הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בדצמבר, 2005 10 תגובות


בַּחֲלוֹם בַּלָּהָה שֶׁל חֲשֵׁכָה
כָּל כַּלְבֵי אֵירוֹפָּה רוֹעֲמִים נְבִיחָה,
וְהָאֻמּוֹת הַחַיּוֹת מְחַכּוֹת בְּלִי תּוֹחֶלֶת,
כָּל אַחַת בְּשִׂנְאָתָהּ מְבֻדֶּלֶת;


סֵאוּב אִינְטֶלֶקְטוּאָלִי עַד בּוֹשׁ
נִבַּט מִכָּל פְּנֵי אֱנוֹשׁ,
וְיָם הָרַחֲמִים מוּטָל כְּאַיִן,
נָעוּל קוֹפֵא הוּא בְּכָל עַיִן.


נֶאֱמָנוֹת, מְשׁוֹרֵר, שָׂרֵךְ דַּרְכְּךָ
יְשִׁירוֹת לְתוֹכְכֵי לֵב הַחֲשֵׁכָה,
עִם קוֹלְךָ בִּלְתִּי מֻצְמָת לֹא נָגוֹז
שַׁכְנְעֵנוּ עֲדַיִן כִּי נִתָּן לַעֲלֹז;
בְּעִבּוּד חָרוּז שִׁירָה צְלוּלָה
לְכֶרֶם הָסֵב אֶת הַקְּלָלָה,
עַל חֹסֶר הַצְלָחַת אֱנוֹשׁ שׂוֹרֵר
כְּשֶׁסַּעַר מְצוּקוֹת אוֹתוֹ גּוֹרֵר;


בַּיְּשִׁימוֹן בּוֹ מֻקַּף הַלֵּב
תֵּן לְמַעְיָן הַמַּרְפֵּא לְלַבְלֵב,
וְאֶת הָאָדָם הַחָפְשִׁי לָמֵד
בְּכֶלֶא יָמָיו אֵיכָה בְּשֶׁבַח הַתְמֵד.






תרגום: מיכאל שרון, מתוך "יד לוויליאם באטלר יטס", ינואר 1939.


From: In memory of W.B. Yeats / W.H. Auden (1907-1973).

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. מיכאל שרון הגיב:

    פילוס נתיבים מול שירת ימי-קטנות

    האדם עשוי לשאוב כוח מהרוח הכללית, מהעם, אך בבוא ימי-קטנות על העם, ממה ישאב כוח?

    כך, חלק גדול מהשירה העיברית כיום הפכה, מאז המרד של נתן זך נגד אלתרמן, ב-1959, לשירת ליליפוט, תרועת ימי קטנות. זהו מעין מסע לניבכי האני, כשהאני משמש כאן עילה להצבת כל קפריזה מילולית וכל לבירינט מושגי, רלטיביזם ערכי.

    מאז אותה מהפכה בשירה העברית, הרי שגדוליה כגון יונה וולך, דליה רביקוביץ ואחרים, לוקים בנקודה אחת שבטעות נחשבה למקור סגוליות, עקב גירוי יצרים והקצנות: הנימה ההיסטרית, המעצימה את השולי וממזערת את החיוני. לכן לקתה שירה זו בחוסר המידה הנכונה, בחריגה מפרופורציות ובעירפול, תוך יצירת תחושה משלה של פריסת ממשויות עשירות ולא צפויות, כשלעיתים היתה שם רק שתיקת קבר, או תרועת השווא.

    שירה טובה חייבת להעצים את החיים, ולא לרטון בנירגנות כנגדם בתרועת פרע עויינת וגודמת את החיים. שירה אמורה לפלס נתיבים חדשים לפני המעשה והרוח, ולא להציב בפניהם לבירינטים שרירותיים.
    שירה צריכה להיות צלולה כמים, לאמר בקול צלול את דברו של העם, אך גם לזעוק ברמה את דברם הניחר – את צעקת העשוקים, הנידכאים עלי אדמות, הרעבים.

    השיר שלפנינו, אף שניכתב בממשות כביכול שונה, קולע לרכיבים בולטים וקשים בהוויה העכשוית בישראל ומביא איתו אנרגיה לעשייה. יש בו כוח, אכן. אך גם אינטימיות פשוטה ולא מצועצעת, הניגרת על נפשנו כמיים חיים בשרב. זאת בניגוד לשירים כה רבים המתכנסים למבוכי האני ומציפים אותנו במלל אין סופי ומשתרשר שנראה קולע לכאורה, אך שנועד למעשה להציף אותנו בממשויות ערטילאיות ומכוון (הגם שבאופן לא מודע לעצמו) למעשה לשתק אותנו.

    "מסורת" זאת של צלילה ותהייה, כביכול דקת תחושות בניבכי האני – זה המומצא כל פעם מחדש בגווניו החדשים לצורך העניין – קיימת בשירה העברית זה כ-40 שנה. מדובר תכופות בשירה המפוררת את החיים לפיסות פיסות חסרות משמעות – באופן המפוגג כל עשייה.

    פנומנולוגיה ערטילאית ורבת מלל זאת הינה כיום סימפטום מרכזי של המורבידיות והגבבה המציפים חלקים גדולים ממרחבי התרבות במקומותינו.

    דרושה כיום, ביחוד כיום, שירה אמיצה, אמיצה במוכוונותה לעשייה ופילוס נתיבים במציאות הממשית, ולא רב-מלל עתיר הבחנות חסרות פשר המפוגג עשייה.

    כן, לעיתים שירה צריכה להיות גדולה מהחיים, אך גם להיות אינטימית, אנושית ומחייה נפשות, להיות מצפן לאדם ולהשיב מחדש את משב רוחו החפשית.כאלה היו בישראל אלתרמן ואלכסנדר פן. כזה היה גם המשורר האנגלי הדגול וו. י. אודן.

  2. יהודית מליק-שירן הגיב:

    למיכאל שלום,
    תרגום השיר מלאכת מחשבת. נהנתי לקרוא ולגלות שוויסטן .י. אודן כתב מהרהורי לבו על דברים שראה וחווה בדורו.

    כוחו של שיר כזה שהוא משתבח עם השנים. קולו הייחודי של אידן בתקופתו, היה לראות את הנולד כמו נביא זעם הרואה את האמת היחידה ומנסה לתקן דרכה עוולות חברתיות.

    לא תמיד הכלים העומדים לרשותו של אדם יעילים. אידן עשה זאת בזכות מילותיו שנפלו לדאבוני הרב על אוזניים ערלות:"ב??י??ש??ימו?ן ב?ו? מ?ק??ף ה?ל??ב
    ת??ן ל?מ?ע?י?ן ה?מ??ר?פ??א ל?ל?ב?ל?ב,
    ו?א?ת ה?א?ד?ם ה?ח?פ?ש??י ל?מ?ד
    ב??כ?ל?א י?מ?יו א?יכ?ה ב??ש??ב?ח ה?ת?מ?ד"

    וראה שגם בחלוף השנים, המציאות האנושית לא השתנתה. אדם לאדם חומה אטומה. הנהגה מסורבלת ומסואבת הרואה את כוחו של הפיתוי הפוליטי ככוח מחזר ולא ככוח שולל. בעידן הזה ששקרים, שחיתויות, רמייה והונאת שלטון מבצבצים מכל מקום בא שירו של אידן ומחזק . נכון "אין חדש תחת השמש"(ל. גולדברג) ו"הכל הבל הבלים"(קוהלת). כוחו של השיר להיות נבואי. לצפות לדברים שמגיעים טרם זמנם ומשאירים חותם גרוע בלב ובמחשבות האנשים.

    אנחנו חיים בישימון אינטלקטואלי. ואם יש כבר מחשבה מעניינת אחת שמתפרסמת, עדר של בהמות עט עליה ומאמץ לעצמו קניין רוחני של מישהו אחר.

    על כך מתריע המשורר הייחודי הזה, שבאמצעות חרוזיו ומחשבתו הצלולה בא לפקוח עיניים, כי ברגישותו לסביבה בה הוא חי ובאמצעות מילותיו שהן הנשק הפנימי והבלעדי שלו, יודע המשורר לתקן עולמות, השאלה הנשאלת היא:האם בני -האדם ירצו לתקן את דרכיו של עולמם או להשאר בביצה הסרוחה שלהם, המוגדרת בפיהם עולמם העכשווי?

  3. מיכאל ליהודית הגיב:

    תודה על ביקורתך בעלת התובנות.דברייך מדברים בעד עצמם ואין צורך להוסיף. המשורר מתווה את האקלים, את אי הנחת אך גם את הנחמה הגדולה, הנחמה הגדולה שאינה יוצרת בקורא נירוונה של
    אי מעשה והשלמה, אלא דווקא קוראת לפעולה רדיקלית ובונה מתוך אהבה וביטחון שהעולם האמיתי והנכון הוא איתך, תוך ניפוי היסטריה והקצנות ניזקיות. אך את המעשה הספציפי מעצבת המחשבה והעשייה המדינית/חברתית, אלא שזו זקוקה לאתוס של פעולה וכיווניות, אותו מספק המשורר הגדול. זאת ממש כשם שמרקס שאב כוחות וכיוון מיצירתו של בלזק, או אף הרצל, במקרה של הציונות המדינית, מ"טנהאוזר" של ריכרד ווגנר.

  4. מיכאל: שרון – הסתרת האמת מהעם? הגיב:

    הסתרה מבוהלת מהציבור של מצבו האמיתי של שרון?
    — קישור —

    הודעה זו צונזרה במדור הסקופים של רוטר, כנראה בהוראה בהולה של השב"כ.

    היא מופיעה להלן ותופיע כנראה גם כהודעה ב"חדשות מחלקה ראשונה" (עם יואב יצחק, עורך העיתון וגדול חושפי השחיתויות בישראל, השב"כ מן הסתם חושש להתעסק)

    הסתרה מבוהלת מהציבור של מצבו האמיתי של שרון?

    כנראה האמת: רופא המטפל בשרון בערוץ 10: שרון לא מסוגל לספור את אצבעות ידיו.
    — קישור —

    ההודעות האופימיות מדי בתקשורת החוזרות ונישנות כל הזמן, מעידות לתחושתי על פניקה, אובדן שליטה של האוליגרכיה בישראל, ששרון הוא תקוותה הגדולה. שלה ושל המדיניות האמריקנית הנוכחית הנקראת The freedom agenda in the middle east

    ככל הסביר מסתירים מהציבור באיזה מצב שרון באמת נמצא, ומנסים למנוע אנרכיה. זהו אסון לאוליגרכייה היוזורפאטיבית (אוליגרכיית העושק) בישראל.

    כנראה יודיעו היום, ש"מצבו של שרון מעולה, והוא רוצה לחזור מייד, אך ליתר ביטחון רופאיו החליטו שישהה עוד זמן מה תחת השגחה רפואית". זאת בדומה לרבין, שבזמן התמוטטותו הפסיכיאטרית ב-23 במאי 67 ערב מלחמת ששת הימים, הוסתר מצבו מן הציבור, ונימסר מאוחר יותר שהוא רק "קיבל הרעלת ניקוטין קטנה, ישן 24 שעות וחזר לתפקד". זאת אף שכלל לא תפקד במלחמת ששת הימים, וכפי שמדווח ד"ר אורי מילשטיין בספר החדש "תיק רבין -המיתוס ושברו", היה מאושפז בבתי חולים פסיכיאטריים וקבל טיפול בניזעי חשמל.

    כנראה רוצים להגיע למצב בו שרון יהיה מסוגל להפיע לכמה דקות בתקשורת ולהראות סביר, תור אמירת משפט או שניים.

    זאת בדומה לברז’נייב נשיא ברית המועצות, שכשגם כשהיה כמעט צמח בגיל 78, נהגו להציג את הבובה לכמה דקות בטלביזיה, לאמר שהוא עסוק מאד בענייני המדינה ואינו יכול להראות בציבור, בעוד בפועל משלה קבוצה קטנה של אוליגארכים מאחורי הבובה שהוצגה במצעד האחד במאי או לכמה דקות בתקשורת מדי פעם.

    מיכאל שרון, שעה 1458

  5. השיר לא משהו הגיב:

    אינני מכיר את המקור, אולי באנגלית זה עדיף

  6. מיכאל: המקור הגיב:

    וויסטן יו אודן (1907-1973)
    — קישור —

    המקור:
    W.H. Auden From: In memory of W.B. Yeats

    In the nightmare of the dark
    All the dogs of Europe bark
    And the living nations wait
    Each sequestered in its hate
    Intellectual disgrace
    Stares from every human face
    And the seas of pity lie
    Locked and frozen in each eye

    Follow, poet, follow right
    To the bottom of the night
    With your unconstraining voice
    Still persuade us to rejoice
    With the farming of a verse
    Make a vineyard of the curse
    Sing of human unsuccess
    In a rapture of distress

    In the deserts of the heart
    Let the healing fountain start
    In the prison of his days
    Teach the free man how to praise

    ***

    הקרדו האישי של המשורר
    המקור: — קישור —

    מו?ת ה?כ?ו?כ?ב?ים

    כ??א?ש??ר כ??ל ה?כ?ו?כ?ב?ים נ?ע?ל?מ?ים או? ש?ו?ב?ק?ים
    ו?ל?מ?ד?ת??י ל?ה?ס?ת??כ??ל ב??ש??מ?י?ם ר?יק?ים
    ל?חו?ש? ב??רו?מ?מו?ת א?ת ה?א?פ?ל?ה ה?ש???ל?מ?ה
    ה?ג?ם ש??ה?ד??ב?ר י?א?ר?ך? ל?י ז?מ?ן-מ?ה

  7. דניאל עוז הגיב:

    אשיב לך ראשית כל בדברי חזי לסקלי, מיכאל:

    "שירה חייבת לעמוד ולדבר. / לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר / בשפתו של הגרב שגרם לקלקול. / …
    שירה אינה חייבת להיות שירה. / היא יכולה להיות מזון מדבר. / שירה יכולה להיות קונפיטורה / כלומר פרי מת וטעים."

    אלה רק קטעים מתוך שירו המכונה "שירה" והמוטיב בו הוא השימוש ב"שירה חייבת" וב"שירה אינה חייבת". אתה למשל מחייב את השירה "לזעוק זעקת נדכאים, עשוקים ורעבים". אתה גם חוזר ודובר בלהט את המילה "עשיה" וזאת מתוך תפישה לפיה פן ואלתרמן "עשו" יותר משעשו וולך או רביקוביץ’. בין השאר מעניינת אותי כאן החלוקה – שאולי איננה במודע – המגדרית. אלתרמן ופן, משוררים "לאומיים", מלאי כוחניות ומצ’יזמו המרשים לעצמם לדבר בשם האומה – אלה גיבורים, אלה "עושים" משהו, מחד. מאידך – וולך ורביקוביץ’, העוסקות בקשיהן הנפשיים, במיניות, באינטימיות. אלה לדעתך אינם נושאים חשובים ואינם נוגעים אל החברה. אולי זעקת נשים לדעתך איננה זעקת "נדכאים". דכאון נפשי וחיבוטים מיניים מצטיירים בעיניך כ"שרירותיים" ו"לבירינטיים" ואינם מבחינתך נחלת הכלל.
    ובכן תתפלא לשמוע כי וולך ורביקוביץ’ "עושות" לי, ונהירות לי, יותר מפן, רטוש ואצ"ג גם יחד. גם הרבה יותר מייטס ומאודן. וולך נראית לי לא פחות "ממשית" מאלתרמן ורוחה נראית לי כללית עד מאד – ממש כפי שה"רטינה הנרגנת" עצמה היא תופעה כלל-אנושית. בפרט אני מסרב להיכנע להשתפכות הנוסטלגית על הלאומנות המצ’ואיסטית של הציונות התמימה מלפני זך.

  8. מיכאל לדניאל: מטח ללא נידבך הגיב:

    דניאל שלום. ראשית, טעותך בעניין המגדרי: בנית ממש תאוריה שלמה על ההבדלה המיגדרית אצלי בין פן ואלתרמן, ובין רביקוביץ וולך. אלא שלא שמת לב כי גם נתן זך מסווג אצלי באותו כוון של וואלך ודליה רביקוביץ.

    נ.ב. "ההשתפכות הנוסטלגית על הלאומנות המצ’ואיסטית של הציונות התמימה מלפני זך".

    האם אלכסנדר פן היה לאומן מצ’ואיסטי? מה עם "הלאומנות" הזאת בשיר המעמדי-אינטרנציונילסטי "ספרד על המוקד"? או בשירו: הוא היה אדם פשוט, רבבות ישנם כמוהו, לב אדום ונשמה..". ושירים רבים אחרים.

    האם פן היה מצואיסט? והלוא שירתו מטריארכלית מובהקת: למשל, "את" (בפתח),
    יומך המתעורר בטרם בקר-אור,
    ובעוד אל החלום עיניך זועקות –
    היחידה מכל והשקודה על כל
    בפרך תורגלו כתפייך הדקות

    ספרוך הפרברים חולי-אויר לנשום
    ובשכונות ספרוך מערומי רעב
    בהם עובר לבך, פקוח וקשוב,
    נושא צרי ואור, מבית אלי בית –

    הרחומה מכל והתמימה בכל
    שחפת בדמה ואבל בקרעיו
    הפכו יומך לסדום, אך לא נרתעת כמלא –
    רק על דמעך צוית למות בין עפעפים.

    את הנזירה מגמול אחד הוא שילומך –
    החזקה מכל והשתוקה אין-קול.

    (כתבתי קטעים מהשיר)
    או שירים שאתה מכיר היטב, אך אלו כלל לא היו בקשבך בכתבך בפזיזות ניבערת את מה שכתבת:

    וידוי
    מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
    ליל הסתו ושפתי הלחות מני גשם (האם מצואיסט כותב בלשון נקבה?…
    כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

    או "רומנס"

    בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת
    לכל מבט ראשון – נינוח הלילך

    נפגשו במקרה, גם מקרים יאמנו
    היא היתה עצובה, הוא שקט ושתוי

    היא אותו אהבה. הוא אהב את היין,
    ושניהם אהבו ללקט כוכבים.
    הירח אהב את שניהם, כי עדיין
    הירח אוהב לאהוב אהובים

    הימים לא חיכו..כה חופזים בימינו
    הימים, שהבינו לחתור אל החוף.
    היא חשבה: מה איום ומצחיק עולמנו,
    אם אפשר בו עדין כל כך לאהב.

    האם אלתרמן של "כוכבים בחוץ" או "פונדק הרוחות" הוא לאומן ומצואיסט?

    האם אלתרמן של "על זאת" (זעקה כנגד הטבח ב-48 בלוד וברמלה) הוא לאומן?…

    קרא עוד משירת פן ואלתרמן במאמרי: האלה הלבנה בשירה העברית" — קישור —, עיין שוב בשירתם, ואחרי זה בקש סליחה ומחילה מהם ומאיתנו הקוראים על מצג הכזב ודברי הבלע והריק.

  9. דניאל עוז לכב’ מיכאל הגיב:

    אך לפני שאבקש "סליחה ומחילה מהקוראים על דברי הבלע והריק" ותחת שאקלע איתך, כרצונך, לקרב גידופים מליציים בנוסח המצוטט, הרשה לי לציין בנימוס כי עיקר דברי חלף לך ליד האוזן.

    לא אכפור בקיומה של תמה סוציאליסטית אצל פן או בחלק נכבד משירת הדור ההוא, ולא שישנה סתירה כלשהי בין סוציאליזם זה לבין יומרה לאומית חזקה (ניסחתי זאת כהוגן בפעם הראשונה – "לאומיים" אמרתי, ואמנם לאו דווקא "לאומנות" כפי שמעדתי במשפטי האחרון). גם לא אכנס איתך לויכוח אפשרי בהחלט לגבי מידת המצ’ואיזם אצל משוררים אלה – ובכל אופן גם אם אכן קיימות אצלם דוגמאות-נגד למצ’ואיזם, ניתן לפטורן כחריג המעיד על הכלל.

    העיקר — ולזאת העדפתי שתתייחס — הוא זה:
    מדוע הפוליטיות הפשטנית והאידאליזם הפלקטי שבבתי השיר אותם ציטטת נראים לך קולקטיביים ונהירים יותר מאשר שירת "האני" שכנגדה אתה יוצא? כלום אין הרגש האישי נחלת הכלל (אפילו ברגעיו הנרגנים או המורבידיים)? כלום לא היה ולא נברא דבר כמו הזדהות? או שמא כל שמץ של אינטרוספקטיבה נראה לך באופן אישי כבלתי "אמיץ" (לדעתי זו דורשת הרבה יותר אומץ מאשר מוסרנות כלפי "האומות המבודלות" כביכול)? או שמא מאויי הנפש בשבילך – ורק בשבילך – הינם צופן סתום, אסור ומפחיד?

  10. מיכאל לדניאל: שירת הונאה ולא שירת אני הגיב:

    שירת האני אינה אני ולא אינטרוספקציה. אין היא אלא שרשור מלל חסר ממשות כלשהי, במגמה לגרות את החושים. גבבה היסטרית. דברים המהדהדים כבעלי משמעות בשעה שאין שם כל משמעות.

    מדובר בשירת הונאה ולא בשירת אני

    מדובר ב"שירה" זאת, בהמשך ההונאה בצרכנות הישראלית, ובתעמולת הכזבים הממסדית, באמצעים אחרים

    ההונאה של האמירה המיסתורית
    — קישור —

    אודות אינטרוספקצייה
    — קישור —

הגיבו לדניאל עוז לכב’ מיכאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים