הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בדצמבר, 2005 24 תגובות

השלטון בישראל בשנות החמישים הניח את יסודות הגזענות של ההפרדה האתנית ושל הדיכוי הטוטאלי של הקבוצה המכונה "מזרחים". סיפור שנות החמישים אינו ברור לדור הנוכחי וככל שאספר להם אותו הם יגידו לי, אולי אתה קצת מגזים. אבל אני, לא רק שאני לא מגזים, הטראומה שחוויתי יחד עם הורי ואחי חקוקה היטב בתודעתי. הנני כאן ועכשיו, מספר על כוח ההישרדות אל מול המציאות האיומה שבה חייתי.

הורי באו מעיר הבירה רבט שבמרוקו, שם חיינו בקהילה בפשטות, באושר ועושר, תחת שלטון האיסלאם. בשנת 1947 החליטו הורי לעלות לישראל.


כבר בפגישתנו הראשונה עם פקידי הסוכנות היהודית באירופה, נלקחו מאיתנו המסמכים והדרכונים. כאן התחיל תהליך הדיכוי של אלו ששירתו את המגמות הציוניות ואת תפיסת העולם הגזענית של הציונות כלפי יהודי ערב וערבים בכלל.


במשך חצי שנה שהינו במחנה פליטים באלג’יריה בשם "באב אל וואד", בתנאים מחפירים, בהמתנה ללא סוף. לאחר חצי שנה הועברנו משם לעיר מרסי שבצרפת. שוב, חצי שנה נוספת היינו תלויים בחסדיהם של אותם פקידים. לאחר תקופת שהייה נוספת במרסי, הועברנו לעיר טולוז, שם המתנו שנה שלמה, בתסכול רב, כשכל המשפחות סביבנו שותפות לגורלנו.


כאן החלו הסלקציות בטענה שאנו נושאים מחלות ומסכנים את הציבור ולכן יש לבודד חלק מאיתנו ולהשאירם באירופה וכי רק הבריאים יכולים לעלות ארצה.


הורי עמדו בתוקף על כך שלא יפרידו בין הילדים, אבל בתהליך שעברנו שברו את רוחם ונפשם ונאלצנו להיפרד מאחי ואחותי הבוגרים, בני 11 ו–13. עלינו לישראל באוניית "נגבה" בתחילת שנות החמישים, והאחרים שנשארו בצרפת הגיעו לישראל כשנתיים לאחר מכן.


לתומנו חשבנו שהנה כאן ייגמר הסיוט, ובא הגואל לציון. הנה אנחנו מגיעים לכאן, למקום שנקרא "מדינת היהודים", הורי, ארבעת אחי ואנוכי בן השבע. והנה האונייה נקשרת אל הרציף בנמל חיפה, ופקידי הסוכנות היהודית, עם עובדי משרד הבריאות, מטפסים במעלה כבש האונייה, עם בלונים על הגב, ומרססים את כל הנוכחים בחומר שנקרא "די.די.טי". הם הרטיבו אותנו עד לשד עצמותינו בחומר הזה, ואנחנו נראינו כאילו סיימנו ברגע זה לצבוע איזה אולם בסיד. בזמן הזה אף אחד לא החליף איתנו מלה, לא הסבירו לנו את מהות המעשה ומה הסיבה לכך. היינו כמו עדר פרות שמנותב אל המרעה.


מיד נתבקשנו להסיר מעלינו את הבגדים ולחטט בערמות של שאריות בגדי הצבא האמריקאי. לבשנו כל מה שמצאנו – מתאים פחות, או יותר. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל אני יודע שלבשתי מכנסיים שגדולים ממני בארבע מידות.


אני, הילד שאמי נהגה לחבוש כובע ברט לראשו ולהלבישו בחליפה מחויטת מבד משובח, מצאתי עצמי עם סמרטוטים של שאריות הצבא האמריקאי.


משם הובלנו במשאיות למחנה עולים בפרדס חנה, כשברקע אלפי אוהלים מסודרים שתי וערב כמו בבסיס צבאי, המוקף בגדרות תיל, ושומר עם נשק בכניסה. כל הנכנס למחנה, אין לו רשות לצאת, אלא אם פקיד הסוכנות נתן לו היתר.


בל נשכח שהיינו תשע נפשות; הורי, ארבעת אחיי, שניים מדודיי ואני, באוהל עשוי ברזנט, תשעה מטרים רבועים גודלו.


לאחר שהייה ממושכת בעיר האוהלים בפרדס חנה, בתת תנאי מגורים, בקור, בגשם ובבוץ, כשאנחנו ממתינים יום יום לצאת משם, הוגנבה ידיעה לקבוצת אנשים שיש מקום פנוי בירושלים, שיש בתים שערבים נטשו וישנה אפשרות סוף סוף לשים את הראש תחת קורת גג.


בלי לשאול שאלות, ברחנו ממחנה העולים, בהתגנבות יחידים, בלי להודיע לפקידי הסוכנות, ויצאנו אל הכביש הראשי, שם המתינו לנו משאיות שנחכרו לצורך זה, ועלינו לירושלים לשכונת מוסררה. השכונה ישבה על קו התפר בירושלים, בין הצבא הירדני לצבא הישראלי. על פי הסכמי רודוס משנת 1949, סוכם כי במסגרת שביתת הנשק שנחתמה בין ישראל לירדן יפורז שטח לאורך קו התפר בירושלים, בין הצד המערבי למזרחי של העיר. שטח זה כונה על פי ההסכם שטח הפקר. אנחנו, פליטי מעברת האוהלים, נכנסנו לשטח ההפקר, תרתי משמע, לאחר תלאותינו בדרך לכאן, לאחר שאיבדנו את עצמאותנו ואת החופש והביטחון האישי שלנו.


כשרגלי דרכה בשכונת מוסררה, הבנתי, בגילי הרך, שהעולם שלי הוא כבר לא אותו עולם ממנו באתי. כילד הפסקתי לחלום, הפסקתי להרגיש את החיבוק של אמא ואבא. הפכתי לאדם שורד.


עד 1967 לא ידעתי שיש שכונות בעלות אופי אחר מזו שבה חייתי. חיי התנהלו בתוך הגיהינום הזה שנקרא שכונת מוסררה. למה אני קורא לזה גיהינום? הרי כילד היו לי גם רגעים יפים, כששיחקתי עם שאר הילדים בשכונה ועם הערבים מעבר לגדר… אך כילד עדיין לא יכולתי להתמודד עם הגיהינום שעברו הורי – התמודדותם היומיומית בטיפול בכל הילדים. הגיהינום מתמשך; אין עבודה, אין גני ילדים, אין בתי ספר, ומהיכן צריך לגייס כוחות על מנת להאכיל את המשפחה? כך נוצר מצב שכל אחד אחראי לעצמו. אני, הזאטוט, נכנסתי לשטח ההפקר. מצאתי חברים למשחק. הקמנו שם מחנה של ילדים. מכרתי חומרי גלם שמצאתי בבניינים הנטושים בשטח. סיכנתי את חיי, משום שהשטח היה ממוקש. לא אחת איבדו שם חברי רגל או יד, והיו כאלה שקיפחו את חייהם. אני, שפר עלי מזלי, או אולי איתרע מזלי, ולא נפגעתי.


כבר בגיל תשע הקמתי את הכנופיה שלי. אספנו בדלי סיגריות מחוץ לשכונה ותכננו איך נשיג מהיום להיום מזון, בגדים ושאר מיני ירקות. בין גניבה לגניבה שמרתי בצד קצת כסף על מנת להפקידו בחשבון בבנק פויכטונגר. בזמנים ההם לא היה צורך לפתוח חשבון בנק. היה נהוג לקנות בולים. פקיד הבנק היה מדביק אותם בפנקס, ועם הצגת הפנקס ניתן היה למשוך את הכסף מהבנק. כך חסכתי פרוטה לפרוטה.


אהבתי מאוד לקרוא. בבית הורי במרוקו נהגתי יום יום לשבת ללמוד והשפה העברית היתה נהירה לי. הייתי קונה ספרים בסטימצקי, על כל ספר שהייתי קונה, הייתי גונב ארבעה עד חמישה ספרים. הייתי גונב גם מספריות עירוניות. מנהג זה ליווה אותי שנים רבות. לא פעם כשהוזמנתי לשיחות על ידי עובד סוציאלי, קצין מבחן או עורך–דין מטעם, הייתי גונב ספרים מהמשרדים שלהם. אם הדרך ללימודים היתה פתוחה ונגישה, לא הייתי צריך לגנוב ספרים.


ככל שהתבגרנו, חברי ואני, עברנו למעשים נועזים יותר, כמו פריצות לבתי עסק. באישון לילה, נכנסתי לחנות בדים וגנבתי משם בד בדיוק בעבור המידות שלי. לא יותר. בד אנגלי, ממנו תפרתי שתיים שלוש חליפות. במקרה אחר פרצתי לחנות תקליטים בירושלים. ישבתי כארבע שעות בחנות. מיינתי תקליטים שאני אוהב. אני זוכר את שמות הזמרים שאת תקליטיהם לקחתי: ג’ון באז, טינו רוסי, אנטוניו מולינה, אלה פיצג’רלד, אלביס פרסלי וגם קצת תקליטים של מוצרט, בטהובן ובאך. אהבתי גם את המוזיקה של המלחין ורדי. כשהתוודעתי לתקליטים אלו, הלכתי לחפש ספרים המספרים את קורות חייהם, ואותם גנבתי מהספריות השונות. מעולם לא גנבתי מעבר למה שחשבתי שאני צריך.


היה מקרה שבו בהיותי בן 11 נתפסתי בגניבה בגינה של הבית של האבא בורג, בשכונת רחביה, כשקטפתי דובדבנים מהעץ. המשפחה הסגירה אותי לידי המשטרה ונפתח לי תיק פלילי.


בגיל 11 פלוס איבדתי את מקום העבודה המסודר הראשון שלי בתחנת דלק בגלל גניבה. אחד השכנים שלנו עבד שם כמכונאי. אבי זכרונו לברכה ביקש מהשכן שייקח אותי לעבוד שם. התחלתי לתדלק תחת פיקוחו של בחור בשם נפתלי, אשכנזי. הגיעה לתחנה משאית ענקית עמוסה בירקות, וממנה ירד קיבוצניק עם שפם עבות, מכנסי חאקי וגופייה. הוא פנה אלי ואמר, "ילד, תעלה על המשאית, תשפוך סולר בשתי לירות וחצי על הירקות שעל המשאית, ואל תשכח לרסס כל פינה". וכך עשיתי. לבי דאב וכאב על השחתת הירקות. כך נאלצתי לנהוג מכורח עבודתי. הכאב נבע מכיוון שבבית כל כך הרבה שנים לא ראיתי עגבניות ופלפלים כאלה יפים. כשירדתי מהמשאית רציתי לבכות משום שלא יכולתי לקחת חלק קטן מזה לבית הורי. המשאית עם אותו נהג הגיעה פעם נוספת, וכשהוא ביקש ממני לעשות את אותה פעולה, גמלה בלבי החלטה לגנוב מהמשאית חלק מהירקות ולקחת אותם לבית הורי. עליתי על המשאית והשלכתי לעבר העצים עגבניות, פלפלים ומלפפונים. בדיוק ברגע זה יצא הקיבוצניק מהשירותים ותפס אותי על חם. בצעקות ביקש שארד מהמשאית, הפליק לי סטירות ואילץ אותי לאסוף למשאית את כל מה שזרקתי. בכיתי וניסיתי להסביר לו שאנחנו עשרה אחים בבית ואין לנו מה לאכול. פוטרתי מהעבודה לאחר שנהג המשאית פנה לנפתלי ואיים עליו שהוא לא יתדלק יותר בתחנה אם לא יפטר אותי.


כנער חוויתי את אווירת הדיכוי בקהילה ובמשפחה שלי, הפנמתי תחושות של קורבן, של רחמים עצמיים שליוו אותי כברת דרך. וכשכבר העזתי לשאול בקול רם את המבוגרים למה זה קורה, התשובה היחידה שקיבלתי היתה – "הכול משמים". מאחר שהמציאות הקשה שלנו אינה תוצאה של מעשה ידי אדם, ואין אשמים, ומאחר שרק אלוהים אחראי לכל מה שקורה איתי, נטיתי להאמין שגם הפתרון נמצא אצל אלוהים. חיפשתי אותו לעתים קרובות, בכל מיני דרכים, גישות ושיטות. שאלתי את האנשים סביבי "איפה אלוהים?" עד היום אני מחפש אותו. לא נראה לי שאפגוש בו, להטיח בפניו את טענותי ולהגיד לו עד כמה הוא לא בסדר.


את אלוהים בשר ודם פגשתי לראשונה בלבוש שוטר. הוא העמיד אותי אל מול הקיר ופשפש בכיסי, הפשיל את מכנסי וחיפש בפי הטבעת במטרה למצוא שם משהו. את השפלה זו חוויתי כבר בגיל 11, בשכונת מוסררה בירושלים.


לא הייתי שונה מהילדים הקטנים הפלסטינים שמסתובבים ברחובות, מוכרים את מרכולתם בקור ובחום, מסכנים את חייהם בצמתים כשאלפי כלי רכב חולפים לצדם. אני הייתי הילד הזה שהסתובב ברחובות ומכר מסטיקים וסברס ותירס. לעתים קרובות הוחרמה הסחורה על ידי המשטרה, אז הייתי חוזר הביתה מותש ורעב, מתכרבל במיטה, בצפיפות הנוראה בחדר אחד יחד עם עשרת אחי ואחיותי, אבי ואמי, סבתי ודודי.


כמוני, רוב הצעירים בשכונה חוו את ההשפלה שבמפגש עם שוטר. רבים מצעירי השכונה מצאו את עצמם, מהר למדי, במוסדות לעבריינים צעירים. בפרק זמן של חמש שנים, מאז הגענו ארצה, אני וארבעה מאחי – בגילאים 11 עד 16 – נשלחנו לפנימיות ולמוסדות לעבריינים צעירים. הבית התפרק לגורמים. ההורים חיו בתוך הבועה של עצמם, מבכים את מר גורלם על האסון והאכזבה מהמדינה. ואנחנו, הילדים שנותרו, עסקנו בהישרדות.


המפגש עם המדריכים במוסד היה קשה, טעון באלימות מילולית ופיזית. הילדים עברו השפלות מבוקר עד ערב, מכות, בידוד, עונשי אוכל, עונשי מקלחות, עונשים של עבודה קשה, של ריתוק, ואף התעללות מינית מצד המדריכים.


מוסדות לעבריינים צעירים הם מוסדות סגורים, כשמם כן הם. הם פועלים תחת הסיסמה "אין מידע יוצא ואין מידע נכנס". אין ביקורים, אין מכתבים, אין טלפונים. הם פועלים בחשאיות טוטאלית, עד ריסוקו של העציר. רוב רובם של ילדים אלו, בנים ובנות, דרכם ברורה, ובסופו של דבר הם שיאכלסו בעתיד את בתי הסוהר. הכתובת רשומה על הקיר!!


אני יכול להעיד על ארבעת אחי, שהמוסד לעבריינים צעירים היה בעבורם בית ספר ברמה גבוהה ללימודי אלימות. אלימות הרוויה בכעס בלתי נלאה, ממנה קצרה הדרך חזרה לבית הסוהר.


עד היום, בשנת 2005, אחי אינם יודעים קרוא וכתוב. הם מעולם לא עבדו במקום עבודה כלשהו, בעיקר בגלל עברם הפלילי. הנישואים של כולם עלו על שרטון. לארבעתם יש ילדים ונכדים. הטראומה שחוו בגיל צעיר, של התעללות פיזית, נפשית ורוחנית, הפכה את חייהם לסיוט מתמשך.


עד כאן סיפרתי על הדור הראשון והשני במשפחתי. מדהים לראות את הדור השלישי שהפנים את אותם ערכים וכללי ההתנהגות. רובם יושבים בבתי סוהר.


ילדיו של אחי הצעיר לא הגיעו לכלא, אבל הם שמו את עצמם בבית סוהר אחר. הם הצטרפו לכת משיחית דתית, "חסידי ברסלב", שם הם משרתים את אדונם הרב. ביתם ריק ממזון וילדיהם משוטטים ברחובות כסהרוריים, רעבים ומקבצים נדבות בעבור רבם, מנהל הישיבה.


למדכא יש אינטרס לשעבד את האובייקט לרצונותיו, למאווייו ולמטרותיו. לשם כך עליו לרוקן את הנפש בתהליכי השפלה עד כדי חוסר אמון של האדם בעצמו. כמובן שלמרכיב הכלכלי חשיבות מכרעת בהתמוטטות הכללית של האדם – כשאין לו פרנסה והוא תלוי בחסדיו של המדכא.


כרונולוגיה זו היא כמו של אשה מוכה. האשה אינה עוצרת ואינה מתלוננת על אלימותו של בן זוגה. שבויה בתירוצים שונים ומשונים, היא מחליטה לשמור על המסגרת למען טובת הילדים, חמותה, המשפחה וכו’. שבויה ברגשי האשמה שלה, היא לוקחת על עצמה את האחריות להתנהגותו של בן זוגה. היא מתעלמת לחלוטין מהסיבה העיקרית, מהעובדה שהאלימות של בן זוגה נובעת מהבעיה שלו עצמו. היא מאמינה שבן זוגה ייטיב את דרכיו עד יעבור זעם. לא פעם המכה מתנצל, מביא מתנות, מבטיח כי זו הפעם האחרונה שבה התנהג באלימות וכי להבא לא ינקוט דרכים כאלו, אך התנהגותו תמיד חוזרת על עצמה. בני הזוג חיים בהונאה עצמית מתמדת, מתרגלים האחד לשני ומקבלים בהכנעה את המציאות.


האזרח הקטן מתנהג מול אלימות השלטון בדיוק באותה הדרך. אנו כאזרחים נוהגים לומר, אין לנו מדינה אחרת, זה המצב, אין ברירה ואי אפשר אחרת.


העתיד לא יביא עמו שינוי אם לא ניקח אחריות על המציאות המרה ונפעל למען עתיד טוב יותר. אחרת, הבעיה של הבעל המכה והשלטון המדכא תלך ותחריף, כי זוהי מחלה שגודלת ומתפתחת.


זהו המבנה הפסיכולוגי של האזרח במציאות. האזרח, שעובר תהליך דיכוי, עשוי להטיל את האחריות על המדוכא, שהוא לכאורה אשם בכל מה שקורה איתו.


הדיכאון, הפחד המשתק וחוסר האמביציה של המדוכא לצאת מהמקום שבו הוא מקובע, נובעים מהחשש שלו שהמדכא כל הזמן מסתכל עליו, בוחן אותו ועוקב אחריו שמא יצא מן המסגרת שקבע לו.


לא אחת בבגרותי, ביציאתי מהשכונה אל המרחב, לשכונות אחרות בירושלים, היתה עוצרת אותי המשטרה בטענה של שוטטות למטרת פריצה, כי מה יש לילד משכונת מוסררה לעשות ברחביה אם אין לו כוונות זדון. מי שיפשפש בתיקי בתי המשפט בשנים אלו, יגלה לתדהמתו שהאשמה היחידה בגינה נכלאנו, אני וחברי, היא נעלי ההתעמלות מסוג "אולדסטאר" שנעלנו לרגלינו. נעליים אלו נתפסו על ידי השלטונות ככלי פריצה – די היה בכך שתנעל נעלי אולדסטאר, ואתה עצור.


המדכא מופיע בדמות אדם שכביכול בא לסייע לך: עובדים סוציאליים, קציני מבחן, עורכי דין מטעם, שופטי בית משפט. מתברר שכל אחד מגורמים אלו הם חוליה בשרשרת הדיכוי. למרבה הצער, בחברה נוהגים להעריך בעלי סמכות אלו כבעלי ידע בלעדי, להעצים את כוחם ולפתח בהם תלות.


העובדים הסוציאלים, באמצעות שאלות שתי וערב, מקלפים אותך ויוצאים מסופקים מחשיפתך. העובד הסוציאלי, כחלק מהקונספירציה, מעביר את ממצאיו לגורמים אחרים נוספים שעושים בהם שימוש לרעה. במקום לנסות ולהעצים את המשפחה, מסייעים המוסדות לפירוק המשפחה. הילדים מוצאים מהבית לפנימיות ולמוסדות שונים, בטענה שההורים לכאורה אינם נותנים מענה לצורכי ילדיהם. מכאן שהמדוכא הוא האשם במצבו, למרות "רצונו העז" של העובד הסוציאלי לעזור למשפחה.


המפגש עם קצינת המבחן הוא השלב הבא. היא משרטטת את דיוקנו של האובייקט ומגיעה למסקנות מרחיקות לכת שמקבעות את הסטיגמות שרכשה במסגרת לימודיה, וכך תקבע את עתידו. הדוח לעולם לא מגיע לעיני האובייקט, הוא נחשף רק בפני שופטי בית המשפט, המשמשים חותמת גומי לשלטון.


התנהלות השלטון בחברה הישראלית עשתה הבחנה ברורה מי השחור בעיניה ומי הלבן. אם נעשה סיור קצר במוסדות לעבריינים צעירים ובתי סוהר, נגלה כי בני עדות המזרח והפלסטינים ממלאים אותם עד אפס מקום. הממסד גרם לי להאמין שהפלסטינים שיושבים איתי בבית סוהר מערערים את ביטחון המדינה.


מזלי שפר עלי ובשנות השבעים התחלתי להבין את התמונה במלואה. נתתי דרור לעצמי לגעת בדברים שקודם פחדתי לגעת בהם. המאבק היה קשה מנשוא. לא היתה לי תודעה פוליטית-חברתית, ולא ידעתי שיש גורם חיצוני שמעוניין לשמר את מצבי כמדוכא.


מלחמת ששת הימים שינתה את תפיסת עולמי. למרות גדר ההפרדה במוסררה שחצצה בינינו לבין הפלסטינים, קיימנו יחסי שכנות טובים ומעניינים. כשנפלה הגדר שהפרידה ביני לבין מוחמד איסמעאיל אל ביטוני, אותו הכרתי מילדות, ביקרתי בביתו. מצאתי שהם דומים לי, שומעים את המוזיקה שאני אוהב, ושריחות המאכלים שלהם מוכרים לי.


במשך שלוש שנים פתחנו עסקים משותפים, אומנם לא חוקיים, אבל השותפות היתה הוגנת בין חברים ותיקים. עסקנו ברכוש גנוב. בירדן היה מותר לעשן חשיש בציבור, וכך הפכנו גם לסוחרים בינינו לבין עצמנו ואף התרחבנו ופתחנו ח’מרות משותפות בתוך העיר העתיקה, להן קראנו "מחששות". כל היום בעיר העתיקה התיישבנו ב"פורון" (מאפייה), הלכנו לחאפלות ערביות משותפות ביפו, בעכו, בחיפה, ברמאללה, בשכם ובבית לחם. כך עברו להן שלוש שנים נפלאות. חשבתי שהנה מצאתי את המדינה שבה אני רוצה לחיות. בחברת חברי הפלסטינים הרגשתי רצוי, הרגשתי כמו בית.


דבר אחד הפריע לי לאורך כל הדרך. היה זה כאשר עמדתי חסר אונים מול משמר הגבול שהתעמר בחברים שלי, הפשיט אותם, העמיד אותם אל מול הקיר בלי שום סיבה או האשמה, ומיד חזרה תמונת ילדותי, איך אני הופשטתי כך על ידי השוטרים שתפסו אותי בשכונות מחוץ למוסררה. היתה לי הזדהות מלאה וכאב עצום כשראיתי את ההשפלה, אותה חוויתי בעצם בעצמי ומולה עמדתי חסר אונים. הזדהיתי עם הצד האחר.


שנת 1970 בפתח ושום דבר לא השתנה אצלנו בשכונה. הבתים רעועים, הצפיפות איומה, המשטרה חונקת והאבטלה חוגגת.


סטודנטים שמאלנים שביקרו בעיר העתיקה ובשכונות אמרו שאנחנו חולמים בהקיץ ושאין שום סיכוי שאי פעם ישתפר מצבנו. כי ככה זה בכל העולם. הם סיפרו לנו על קבוצות מחאה בעולם שהביאו לשינויים מרחיקי לכת, על מרטין לותר קינג, צ’ה גווארה, מלקולם איקס, קרל מרקס, לנין ואחרים. אמרנו, אם כל אלו יכולים למה אנחנו לא? וכך נולד הרעיון להתארגן כקבוצה בתוך שכונת מוסררה בשותפות עם אותם סטודנטים שמאלנים, ויצאנו להפגנה הראשונה, השנייה והשלישית במרכז ירושלים. יש לציין כי כל ההפגנות היו אלימות וקשות והמשטרה הפעילה את מלוא כוחה על מנת לדכא את ההתפרצות. גולדה היתה מבוהלת ומבועתת, והורידה הוראות חד משמעיות לפרק בכל מחיר את הקבוצה הזו, שעד היום ידועה בשמה "הפנתרים השחורים". זוהי כמובן תופעה חריגה בנוף ההתנגדות הישראלי. השלטון לא נתן שבשכונות או בכל מקום אחר קבוצה כזו המנסה לערער על הסמכות השלטונית תרים ראש, ודאג לדכא את המאבק. מבחינה משפטית, כשניסינו לתת למאבק צביון פוליטי-חברתי, השתיקו אותנו השופטים בתואנה שעם עבר פלילי כמו שלנו, אנחנו צריכים להתבייש, ואיך יש לנו את החוצפה לבוא לבית המשפט ולטעון על מנהיגות פוליטית המבקשת לעשות שינוי בחברה. בית המשפט גילגל את האשמה חזרה אלינו, אל המשפחה והחברים.


אין ספור תלמידים נושרים מדי שנה מבתי הספר אל הרחובות והפשע. אין מי שיאסוף אותם ואין מי שיענה על צורכיהם באופן אמיתי. תיקים אין ספור נפתחים במשטרה מדי יום כנגד ילדים ונוער.


בתי הכלא ומוסדות לעבריינים צעירים מלאים עד אפס מקום, שמונים עד תשעים אחוז מיושביהם הם מזרחיים, אתיופים ופלסטינים.


התפקיד של בית הסוהר על שלוחותיו הוא לשמר את הכוח ולדכא קבוצות מסוימות עד עפר, על מנת שימשיכו לייצר דור שני, שלישי ורביעי שיאכלס את בתי הסוהר ויפרנס את האנשים בתחומים אלו, שמפיקים תועלת מנוכחות האסירים בבתי הסוהר.


כל בר דעת שיושב בבית הסוהר היום יודע בוודאות שאין לו מזור לאחר יציאתו מבית הסוהר. הרצידיוויזם (הגלגל המסתובב) ימשיך לעבוד ואין לו סיכוי להינצל מידי המערכת, כי היא תמיד תחזיר אותו למקום "הטבעי" שלו. הדלת המסתובבת נועדה, כמעט תמיד, לאותה אוכלוסייה שממלאה את בתי הסוהר, ומלכתחילה, בתי הסוהר בישראל לא נועדו לשקם את האסירים.

תגובות
נושאים: מאמרים

24 תגובות

  1. צחי הגיב:

    למר אברג’יל , אתה כותב כדלקמן:

    "כאן התחיל תהליך הדיכוי של אלו ששירתו את המגמות הציוניות ואת תפיסת העולם הגזענית של הציונות כלפי יהודי ערב וערבים בכלל."

    אני שואל אותך מי הם אלו ששירתו את המגמות הציוניות ? אם אתה מתכוון לדור ההורים שלך שעלה ארצה ועל ידי כך שרת את המגמות הציוניות ואת תפיסת העולם הגזענית של הציונות אז אני הייתי מציע לך שתפנה להוריך שאלה מאוד בסיסית והיא בעצם מדוע הם עלו ארצה ???

  2. איריס הגיב:

    לראובן אברג’ל,
    מאמר מרשים וחשוב. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה אני קוראת את הסיפור הזה שיש לו שם ופנים, מעבר ל"ריססו אותנו בדידיטי". במשפחה שלי גם אין אנשים שיש להם את האומץ והיכולת שלך לפתוח את הפצעים הללו, ובשבילי זה מקור מידע למה שהם עברו ולא מדברים עליו.
    חשוב במיוחד שזה מתפרסם באתר כמו "הגדה השמאלית".
    ברכות וכוחות
    איריס

  3. אלי הירש הגיב:

    תודה לך, ראובן, על מאמר מאיר עיניים וכנה זה. אני מקווה רק שהמסקנה אליה הגעת בסוף המאמר, דהיינו שאין סיכוי לשינוי, אינה נכונה. אבל זו רק תקווה.

  4. מכלוף פרידלנדר הגיב:

    נסיונך אינו זר לי, כדור שני לעולי מרוקו,הייתי עד לחוויתכם.
    השכלה שרכשתי,כסף שעשיתי,יוקרה שצברתי,לא עזרו לי
    תמיד נשארתי בשורה התחתונה "מרוקאי".
    אני בחרתי לחיות בארה"ב ,רחוק מהארץ הרעה הזאת
    אבל ראה זה פלא ……..כאן אני נחשב "ישראלי"
    מה שאני לא מבין?אצל יהודים מזרחים שחיים כאזרחים סוג ז
    מדוע אנשים לא עוזבים בהמוניהם את הארץ הרעה הזאת?
    יהודים משולים לזבל אורגני…….כשמקבצים אותו הוא מסריח…..כשמפזרים אותו הוא מפרה….
    אני קורא לכל מי ששכל בקודקודו לברוח מהמקום הרע הזה שקרוי ישראל

  5. מיכה רחמן הגיב:

    לראובן,

    אני מצטרף לדבריה של איריס. מאמר מעניין וחשוב מאוד, מעניין וחשוב הסיפור מכלי ראשון.

  6. אייל ברמי הגיב:

    ראובן, תודה לך על המאמר הנפלא הזה.
    כדור שלישי לסבא וסבתא שעלו מטוניסיה, ההזדהות שלי עם הסיפור שלך היא עמוקה.
    לא אחת יוצא לי לשמוע את סבא מספר דברים מאוד דומים ליד השולחן ביום שישי בערב.

  7. יניב בן-חנן. הגיב:

    קראתי את הסיפור. מן ההתחלה ועד הסוף. היה מעניין, היה מרתק, היה מרגש. אני חושב, שסיפור זה. עזר לי מאד, להבין יותר טוב. את המצב החברתי, במדינת ישראל.
    ——-

  8. איריס הגיב:

    ליניב בן חנן,
    כולי תקוה שאכן תבין טוב יותר. אולי זה יעזור לך גם להבין למה בשבילי מר"צ היא בכלל לא אופציה להצבעה בבחירות, למרות הנוסטלגיה שלך (כבר נוסטלגיה? אתה לא צעיר מדי בשביל זה?). מר"צ היא בדיוק חלק מכל המנגנון המדכא הזה עם מסיכה של ליברליות וזכויות אדם.

  9. אולי זאת אישיות… הגיב:

    אבי ואמי גדלו במקבילה החיפאית של שכונת מוסררה – נווה דוד. הוא מבכירי בנק הפועלים והיא פסיכולוגית קלינית. כמוהם, כל אחיהם משכילים מאוד ועשירים מאוד. הם מרוקאים שעלו ממרוקו בגילאים מאוחרים אבל במקומך הם בחרו לקטר פחות ולעשות יותר גם אם זה קשה. כבן ליוצאי מרוקו אני מתבייש שיש עוד כאלה שמחזיקים בתיאוריות קוספירציה על גבול המגוכחות בכדי להצדיק את כשלונם שלהם….בבקשה ממך כתוב על כשלונותיך ואל תכניס אותי ושאר בני הדור השני של יוצאי מרוקו בכותרת אחת עם פושעים, סוחרי סמים ואנשים שלא מסוגלים לדאוג לעצמם ומעדיפים להאשים את כולם במקום.

  10. בתיה הגיב:

    קצת מבאס לכתוב אחרי התגובה הדוחה שמעלי – חיפה היא לא מוסררה, והקומבינות של אביך במפאי ובבנק הפועלים אינם דבר להתגאות בו.
    המאמר חשוב ויפה – מה שהופך את העובדה שראובן התגייס לשורות תכנית וויסקונסין ומדברר אותה בכלי התקשורת בהתלהבות רבה אף ליותר עצובה.
    יכול להיות שזו שנאת פקידי המדינה (העובדים הסוציאלים והסוהרים שבמאמר) שהולידה היקסמות מפקידי ההון שמפעילים את וויסקונסין.
    ויכול להיות שזה היאוש מהאפשרות לשנות שהביאה את ראובן להפיק גם רווח אישי מהעבר המפואר שלו (לא שאני חושבת שמשכורות וויסקונסין זה כזה להיט). כך או כך לא לנו, שמאלני המקלדת לשפוט, נותר לנו רק להצטער על עוד מנהיג שנשבר ונסחף בזרם הקפיטליסטי ששוטף את הארץ.

  11. יובל עברי הגיב:

    ראובן היקר

    הכתיבה שלך מעוררת השראה למרות שהיא לא נותנת תקווה לשינוי מיידי. סיפור חייך ועשייתך הפוליטית והחברתית היא מודל בשבילי. החיבור שאתה עושה בין האישי לפוליטי חושף בצורה הטובה ביותר את מנגנוני הכח והשליטה בחברה הישראלית.

  12. ראובן אברג’ל הגיב:

    לבתיה ולכותב ש"מעל" אולי זאת אישיות…

    אין לי כל עניין להתנגח עם זה או אחר.
    במשך עשרות שנים ניהלתי מאבקים קשים מול מערכת נוקשה ואלימה, שילמתי מחיר יקר וכל זה בא לי מתוך אחריות ערכית ואחראית,לא זאת החברה בה אני רוצה לחיות.
    מה גם מעולם לא ישבתי מול מקלדת אוננתי, ושפתטי בני אדם נהפוך הוא, לפרנסתי עבדתי בכל עבודה אפשרית וחייתי בצנעה ומנגד לא שחכתי מעולם את אלה שנותרו מאחור, שנתיים שלמות בגילי המתקדם הייתי מובטל ובסופו
    של יום מצאתי את עצמי מוזמן לתוכנית ויסקונסין כמו כולם, אני לא מתנצל על כך שאני עובד, השאלה היא מה עדיף לבן אדם, ויסקונסין אינה הבעיה, השיטה והתוצאה הם הבעיה מדיניות כל ממשלות ישראל מזה עשרים שנה הביאו אותנו עד הלום, ראו נתונים סטטיסטים בכל תחומי חיינו.
    ולך הכותב מעל בתיה, מאחר ואתה מעדיף להסתתר מאחורי השם – אולי זאת אישיות… לא דיברתי בשם של.. אלא סיפור אישי על מציאות קשה ואני שמח שאתה שפר עליך גורלך ולא הצטרפת לנתונים המזוויעים שמלווים אותנו עד היום.

    תחיי המהפכה. איתך ובלעדיך היא בוא תבוא.

    ראובן אברג’ל
    הפנתרים השחורים

  13. עזרא מכרמיאל הגיב:

    לראובן תודה,
    הפנתרים השחורים היו במשך שנים המקור לגאווה ולחוסן העצמי שלי. רק בזכותכם(ובזכות הכיבוש הנורא) נוצר מעמד הביניים המזרחי ורק הסיפור שלכם-שלנו יכול לפתוח את הדרך לליבם של הצעירים המזרחים המבולבלים של ימינו.
    הסיפור המכונן שלכם הוא זה שהקים את הלאומיות המזרחית והוא היחיד שיכול להתמודד עם השנאה העצמית שהטמיעה בנו הציונות-האשכנזית. הוא היחיד שיכול לגאול אותנו מעולה של ש"ס.

  14. איריס הגיב:

    לבתיה,
    נראה לי שקשה לנו לראות אנשים אחרים שנלחמים ומתי שהוא כאילו-נשברים, כי זה מקלקל לנו את התקווה, שהנה אפשר גם אחרת. הפתרון לא יבוא ממלחמה של אדם בודד או יחיד. גם אם אני אחרים את הרשתות שמעסיקות עבדים, מה שאני משתדלת לעשות, זה יעזור בעיקר למצפון שלי. השינוי חייב לבוא מלמעלה, דרך פעולות מכל הצדדים. אם אברג’ל היה ממשיך להישאר מובטל זה לא היה מקדם אף אחד מאיתנו, ואותו בטח לא. הוא מספיק נלחם בחייו ושילם מחירים כבדים, ולבוא בטענות דווקא לאלו שנלחמו, זה לנבוח על הדוורים הלא נכונים. יש לכולנו שאיפה לראות אנשים מתנהגים לפי איך שנראה לנו שלם יותר. אני מאמינה שגם אברג’ל היה מעדיף לעבוד במשהו אחר לו היה יכול. הכתובת שלנו אלו האחראיים האמיתיים למצב שנוצר.
    האם היית באה בטענות לפלסטיני שבונה התנחלויות מול הבית שלו, שבונה את החומה שכולאת אותו?

  15. רק שאלה הגיב:

    למה בדיוק היית צריך לגנוב מספריות?
    ספריות נועדו לאנשים כמוך, שאין להם ספרים בבית, שיקראו. כשאתה גונב ספרים מספריות אתה שולל ספרים מנערים אחרים בשכונה, שכבר לא יוכלו להשאיל את הספרים האלה.

  16. יניב בן-חנן- לאיריס. הגיב:

    איריס שלום. שמחתי למצוא את תגובתך, ולקרוא אותה. בכל זאת אני עדיין במפלגת מרצ. אך יותר מזה… אני רוצה להודות לך, על הקישור הנפלא. לסרט הוידאו- "המעצר". באתר- — קישור —. מאד נהנתי לצפות בסרט, וגם השארתי שם תגובה. מבחינתי, את כ"מזרחית" גאה יכולה גם לקרוא את המאמרים של יצחק ספורטא. באתר- "חברה חדשה". או- "חברה צודקת". אני בטוח… שתמצאים גם שם דברים מעניינים.
    בברכה,
    יניב בן-חנן ממפלגת "מרצ-יחד".
    ——-

  17. יניב בן-חנן. הגיב:

    ראובן אברג’יל, שלום. אני רוצה להוסיף ולהמשיך את דבריי, לגבי סיפורך האישי.

    אני חושב שזה סיפור מדהים. אני שמח שהתגברת על הקשיים. של ילדותך ונעורייך, ולא הפכת לפושע, או נרקומן. או לנכה נפשי- בנאדם שלא יכול לטפל בעצמו. באמת יצר ההישרדות שלך הוא חזק מאד. דבר כזה- הוא מדהים בעיניי.

    לאחר שקראתי את סיפורך האישי כאן באתר. נזכרתי, בפעמים שראיתי אותך בטלוויזיה. אני זוכר שראיתי אותך… בסרט- "רוח קדים- כרוניקה מזרחית". של דוד בן שיטרית. אשר שודר בערוץ 2. בשלושה פרקים. שבוע אחד אחרי השני. אמרת בסרט הזה… כמה דברים מזעזעים!
    אמרת אז: "את כל אנשי הממסד, שהיו אז. הייתי מעמיד אותם מול הקיר." בשביל שיירו בהם, כדי להרוג. אני הזדעזעתי… לא חשבתי ששנאת "המזרחיים- נטולי הטיפוח". כל כך גדולה. בעקבות קריאת סיפורך האישי… היום אני מבין. מאיפה זה הגיע.

    לא יכולתי לצפות בכל הסרט הזה. כמות הרגשות, היתה גדולה מידי בשבילי. אבל מאד התעניינתי ללמוד ולגלות. להבין ולדעת. מאיפה באה העוינות הזאת. של "בני עדות-המזרח". משכבות המצוקה והעוני בחברה הישראלית. כלפי "האשכנזים" במדינת ישראל. הבאים מן השכבות המבוססות כלכלית בחברה הישראלית. בעקבות הסרט הזה… אני היום מבין מאיפה זה בא.

    אני חושב שזה נהדר. שאתה עובד בפרוייקט של "תוכנית ויסקונסין". זאת משום, שעכשיו תהיה לך אפשרות. לראות את העשייה החברתית בישראל. מן הצד של הממסד.

    בברכה.
    יניב בן-חנן.
    ——-

  18. פעילה חברתית הגיב:

    למי שלא יודע מר ראובן אברג’ל עבד כמדריך חבורות רחוב בעירית ירושלים
    ..במשך שנים רבות.
    ובעקבות מאבק שניהל על עמק הצבאים…בירושלים. על ריאה ירוקה יחידה
    שנותרה, מאבק שארך שנים ראובן אברג’ל לא נלחם על הבטן ריקה ולא
    על דיכוי מזרחים,
    אלא נגד כרישי נדל"ן ששמו עיניהם על חלקת אלוהים הקטנה והירוקה
    בעקבות מאבק זה מול ראש עירית ירושלים אהוד אולמרט שהוביל את
    מאבקו מול ראובן אברג’ל…ולכשהפסיד את המאבק מולו פוטר מעבודתו
    רבת השנים כמדריך חבורות רחוב.
    עבודה שאהב מאוד לעשות והתנאי להמשך עבודתו היה שאסור לו לכתוב
    בכל העיתונות הכתובה, לכתוב באינטרנט לשדר ברדיו להופיע בטלוויזיה
    ובכל כלי תקשורת.כתנאי כתוב בחוזה להמשך עבודתו .
    כמובן שמר אברג’ל לא היה מוכן לתנאים מחפירים אלה נאלץ לעזוב את
    עבודתו, אי לכך נותר מובטל בגיל שישים.

  19. על עמק הצבאים-הפנתר שחזר מהכפור הגיב:

    — קישור —
    אפשר לחפש את המאמר:"הפנתר שחזר מהכפור"
    באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
    ובעיתון הארץ.

    פורסם בהארץ:
    "הפנתר שחזר מהכפור

    מאת נרי ליבנה

    אף אחד לא האמין שתושבי הקטמונים ינצחו במאבק הזה, אבל עובדה: עמק הצבאים יישאר שטח ירוק פתוח ויזמי הנדל"ן המתוסכלים יצטרכו לחפש מקום אחר. לא פלא שראובן אברג’יל, פעם פנתר שחור והיום מראשי המאבק, מרוצה: עד היום הוא התרגל רק להפסיד"

  20. בוך חנה-טובה הגיב:

    למר ראובן אברג’יל ,השלום והברכה
    קראתי את מאמרך לעיל, והתרגשתי מאוד.
    אני חושבת שזה טוב שבן אדם מוציא את הכאב שלו החוצה, כאב זה כמו מחלה, אם לא מוציאים החוצה לא ניתן לטפל בזה,ואולי עצם הכתיבה/הסיפור הוא השלב הראשון בהבראה מן המחלה הזאת.
    אני מבינה את כאבך אך אני חושבת שאתה צריך להיות מוכן לשמוע גם תשובות שאולי לא יהיו נוחות לך.
    אפשר אולי להעיר לך הערות רבות, אך אני רוצה להעיר לך רק ובעיקר על דבר אחד:
    מדבריך עולה כי כשעלית לארץ, היית בן שבע שנים. ילד. מכאן שההחלטה לעלות לארץ היתה של הוריך ולא שלך.
    ילד צריך לדעת לקבל את ההחלטות של הוריו,בין אם הן נוחות לו ובין אם לא.
    ברור שהוריך לא ביקשו את רעתך בהחליטם לעלות לארץ, ההיפך הוא.
    גם הנכונות שלהם להתמודד עם כל הקשיים שנערמו בדרכם באה לידי בטוי בדבריהם:,הכל משמים"!
    ואתה ,ילד, למה אתה מוסיף צער על צערם של הוריך?
    למה הבאת את עצמך לעבור עבירות של גניבות(למשל) ?
    בעצמך אתה אומר שברגע שנפוצה השמועה על מקומות פנויים בירושלים, הוריך ואנשים אחרים קפצו על המציאה, וברחו ממחנה העולים, עלו על משאיות,ועלו לירושלים.
    אכן, הוריך,ברכת ה’ להם, ידעו מה עליהם לעשות, ואף עשו, בבחינת פעמיים כי טוב: פעם אחת עלו לארץ-ישראל, ובפעם השניה לא היססו ועלו מייד לירושלים.
    שמע ילד, אתה כבר לא ילד:כבד את אביך ואת אמך!כבד אותם וקבל את החלטתם לעלות לארץ,גם אם היו ייסורים בדרך…וכי מי אינו מתייסר?
    שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך:
    מוסר אביך :ארץ ישראל, תורת אמך ירושלים.
    בעוני ובעושר, בעצב ובאושר.

  21. מיכאל שרון: משא שמעון בוסקילה הגיב:

    (בתשובה לכותבת ששאלה אותי כיצד אני כותב בתקיפות ומקלל כפרימיטיבי – "מעניין מה אמא שלך לימדה אותך")

    את מה שאמא שלי לימדה אותי, לא תלמדי לעולם. אימי, רחל, עליה השלום, היתה כל ימיה אשה טובה. כן, טובה. מה שאצלכם, אשכנזים צבועים וערמומיים המקבלים משכורת עם תוספות גדולות מהצד ומתחת לשולחן, חיים ברמת חיים של 35 אלף ומצהירים על משכורת נטו של 10 , אצלכם טוב זה פרימיטיבי. ורשעות סמוייה וגלוייה וערמומיות, המסוות עצמן במילות רמאות של רצון טוב, מנשבות מכתיבתכם ומכל מעלליכם, שהרי זה "מתוחכם". ואתן מוצאות מילות לעג וביטול לאמר לגבריכם הנוכליים והנוורוטים גם על הטובים שבנו.

    כן, רבים מכם נוורוטים ובעלי חשיבה חד מימדית, שהרי רדפו אתכם באירופה 1800 שנה והפכו אתכם, רבים מכם, לחולים בנפשכם ודפוקים באופן מוחי, בעלי חשיבה הנעולה רק על כוון אחד. וסיגלתם לעצמכם שם, היכן שביזו אתכם מאות שנים, כישורי השרדות נוכליים, האוכלים כאן כל חלקה טובה.

    אנחנו, ברוך השם, הערבים כל השנים היו ידידינו, למרות שהתעמולה שלכם אומרת שגם אותנו רדפו כמוכם. לא הישמידו מאיתנו 6 מיליון, ובתקופת תור הזהב של האיסלאם, וגם לאחר מכן, בעירק, סוריה, טורקייה ומרוקו היינו אהובים ומכובדים בניגוד לכם. כאן הפכתם את בנותינו לזונות ופרחות, התזתם עלינו ד.ד.ט. וראיתם בנו פרימיטיביים. זאת אף שלא היינו נוורוטים כמותכם, שכן לא נירדפנו, ואנו בריאים בנפשנו, וכישורינו המוחיים עולים על שלכם, שכן איננו נוורוטים. אף כשבאנו לארץ המובטחת, הסתכלתם על בגדינו וגינונינו, ולא חדרתם למוחינו, אלא הדבקתם לנו פרימיטיביות. כן, מאז הפכתם את חלקנו לנוכלים, כמוכם, שכן זו הדרך היחידה להשיג מעמד היכן שהשתלטתם על כל העמדות בעלות המשמעות. את מה שזרעתם, חלאות, גם תקצרו, עד כלות.

  22. אורית הגיב:

    תודה.

  23. יעל פורת הגיב:

    אני בת לאם שבאה מראבאט ממרוקו ,,ולמרות זאת איש מבני משפחתה לא הגיע לגניבות,כל האוכלוסיה בשנות ה-50 בארץ ,הייתה במצוקה כלכלית גבוהה,,רק שחלק בחרו לעבוד ולהרויח את פת לחמם ולחסוך, וחלק לשבת ,לשתות ערק ולקטר על האפליות,,,,אני לא אומרת שלא היו אנשים גזעניים בארץ ,או שהמרוקאים היו עדה אהובה ,,אבל מי שרצה להגיע למשהו ,הצליח ,ואפילו הייתה אפליה מתקנת כלומר בישובי העיירות הלימודים ניתנו חינם והייתה עזרה רבה יותר מהמדינה,,,,גם על הרומנים אמרו דברים לא נעימים אבל אלו היו עדה חרוצה ולמדנית שהגיעה רחוק,,,כל בני משפחתי בני דודי הגיעו להיות פרופסורים דוקטורים ומלומדים או סוחרים ועובדי כפיים,,,וזאת למרות מוצאם המרוקאי,,,אז אנא הפסיקו ליילל כל כך הרבה,,,,האשכנזים חוו שואה ודלות ועוני וקור והיו מסכנים לא פחות מכם,,,ובכל זאת לא דיברו כל הזמן על קיפוח,,,

  24. אוריה ניב הגיב:

    באיחור רב קראתי את הפוסט הזה. גם אני באתי משם, וראה איזה פלא – הכל אצלנו היה הפוך: במרוקו סבלנו מעוני, פחד קיומי מתמיד, אנטישמיות, מחלות ומה לא. והנה, 50 שנה לאחר הגיענו לארץ ישראל, מצבנו אחר – 7 אחים ואחיות, ועיסוקם – מנהל בנק, עו"ד, רואה חשבון, קצין צהל בכיר, מנכל חברה, ועוד. במרוקו היינו מגיעים לעמדות כאלה? בחלום.
    רק שנאתך למדינה הציונית גוברים על געגועיך למרוקו – והשנאה והגעגועים מערפלים את תודעתך.

הגיבו ליובל עברי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים