הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בדצמבר, 2005 18 תגובות

קשה להאמין שרק לפני כמה שבועות התווכחנו בלהט כזה על שלי יחימוביץ’ ועריקתה מהתקשורת אל הפוליטיקה. הכיסוי של הפרשה היה רגשני ולעתים צהוב, עד שהכותבים בקושי התפנו לנתח את החשיבות הפוליטית שלה. במאזן העל בתוך קשת הדעות בזירה הפוליטית הישראלית, יחימוביץ’ נטשה את השמאל העקבי, ועברה למרכז המתון שבו יש גם כמה שביבים של חשיבה שבמציאות הישראלית הם נחשבים ל"שמאל". לכן האפקט של חבירתה לעמיר פרץ הוא כפול: יחימוביץ’ החלישה במידה ידועה את השמאל הרדיקלי, אבל עצרה בערך באותה מידה את הסחף של האינטיליגנציה בתקשורת למרכז הלאומני, כלומר, ל"קדימה".

לא היה שום טעם למתוח עליה ביקורת. הצעד שלה היה כן, והמבקרים מן הזווית האתית היו ממש מגוחכים. ממה נפשכם; צבא שלם של פרשנים פוליטיים וצבאיים הקדישו את כישרונם ואת יכולתם כדי להגן על הממסד הביטחוניסטי ועל שופכי-הדם והמושחתים ששלטו בנו בשנים האחרונות. מכבסות המלים עבדו שעות נוספות כדי שהנוסחה האורווליאנית של המרכז הלאומני תהיה דומיננטית לחלוטין בשיח התקשורתי. רצח ממלכתי בלא משפט הפך ל"סיכול ממוקד"; מפגינים למען אדמתם ולמען ילדיהם הפכו ל"פורעים"; גדר האפרטהייד הפכה ל"חומת מגן", המתנחלים בני העוולה הפכו ל"מתיישבים" ופעולות ההתנגדות כלפי זוללי השטחים הוצגו כתאוות רצח פשוטה. כל התועמלנים האלה, כולל הפרשן אמנון אברמוביץ’ שדרש מאיתנו להתייחס לראש הממשלה המושחת והמורשע שלנו כאל "אתרוג", נחשבים לאנשי מקצוע מכובדים, ודווקא יחימוביץ’, שהחליטה להגשים בפוליטיקה את הצהרות הכוונות שלה ברדיו ובטלוויזיה, פגעה כביכול במוניטין של התקשורת. אז כדאי לזכור שהמוניטין האלה קיימים רק בדמיונם של הפרשנים המכובדים, ושכל ישראלי מודע מזהה היטב את הכוונות הנסתרות שלהם. אין לי שום מניע אישי להגן על יחימוביץ’ (שככל הזכור לי לא פגשתי מעולם פנים אל פנים) והייתי מעדיף ללוות כאן באהדה את עריקתם (שלא תתרחש כנראה) של יואל מרקוס או של נחום ברנע ממחנה המרכז הלאומני אל פרץ. אבל אני מעריך רק פרשנים שיש להם השקפת עולם, ומבטל כאלה שמתיימרים לשקף נקודת מבט אובייקטיבית שלא היתה ולא נבראה. נדב העצני משקף ב"מעריב" את נקודת המבט של המתנחלים המטורפים ביותר, וזה נראה לי סביר ולגיטימי. אני מעדיף אותו עשרות מונים על עמיתו מאותו עיתון, בן-דרור ימיני העושה מעשה זמרי ודורש שכר כפינחס ושנקודת מבטו על בני אדם היא עדתית בלי שמץ של ביקורת חברתית אמיתית, שלא לדבר על דבקותו בגרסה הצבועה והמתחנחנת ביותר של האידיאולוגיה הציונית.


חשוב מאוד לבסס בפרשנות הפוליטית שיטה יותר אנליטית, שמנסה לחזות את מגמת פניהם של הפוליטיקאים לא בהתאם להשתייכותם המפלגתית אלא לפי נטיות רעיוניות, תדמית עצמית ואינטרסים אישיים ומעמדיים. לכן נהניתי מאוד מרשימתו של עורך "מעריב", אמנון דנקנר, ביום שני השבוע. דנקנר השתחרר מהזעם הקדוש של עריקתו של שאול מופז מהליכוד, והסביר שהאיש הגיע למקומו הטבעי. הוא לא נקט במונח השגור בטור הזה, "המרכז הלאומני", אבל בהחלט התכוון לזה במפורש. גם הביקורת על דרך התנהלותו של מופז, לעומת עצם ההחלטה הטבעית שלו לעבור ל"קדימה", היתה במקומה. "מעריב" תחת דנקנר הפך לעיתון די חשוך, לפחות בעיני, אבל במאמר הזה תפס הניתוח הפוליטי את מקומו של הפופוליזם הלאומני במסווה של "ציונות".


זה נכון שמופז היזנה את הפוליטיקה אחרי שהטיף לנאמנות ללא-פשרות לליכוד וערק בתוך כמה ימים, אבל ההחלטה השגויה האמיתית שלו היתה להישאר בליכוד מלכתחילה. כפי שהוא עצמו ציין, יש בליכוד ימין קיצוני שהוא לא מזדהה עימו, בעיקר מאז פרשת גוש קטיף. עם זאת, הוא היה ונשאר קלגס אטום ולא-סימפטי, שהרקורד שלו בשטחים יכול להביא למעצרו בכל מדינה תרבותית בעוון פשעי מלחמה. אלא שאנשים כאלה מציפים ממש את מסדרונות מטה "קדימה", ושם הם מתחככים במר שמעון פרס שמלבין פשעי מלחמה בעצם נוכחותו ליד אריאל שרון, אבל מנהל טורנירים עקרים של כדורגל יהודי-ערבי, שאין להם משמעות פוליטית כלשהי.


בעבר חילקתי כמה פעמים (לפני בחירות כלליות לכנסת) את הזירה הפוליטית לכמה קטגוריות אנליטיות, כדי לשקף את חילוקי הדעות האמיתיים, מעבר למסגרות המפלגתיות. מי שקרא את הדברים בקפידה, היה יכול לחזות את לידת "קדימה" ואת החבירה בין שרון לפרס. כיום בוטל הצורך בחלוקה כזאת, כיוון שהמפלגות עצמן התלכדו סביב מצע רעיוני או נטייה פוליטית תוך זניחה המונית של המסגרות הישנות. כיום אני מציע חלוקה דומה גם לתקשורת, כדי להבין את המגמות העיקריות המדריכות את הפרשנים הבכירים וגם את עורכי החדשות, שהם מיומנים מאוד בהגנבת המסר שלהם בין השורות. אני מציע לחלק את התקשורת הפוליטית והביטחונית לשש קטגוריות מובהקות:


1. ימין קיצוני. מיעוט אידיאולוגי בתקשורת החילונית והאלקטרונית החשובה. תומכים מובהקים של ההתנחלויות, מתנגדי ההתנתקות, רבים מהם דתיים כמו ישראל הראל או נדב שרגאי, אבל יש גם חילונים כמו נדב העצני או אמנון לורד. רובם כותבים בתוקפנות רבה נגד יריבים פוליטיים, ורק הראל טובל את לשונו בשמן זית-זך אבל אין להטיל ספק בקיצוניותו הבסיסית. רוב הכותבים הם אנשים ישרים ושלמים עם עצמם, אבל לדעתי הם לוקים בעמדה לא-מוסרית כלפי לא יהודים בכלל, וערבים בפרט. חלקם מבינים שלא יצליחו למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ולוחמים עתה להגיע למזעור נזקים מנקודת ראותם של המתנחלים. האיבה שלהם לשמאל האמיתי היא כיום מתגמדת לעומת השנאה השוצפת כלפי "הבוגדים" שחברו לשרון ופירקו התנחלויות ברצועת עזה ובצפון הגדה.


2. ליכודניקים, אסכולה מתפוררת בתקשורת, וכוללת בעיקר את מעריצי ביבי נתניהו ממניעים תאצ’ריסטיים או לאומניים-חילוניים (כמו אייל מגד). הדמורליזציה באסכולה הזאת היא מוחלטת, אחרי שאפילו אורי דן נטש אותה לטובת אהבתו הטהורה לשרון. טהרני הימין עייפו מהליכוד, הפרגמטיסטים תומכים בשרון, ולכן מצבו של הליכוד בתקשורת גרוע מזה של מפלגות הימין הקיצוני. אם נתניהו ינצח בבחירות הפנימיות למנהיגות הליכוד ייתכן שכמה כתבים כלכליים יתמכו בו ממניעים מעמדיים כדי לעצור את הרפורמות הסוציאל-דמוקרטיות של עמיר פרץ. העיתונאים האלה בדרך כלל התלבטו בין שרון לבין פרס, אבל הדילמה לכאורה נעלמה ואיננה. כולם נחתו באותה מפלגה בן-גוריוניסטית עם נופך רביזיוניסטי קל.


3. המרכז הלאומני, האסכולה המובילה בתקשורת שפעם קראו לה בטעות "שמאלנית". מדובר בפרשנים ועורכים שיש להם השקפת עולם רכושנית וציונית תקיפה, עם זיקה ברורה למיליטריזם ולהלבנת פשעי הצבא. כל הפרשנים הצבאיים שייכים לקטגוריה הזאת וגם רוב הפרשנים המדיניים והפוליטיים. יש בהם גם מעריצים מובהקים של שרון (כמו איילה חסון ואורי דן) או חכמולוגים שחושבים להשתמש בשועל הזקן כדי לקדם את האג’נדה "היונית" שלהם, כמו אמנון אברמוביץ’. גם אנשים נאורים בעיני עצמם כמו נחום ברנע או דן מרגלית שייכים לה מבלי שיודו בכך אפילו לעצמם. לא כל אנשי הקטגוריה הזאת יתמכו במפלגת "קדימה" למרות שהיא מייצגת את השקפתם המדינית והחברתית, בשל התדמית העצמית שלהם כלוחמים בשחיתות. מרגלית למשל, הוא תומך מובהק של אהוד ברק, שנשאר יתום כיוון שלא נמצא לו מקום ב"קדימה" שאליה הוא שייך אורגנית מכל בחינה אפשרית. לדעתי, חלק מהלוחמים בשחיתות יסתמו את האף ויצביעו בעד שרון. אחרים ילכו על אופציה כמו שינוי, שגם היא מרכיב במרכז הלאומני.


4. ליברלים, עיתונאים כמו עוזי בנזימן או עקיבא אלדר, שיש להם השקפה ציונית מתונה ויונית, אבל האינטרס המעמדי שלהם איננו בדיוק שמאלני. זוהי אסכולה גדולה יחסית, ורוב חבריה יתמכו במפלגת העבודה או במרצ. האכזבה האיומה שלהם מפרס תעצים את איבתם ל"קדימה". גם באסכולה הזו יש עיתונאים רבים שעניין השחיתות והמלחמה למען שלטון החוק מהווים גורם מרכזי בהחלטתם במי לתמוך.


5. שמאל חברתי. עיתונאים ופרשנים שיש להם זיקה מובהקת לנושא העדתי והכלכלי-חברתי. רובם אינם תומכים במהפכה מבנית או בסוציאליזם, אבל שואפים לרפורמות מרחיקות לכת וליתר שוויון בחברה הישראלית. זה כולל גם פרשנים וכתבים בנושאים חברתיים כמו חינוך, שיכון ובריאות ואולי גם פרשן כלכלי "מתקדם" כמו עודד שחר. כל העיתונאים האלה, וגם אחרים שתמכו עד כה בשמאל המתון (מרצ) או בעקבי (חד"ש), יצטרפו במהלך מערכת הבחירות לקולות התומכים במפלגת העבודה ובמנהיגה עמיר פרץ. גם פרשנים לעת מצוא כמו זאב שטרנהל וחבריו יתמכו בפרץ בעיקר מעל דפי "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". יחימוביץ’ חשה, כמובן, שהיא שייכת לאסכולה הזאת.


6. שמאל עקבי (יהודי-ערבי), בעיקר תומכי חד"ש המעטים בתקשורת העברית בישראל וגם כמה אנשי מרצ יותר רדיקלים. פרשנים, פובליציסטים ועיתונאים מהאסכולה הזאת היו שמחים מאוד להצביע לפי השיטה הישנה: פרץ לראשות הממשלה וחד"ש לכנסת. בהעדר אופציה כזאת הם מעדיפים להצביע לפי העקרונות שלהם, ומקווים שחד"ש תתמוך מבחוץ בפרץ. הסיסמה שלהם לחד"ש היא: "יותר פרץ מפרץ". הקטגוריה הזאת איבדה הרבה אנשים לפרץ, והיא פועלת למען הישרדותו הפוליטית של השמאל העקבי.

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. איריס הגיב:

    ומה עם ב. מיכאל? הוא העיתונאי היחיד אולי, שבאופן עקבי מבין איך המשטר עובד. גם במקרה של דרעי וגם אצל טלי פחימה הוא לא חיכה לעסקת טיעון מפוקפקת כדי להבין איך הדברים עובדים ומה האינטרסים של השלטון, על שב"כו ובית משפטו. הבעיה של ימיני היא שהוא מסנוור ע"י האידיאולוגיה הציונית, והיא מפריעה לו לראות כמו שהוא הודה בסיפור של טלי פחימה. השאלה מה הוא יעשה עם זה הלאה. האם זה פוקח את עיניו? האם הוא יהיה יותר חשדן, או שהוא יתנצל גם בפעם הבאה?

  2. ציו הגיב:

    "והיה רב חיים נותן בהם סימנים". ולשם מה כל המאמץ האינטלקטואלי הזה? חלוקה דקדקנית לקטגוריות שמציבות כל כותב ובעל דעה במקום ברור שמתיימר להגדירו במדויק. האם זהו תחביב טקסונומי שתכליתו אהבת הקיטלוג לשמו? כנראה שלא.
    נראה שיש כאן חלוקה איכותית, מן דירוג כשרות מוסרי, מן הטמא לחלוטין אל הכשר לכאורה ואל הכשר למהדרין, "הטהור", הלא הוא "השמאל העקבי". נראה כי לא במקרה בחר ברעם במונח זה המהדהד עם טוריו של אורי אבנרי מתחילת האינתיפדה הנוכחית, בהם הוא מתפאר כי כעת, משבורחים כל אותם שמאלנים אופנתיים וחסרי עמוד שדרה אידאולוגי, נחשף הגרעין הקשה של בעלי אמונה אמיתית שדבק בעקרונותיו.
    הבעיה היא לא האם צודקים אבנרי וברעם בדעותיהם (ומן הסתם הם צודקים ברובן), הנקודה היר שעקביות היא מדד רע מאוד לתו תקן מוסרי (ראה, כדוגמא אחת מני רבות, את דבקותם האווילית של סוציאליסטים וקומוניסטים ישראלים רבים בסטלין גם לאחר גילוי שמץ ממעלליו הנפשעים). הרי זו בדיוק הטענה המועלית כנגד המתנחלים ושאר קנאים דתיים – המציאות, תהיה אשר תהיה, לעולם לא תכחיד אמונתם.
    נקודה מקוממת נוספת ברשימה זו היא דרך החשיבה העולה מ"מדד הכשרות" להלן, שהיא ביסודה חשיבה כיתתית ומעוורת. כי הרי מדוע עלי לטרוח ולהקשיב לאנשים מקטגוריות ברעם 1 ו-2? הרי ברור בעליל שהם מונעים ממניעים מושחתים ולא מוסריים, שהם עיוורים למציאות ושהם דבקים בעקביות באמונתם השגויה…

  3. אברהם נוריאל הגיב:

    לחיים
    הכל במאמרך אמת ויציב וקיים והווה ואפילו טוב ויפה.
    דבר אחד הוא עדיין נפלא מבינתי. הוא נפלא מבינתי גם כשמדובר על וויכוחים לקראת בחירות שמנהל ‘סתם אדם פוליטי’, מקרב ‘אנשי השמאל העיקבי’, עם הרשת החברתית שעליה הוא רוצה להשפיע בנוגע לשאלה במי ראוי לבחור והוא נפלא בעייני שבעתיים כשמדובר בעיתונאי שיש לו דרך פוליטית ברורה שלאורה הוא מנסה להשפיע על קוראיו.
    והפליאה היא זו:
    מה פסול יש בהצגת עמדתך בכל בהירותה כשהמסקנה ממנה היא – אתה קורא נכבד, אם משהו מציוני הדרך שאני, חיים ברעם, מעלה כדרך היחידה לעתיד טוב יותר מעורר הד כלשהו בלבך, היכבד והרם תרומה להצלחתו של פרץ בבחירות האלה, עשה ככל יכולתך שכל מי שעדיין אומר "גם הפעם כולם אותו החרא ולכן איני מצביע גם הפעם" יצביע הפעם עבודה בהנהגת פרץ.
    עשה ככל יכולתך שכל מחשבי ‘הפוך על הפוך’, מבין מכריך – כאלה שכדוגמת חיים הנגבי (שכחת לציין קבוצה נוספת: עיתונאי ‘השמאל הרדיקלי’ שמגיעים להערצת שרון, ואפרופו אותה קבוצה היא הייתה קיימת תמיד – אייל מגד הוא אחת הדוגמאות הפחות מרשימות שלה) מוצאים ק"ן טעמים מדוע לתמוך דווקא בקדימה, יתעשתו ויצביעו עבור פרץ.
    ולאחר שהיית מנסח ‘קריאות כאלה’ ועוד כדוגמתן, דברים שבהם אתה בוודאי אמון, טוב, ומשפיע הרבה יותר מכל ‘עצה’ שאני יכול לתת, הייתה מסיים את ‘הצגת העמדה’ בפנייה אל קומץ הקוראים האוהדים והקבועים שלך, כמוני למשל, ומוסיף משהו מעין "ואתה קוראי הנאמן. אם הצבעת אי פעם בחייך חד"ש, ואם הפעם אתה חושב לעצמך "הייתי מצביע חד"ש אבל פרץ הוא זה שמצליח לעורר את ‘החברה הישראלית’ ולכן אצביע פרץ" השתחרר נא מהפירכה הלוגית. פעל ככל יכולתך להביא אנשים שלא הצביעו חד"ש ולא יצביעו חד"ש לכך שיצביעו עבור העבודה אבל אתה עצמך – אתה חייב להצביע חד"ש.

    תמהני, כאמור בפתיחת תגובתי, מה פסול אתה מוצא ב’עמדה’ כמו זו ששירבטתי לעיל?

  4. איריס הגיב:

    מעניין. תודה.
    ובענין דומה מאמר בהעוקץ על "הראיון" של יחימוביץ’ אצל לונדון וקירשנבאים

  5. מודי וידנפלד הגיב:

    קודם כל, בתור אחד שמאוד מעריך אותך ואת ישרך, הייתי רוצה שתתיחס בקרוב למה שחיים הנגבי (ידידך, אם איני טועה) כתב היום במוסף הארץ.
    בתור אחד שמאוד נהנה לקרוא אותך, כדאי שתשים לב שחד"ש, לאחר לכתה של גוז’נסקי, כבר אינה מייצגת שום סדר יום חברתי. גם היותה מפלגה ערבית יהודית כבר לא תקפה עוד: בבחירות האחרונות העדיפו את טיבי על פני דב חנין-וזה אומר הכל.
    הגיע הזמן להקיץ מחלומות. מי שרוצה לבנות אלטרנטיבה אמיתית לליכוד ולשרון, שמאיים להפוך אותנו לדיקטטורה נוסח פילסודסקי, כדאי לו לחבור למפלגת העבודה שעוברת תהליך חיובי ביותר והתחדשות מאז נבחר עמיר פרץ ליו"ר. היא ללא ספק הרבה יותר טובה ממרצ המדולדלת וחסרת האנרגיות.

  6. תמיסטוקלס הגיב:

    המאמר של ברעם רק מוכיח שכדאי להצביע לעמיר פרץ כדי להעלות את השמאל אחת ולתמיד לשלטון. חד"ש לא בהכרח תתמוך בעמיר מבחוץ. הנה, מוחמד ברכה אמר שלא יצטרף לקואליציה עם עמיר (שמוכן לצרף מפלגה ערבית) כי הוא לא תומך בזכות השיבה. כך, חד"ש תחבל בהקמת קואליצית שמאל ובחזרת השמאל לשלטון.

    מי שרוצה להפיל את שרון- חייב להצביע לעמיר פרץ. אין שום אופציה אחרת.

  7. יהלי משדרגיט הגיב:

    ימיני בן דרור כבר מזן אינו עדתי. הוא סתם עבד וסמרטוט של אשכנזים. הוא נוקט בעמדות לאומניות מאוסות ומלקק לאדוניו הגזען, בעל המאמר הידוע לשימצה "אין לי אחות". הלוואי וימיני שאחראי על טור הדעות במעריב היה נוקט בעמדות עדתיות. המזרחים זקוקים מאוד לעיתונאים כאלה.
    אין שום בושה בעדתיות. ואם אכן יש בה בושה כלשהי, אזי צריך להתבייש גם בלאומיות מכל סוג שהוא. זת כמובן בתנאי שהצידוד בעדתיות אינו מביא חלילה מיניה וביה להעדפה של העדה שלך, אפריורי, על פני עדות אחרות.

    אבל במציאות הישראלית, כשהאשכנזים מכל המפלגות, מן הימין ומן ה"שמאל" הפלו את המזרחים לרעה, אין מנוס למזרחי מודע, אלא לנקוט בקרב עדתי,וממנו ורק ממנו להמריא לערכים אוניברסליים.

    ככלות הכל המזרחיות והמזרחים הם פרי המצאה של הגזענות האשכנזית בישראל. המזרחים כלל לא ידעו שהם כאלה עד שהיגרו לכאן, בעורמה ובגניבת דעת.

  8. שמעון צדיק הגיב:

    אולי חיים ברעם ילך בעקבות חיים הנגבי ויצביע לשרון?

    אם חיים הנגבי עשה את הצעד הזה אין מניעה שגם שמאלנים עקביים אחרים כמו חיים ברעם לא יעשו אותו.

  9. חיים ברעם הגיב:

    לשמעון הצדיק, שרון היה ונשאר פושע מלחמה ואיש מושחת עד היסוד. כל נימוקיו של ידידי חיים הנגבי היו מופרכים לגמרי, ובזה אעסוק בנפרד. אשר לאברהם נוריאל, אני דווקא מסכים עם דבריו לאורך כל הדרך ולכן לא הבנתי את הטון המתריס. אני מקווה שכל מי שלא מסוגל להצביע עבור השמאל העקבי יבחר לפחות בפרץ. אלא שכמה משותפיו של פרץ, כולל ברוורמן, קרובים מאוד למרכז הלאומני ולניאו-ליברליזם רך. זה מדאיג אותי מאוד.

  10. תמיסטוקלס הגיב:

    בוא נפסיק כבר את ההשתלחות בברוומן, שחיים ברעם מוביל משום מה במאמריו האחרונים. אני שמעתי את האיש פעמים רבות. הוא אינו קרוב ל"מרכז הלאומני", משום שהוא דוגל בדרך של הסדר קבע ונסיגה מהשטחים הכבושים. עמדותיו בעניין זה לא שונות מאלה של עמיר פרץ. הוא אינו "ניאו ליברל" בשום אופן, ותומך בכל סעיפי המצע הכלכלי של פרץ- כולל העלאת שכר המינימום, פנסיה לכל אזרח וצמצום פעילות חברות כוח האדם.

    ברוורמן הוא מהמחנה שלנו ובשר מבשרנו. די להרחיק כל אחד שלא נראה שייך לברנז’ה.

  11. שירה ד. הגיב:

    בן-דרור ימיני נוקט באופן עקבי קו פמיניסטי והמדור שלו במעריב הוא היחידי שבו יש ביטוי הוגן לנשים ולמזרחים (איריס מזרחי, אסתר הרצוג, תמי שמש, יעל פז-מלמד ועוד ועוד). העניין הוא שהוא תומך בפמיניסטיות שיוצאות נגד האיסלאמיסטים הקיצוניים, חסידי דיכוי האישה, וזה כנראה לא מוצא חן בעיני חיים ברעם.
    בשום עיתון אין ביטוי לנשים ולמזרחים ואפילו לשמאל כמו שיש במדור הדעות של ימיני במעריב. גם אני לא מתלהבת מהקו הציוני של ימיני אבל למה צריך לשקר ולטעון שזה בגלל שהוא במעריב? הוא הביע את העמדות האלה של המרכז הלאומני כבר הרבה שנים, עוד בימים שהוא כתב את הספר אגרוף פוליטי.
    צריך להתווכח עם הרדיפה שהוא עושה לכל מי שסוטה מהקו הציוני שלו ועם התמיכה שלו בציונות ובפתרון הקסם של "ההפרדה" בין ישראלים לפלסטינים. אפשר לתקוף אותו על התמיכה שלו בפתרון הריאקציוני של עמי אילון וסרי נוסייבה ואפילו על התמיכה שלו בהסכם ז’נבה, אבל למה להשמיץ דווקא מי שמאז שהתחיל לערוך את המדור נותן במה הרבה יותר חופשית גם לאלה שהוא מתנגד באופן עקבי לדעותיהם (ניר ברעם, איריס מזרחי, יוסי יונה, ועוד ועוד).
    חוץ מזה ברעם נכנס למלכודת ידועה. בשבילו, אם יש עורך אחד בעיתונות שנותן יותר קולות למזרחים אז הוא עדתי. ועיתונים כמו הארץ וידיעות שאין בהם מזרחים – הם בשבילו כנראה עיתונאים מתקדמים.
    את החשבון עם ימיני על הקו המקקרתיסטי שלו נגד השמאל צריך לנהל על העמדות שלו בלי שום קשר לעניין העדתי.

  12. איריס הגיב:

    לתמיסטוקלס,
    ככל הידוע לי ברוורמן יושב בדירקטוריון של מפעלי ים המלח, מארגן יופי של תרומות לאוניברסיטת בן גוריון שמהן נהנים בעיקר אלו שאינם תושבי הנגב או לפחות לא אלו שמאוד זקוקים להן. לא ידוע לי ש"כולנו" יושבים בדירקטוריון הזה.
    ברוורמן עצמו מתייחס לטוני בלייר בתור המודל שלו, ככה שזה גם לא מאוד מרגיע. אז מזה אני מבינה שהוא דווקא די קרוב לניאו ליברליזם. איפה הבעיה? אם יש משהו שאני לא יודעת אז אשמח אם תגלה לי.

  13. עזרא מכרמיאל הגיב:

    אני פשוט לא מבין אותך, כל פעם שאני משתכנע בתום לבך אתה בא ומקפיץ אותי עם משהו חדש.

    בן דרור שיש אינספור דברים קשים להגיד עליו זכה לכותרת עדתי. ניחא. אבל מה עם אברמוביץ’ מה עם העצני מה עם כל יתר התועמלנים שם? מה הם??

    בן דרור נמצא שם רק בגלל שכל התועמלנים האלה אשכנזים. הוא נמצא שם רק בגלל שהם צריכים מישהו שיסווה אותם.

    מצטער מאוד, אבל עכשיו הפכת את הגדה לחלק מהתשקורת.

    ודבר אחרון. מכל אלה שמניתבן דרור הוא היחיד כמדומני שניקה את טלי פחימה מהרפש שהטיל בה השב"כ הגזעני-שוביניסטי. אמנם בדיעבד אבל בכל זאת היחיד.

  14. מזרחית הגיב:

    חיים,לא יעזור ,המודחק יוצא אצלך,כל פעם מחדש. כן אתה לעולם לא תצליח לראות מזרחים בשר ודם כאנשים שוי ערך
    ועשה לי טובה ,אל תפרוס שוב את כל גבב החרטא של תמיכתך בסעדיה מרציאנו ,אז בשלי,וכל זה..
    אתה עקבי בהתנשאות שלך כלפי מזרחים
    והאמת,אין לך מה להתנשא,אתה לא מאור גדול ,השום מובן.
    אני יודעת שלא יכניסו את דברי…
    אגב ,אני מצעב את ימיני בן דרור יותר ממך
    בעיקר כי הוא עושה נזק עצום למאבק המזרחי
    וכן ,גם למאבק הפלסטיני
    אך אין בזה כדי לנקות את המודחק הגזזעני-מתנשא שלך כלפי המזרחים

  15. חיים ברעם הגיב:

    לעזרא היקר,
    אני לא צריך להוכיח לך שום דבר וטרם השתכנעתי מתום לבך.
    יש לי טינה ישנה לבן-דרור מאז שהגן בחירוף נפש על קצין שתחת פיקודו נהרגו ערבים רבים בירושלים, רק משום שהוא בא מהשכונה שלו או משהו כזה. גם בכתבה שלו על אנטישמי-יהודי מסית הוא ניסה להשליך בוץ על השמאל באורח כללי ועלי באורח פרטי בשיטה המקרטיסטית הקלאסית של
    guilt by association . נכון שהוא הפתיע אותי בהגנה על טלי פחימה, ואני בהחלט מוקיר אותו על כך.

  16. אפשר תגובות על הנגבי? הגיב:

    נראה לי שכאן באמת המקום לדון במאמרו שגרם אפילו לאריאל שרון אירוע מוחי.

  17. אבישי מתיה הגיב:

    יוצא מן הכלל. חשוב. מדוייק. וחד כתער

  18. מיכאל: סכמטיזם קוגניטיבי בעיתונות בישראל הגיב:

    המאמר משובח מבחינת תאור התופעה, אך איני בטוח שמדובר כאן במלחמת מעמדות פרופר – ראה הערותיו של מר ספירו. לאחרונה נחשפו לראשונה ממצאים מדהימים, על מקור אחר לחלוטין לצפידות ולאטימות, לבנליות וגם לתחושת השרירותיות האתית של "לית דין ולית דיין" שמקרינה העיתונות כאן על השיח הרווח. שיח זה משורבב נימים צדקתניים ומיטהרים, אך באופן דק ואיצטלתי (בחינת פסאדה חסרת משמעות קיומית ותפעולית) ללא כל מגמה פעילה להלחם בסאוב פנימה ובדריסת העם הניגזל השכן מאידך.

    מדובר במגמות אסקפיזם והימום תודעתי עצמי תוך פעולה ברמה קוגניטיבית בעלת פחת ניכר באיכות ביצוע ותובנה:

    סמים וסכמטיות קוגניטיבית בתרבות העבודה במערכות העיתונים – התופעה, ניתוחה והשלכותיה
    — קישור —

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים