הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בדצמבר, 2005 תגובה 1

המאמר נכתב בתגובה לדבריו של נשיא ארגוני העצמאיים, זאב וינר, שאמר: "בחורה דרוזית המועסקת באחת המתפרות הפזורות בגליל אינה זקוקה להעלאת שכר המינימום. אם היא תשתכר 2,500 שקל – היא לא תחוש שהמעסיק מנצל אותה", (נשיא ארגוני העצמאים: "תופרת דרוזית לא זקוקה להעלאת שכר המינימום", דה-מרקר 07/12/05).


אני גמלאי. קם בשעות הבוקר המוקדמות, שותה כוס קפה וקורא את העיתון המגיע בבוקר לתיבת הדואר שלי. בתקופה האחרונה אני עוקב במתח רב אחרי שידוד המערכות בזירה הפוליטית פנימית – מי פרש מהיכן? מי הצטרף למי? מי משמיץ את חבריו לתנועה לשעבר וכו’. זאת כמובן בתנאי שלא התרחש פיגוע ואזרחים חפים מכל פשע נרצחו ע"י מתאבד פלסטיני; תשומת לבי המיידית מופנית גם לידיעה על עוד סיכול ממוקד והרג אזרחים פלסטינים; כאשר הכותרות מאכזבות אני מחפש פניני לשון של חברי כנסת וביקורת על תוכניות טלוויזיה מאמש. רק לאחר מכן אני פונה למוסף הכלכלי – דה מרקר – על מנת להתרגש יחד עם עשירי המדינה ויזמיה על עוד רכישה מוצלחת במאות מיליוני דולרים ועל עוד פרשה של שחיתות, כביכול או שלא כביכול, של מי שנמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, ועל המלחמה בעוני… ועל המלחמה בעוני… ועל "המלחמה בעוני".

ניתן להבין מתיאור אפוקליפטי זה שאני חייב להתחיל את היום בתחושות של כעס; אכזבה; תסכול ומעט שמחה לאיד על מנת לטפח את געגועי לעבר, כאשר "בגרוש היה חור והבחורות לבשו סרפן", והפערים בחברה הישראלית באו לידי ביטוי, במקרה הפחות גרוע, במחזה "איי לייק מייק" של אהרון מגד על אם ישראלית, שאפתנית ועיקשת, המבקשת ללכוד בן מיליונרים למען בתה הכרוכה אחר קיבוצניק המשרת בנח"ל, או, במקרה היותר גרוע, במחזה "קזבלן" המגלה אמפטיה וחמלה גם לגבי החלשים בחברה. מי שהיה עשיר, כנראה היה שמח בחלקו ולא דרש שהעניים יהיו עניים יותר; מי שהיה עשיר מופלג, נמנע מלחשוף את עצמו ואת עושרו – זה לא היה בון טון. ומי שהיה שכיר והתפרנס מעבודת כפיים או עבודה פקידותית או ממכולת צנועה, ידע לכלכל את אורח חייו מבלי לבכות על מר גורלו; אולי גם בזכות העובדה שלרובינו היה ביטחון סוציאלי וועדי העובדים ה"הסתדרותיים", מנעו פיטורים שרירותיים. מונחים כמו הפרטה וגלובליזציה וכלכלת שוק היו נחלת בודדים, שגם הבינו בהם. "בנק הפועלים" היה בנק הפועלים ואיש מאיתנו לא חלם להשתלב באורח החיים הזוהר של גיבורי "פיק אפ".


ולפתע ביום רביעי השבוע, אני נתקל בעמוד הראשון של הדה מרקר בידיעה שעוצמת הכעס בעקבות קריאתה היתה מעל ומעבר לצפייה המעוותת שלי. פתאום קם אדם בבוקר – נשיא ארגוני העצמאיים – ומחליט שבחורה דרוזית אינה זקוקה להכנסה חודשית של יותר מ-2,500 שקל, שהרי אין לה הוצאות. "עבור 2,500 שקל היא אומרת תודה", ואילו היתה מקבלת 2,700 שקל היתה מנשקת את רגליו של זאב וינר, יוצר הסטנדרט המפלה הזה. הייתי מוסיף שמר וינר ודאי גם גורס שתופרות דרוזיות אינן קוראות ספרים ועיתונים ולכן אין להן צורך בחשמל ויכולות להסתפק בתאורת נרות, אורח חיים שוודאי יקטין בעוד כמה מאות שקלים את צרכיהן ואי לכך את הכנסתן. אין לי ספק שזאב וינר, הנשיא המכובד של ארגוני העצמאיים, גורס שגם נשים חרדיות, המביאות פרנסה לביתן, אינן זקוקות להכנסה, כמו בנות משפחתו, שהרי אין להן הוצאות על צפייה בסרטים ואינן רוכשות מקלטי טלוויזיה; ודאי אימהות חד הוריות אינן זקוקות ליותר מ-2,000 שקל לחודש, שהרי מלבד לעבוד ולטפל בילדיהן אין להן זמן למאומה – כך שהן יכולות להסתפק בביגוד והנעלה מיד שנייה או שלישית; תושבי שדרות ודאי אינם זקוקים לשכר מינימום, שהרי הם הולכים לישון מוקדם בעיירה מוכת הקסאמים;


לעומת זאת, אני משוכנע שזאב וינר זקוק באופן בלתי מתפשר לכל ה-40, 50 אלף או יותר של הכנסתו החודשית(?) והוא יעשה הכול על מנת להעלותה בעוד כמה אלפי שקלים אם רק יזדמן לו, שהרי הוא ודאי זקוק לנופש בחו"ל, מספר פעמים בשנה, אורח חיים שהתופרות הדרוזיות ודאי אינן ראויות לו.


תפישת העולם אשר באה לידי ביטוי בדבריו של "הנשיא", הגורסת ששכר המשולם תמורת עבודה הוא בהתאמה לצורכי העובד, כאשר הצרכים מוגדרים ע"י המעביד בהתאמה למינימום – היא מקוממת, היא מעוותת לחלוטין מחד גיסא אבל גם מסוכנת – לשיטתו הוא – מאידך גיסא. אין זכויות רווחה; אין צורכי טיפול במשפחה; אין הוצאות על פנאי ואין הזדקקות לחינוך, בריאות וכל שאר הצרכים הקיימים, ובצדק רב, אצל "תופרת" יהודיה. אך ראוי לשאול את ראש העצמאיים במדינת ישראל האם הוא מתחייב לשלם לעובדיו שכר בהתאמה לצרכיהם, כאשר הם נדרשים לניתוח יקר? כאשר שכר הדירה שלהם עולה? כאשר הילדים זקוקים למעילים בחורף ולספרי לימוד במשך השנה ולנסיעה לחו"ל, ולו רק פעם בשנתיים? שהרי אם הקריטריון לשכר המשולם הוא בהתאמה לצרכים, לקריטריון זה שני קצוות – קריטריון המקסי-מינימום (כלומר- המעט ככל האפשר) וקריטריון המיני-מקסימום (כלומר השכר הגבוה ביותר הנדרש למילוי כל הצרכים). אבל אז, מתח הרווחים של וינר ומרעיו העצמאיים יקטן קצת וזה ימנע בעדם לספק את צרכי האקסטרה שלהם, שאליהם הם מורגלים ואלוהים ברך אותם בהם מקדמת דנא.


כאשר עדיין יש במדינת ישראל בעלי תפקידים ציבוריים המאמינים בתפישה כלכלית-חברתית מעוותת והחשים צורך בלתי ניתן לעצירה לתת דרור לתפישת עולם זו, תופעת עמיר פרץ ושלי יחימוביץ היא לא רק מבורכת אלא גם חיונית. אבל לא רק הפוליטיקה, ככל שהיא חשובה, היא המהווה את הרציונל לתגובה זו, אלא הצורך הפנימי להגיד בפומבי "צרכי התופרות הדרוזיות"! אוי! כמה זה מקומם; מרגיז; וראוי לכל גינוי!!

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אור חורב הגיב:

    קשה לי להאמין שהמשפט הזה אכן נאמר בגלוי על ידי אישיות מרכזית בכלכלה הישראלית. זה לא רק מקומם, זה מעליב, עד דמעות, להיווכח שיתכן שחמישים שנה אחרי שנציגים ממערכות הרווחה בסקנדינביה ביקרו בארץ כדי ללמוד ממפעל הסולידריות הציוני "איך עושים חברה", אנשים באותה ישראל מסוגלים להפריח בחופשיות, כטבעות עשן מהסיגר של נתניהו, אבחנות חברתיות שמשלבות יהירות פנאטית, גזענות ורשעות, ומבטאות את תמציתו המזוקקת של הטירוף העיוור שרכש כאן קניין מאז סוף שנות השבעים ומאיים להפוך לדת מדינה.
    אני מתבייש ונעלב, ומתנצל, בפני כל "תופרת דרוזית" באשר היא.

הגיבו לאור חורב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים