ ברחובות סרייבו מפחד הצלפים. למעשה אין לאן למהר. על פי הנתונים הרשמיים מספר המובטלים בקרב העובדים הוא כ-40% וכמחצית האוכלוסייה מתחת לקו העוני. קו העוני בבוסניה נקבע על פי הכנסה למשפחה של 120 יורו לחודש (670 שקל). המצב החברתי הנפיץ נוצל היטב על ידי הכוחות הלאומניים.

חסאן הגיע אל סרייבו מהעיר זניקה, 70 ק"מ צפונית לבירה. הוא מתגורר עם הוריו, שתי אחיותיו והסבתא. לחסן חלום אחד ויחיד: לצאת כמה שיותר מהר ממולדתו. הוא לא לבד. על פי הסקרים זהו חלומם של 70% מצעירי בוסניה. "אנו שישה מבוגרים המצטופפים בדירה של 60 מ"ר ומתקיימים משכרו של אבי, 270 יורו לחודש בתוספת 100 יורו קצבת זקנה של הסבתא. 60 יורו לבן אדם לחודש זה מעט מאוד", מדגיש חסאן.


הפרטה ופיטורים


חסאן מספר שניסה להתקבל לכל מקום עבודה אפשרי. הוא בעל תואר של טכנאי והתדפק על כל הדלתות האפשריות. ניסה, למשל, להתקבל לעבודה במפעלי המתכת שבעירו. המפעלים נרכשו אשתקד במסגרת תוכנית ההפרטה הממלכתית על ידי חברה בבעלות בריטית-הודית. ולמרות שלאחר המלחמה מפעלי הפלדה שבו לייצר ואף רשמו רווחים יפים, במקום להעסיק עובדים חדשים, ההנהלה החליטה שיש לפטר את הוותיקים. לדברי אחמר ביבר, יו"ר פדרציית האיגודים המקצועיים העצמאיים של בוסניה-הרצגובינה, "התעשייה היוגוסלבית המפוארת נהרסה במהלך מלחמת האזרחים. בסוף המלחמה איבדנו את כל השווקים האזוריים שהיו לפתע לרפובליקות עצמאיות. כך הייצור התעשייתי, שהיה הגאווה המקומית, כמעט ונעלם". האיגודים מצדדים במדיניות תעשייתית התואמת את המצב הכלכלי החדש אבל מתנגדים למדיניות ההפרטה הממשלתית. מדיניות שגרמה להעמקת האבטלה. "מי דואג למפוטרים ולמובטלים?", שואל ביבר. המפוטרים זכאים לקבל במשך 6 עד 12 חודשים קצבת אבטלה חודשית בגובה 30 עד 40 אחוז מהשכר הממוצע. "אבל זאת בתנאי שהמעסיק האחרון הפריש את התשלומים המגיעים לקרנות. אבל מי מפריש תשלומים אלה? ואם התמזל מזלם של המפוטרים והם אכן מקבלים דמי אבטלה במשך שנה תמימה, מי מוכן להעסיק אותם שוב?" מקשה ביבר.


עסקים קטנים ובינוניים היכולים להעסיק עובדים רבים, לא מקבלים כל סיוע ממלכתי, ולכן אין ביכולתם להגביר את הייצור וכך לתרום את תרומתם להקטנת האבטלה. בתאגידים ממלכתיים רבים העובדים לא מקבלים את שכרם מזה חודשים רבים. פגשנו אחד מהם, איש מחשבים האחראי למחשוב ותקשוב כל האוניברסיטאות בבוסניה. לדבריו, הוא לא מקבל שכר מזה שמונה חודשים. "אני ממשיך לעבוד ללא שכר כי אני אוהב את עבודתי ואני אוהב את ארצי". משפחתו תלויה בכספים שמעבירה אחותו המועסקת כרופאה בז’נבה. בבוסניה של היום, משפחות רבות מצליחות לרכוש מזון ומוצרים בסיסיים נוספים הודות לכספי העובדים שהיגרו למערב.


עסקי הפשע הפורחים


שאלנו את חסאן אם הוא מוכן להסבה מקצועית ולעבוד בחקלאות. חסאן מחייך חיוך מר: "חקלאות? החקלאות נקלעה למשבר ללא מוצא", הוא ממלמל. שניים מכל חמישה תושבי בוסניה הם חקלאים, אבל אין ביכולתם להוביל את תוצרתם לשווקים המקומיים. היבוא הזול מהארצות השכנות והיעדר כל סיוע ממלכתי, הביאו את החקלאים לפת לחם. בימים אלה הקימו שלושים משפחות של איכרים שבאו מכל בוסניה אוהל מחאה במרכז סרייבו מול משרדי הממשלה.


חקלאי בכפר שליד זבורניק, דאמיר, עוקב באמצעות הטלוויזיה אחר המחאה בבירה. לאחר המלחמה הוא הצליח לבנות מחדש את בית המשפחה שנהרס ובבית הקטן מתגוררת משפחתו, כולל אימו וסבתו. לדאמיר פרה אחת ושתי חלקות אדמה. דאמיר היה רוצה לעסוק בחקלאות, בייחוד בגידול תותים (שפעם היה ענף הייצוא של כפרו). אבל היבוא מסלובניה סגר את השווקים המקומיים וכך רוב חקלאי האזור מועסקים בחלקות קטנות ובהן גידולים מעטים לצרכי משפחותיהם.


שבנו אל חסאן בפתח השגרירות. חסאן לא מרפה, הוא רוצה ויזה כדי לעבוד באוסטריה והוא מוכן לוותר על המקצוע שבחר. הוא מוכן לעשות הכל. בבוסניה הוא כבר עשה הכל, בין היתר היה נהג מונית ומלצר. אבל הוא לא מוכן להיכנס ל"ביזנס": מסחר של מוצרים מזויפים. רחובות העיר מלאים בצעירים המציעים "חולצות ורסצ’ה" ונעליים מ"תוצרת נייק". כנופיות הפשע המקומיות שולטות בייצור ושיווק המוצרים המזויפים ואם לשפוט על פי מספר הדוכנים המאולתרים הפזורים בכל עיר – העסקים פורחים. סמיר, בעל "באסטה", מספר כי הוא שורד הודות למכירת טלפונים ניידים וכרטיסי חיוג – כולם מזויפים. שכנו מוכר תקליטורים "במחירים ללא תחרות".


השוק השחור והמוצרים המזויפים היו לפרנסתן של משפחות בוסניות רבות. מי שלא נכנס לרשות הייצור והשיווק של כנופיות הפשע, מנסה לשרוד על ידי מכירת מלאכות יד או מוצרים מיד שנייה. יש ילדים וצעירים המוכרים סיגריות בכל פינה. על פי האומדנים, מחצית התוצר המקומי מקורו בשוק השחור. סאפטה, צעירה המוכרת מוצרי קרמיקה באחד מרחובות העיר, זועמת כאשר שואלים אותה אם עיסוקה הוא חוקי. "האם זה חוקי מה שאני עושה? את מי זה מעניין? הרי השכר הממוצע בבוסניה הוא 250 יורו לחודש. זאת, בתנאי שהמשפחה אכן משתכרת שכר כזה. אבל רוב השכירים לא משתכרים את השכר הממוצע. יתר על כן, יש עניים רבים שלא מקבלים כל קצבה וכל סיוע. כולנו חיים בעוני נורא. ולכן, התשובה לשאלה מה חוקי ומה בלתי חוקי, מה מותר ומה אסור, לא מעניינת איש".

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אחמד פילגר הגיב:

    נורא מה שקורה בבוסניה. כולנו מתפללים לשלום, מאחלים לשלום ונאבקים למען השלום. אבל המקרה של יוגוסלוביה הוא טרגי. זהו שלום ללא צדק. יתר על כן, זהו מקרה טרגי ביותר כי ביוגלוסביה בזמנו של טיטו נעשו טעויות, אבל היוגלוסביה מפורקת של היום היא קטסטרופה חברתית, כלכלית ופוליטיתץ

הגיבו לאחמד פילגר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים