הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בינואר, 2006 3 תגובות

המבנה התעסוקתי בעיריית ירושלים הוא במידה רבה ראי למצב הערבים בעיר. מצבת כוח האדם של עיריית ירושלים בשנת 2000 היתה מורכבת מ-7,537 עובדים, מהם 5,730 יהודים ו-1,807 ערבים, כלומר 24% מכוח האדם העירוני. יש להביא בחשבון שני סייגים במאמר זה: א. אנו עוסקים במספר "עובדים" ולא במספר "משרות"; שני המושגים אינם חופפים בהכרח. עובדים רבים מועסקים בחלקי משרה, או במלים אחרות, לעתים קרובות משרה תקנית מחולקת לכמה עובדים. ב. מעבר למשרות התקניות, העירייה מעסיקה מאות עובדים נוספים באמצעות עמותות שונות (תרגיל שתכליתו לעקוף את מספר המשרות המאושר על ידי נציבות שירות המדינה), אך היות שאלה אינן משרות תקניות, הן לא הובאו בחשבון במאמר זה.

מעקב אחר חלוקת כוח העבודה בעירייה מלמד אותנו שהעובדים הפלסטינים מרוכזים בשני תחומים.


א. עבודות כפיים, כולל תברואה, גינון והחזקה (437 עובדים)
ב. חינוך, עבודה סוציאלית ואחיות טיפת חלב (853 עובדים)




















































אגף


מספר עובדים


מינהל


5


רישוי עסקים, פיקוח עירוני


15


 תכנון ובנייה


12


שירותי הנדסה


17


תברואה


247


שיפור פני העיר (גינון)


190


בריאות הציבור


190


עבודה סוציאלית


41


חינוך


622


בריאות


16.5


חברה ונוער


7.5


תרבות


7


ספורט


6


קידום נוער


6


גזברות


13


*


ישנו ריכוז גבוה של עובדים ערביים בתפקידי הוראה, עבודה סוציאלית ואחיות טיפת-חלב. חשוב לציין כי אלה מועסקים מתוקף חוק המחייב את הרשות המקומית לספק לתושביה שירותי חינוך, רווחה ובריאות, ומשכורותיהם משולמות מתקציב המדינה באמצעות העירייה. העירייה משמשת במקרה שלהם צינור תקציבי ותו לא. מכאן שמקומם במערכת העירונית אינו משקף מדיניות עירונית אלא מדיניות ממלכתית. מעניין לציין שרובם המכריע של העובדים האלה אינם פלסטינים ממזרח העיר אלא ערבים ישראלים, המתגוררים בירושלים בעיקר מטעמי תעסוקה. לפלסטינים אין גישה לתפקידים אלה. הם חסומים בפניהם לרוב בשל העובדה שהפלסטינים אינם נושאים תעודות הסמכה ישראליות. המילכוד טמון בכך שתושבי מזרח העיר אינם יכולים להגיע לתעודות הסמכה ישראליות משום שמערכת החינוך במזרח העיר אינה מספקת להם תעודת בגרות ישראלית, המאפשרת להתקבל למוסדות השכלה ישראליים, אלא מעניקה להם תעודת בגרות ירדנית או פלסטינית המכונה "תאוג’יה" וזו מאפשרת להם ללמוד רק במוסדות השכלה פלסטיניים או במדינות ערב אחרות, ולקבל תעודות שלרוב אינן מוכרות על ידי הממסד ישראלי. השלטון הישראלי יצר בדרך זו שכבה של ערבים מיוחסים, המוכרת במזרח העיר בכינוי "הצפוניים", והיא ניצבת בתווך, בין היהודים לתושבים המקומיים, ומשרתת את התושבים המקומיים, ובה בעת, בלא משים, גם את מגמות השלטון הישראלי.


אחרי שנטרלנו את כוח האדם האקדמי המתוקצב על ידי המדינה, נחשף המבנה התעסוקתי של העירייה, המתאפיין בתכונות הבאות: א. ריכוז של עובדים ערביים במקום הנמוך ביותר בהירארכיה התעסוקתית של המערכת: עובדי כפיים בתחום הניקיון, האחזקה וגינון. ב. שכבה דקה של פקידוּת (עובדי צווארון לבן) המרוכזת בתפקידים המשרתים תושבים ערביים. מעטים הם העובדים הערבים הנותנים שירות כלשהו ליהודים. ג. דרגות בינוניות ומטה: עובד ערבי לא עובר את דרגת מנהל מחלקה, וזאת כאמור, רק בתפקידים המשרתים אוכלוסייה ערבית. ד. מובּיליות מוגבלת: חסימת הגישה למרבית התפקידים הרגילים בעירייה. מה שמכונה בחקר המגדר "תקרת זכוכית" הבולמת התקדמות של נשים לתפקידים בכירים, הפך במקרה של הערבים לתקרה של בטון משוריין, המקבעת אותם בתפקידיהם ואינה מאפשרת להם לנוע, לא אנכית ולא אופקית, וזאת משום שמגוון התפקידים השמורים לערבים מצומצם והסיכוי למלא תפקיד בכיר שואף לאפס. הקידום הוא לא פונקציה של תפקוד מקצועי אלא של שיוך לאומי.


בעקבות תובנות שפיתח מקס ובר בתחום של חקר ארגונים אנו יודעים שמבנה תעסוקתי כמו זה המתקיים בעיריית ירושלים מלמד משהו על תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים. הוא משקף מצב חברתי נתון ובה-בעת הוא כלי להנצחת המצב הזה. העובדה שהערבים מצויים רובם ככולם בתחתית הפירמידה, בתפקידים הנחותים בסולם התעסוקה, מהווה מצד אחד ביטוי למעמדם הסוציו-אקונומי הנחות בעיר, וגם תואמת, מצד שני, מגמות פוליטיות המרחפות באוויר ומשרתות אינטרסים סקטוריאליים.


המבנה התעסוקתי בעיריית ירושלים טומן בחובו מסר לאומי. "דע בפני מי אתה עומד". היהודי הוא המנהל, הערבי הוא הפועל. יהודים הם הממונים, ערבים הם הכפופים. היהודי הוא הקובע, הערבי המבצע, וזאת לא בכל עבודה שהיא, אלא בעיקר בעבודות הנחותות ביותר בסולם החברתי. כך הופך המבנה התעסוקתי למנגנון של שליטה ודיכוי, עוד מנגנון אחד מני רבים שמפעילה העירייה כדי להנציח את הקיפוח בעיר. אם תפקידם של עובדים בכל מערכת ביורוקרטית הוא לקיים את הארגון, תפקידו של המבנה התעסוקתי הוא לקיים את השיטה. שהרי ארגון ממלכתי נועד לא רק לשרת תושבים אלא גם (ויש האומרים שבעיקר!) לקבוע סדר חברתי. המסר הפוליטי שהארגון העירוני משדר הוא ברור: לעיר הזאת יש בעל בית: היהודי במערב העיר, ויש לה דיירי משנה: הערבים במזרח העיר. ואם המחקר המודרני מלמד שארגון הוא זירה להתגוששות פוליטית, הרי שבירושלים, שבה כל דבר טעון, העירייה היא זירה להתגוששות לאומית. לכן אין התושב הערבי מצפה להרבה מן העירייה; הוא משלים עם מצבו הנחות. כי הפקיד הוא סמל וכאשר התושב הערבי רואה שהפקיד הערבי שמשרת אותו חסר סמכות ומעמד, הוא מנמיך את הציפיות שלו מן הארגון ומתחיל להשלים עם מעמדו כתושב סוג ב’.


יש לציין שבשום מקום לא נקבעו סדרים שמונעים מערבי לגשת למכרז כלשהו. אדרבה, בנוסח המכרז כתוב במפורש שהתפקיד פתוח לכל אדם ללא הבדל מין או לאום. אלא שהערבי יודע את מקומו במערכת ומכיר את ההגבלות הסמויות הקיימות במנגנון. הוא לא ייגש למכרזים כלליים ולא יתמודד על תפקידים השמורים ליהודים. הוא יודע שאין לו סיכוי והוא גם לא רוצה להרגיז את המערכת.


למי שעוד לא קלט שהשלטון הישראלי במזרח העיר הוא גרסה מעודכנת של הקולוניאליזם האירופי מסוף המאה ה-19, יתכבד נא ויתבונן במבנה התעסוקתי, ויגלה שהוא תואם להפליא את המבנה השלטוני במושבות האירופיות שמעבר לים. הדרגות הגבוהות היו שמורות לפקידות האירופית והתפקידים הנחותים שמורים לאוכלוסייה הילידית. המנהל היהודי הוא בן דמותו של הפקיד הקולוניאלי, הקובע את רמת השירות שהילידים זכאים לקבל. ברצותו ייתן ברצותו ייקח. גם כאן, כמו במושבות, ניצבת בין הבכירים האירופיים לבין העובדים הילידים שכבה דקה של ילידים מיוחסים. הללו המשמשים מתווכים בין השלטון לאוכלוסייה המקומית, והם אלה הסופגים את מלוא התסכול של התושבים; הם מהווים אוטונומיה למראית עין, אך למעשה הם עושי-דברם של המנהלים האירופיים.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. דן תמיר הגיב:

    "המילכוד טמון בכך שתושבי מזרח העיר אינם יכולים להגיע לתעודות הסמכה ישראליות משום שמערכת החינוך במזרח העיר אינה מספקת להם תעודת בגרות ישראלית, המאפשרת להתקבל למוסדות השכלה ישראליים, אלא מעניקה להם תעודת בגרות ירדנית או פלסטינית המכונה "תוגיה" וזו מאפשרת להם ללמוד רק במוסדות השכלה פלסטיניים או במדינות ערב אחרות, ולקבל תעודות שלרוב אינן מוכרות על ידי הממסד הישראלי" (מתוך המאמר).

    חשוב לציין שיש לא מעט צעירים (מן הסתם, מן היותר עשירים ומבוססים מקרב הירושלמים) שמבקשים ללמוד באוניברסיטה העברית. אם המדובר בחוגים הדורשים תעודת בגרות, אזי יכול המחזיק בתוגיה הירדנית להרשם למכינה באוניברסיטה, לשפר את ציוניו ולהתאימם לדרישות המל"ג – כמו סטודנטים רבים אחרים ששפת הלימוד שלהם בתיכון היתה עברית. אבל זה רק נסיון לתקן טעות בדיעבד. מדוע לא לעודד תלמידים ממזרח ירושלים להרשם לבתי ספר עבריים כבר מגיל צעיר? כך יוכלו להבחן בבחינות בגרות של משרד החינוך ולא יזדקקו למכינות.

  2. רמי הגיב:

    ביוני 67 ישראל סיפחה את הטריטוריה המכונה מזרח ירושלים (שכללה את ירושלים הירדנית ועוד עשרות כפרים מסביבה) אבל התעלמה מתושבי השטח המסופח ולא העניקה להם אזרחות ישראלית. לספח טריטוריה שלא בהסכמת אוכלוסייתה הוא עניין קשה. לשלול מהאוכלוסיה המסופחת מעמד אזרחי מלא, כלומר הכוח לבחור והבחר וכך להשתתף בקביעת גורלם – זה עניין חמור מאין כמוהו שמשום מה לא עולה לדיון הציבורי בישראל ובעולם.

    יש טוענים כי לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים יש אפשרות לפנות למשרד הפנים ולהתאזרח. טעות. המשרד מנוהל – ביורוקרטית ופיזית, באופן המונע גישה והגשת בקשה להתאזרחות. האמת היא שישראל לא מילאה חובתה האלמנטרית כלפי האוכלוסיה המסופחת והמחדל נמשך זה כמעט ארבעה עשורים.

  3. אורי הגיב:

    תנו כבוד לד"ר מאיר מרגלית!

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים