הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בדצמבר, 2005 6 תגובות

העיתונאית במבי שלג כתבה השבוע רשימה יפה ומאלפת ב"מעריב", וקוננה על שלטון ההון בתקשורת. היא ניתחה בפרטי-פרטים את השלכות סתימת הפיות של אילנה דיין ותוכניתה החשובה "עובדה" בערוץ 2. דיין ביקשה לשטוח בפני הציבור את פרשת חברת ישראייר ולהתריע על בעיות בטיחות אפשריות אחרי ה"כמעט תאונה" של מטוס שלה. אבל הבעלים הצליחו לדחות את הקרנת התוכנית ודיין אף ספגה מאנשי "קשת" קיתונות של ביקורת כולל הבעת חרטה על עצם הבאתה ליצור במסגרת החברה המסחרית, ששופכת עלינו כמויות אדירות של זבל במסווה של בידור. כנראה ש"עובדה" איננה מתאימה לקונספציה של "קשת" שעיקרה חיקוי דלוח של תוכניות אמריקאיות ואירופיות שמעוררות ציחקוקים ונשכחות בתוך דקות.

זה אולי חבל, אבל עצם הגינוי מהווה גם מחמאה גדולה לרמתם האישית והמקצועית של אנשי "עובדה". ההגנה על דיין היא מסובכת, כמובן, שכן בעיצומו של הוויכוח היא יצאה בהצהרת תמיכה באריאל שרון, שעל שחיתותו האישית והציבורית אין כיום חולקים, למעט, אולי, אורי דן. כל זה לא משנה את המסקנה שלציבור הישראלי יש אינטרס קיומי בפעילותה התקינה של תקשורת חופשית בכלל, ושל תוכניות כמו "עובדה" בפרט. לנו ב"כל העיר" (וכאן המקום להזכיר שכמה מוותיקי העיתון מאיישים גם את מערכת "עובדה") יש ניסיון רב עם לחצים כאלה, ודי אם נזכיר את חרם המודעות שראש העיר לשעבר, אהוד אולמרט, הפעיל כדי לסתום פיות ולהפסיק את הביקורת המוצדקת נגדו. זה רק מוכיח שלא רק אנשי הון, אלא גם המערכת השלטונית עצמה, מפעילה לחץ סחטני על התקשורת כדי למנוע ביקורת ואפילו להנפיק למענה שבחים חנפניים.


בעלי ישראייר, נוחי דנקנר ואבי פישר, איימו במפורש על "קשת" וראשי החברה שהתחייבה לשרת את הציבור במסגרת ערוץ 2, אך העדיפו להשליך את העיתונאית שלהם לכלבים ולהכפיש את שמה, ובלבד שבעלי ההון ישבעו נחת. הדוברים הנלהבים בזכות הרכושנות נוהגים לזהות אותה עם חופש ועם חירויות הפרט, וזה היה תמיד שקר גדול. לא רק הטייקונים, אלא גם עושי דברם במערכת הפוליטית, יודעים לסתום פיות ולהפעיל שיטות אפלות כדי להשיג את מטרתם. דמוקרטיה אמיתית היא בלתי אפשרית בלי חתירה לשוויון חברתי-כלכלי בצד השוויון בפני החוק.


לנו העיתונאים יש שליטה על המידע ועל העברתו? תשאלו את בעלי מכבסות המלים, את מנהלי מחלקות המודעות ואת הכתבים לנושאים חברתיים בעיתונים. ייתכן שבן-דרור ימיני, שכתב קטע אופטימי מדי לטעמי באותו עמוד ("אשליית ההון והשלטון"), צודק שניסיונות ההשתקה עולים לעתים לבעלי ההון במחיר יוקרתי כבד, ורק מעודדים את העניין בפרשיות שאותן הם רוצים להסתיר. אבל בכל זאת צריך לחשוד בהם, ולהבין את סיבות הקדחתנות והמאמץ שהם מפעילים כדי להשתיק את העיתונאים. אם הם מנסים להדחיק אז זה סימן שאנחנו חייבים לחשוף כמעט בכל מחיר.


על אף שנהניתי מאוד מרשימתה של שלג התאכזבתי, כרגיל, משלב המסקנות והסיכומים שלה. אחרי ניתוח נאות, כמעט סוציאל-דמוקרטי, של השחתת התקשורת על ידי בעלי ההון הכוחניים, נוקטת שלג בביטויים רבים המביעים משאלת-לב: "הגיעה העת" ואחר כך גם "הגיעה השעה" ואפילו "יש מקום לדרוש בכל תוקף". הנחת היסוד המקופלת בדברים האלה היא שקיים מעין סדר יום ציבורי נתון, שאם נדרוש ("בכל תוקף") את מימושו, הכל יבוא על מקומו בשלום. למרבה הצער, זה לא עובד בצורה כזאת. יש מעמדות, יש מאזן אימה בין אלה שנותנים פרנסה לבין אלה שתלויים בהם, והוא נוטה תמיד לצד החזקים.


שלג צודקת, למשל, בדרישתה לקיים את עצמאותו של השידור הציבורי ולבחור יו"ר ומנכ"ל לרשות השידור שאינם משרתים של "אדוני הממשלה אלא של הציבור". אבל מי בדיוק ימלא את משאלות הלב האלה? הרי הציבור המודע, המשכיל והשבע מחזק בהמוניו את ראש הממשלה המושחת וידיד הטייקונים (אני מזמין שוב את הקוראים לצפות בסרט התיעודי "שביתה" המדגים כיצד ידידו הטוב ביותר של שרון, אריה גנגר, מדכא בכוח שביתת עובדים מוצדקת לגמרי), ומכשיל את מאמציו של יו"ר העבודה עמיר פרץ להציב את הנושא החברתי במקום הראוי לו. נכון ש"בערוץ המסחרי בוחשות ידי בעלי ההון ובשידור הציבורי בוחשות ידיים פוליטיים", אבל מדובר באותו תמנון שמוחו מכוון את הידיים הרבות שנשלחות לכל מקום, ושולטות בכל. אם אפילו חברי הטוב שלום ירושלמי גורס באותו עיתון ובאותו יום, ששרון, שמעון פרס, ציפי לבני, אהוד אולמרט ואוריאל רייכמן תופסים לפרץ את "המרכז-שמאל", אז מה לנו כי נלין? המאבק של האליטות נגד פרץ איננו אלא מלחמת מעמדות צרופה, שיש לה גם היבט עדתי.


גם נחום ברנע כתב, כדרכו, מאמר יפה ב"ידיעות אחרונות" ועסק באותו נושא. הוא הוקיע, בשנינות המושחזת האופיינית לו, את "קשת" ואת יו"ר מועצת המנהלים שלה, מוזי ורטהיים, שמעל בחובתו ל"העלות נושאים בעייתיים בעיצומה של מחלוקת". גם המסקנה שלו היא נכונה: אסור היה להניח לאנשים כמו ורטהיים לזכות במכרז לערוץ 2, ושבכלל הם אינם ראויים לשלוט באמצעי תקשורת. אני חולק, כמובן, על המסקנה של ברנע שהבעייה איננה נעוצה באינטרסים הכלכליים של אנשים כמו ורטהיים, אלא ב"אגו, היוהרה ובהעדר העכבות" ובשאר התכונות האישיות השליליות שברנע מייחס ליו"ר קשת. כאן נעוצה הטעות הקלאסית של ברנע, שכמו כל אנשי התקשורת המובילים בארץ אימץ את האתוס הרכושני האמריקאי עד תום. הרי ורטהיים פעל בהתאם לפרשנות שהוא עצמו נתן לאינטרסים הכלכליים שלו!


דנקנר, פישר וגם אדון ורטהיים עומדים באותו צד של המיתרס ונלחמים שכם אחד נגד העיתונות החופשית שמאיימת על החמדנות שלהם. זה לא נושא אישי, אלא מעמדי. כמובן, שלא מדובר כאן בפרשנות מרקסיסטית "וולגארית". קיימת מורכבות חברתית ופסיכולוגית, עשירים מסוגלים להחליף צד ולתמוך בשכבות החלשות, ובעלי השקפה קפיטליסטית כבר עלו על בריקדות למען חופש העיתונות בתנאים חברתיים מסוימים. אבל במבט רחב יותר, העשירים מנצחים לאורך ולרוחב כל החזיתות. פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט, אריאל שרון, בנימין נתניהו ושמעון פרס פועלים כבר שנים ללא לאות למען הגנגרים והדנקנרים, וניטרול האתגר של הציבור המזרחי וציבור השכירים הוא יעד ראשון במעלה בעיניהם. כך גם אהוד ברק, המשרת אותם מבחוץ ומשבח את שרון בעיצומה של מערכת בחירות למרות שהוא שנוא גם על אנשי "קדימה" ולכן לא השתלב בשורותיהם. רק יחידי סגולה מקרב הוורטהיימים מסוגלים להתעלות ולכן אסור להפקיד אותם על כלי תקשורת. תכונות האופי של האנשים האלה הם נושא שולי.


גם אחרי הניתוח הזה של ברנע ושל עמדותיו, קשה לי להבליג על הביקורת הקשה שיש לי עליו, לא מחמת הדברים שכתב, אלא בגלל הנושא שעליו פסח. צריך הרבה חוצפה להסתער על ורטהיים ולהתעלם מהעובדה שניר בכר סולק השבוע ממשרתו החשובה כעורך השבועון הנפוץ ביותר במדינה, 7 ימים, השייך ל"ידיעות אחרונות" של ברנע. גם בכר צמח ב"כל העיר". כעיתונאי הוותיק ביותר בעיתון הזה אני מודה, שאני גאה מאוד בעמיתי שמטביעים חותם עמוק על התקשורת בעידנהּ הקשה ביותר, גם ב"עובדה" וגם ב" 7 ימים". בכר הוא עיתונאי מבריק והגון, והעבודה במחיצתו היא תענוג צרוף. הוא סולק אחרי שבנה עבור 7 ימים קונספציה, שעיקרה מלחמה עד חורמה בשחיתות על כל גילוייה. העורך שלו, רפי גינת, האיש שאריה גנגר הפקיד בשעתו על "העולם הזה" אחרי שירש את השבועון המסוים מאורי אבנרי, החליט לסכל את "המזימה" של בכר. ובכל זאת ברנע כתב כמה מאות מלים על "קשת" וזנח לחלוטין את מצוקתו של עמיתו לעבודה.


אני דווקא מניח שברנע ביקש לפחות לרמוז ליודעי דבר על חוסר הנחת שלו מהטיפול בניר בכר, אבל מאיש כה בכיר היה מקום לדרוש הרבה יותר. לא די בכך שהבעלים ב"ידיעות אחרונות" מינו לעורך את הכרוז של מכבי תל-אביב ועשו את העיתון החשוב ביותר במדינה לצחוק, עתה הם איפשרו לו להדיח את בכר, שעולה על העורך הראשי של היומון בכל. אז אולי גם לנוני מוזס "אסור לתת שליטה באמצעי תקשורת"?


צריך להיות הגון כלפי "ידיעות אחרונות", שנתן במה לטובי הנלחמים בשחיתות ובראשם מרדכי גילת. אבל פיטוריו או הדחתו של בכר מהווים כתם על העיתון, ועוד הוכחה לכוחם של החזקים בהון ובשלטון, וגם לקשר ההדוק ביניהם. יש זיקה ברורה בין נסיגתו של פרץ בסקרים לבין המאבק שמנוהל נגד כל מי שפוגע באינטרסים כלכליים ידועים. אם הבורגנות תצליח לבלום את הדוברים בשם ישראל הענייה ונגד השחיתות, אז יעברו עוד שנים רבות עד שנוכל שוב להעלות את הנושא החברתי בהיבט המצוקתי שלו לראש סדר הדיונים במערכת בחירות. חלון ההזדמנויות של הסוציאל-דמוקרטיה נפתח לשעה קלה, וייתכן שהוא ייסגר בעוד זמן קצר.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. גדעון ספירו הגיב:

    חיים ברעם, כדרכו, מעלה בצורה בהירה ומרתקת את סוגיית חופש העיתונות. הכותרת מעט אופטימית, "בטרם פורענות", ואני תוהה האם נכון לומר שהפורענות כבר החלה ומלחכת את אדרתנו.
    כל מי שעוסק בכתיבה ועיתונאות נושא עימו את סוגיית חופש הביטוי לכל אורך דרכו, וכמו גלים, לעתים חופש העיתונות נמצא תחת מתקפה ולאחר מכן שוב באה רגיעה. דומה כי עתה אנו שוב בתקופה לא טובה.
    אני מתלבט בסוגיה, מי יותר מסוכן לחופש הביטוי" השלטון או ההון? אנחנו, אנשי השמאל, מדברים בזכות הבעלות הציבורית, השידור הציבורי, כרשות שצריכה לעצור את האינטרסים ההוניים בעיתונות,
    האם זה אכן כך?
    רשות השידור הממלכתית סרבה להקרין את הסדרה התעודית של האיש שלה, חיים יבין, על המתנחלים,משום שהיתה ביקורתית כלפיי מפעל ההתנחלויות, והיא שודרה בערוץ השני בזכות בעלי ההון של חברת "טלעד". רשות השידור גם מסרבת להקרין את הסרט המצוין "שביתה" בגלל תמונת הסיום שמראה את אריאל שרון, אריה גנגר וסיריל קרן בתמונה של שבת אחים גם יחד.
    לעומת זאת שודרה בשבוע שעבר במשדר החדשות של ערוץ 2 המסחרי של יום שישי בערב, כתבה חדה וחריפה של ענת סרגוסטי בגנות האפרטהייד שהמתנחלים וצבא הכיבוש מפעילים בחברון. כתבה כזו, לא היתה עוברת היום בערוץ הציבורי.
    גם אם נחפש בפינסטה, לא נמצא כל הבדלים בין הכתבים הצבאיים של הערוצים השונים, ציבורי כמסחרי, כולם שליחים של דובר צה"ל.
    בתחום החברתי כלכלי היתה כתבת מצוינת בערוץ הראשון, אורלי וילנאי, שלא חסה על השלטון וצלפה בו לנוכח עוולותיו, והיא מצאה עצמה מפוטרת, ונקלטה בתכנית עובדה של הערוץ המסחרי.
    בעיתונות הכתובה הנשלטת על ידי בעלי ההון או מפלגות, חופש הביטוי הוא נגזרת מאורך החבל שבעלי ההון או הפוליטרוקים מוכנים לתת.
    כאשר היתה שביתת פועלי הדפוס של ידיעות אחרונות, העיתונאים הבכירים של העיתון, כולם שכירים, התקרנפו ויצאו נגד עמיתיהם, כולל במסיבת עיתונאים משותפת עם הבעלים. בידיעות אחרונות אי אפשר היה להכניס סיכה בזכות השובתים או נגד הביריונות של המאבטחים שנשכרו על ידי מוזס, שגרמו לפציעתם של שובתים. הארץ ומעריב נחלצו אז לעזרת ידיעות.
    כאשר פרסמתי ב"הארץ" מאמר המביע תמיכה בשובתים ותוקף א העיתונאים שמעלו בתפקידם, התוצאה היתה שטורי ב"ידיעות תקשורת" הופסק.
    במעריב התמונה דומה. הפרשן המשפטי משה נגבי פוטר ממעריב ברגע שפרסם פרשנות שלא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים שך המו"ל שהורשע בפלילים.
    חופש הביטוי של חיים ברעם ב"כל העיר" יימשך כל עוד שוקן יהי מוכן לתת לו.
    בעיתונות המפלגתית המצב לא יותר טוב. האם ב"יתד נאמן", בטאונה של דגל התורה, יכול לפרסם מישהו משהו שלא עובר אישור של "הסמכות הרוחנית"? בעיתונות הבולשביקית החילונית המצב לא היה יותר טוב.
    בשעתו התחלתי לפרסם טור ב"חותם", המוסף השבועי של "על המשמר" זצ"ל, אולם כאשר פרסמתי בטור משהו שלא היה לרוחו של מנהיג מפ"ם יעקב חזן, הטור הופסק.
    המסקנה שלי: חופש ביטוי יכול להתקיים במדינות בעלות תשתית חיים דמוקרטית שמגובה במיגוון של כלי תקשורת שנמצאים בבעלויות שונות, פרטיות וציבוריות, או אז, אם, למשל, עורך ידיעות מפטר את ניר בכר מבלי שאנו יודעים מדוע,והעיתון גם אינו מפרסם את העובדה שבכר הגיש תביעה לבית הדין לעבודה, בא המתחרה מעריב, ומפרסם את עיקרי התביעה של בכר וכך אנו למדים על המתרחש בתוככי העיתון.

  2. חיים ברעם הגיב:

    היות וכל מה שחברי גדעון ספירו הוסיף כאן נכתב במאמר עצמו ובמאמרים קודמים שלי בצורות שונות, לא נותר לי אלא להסכים עימו ולהודות לו על תגובתו.

  3. יניב בן-חנן. הגיב:

    קראתי את המאמר, עד סופו. היה לי, קצת קשה. אבל הצלחתי, בסופו של דבר.

    "בגדול"… הייתי אומר… שהמאמר הזה, מעניין. באמת… למדתי ממנו דברים חדשים, ואף חשובים. למדתי, על ההתרחשויות העדכניות, ב- "תקשורת הישראלית". אירועים, של השבועות האחרונים. אבל, התנהלות ישנה ומוכרת. מאבקי- כוח. בין- המעסיקים ובעלי-ההון. לבין, העובדים השכירים, והאזרחים מן השורה. מסקנה: למרות שזה מייאש, לקרוא את זה. זה עדיין… מעניין וחשוב… לדעת את זה.

    בברכה.
    יניב.
    ——-

  4. ליאת הגיב:

    בתגובה למאמרו של חיים ברעם , ולתגובתו המצורפת של גדעון ספירו ;
    אני חושבת שדבר ראשון לא ניתן לצפות מכל האנשים המבוססים, בעלי הכוח ןההון להפוך לסולידריים יותר עם עובדיהם – שכיריהם
    וכן הלאה בן רגע ,ואולי אם בכלל -זה צריך להיות שינוי עמוק יותר ,אולי מגופים כמו אלו המזוהים עם גולשי האתר הזה (ואולי שיותר אנשים יצביעו לפרץ וביילין וכך יהיה יותר כוח אלקטורלי להשמעתם של הקולות האחרים בפוליטיקה) ,או באופן נקודתי ביחס לתגובה של גדעון ספירו-לא ניתן לצפות מכלל העיתונאים בידיעות אחרונות להתקומם על החלטות לא מוצדקות שאינן סוציאלסטיות ומתחשבות מצד ההנהלה.
    דבר שני ,אפשר לראות את חצי הכוס המלאה-יש בערוץ המסחרי אנשים בעלי השפעה המבינים כי יש מקום בתקשורת המרכזית -להשמיע ביקורת עניינית ,כואבת ולדעתי גם מוצדקת כלפי בעלי הכוח , השלטון וכן הלאה, ומעבר לכך יש לנושאים אלו רייטניג (ראה כתבתה של ענת סרגוסטי בערוץ 2 באולפן שישי ,)
    מה שכדאי יותר זה להשקיע בחינוך …..
    לעצב יותר אנשים מכל מקום בארץ ,שיהיו יותר פעילים ומודעים -להלך החיים במדינה…זה אולי נשמע קצת נדוש ונאיבי ,אך חשוב היה לי לציין זאת ,בכל מקרה שנה טובה לכולכם!

  5. עומר הגיב:

    חיים, אתה איש יקר. אבל אני חושב שאתה צריך לבדוק שוב אם ההנחה שלך שמרדכי גילת הוא "מטובי הנלחמים בשחיתות".

    מרדכי גילת משרת במשך שנים את בעלי המניות בעיתון שלו ואינו בוחל בדבר לשם כך.אני מכיר אותך כאדם חכם שמעוניין באמת, לכן כדאי שתבדוק בצורה אובייקטיבית את הפרשות בהם עסק.

  6. יורם גת הגיב:

    אפשר לבקר את הצעתו של ספירו (שברעם נתן לה את אישורו) בכך שהיא דומה לסעיף המסקנות של שלג: "צריך" שיהיו כלי תקשורת רבים הנמצאים בבעלויות שונות, פרטיות וציבוריות. יפה, אז צריך.

    השאלה היא כיצד מגיעים למצב שכזה? האם קיימת מדינה כלשהי בעולם שמצליחה ליצור, או לפחות להתקרב למצב אידאלי שכזה שבה השליטה באמצעי התקשורת היא מבוזרת? האם אין הריכוזיות של אמצעי התקשורת תופעה אוניברסלית – בין אם בידי בעלי אמצעי האלימות במדינות אותוריטטיביות ובין אם בידי בעלי הייצור במדינות קפיטליסטיות?

    הנה כמה הצעות חקיקה שעלו במוחי לאחר מחשבה קצרה, העשויות, כל אחת לחוד או במשולב, להגביל את הנטייה לריכוזיות בתקשורת:

    1. איסור פירסומות מסחריות, או הגבלת כמות הפרסומות, באמצעי התקשורת.

    2. הגבלת התפוצה של כל אמצעי תקשורת יחיד: כמות העותקים, המנויים או אזור השידורים.

    3. הגבלת כמות התקבולים של כל אמצעי תקשורת יחיד.

    4. פרסום שוטף של כל המסמכים הנוגעים לתהליך העריכה והקצאת המשאבים בכל אמצעי תקשורת פופולרי. התהליך יהיה דומה לפרסום הנהוג לגבי מסמכים ממשלתיים, אבל עם תקופת צינון הנמדדת בחודשים ולא בשנים (קיצור תקופת הצינון ראוי שיישקל גם לגבי מסמכים ממשלתיים, אבל זהו נושא נפרד).

    5. חיוב כל אמצעי תקשורת להזמין מאמרים ממגוון כותבים במקום לחשוף את הקוראים שוב ושוב אך ורק לדעותיהם של קומץ כותבים קבועים.

    אני בטוח כי ברעם, ספירו ואחרים יוכלו להעלות גם הם הצעות ספציפיות טובות לפחות כמו שלי לקידום חופש המידע. אנא, העיזו ועשו זאת במקום להסתפק בתיאורים אוטופיים של המצב הרצוי.

הגיבו לגדעון ספירו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים