אלמלא היה אריאל שרון שרוי בתרדמת עמוקה, הוא היה קופץ ממיטתו מרוב שמחה. ניצחון החמאס מגשים את תקוותו הוורודה ביותר. במשך שנה שלמה, הוא עשה כל דבר אפשרי כדי לחתור תחת מעמדו של אבו-מאזן. ההיגיון שלו היה פשוט: האמריקאים רצו שינהל משא ומתן עם אבו-מאזן. משא ומתן כזה היה מוביל באופן בלתי נמנע למצב שבו היה נאלץ לוותר כמעט על כל הגדה המערבית. שרון לא חלם לעשות זאת. הוא רצה לספח כמחצית הגדה. לכן היה עליו להיפטר מאבו-מאזן ותדמיתו המתונה.
במשך השנה הזאת, מצב הפלסטינים התדרדר מיום ליום. פעולות הכיבוש מנעו כל אפשרות של חיים נורמליים וכלכלה נורמלית. ההתנחלויות בגדה הורחבו. בניית החומה, המספחת לישראל כעשירית מהגדה, התקדמה במהירות. החיסולים הממוקדים נמשכו. שום אסיר חשוב לא שוחרר. המטרה היתה לשכנע את הפלסטינים שאבו-מאזן חלש, שאינו יכול להשיג דבר, שאין כל טעם להציע לישראל שלום ולשמור על הפסקת אש.
המסר לפלסטינים היה ברור: "ישראל מבינה רק את שפת הכוח". עכשיו ניצחה בבחירות המפלגה המשתמשת בשפה זו.
מדוע ניצח החמאס?
הבחירות הפלסטיניות מבוססות על השיטה הגרמנית: מחצית חברי הפרלמנט נבחרים ברשימות מפלגתיות ארציות, כמו בישראל, והחצי השני נבחר בבחירות אישיות-אזוריות. שיטה זו נותנת לחמאס יתרון עצום.
בבחירות הארציות שהתנהלו לפי רשימות מפלגתיות, החמאס ניצח רק בהפרש קטן. זה מראה שבכל הנוגע למצע המדיני, הרוב אינו רחוק מהקו של פתח – שתי מדינות, שלום עם ישראל.
הרבה מן הקולות שניתנו לחמאס לא נבעו מהיחס לשלום או מהשקפה דתית פונדמנטליסטית, אלא ביטאו מחאה. "האיש ברחוב" חש שהאנשים בצמרת לא מתייחסים אליו. הממשל הפלסטיני, הנשלט כמעט כולו על ידי הפתח, הוכתם בשחיתות. הפתח הואשם גם במצב הנורא שנוצר על ידי הכיבוש.
ההקרבה העצמית והמאבק הקשוח נגד צה"ל נרשמו גם הם לזכותו של החמאס, ששמו מורכב מראשי התיבות של "תנועת ההתנגדות האיסלאמית". הפלסטינים משוכנעים שנסיגת צה"ל מעזה היא ניצחון ההתנגדות.
בבחירות האישיות-אזוריות מצב החמאס היה עוד יותר טוב. החמאס הציג מועמדים איכותיים יותר, שלא דבק בהם רבב של שחיתות. המכונה שלו משומנת יותר, והרבה יותר ממושמעת. מועמדי הפתח התחרו זה בזה. מאז מותו של יאסר ערפאת אין לפתח מנהיג חזק המסוגל לכפות אחדות על תנועתו. מרוואן ברגותי יכול היה, אולי, לעשות את המלאכה, אבל הוא בכלא. החזקתו שם היתה אחת התרומות הגדולות של ישראל לחמאס.
אנשים המאמינים בתיאוריות של קונספירציה יכולים לטעון שזה הכל תוכנית ישראלית מרושעת.
יש הטוענים שהחמאס היה מלכתחילה המצאה ישראלית. זוהי כמובן הגזמה פרועה. אך נכון הדבר שבמשך השנים שלפני האינתיפאדה הראשונה, היה הארגון האיסלאמי הגוף הפלסטיני היחיד שיכול היה לפעול כמעט באופן חופשי.
ההיגיון פעל כך: האויב הוא אש"ף. האיסלאמיים שונאים את אש"ף החילוני ואת יאסר ערפאת. אז נוכל להשתמש בהם נגד אש"ף.
יתר על כן, כאשר כל פעולה פוליטית בשטחים הכבושים היתה אסורה בהחלט, וגם פעילי שלום נאסרו באשמת פעולה פוליטית אסורה, איש לא יכול היה לפקח על המתרחש במסגדים. "כל זמן שהם מתפללים, הם לא יורים", חשבו אז המושלים הצבאיים בתמימותם.
כשפרצה האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987, הוכח שזו טעות. ראשי הציבור האיסלאמי הקימו את החמאס כדי להתחרות באירגון הג’יהאד האיסלאמי. תוך זמן קצר הפך החמאס לכוח המוביל במאבק האלים. בכל זאת, במשך כמעט שנה לא פעל השב"כ נגדו. רק כעבור שנה השתנתה המדיניות ונעצר השייח’ אחמד יאסין.
כל זה נבע יותר מטיפשות מאשר מזדון. עכשיו עומדת ממשלת ישראל מול מנהיגות בראשות החמאס, שנבחרה על-ידי העם הפלסטיני באופן דמוקרטי.
מה עכשיו? ובכן, קורה מה שאפשר לומר "דה-ז’ה-וו". כבר היינו שם.
בשנות ה-70 וה-80 הכריזה ממשלת ישראל שלעולם לא תשא ותיתן עם אש"ף. זה ארגון מחבלים. "האמנה הפלסטינית" שלו קוראת להשמדת ישראל. ערפאת הוא מפלצת, היטלר שני. לכן, לעולם-לעולם-לעולם לא…
בסוף, אחרי שפיכות דמים רבה, ישראל ואש"ף הכירו זה בזה ונחתם הסכם-אוסלו. אפשר היה להגיע לזה עשר שנים לפני כן ולפעול בהקדם.
עכשיו אנחנו שומעים שוב את אותה המנגינה: מחבלים; רוצחים; אמנת החמאס קוראת להשמדת ישראל; לעולם-לעולם לא ננהל איתם משא ומתן.
כל זה מועיל מאוד למפלגת קדימה, הקוראת בגלוי לסיפוח חד-צדדי ("נקבע בעצמנו באופן חד-צדדי את גבולות ישראל"). זה יעזור לליכוד ולניצי מפלגת העבודה, שהמנטרה שלהם היא "אין פרטנר".
אבל בהדרגה תשתנה המוסיקה. שני הצדדים, וגם האמריקאים, יירדו מן העץ הגבוה. החמאס יכריז שהוא מוכן, כך או אחרת, למשא ומתן, ואף ימצא לכך ביסוס דתי. ממשלת ישראל (כנראה בראשות אהוד אולמרט) תיכנע למציאות וללחץ אמריקאי. אירופה תשכח את סיסמותיה המגוחכות.
בסוף יסכימו הכול שטוב שלום בהשתתפות החמאס משלום עם הפתח בלבד.
נשאר להתפלל שעד אז לא יישפך יותר מדי דם.
יא חביבי, זה הניתוח המזהיר של אבנרי?
"אג’א יכחילהא עמאהא"
שלטון דתי-איסלמי בחסות חמאס מוביל את העם הפלסטיני לחינוך מילטריסטי, לאי-נכונות להסדר בו לא תכלל "תורת השלבים" של ערפאת, ולחוסר פרגמטיזם.
הציבור הישראלי ברובו לא ממש אופטימי גם ככה, מה שיוביל לנטייה גדולה ימינה- כדיאלקטיקה למה שהתרחש בגדה ובעזה. מכאן שלא צפויה נכונות ישראלית להסדר בר-קיימא.
מה שכן צפוי הוא קביעת גבולות חד-צדדית, המספחת כ-20% משטחי הגדה, והמשך הדיכוי הפנימי, אולי בצורה חמורה יותר מבעבר…
לניתוח מקיף יותר: — קישור —
"האמריקאים רצו שינהל משא ומתן עם אבו-מאזן. משא ומתן כזה היה מוביל באופן בלתי נמנע למצב שבו היה נאלץ לוותר כמעט על כל הגדה המערבית."
אם זה היה נכון, אז מזמן ההינו מיחוץ לשטחים והיתה קמה מדינה פלסטינית.
אפשר כבר לגלות את הסוד: האמריקאים עושים בכאילו.
הבדל אחד בין אז לעכשיו:
בשנות השמונים היה במפלגת העבודה צעיר אחד, מזרחי ומבטיח, שצעק ודפק על שולחנות בדרישה לדבר עם אשף – הוא הבין ששלום עושים עם הנציגים הנבחרים של הצד השני, לא משנה כמה הם לא נחמדים.
כעבור 20 שנה, הצעיר הזה טיפח כרס, קיצץ קצת את השפם, כבש בסערה את מפלגת העבודה והבטיח שהוא לעולם לא ידבר עם החמאס.
חבל…
מיכאל, נכון בהחלט. אלא, שגם רבין, ופרס וכל מי שהזכרת שם הם "כמו שה CIA עשה בדרום אמריקה" ואל תטעה לרגע. זה בדיוק אותו דבר בשני צידי הגדר. בוא נקוה שלא נאלץ להגיע לברירה של הערבים, ולבחור איזה עובדיה עם עומק ושלוה רק כדי לקלף את הדחלנים שלנו מהשב"כ ומהממשלה. זה יהיה מצער מאד ליהודים, ועוד יותר, ליהודיות בישראל. אך יש מי שדוחף לשם, מושינגטון ומצליח לא רע. ובסוף, כשאסלאם והיהדות יהיו כמו שבוש רוצה, ישו יוכל סוף סוף לרדת מן השמיים ולהתגלות כמו שצריך.
הקונספציה של ביילין-סביר-פרס-רבין-זינגר שבושלה ב-93 בשיתוף עם האמריקנים היתה פשוטה: להפוך את אש"ף למדכאי העם הפלשתינאי, לחונטה רומסת בעלת תפקידי שיטור כנגד הטרור, בדומה לשליטים שהיכתיר ה-CIA בדרום אמריקה. כפה גם שם – פקדונות ממוספרים בבנקים שוויצרים, אך מכיוון שגם החבר’ה שלנו רצו קצת להרוויח, אז נוצרה השותפות בעסקים, תחנות דלק, בית הקזינו ביריחו וכד’ בין בחירי אש"ף לחבר’ה בשב"כ ובמערכת הביטחון.
ואש"ף אכן פעל ככוח מדכא בערבון מוגבל, עצר דיסידנטים פוליטיים, עיתונאים, פעילי זכויות אדם וסתם לוחמים בשחיתות. עוד מתקופת הניוון הארוכה בטוניס הג’מעה הללו התרגלו לגור בוילות ים תיכוניות ולהתנייד במרצדסים. "מנוחת הלוחם" – אחרי לבנון, ספטמבר השחור וכל הפעלתנות הטרוריסטית, בטוניס. ניוונם – זה היה רעיונו הגדול של שרון ב-1982. הרעיון ה"דרום אמריקני" העצים, מאידך, אצל רבין, שעוד מתקופת כהונתו כשגריר, ידע דבר או שניים על איך ה-CIA מנהל עניינים בעולם השלישי. למשל באלג’יר – שם הפונדמנטליסטים זכו ברוב, אך האמריקנים הישליטו שם חונטה של גנרלים, שביטלו את תוצאות הבחירות ומשליטים טרור במדינה על כידונים אמריקנים. כך כיום, אבו-עלא, סאיב עריקאת, עבאס (אבו מאזן) ודומיהם נועדו להיות הג’נטלמנים המעונבים (בדרום אמריקה בני דמותם רק יותר שמנים ותמיד עם שפם וחליפות לבנות) ואילו מוחמד דחלאן, נועד להיות האיש החזק, זה עם משקפי השמש הכהים והחליפה הכהה, הממונה על שרותי הביטחון וגם העינויים במרתפים, כשצריך (השב"כ של אולמרט היה נותן קצת הכשרה מתאימה, לא לדאוג).
אלא שהקלפים ניטרפו בשלב מוקדם, שכן עראפת, מנוון, קשיש ושמן ככל שנותר מהדמות של פעם, היה בכל זאת פטריוט פלשתינאי. ובדרום אמריקה, נא לא לשכוח, לא קיימת המציאות של אוכלוסיה שלמה שנעקרה מאדמתה וחייה במחנות פליטים או במקומות אחרים. כך ששיתוף הפעולה היה בערבון מוגבל, יותר התחזות ורטוריקה, ופחות מעשים.
ונכון, החמאס אינו כזה. החמאס, לעומת החונטות האליטיסטיות של הפת"ח ניתפס כנושא חום אנושי, לב, טוהר דתי, צדקה, צניעות, ובעיקר, נושא דברם של ההמונים. בניגוד לאירגונים פונדמנטליסטים אחרים בעולם הערבי, כגון "האחים המוסלמים" במצרים וסורייה, או החיזבאללה, החמאס הינו פרו מערבי. שכן זו היתה דרכם של הפלשתינאים עוד מזמן המנדט הבריטי, לרכוש את אהדת בריטניה במאבק בציונות למטרת הגבלת ההגירה היהודית. ואף כיום פונים האירגונים הפלשתינאים העיקריים הן לסולידריות כלל ערבית, והן לתמיכת המעצמה ההגמונית באיזור, ארה"ב, וכן למדינות האיחוד. המערב במוקדם או במאוחר יכיר בחמאס (בוש כבר הכריז אתמול כי החמאס מייצג את רצון העם הפלשתינאי) ואילו ישראל תתעקש בדוגמטיות כדרכה, להפכו ללא רלוונטי, בניגוד למגמה ההיסטורית. סופנו שינקטו נגדנו לחצים, להמשיך במפת הדרכים, לתת גיבוי לאבו מאזן והחמסניק ה"מתון" והחביב הזה, אחמד אל זהר, שעוד נכונו לו עתידות באיזורנו. וזאת, כמייצג פונדמנטליזם נבון, חכם, בעל הומור, גמיש ובעל יושרה, ושקול. אולי הוא, יותר מכל אדם אחר באיזור, מייצג קונספט או מודל חדש, זה של ה"פונדמנטליסט הסימפטי" זה שהמערב יהיה מוכן לקבלו – הכובש לבבות בהומור, העממיות והחן הרב, כשהדת רק מעניקה לו שלוות נפש מאוזנת, עומק ריגשי ותבונה.
הערה שנונה ובמקום..
הפת"ח כמדכא, החמאס כ"משחרר" – פרשנותו של ינקעל’ה גוטנייער
— קישור —