הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 בפברואר, 2006 42 תגובות

יותר מ-130 פעילות ופעילים, יהודים וערבים, חתמו בשלושת הימים האחרונים על עצומה הקוראת לחד"ש ובל"ד לרוץ בבחירות ברשימה משותפת. רובם פעילים בתנועות מחאה חוץ-פרלמנטריות; רבים מהם, ובהם אני, מצביעי חד"ש, מיעוטם מצביעי בל"ד, אך רובם ככולם – וזה העיקר – קוראים לכוחות הפוליטיים הלא-ציוניים בעלי הייצוג הפרלמנטרי, המתנגדים לכיבוש לקואליציית הגדר – לאחד כוחות ברגע חשוב.

העצומה גררה תגובות רבות, ולחלקן אני מבקש להתייחס – בשמי בלבד כמובן, ולא בשמם של חותמות וחותמים רבים אחרים. יש משהו מפתיע בעוצמת התגובות, ושווה לרגע לחשוב על כך. פעולות מחאה קשות או דיונים פוליטיים במדיניות ההפרדה וההפרטה אינם גוררים תגובות מקוטבות כל-כך; פה, הבעד והנגד חריפים וקשה להבחין בנסיון לראות את ההגיון בעמדות היריב – למרות שהדיון נערך בינתיים בין פעילות ופעילים שכולם ניצבים, כמעט בכל הקשר פוליטי, מול קואליציית הגדר, ההפרדה וההפרטה השלטת. בשום תחום אחר של הפעילות הפוליטית איננו מתחילים לספור קולות פוטנציאליים שלא ראינו, לתת סיבות להצבעתם של אלפי אנשים שאיננו מכירים, או אפילו לנבא כיצד יצביעו. רק הבחירות עושות לנו את זה.


אין בדברים האלה משום תלונה: אלה תופעות לוואי של השיטה הפרלמנטרית, וחשוב שלא נושפע מהן יותר מדי גם לפני הבחירות – תוך הכרה ברורה בחשיבות הבחירות והייצוג הפרלמנטרי. הגיון המאבק האלקטורלי דוחף את כולנו – עכשיו את המתווכחים ובבחירות את המתחרים – לעמדות מקוטבות: קול לרשימה אחת הוא קול אחד פחות לרשימה אחרת. הקול בבחירות מנקז לאקט אחד חד-ממדי מציאות פוליטית מורכבת; אנשים מבטאים באמצעותה לא את מה שהם מבקשים לראות – אלא תמיכה, ירצו או ירצו, באחד המוצרים הקיימים. ודווקא משום שבעיני המאבק החברתי החוץ-פרלמנטרי, המאבק על ליבותיהם ומצוקותיהם של אנשים, הוא מכריע והייצוג הפרלמנטרי אמור לתמוך בו ולסייע לו, אך אינו יכול להחליף אותו, נראה לי חשוב בעונת הבחירות לנסות לשמור על ראש צלול: לא לזלזל בבחירות ובהשתתפות בהן, בחשיבות התמיכה הפרלמנטרית במאבקים פוליטיים ובייצוג הפרלמנטרי של האינטרסים של המדוכאים; אבל גם לא לצפות מן המערכה האלקטורלית ומן הייצוג הפרלמנטרי לשמש ביטוי מיידי של חזון חברתי או של אסטרטגיית מאבק ארוכת-טווח.


הציפייה שדווקא במסגרת המגבלות שמטילה שיטות הבחירות, ועוד יותר מכך – המגבלות החדשות על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בדמות אחוז החסימה הגבוה והעברת הקולות העודפים למפלגות הממסד – אפשר יהיה להניף את דגל המאבק ארוך-הטווח לשינוי חברתי רדיקלי, אין לה בסיס. אין תחליף למאבק היהודי-ערבי המשותף נגד הקולוניאליזם היומיומי בתוך ישראל, נגד ההדרה השיטתית של מיעוטים. הליכה נפרדת או משותפת לא יבנו את האלטרנטיבה האנטי-קפיטליסטית. אין לי שום כוונה או יכולת להציג כאן מתכון פלא איך לעשות זאת; את הדיון בכך נמשיך בתוך ואחרי הבחירות. אבל בבחירות עצמן אנו עלולים – דווקא מתוך ניסיון לבטא חזון רדיקלי באמצעי הביטוי המוגבלים של הדמוקרטיה הפרלמנטרית המוגבלת – להיאחז בסמלים, לנפנף בדגלים על חשבון המאבק הממשי, להפוך את הבחירות למפגן אקספרסיבי של ביטוי, במקום להשתמש בהן כמכשיר לגיוס פוליטי ולחיזוק האופוזיציה נגד הכוחות השליטים.


קלמן אלטמן, החולק על העצומה הקוראת להליכה משותפת של חד"ש ובל"ד לבחירות, מציע חישובים אלקטורליים כדי להפריך את הצורך הפוליטי בהליכה משותפת (תחי האחדות!). לא אכנס לחישובים כאלה, הן משום שלב העניין הוא השיקול הפוליטי בדבר הצורך באחדות מאבק במקום בתחרות הרסנית בין הרשימות, וכן משום שהחישובים אינם מבוססים. הטיעון בזכות הליכה משותפת של חד"ש ובל"ד לבחירות אינו מסתמך על סקרים ואינו מבוסס על חישובים מפוקפקים. כאשר מדובר על אלפי קולות לכאן או לכאן, וכאשר משאלים נערכים בתנאים של מתקפה גוברת על זכויות אזרחי ישראל הפלסטינים ושל סחף ברור בקרב רבים, הרחק מנסיון להגן על זכויותיהם מול הממסד ולכיוון בקשת חסות בצילם של פטרונים – איני מוצא שום טעם בהסתמכות על סקרים – ובמיוחד לא על סקרים מחמיאים, שמבטיחים לחד"ש הרים וגבעות ומנדטים לרוב ותכליתם לחזק את הקו המתבדל.


(לא נמניתי עם חסידי הברית עם טיבי בבחירות הקודמות וגם לא התבטאתי בפומבי בנושא. עם זאת, אין שום בסיס לטענתו של קלמן כי בגלל הברית עם טיבי אבדו לחד"ש 15,000 קולות. היו ודאי סיבות רבות למיעוט התמיכה בחד"ש בבחירות האחרונות; די לחשוב על לקחי אוקטובר 2000 ועל המאבק החלש להגנה על זכויות המיעוט הפלסטיני בישראל או בתמיכה במאבקים חברתיים. אך להניח שהרשימה המשותפת עם טיבי היא הסיבה הוא כשל, המתעלם מכל הסיבות האפשריות לטובת אחת, השטחית מכולן, הנראית לנו נוחה במיוחד לצרכי הטיעון).


הטיעון האלקטורלי למען העצומה נוגע לחשש מפני אובדן הייצוג בכנסת – ואני מאוד מקווה שבקרב קוראי "הגדה השמאלית" אין מי שישמחו לאיד אם לא חד"ש היא זו שלא תעבור את אחוז החסימה הגבוה אלא בל"ד – ולאובדן קולות עם ביטולם של הסכמי העודפים. הקולות האלה יילכו לפי השיטה הקיימת לחיזוק קואליציית הגדר וההפרטה.


בל"ד אינה מפלגה סוציאליסטית; אך חשוב לא לזלזל בכוחות השמאליים שבה, בפעילות ובפעילים הנאבקים במסגרתה לזכויות נשים, לדמוקרטיזציה של המשטר בישראל, להגנת הסביבה המופקעת או להגנת האדמות: כולם מאבקים שכל סוציאליסט, וודאי כזה החי בחברה קולוניאלית, לא יוכל להתעלם מחשיבותם האסטרטגית. כדאי לזכור, שכמעט בכל ההכרעות הפרלמנטריות, הח"כים של חד"ש ושל בל"ד הצביעו יחד – בניגוד למשל לעמדת רע"ם, שהעניקה רשת ביטחון לשרון בשנה שקדמה להתנתקות ולא התנגדה לתקציב של נתניהו. גם חד"ש אינה חזית סוציאליסטית; יש בה אכן כוחות שמאליים מובהקים והיא מחויבת לאידאלים של שוויון, אך אלה לא תמיד קבעו את מדיניותה. גם בה יש מי שאינם מתייצבים חד-משמעית נגד הפרטת החינוך בדו"ח דברת או נגד השפלת המובטלים והדרתם מזכויותיהם האלמנטריות באמצעות תוכנית ויסקונסין. מסורת שמאלית לא מספיקה לגיבוש קו שמאלי: גם בחד"ש, וודאי בבל"ד, קיימים מי שמניחים ש"ליברליזציה" כלכלית ודה-רגולציה תועיל למיעוט הפלסטיני בתוך ישראל – בלי לראות נפגעיהם הראשונים של צעדים כאלה יהיו כל עניי הארץ הזאת ובראשם בני המיעוט הפלסטיני. לבי עם הפעילות והפעילים הנאבקים לחיזוק אופייה השמאלי של חד"ש, בנסיון הקשה להפוך אותה לחלופה ממשית עבור כל מי שמשלמים את מחיר הסדר הקיים. ברור לכולנו שמאבק כזה אסור לו להתמצות בסמלים מבדילים, בדגלים בלבד; הליכת חד"ש לבד לבחירות לא תקדם אותו בהכרח. המאבק הזה ארוך הרבה יותר ודורש פעולות עמוקות יותר מאשר תעמולת בחירות.


אך העניין אינו רק בכך שהבחירות אינן כלי ביטוי או תחליף למאבק הזה. דווקא בגלל חשיבות המאבק החברתי המוזנח והקושי העצום ליצור חיבורים פוליטיים – קשים כל כך במציאות המפוררת – בין מזרחים ופלסטינים, בין המודרים מן הזכות לחינוך לנפגעי האפליה הגזענית, בין מאבק חברתי העקבי למאבק נגד הכיבוש ונגד המלחמה המתמדת שמדינת ישראל מנהלת נגד אזרחיה הפלסטינים – אסור שהאג’נדה השמאלית בחד"ש תתבטא במערכת הבחירות הנוכחית בעוינות לכל הליכה משותפת של חד"ש ובל"ד. אנו חיים בחברה קולוניאלית; הכיבוש אינו השתלטות צבאית אלא מהלך ארוך המחולל שינוי עמוק בנוף החברתי, מהלך קולוניאלי; בתוך מדינת ישראל אין מדובר רק באפליה או באי-שוויון בין יהודים לערבים אלא בקולוניאליזם פנימי – במלחמה נמשכת המבקשת להדיר את הפלסטינים אזרחי ישראל מזכויותיהם וממשאביהם. לא במאבק בין לאומנות ללאומנות, אלא במאבק קשה לשחרור – לשים קץ לתהליך הקולוניאלי המחדש את תהליך ההתנחלות והכיבוש והנישול ולשחרור אזרחי המדינה היהודים מן הגטו הקולוניאלי המגודר בו הם חיים. בתנאים כאלה, אחדות המאבק של המדוכאים – אחדות מאבק אנטי-קולוניאלית – היא אינטרס עליון; היא אינה מכסה על פערים מעמדיים – להפך, המאבק המשותף חושף אותם; היא אינה מחליפה מאבקים חברתיים – תהליך הנישול והגידור נותן למאבקים החברתיים את אופיים הספציפי במציאות שבה אנו חיים. אבל אג’נדה שמאלית בישראל מחייבת אחדות מאבק נגד קואליציית הגדר שבשלטון, מאולמרט ועד רמון, ממופז ועד פרס. אחדות המאבק מחייבת כריתת בריתות עם כל מי שיש לו אינטרס לערער על הכיבוש והגידור. לא טישטוש ההבדלים; לא ויתור על הוויכוח; היא אסטרטגיית מאבק. מאבק שמאלי בישראל חייב לחתור לאחדות כוחות אנטי-קולוניאלית – ובכלל זה עם כוחות לא-סוציאליסטיים מקרב בני העם המדוכא.


בל"ד אינה אהודה על רבים מאזרחי ישראל היהודים ויש עליהם ביקורת גם בקרב השמאל היהודי-ערבי. חלק מהביקורת יכולה להיות מוצדקת; אך עדיף שנזכור שחלק מן האיבה הרווחת בקרב הציבור היהודי אינו מבוסס על עמדותיה הספציפיות של בל"ד – ועל כמה מהן ניתן וצריך להתווכח – אלא על עצם העובדה שהיא נתפסת כמגלמת את מריים של האזרחים הפלסטינים נגד הכפפתם. זוהי טינה שכל כוח פלסטיני שאינו מתייצב בצד פטרונים ממסדיים יזכה לה; חד"ש ומק"י זכו לה בעבר, ולא השירו אותה בעתיד. צריך להיזהר מנסיון היבדלות מבל"ד שביסודו הנסיון למצוא חן בעיני דעת קהל לאומנית ומוסתת. אפשר וצריך לדרוש שברית אלקטורלית – המבוססת כבר על החלטות שני הגופים ביחס למועמדיהם לכנסת (ובשני המקרים נכשלו הרשימות ואין בהן אפילו ייצוג ריאלי מינימלי לנשים) תשקף את האינטרס המשותף של יהודים וערבים, אזרחי הארץ הזו, בבניית עתיד משותף ושוויוני.

תגובות
נושאים: מאמרים

42 תגובות

  1. היתכן2 הגיב:

    היתכן ש"היתכן" לא יודע להבדיל בין עמדות זהותיסתיות בל"דיות\בונדיסטיות\עבריות לבין ניתוח על קולוניאליזם שאיננו מעלים את קיומם של ניגודים מעמדיים???
    היתכן ש"היתכן" איננו מבדיל בין גישה מסויגת ותועלתית לפרלמנטריזם הבורגני לבין הראיפיקציה (החפצה) של הפרלמנטריזם נוסח בשארה\גוז’נסקי\ברקה??
    הייתכן שמי שמתיימרים להיות מרקסיסטים לא יודעים לקרוא ניתוחים מרקסיסטים נטולי סיסמאות פשטניות??

  2. נמרוד אמזלק הגיב:

    הפרלמנט הזה, לפני שהוא "בורגני" הוא ישראלי. כלומר הוא זירה שבה מתנהל שיח, רדוד ככל שיהיה, בין חלקים שונים בחברה הישראלית המיוצגים בו.

    מובן שבזירה הזו יש מקום לנציגות של המיעוט הערבי. השאלה היא האם נציגות זו מייצגת עוד משהו חוץ מאשר את המגזר שלה? בגרסתה המוצעת כאן, ברשימה מאוחדת של מפלגות המגזר, ולאחר שנוקו ממנה היהודים, הקומוניסטים ושאר "אלמנטים אנטי-אלקטוראליים" אין שום ייצוג מעבר לייצוג המגזרי. יתרה מכך, הרטוריקה של עסקני המגזר היא רטוריקה לאומית (שלא לומר לאומנית) אשר אין בה כדי לייצג את המגזר הערבי במסגרת השיח הישראלי אלא לדחוף אותו החוצה מן השיח הזה ולקראת שיח נגדי ובדלני.

    היתה פעם יומרה לייצג משהו מעבר לזה. היומרה ההיא הזינה לא מעט מפעולות מק"י ואף נכללה בהצהרות שליוו את הקמת חד"ש. אבל היומרה מתה מזמן.

    מי שרוצה לייצג פוליטיקה שמאלית (כלומר דמוקרטית, סוציאליסטית, הומניסטית, אוניברסאלית) יעשה טוב אם ירחק מיוזמות בדלניות מסוג זה וישקוד על כינון מחדש של מפלגת שמאל ישראלית.

  3. חשוב לדעת הגיב:

    בניגוד לאמור במאמר, הסעיף המאפשר הסכמי עודפים לא בוטל בסופו של דבר.
    הצעת ח"כ ח"כ משה גפני למחוק הסעיף הזה לא עברה בקריאה השניה והשלישית.
    כך יוכלו חד"ש ובל"ד לרוץ בנפרד, לקבל יותר קולות (במרבית המקרים הליכה משותפת של שתי מפלגות שיש ביניהן הבדלים מהותיים גורמת דווקא להפסדי קולות משני הצדדים) ולעשות ביניהן הסכם עודפים.
    בצורה כזו גם לא ילכו קולות לאיבוד וגם לא יטושטשו הבדלים פוליטיים חשובים. כך ניתן יהיה לנצל את הבחירות גם לקידום מסרים סוציאליסטיים מצידה של חד"ש.

  4. עמי הגיב:

    גדי אלגזי, כמו אחרים התומכים בהליכה משותפת עם בל"ד, מתעלם (לא?) בטעות מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

    עם מישהו חושב שמק"י צריכה ללכת לבחירות בחזית רחבה יותר, או שונה מחד"ש, רצוי שיואמר זאת במפורש.

    ההתחמקות של כותבי העצומה, ממק"י, מעוררת תחושה כי כוונתם העקרית הוא פגיעה בכוחה והשפעתה של מק"י. לצורך זה מוכנים הכותבים להפוך לרשימה שמוותרת מראש על עקרונות סוציאליסטיים (מאבק מעמדי), של כל תושבי ישראל, ומתרכזת אך ורק בשאלה הלאומית הפלסטינית.

    יש גם תומכים ברשימה משותפת שאיינם מסתפקים, בעקרון השיתוף, אלה גם קובעים את שיטת חלוקת המושבים, בין חד"ש ובל"ד, תוך התעלמות מכך שמק"י היא צד מרכזי לכל רשימה כזאת, ובמקרה כזה מק"י היא שתקבע מי ייצג אותה ברשימה. למותר לציין כי התעלמות הרפתקנית כזאת עלולה רק לפגוע, בכל מי שהשלום השיוויון והסוציאליזם יקרים לו.

  5. אור הגיב:

    המסר העולה מן המאמר הזה הוא שחד"ש צריכה "לדחות" את נושא המאבק החברתי עד שיבוא משיח בן דוד, כדי לעשות ברית עם בל"ד ולהפוך למפלגה סקטוריאלית ערבית.

    בחירות הן דווקא בדיוק הזמן להעמיד אלטרנטיבה. זה בדיוק הזמן שהציבור קשוב לקולות מהמערכת הפוליטית, והוא דרוך לראות את המפה הפוליטית. אם חד"ש לא תתייצב בתור כח מעמדי יהודי-ערבי, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. ואני לא מדבר על סיסמאות אמורפיות של "מהפכה" ושל "חירות שוויון אחווה", אני מדבר על דברים שמתחברים לחייו של כל אדם בישראל: מאבק משותף של עניים יהודים וערבים, נגד הקיצוצים, ההפרטה והאפלייה.

    לא נוכל לעשות את זה כשעל גבינו ליברלים, אפילו אם הם בני המיעוט הערבי. המאבק בקולוניאליזם לא יכול לתרץ בעבורנו שיתוף פעולה עם בורגנות. בעלי הברית האמיתיים שלנו הם העובדים הערבים והיהודים, שאם יראו בנו מובילי קו בדלני ערבי ולא קו של שותפות ערבית-יהודית ומאבק לצדק חברתי, יברחו לעמיר פרץ.

    בסופו של דבר, בל"ד הייתה מפלגת מצב רוח. בשנות התשעים בריה"מ קרסה, בועת ההיי-טק התנפחה וכולם דיברו על "סוף המשברים". המסר הסוציאליסטי של חד"ש היה מיושן, ובל"ד ייצגה את האופנה הליברלית במגזר הערבי. ובכן, היום פגעי הניאו-ליברליזם (אבטלה, עוני, פערים חברתיים, ניצול העולם השלישי וכו’) כבר התפוצצו לכולנו בפרצוף יחד עם בועת ההיי-טק, ו"הליברליזם" של בל"ד כבר איבד מקסמו.

    או במילים אחרות: מצב-הרוח עבר. כמו במקרה של שינוי. אין סיבה שנציל את בל"ד מתהום הנשייה הפוליטית, כי מה שהיא מייצגת – ליברליות של המיעוט הערבי – היא דרך ללא מוצא. רק מאבק מעמדי יסיים את הכיבוש, האפלייה והגזענות. ורק חד"ש היא המייצגת של המאבק המעמדי.

  6. היתכן הגיב:

    שבחיוב הברית עם בל"ד יש משהו שמשתוקק לה בגלל קרבה יתרה של כותב המעמד דווקא לעמדות בלד"יות? חסר לנו רק שיבוא עכשיו גם יוסי גורג’ינסקי ויגיד לנו איך הם מזכירים לו את הבונד.

  7. ספידי הגיב:

    כמו שנמרוד אמר לא דרך ברית עם מפלגות לאומיות אנחנו נקדם את המאבק שלנו, אלא דרך ראייה שמאלית והקמת חזית עם גופים שמאליים אשר יהוו אלטרנטיבה למציאות הפוליטית הקיימת בישראל. לעובדה שיש כיום בישראל גופים סוציאליסטים וקומוניסטים אשר לא מזוהים עם מק"י ואפילו לא עם חד"ש לבריתות מהסוג הזה יש אשמה גדולה בעניין.

  8. גדי אלגזי הגיב:

    כמה הבהרות – וחזרה לדיון:

    הסכמי עודפים
    תודה על התיקון העובדתי! טוב לדעת שהתיקון של גפני לא עבר את כל שלבי החקיקה, והסכמי עודפים עדיין אפשריים. כל הצדדים לדיון עד עכשיו הניחו שנוצר מצב חדש (וכך דיווחה העיתונות), אבל לפי מה שבדקתי באתר ועדת הבחירות בעקבות התגובה, נראה שהמצב החוקי אכן עדיין לא השתנה.
    מה מסיקים מכך – זו שאלה אחרת. בעיני אחדות המאבק אינה שאלה רק של הסכמי עודפים, אלא של תחרות ומאבק הרסני בין הרשימות במקום התמקדות באויב המשותף הנמצא בשלטון. דווקא בין רשימות קרובות יוצרת מערכת הבחירות מאבק חריף יותר בין יריבים שאינם אויבים, והנזקים למאבק היומיומי הנמשך, הצלקות אצל הפעילים, החשבונות הלא-סגורים מקשים על המאבקים החשובים. אפשר כמובן להתעלם מכל זה מתוך גישה שרואה בפרלמנט את חזות הכל.

    על מאבק חברתי ומעמדי
    בל"ד אינה "מפלגת מצב רוח" ולא אופנה חולפת; למי שמתגעגע לזמנים הטובים – עדיף שיחשוב על הזמנים הרעים הנוכחיים ויתכונן לבאות. תהליך הבידול המעמדי בקרב המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל הוא עובדה קיימת, ואכן קשור (לא בדרך פשוטה) להתארגנויות הפוליטיות השונות. ממש כשם שההפקעות בשנות החמשים האיצו תהליכי פרולטריזציה, קירבו עקורים פלסטינים חסרי אדמה שמצאו עצמם בשולי החברה הכפרית (חלקם מועמדים טבעיים למאבק חסר-פשרות שמצאו את מקומם במפלגה הקומוניסטית) לאנשים שהתנסו בנישול המואץ לאחר הקמת מדינת ישראל וללא ספק תרמו להתחזקותה של המפלגה הקומוניסטית, כך האיץ הבידול המעמדי (שיש לו סיבות רבות, כגון ההשתלבות הגוברת בכלכלה הישראלית, האפשרות החל מ-1967 ועד תחילת שנות התשעים לתווך בין כלכלת הגדה והרצועה לבין הכלכלה הישראלית [תיווך מסחרי, תיווך כוח עבודה], בין כוח העבודה הגדל של נשים לבין מעסיקים ישראלים וכן הלאה) את התבססותו של מעמד ביניים, שנתקל בתיקרת הזכוכית של האפליה הממוסדת. בל"ד מייצגת אותו באופן חלקי ולגיטימי, ולא תיעלם.
    עם זאת, איני מוכן בשום פנים להשלים עם גישה פשטנית, המזהה את חד"ש ללא שום סייגים עם השמאל והמאבק המעמדי ואת בל"ד – כולה, ללא הבחנות והתעניינות מעמיקה יותר, עם "הבורגנות": יש לחד"ש זכויות רבות ומחויבות עמוקה לו, יש בה פעילות ופעילים שמנסים זה שנים – באמצעים הצנועים הקיימים – לקדם מאבקים חברתיים שאינם מתמצים בקידום חוקי רווחה חשובים. אך זה ודאי לא הכל, וגם היא עצמה קואליציה הטרוגנית, שיש בה ייצוג למעמד הביניים הפלסטיני בתוך ישראל, וגם ייצוג קלוש למעמד הביניים היהודי. ומצד אחר, גם בבל"ד יש אנשים, קבוצות וארגונים העושים עבודה פוליטית שקוראי "הגדה השמאלית" יתקשו לא להעריך אותה – בין בתחום זכויות נשים, העצמה על-ידי חינוך והשכלה, ובין בשאלות של הגנה על הסביבה, פיתוח אלטרנטיבות של פיתוח עבור החברה הכפרית, פתיחת אפשרויות לביטוי בתחום התרבות. אני מציע לחשוב פעמיים, לפני שנקלעים לזיהוי כיתתי של כוח פוליטי עם מעמד חברתי ומאבקיו, או גרוע מכך – ליומרה למונופול על המאבקים עצמם (בנוסח: "חד"ש היא המייצגת את המאבק המעמדי" – נקודה.)

    על בריתות במאבק אנטי-קולוניאלי
    מאבק אנטי-קולוניאלי אכן מחייב בריתות עם "הבורגנות הערבית". חלק מן האיכרים המנושלים, שאנו נאבקים איתם זה יותר משלוש שנים נגד מערכת גדרות ההפרדה, הם עשירי הכפר. האם לא נאבק ביחד איתם נגד הנישול? זו שאלה שמלווה את הפעילים הסוציאליסטיים בארץ הזאת מאז ראשית העידן הקולוניאלי המודרני, והתשובה שניתנה בעבר נראית לי נכונה גם עתה (ופה אני מסורתי לגמרי): מאבק אנטי-קולוניאלי מחייב גיוס כל הכוחות; הקולוניאליזם משנה את חלוקת המשאבים והמפה המעמדית. דבר על מעמדות בחברה קולוניאלית בלי לקחת בחשבון את כל דפוסי האי-שוויון שהקולוניאליזם יוצר – בין בין מנשלים למנושלים, בין פטרונים לבני-חסותם, בין הקבוצות השונות המשתלבות בתהליך הקולוניאלי, חלקן נהנות ואחרות משלמות את מחירו – אי אפשר בכלל לדבר על מעמדות ממשיים, קונקרטיים, בארץ הזאת, ואפשר בקלות להגיע לדיבור מעמדי ריק, ריטואלי ומופשט.
    המאבק הסוציאליסטי מראשיתו מציע ניתוח מעמדי החושף זיקות בין מימדים רבים של אי-שוויון חברתי; הוא לא הופך את המעמד בהגדרה צרה לציר היחיד של פעילותו, בדיוק מכיוון שאי-שוויון בחברה קפיטליסטית, ובמיוחד בחברה קולוניאלית, הוא רב-מימדי. סוציאליסטים לא נרתעו ממאבקים להשגת שוויון זכויות פוליטי ומשפטי לנשים משום שהונהגו, בחלקם הגדול, על ידי נשים מן המעמד הבינוני. הם אמורים היו להביא למאבק המשותף רגישות למימדים נוספים של אי-שוויון, הבנה לקשר בין סוגים שונים של ניצול. זה בדיוק מה שהם צריכים להביא למאבק אנטי-קולוניאלי מוצלח, שאינו מאבק "של הערבים" לבדם, למרות שהם משלמים את מחירו, עכשיו ומייד, יותר מן היהודים.
    המאבק האנטי-קולוניאלי אינו מאבק לא מעמדי: הוא מאבק על הציר המרכזי של אי-שוויון בחברה קולוניאלית, שמעצב וצובע את האחרים: לא רק את הפלסטינים בתור מנושלים ומופלים, אלא גם את המזרחים בתור "הערבים הפנימיים", שאותם יש להפריד ממורשתם הערבית ובאותה עת גם להפוך למתווכים בעלי מעמד אמביולנטי באזורי הספר; הקולוניאליזם צובע את יחסי המרכז והפריפריה בישראל, וכמובן את מאבקי העובדים: הוא מייצר קבוצות מדוכאים בעלי פריבילגיות יחסיות, הוא שולח אחרות לשמש חומה חיה נגד האחרים (חישבו על הדיון האחרון על המתנחלים-בעל-כורחם, מהגרים מרוסיה, יוצאי שכונות העוני או משפחות דתיות מרובות ילדים בהתנחלויות). הפריבילגיה של הימנעות מכריתת בריתות במאבק אינה נתונה לנו. חישבו על המאבק נגד כביש חוצה ישראל, או הפקעת האדמות במשולש, על הכרה בכפרים הבלתי מוכרים: כולם מאבקים חברתיים, שכל מי שנכנס לתוכם, לומד להכיר בהם את המרוויחים והמפסידים. ובכולם פעלו ערבים ויהודים, אנשי חד"ש, בל"ד ורבים אחרים (ולפעמים הרבים האחרים היו רבים יותר מפעילים המפלגות), ביחד.

    על בחירות ומאבק חברתי
    "בחירות הן דווקא בדיוק הזמן להעמיד אלטרנטיבה. זה בדיוק הזמן שהציבור קשוב לקולות מהמערכת הפוליטית, והוא דרוך לראות את המפה הפוליטית." כותב אור. לא: זה בדיוק פרלמנטריזם, שעומד בסתירה למחויבות שלך, שאיני מפקפק בה, למאבק חברתי. הבחירות אכן מעוררות עניין מסוים בפוליטיקה – אבל גם ספקנות; הן פעולות לפעמים לגיוס פוליטי – ופעמים רבות "מחזירות אנשים הביתה", לשבט המסורתי ומפלגות פעילים שגם הם יכולים אז לגלות נטייה לנאמנות שבטית על-חשבון שיקול פוליטי ארוך-טווח. הן ממוקדות בדגלים וסיסמאות וכרזות – אבל שינוי התודעה, ודאי במקום הקרוע והמדמם שבו אנחנו חיים, לא מתרחש אז, וודאי לא באמצעות סיסמת בחירות קליטה. בבחירות תמיד קצת מאוחר בשביל כל זה. אמונם של אנשים נרכש לא ברגעים האחרונים של מערכת הבחירות, אלא במעורבות הישירה של פעילים פוליטיים במאבקים שנערכו לפני כן, ושימשיכו אחר-כך. שינוי התודעה מתרחש במהלך ההתנסות החברתית היומיומית, במאבקים שבהם מגלים אנשים היכן הם נמצאים ולומדים להושיט יד לאחרים. לכן, המאבק החברתי לא נדחה פה לנצח-נצחים. הוא מורכב יותר, קונקרטי יותר, והבחירות לכנסת הן רק מרכיב אחד – חשוב – בתוכו.

  9. לנמרד אמזלק – רטוריקה לאומנית הגיב:

    נמרוד אמזלק כותב:
    "בגרסתה מוצעת כאן, ברשימה מאוחדת של מפלגות המגזר, ולאחר שנוקו ממנה היהודים, הקומוניסטים ושאר "אלמנטים אנטי-אלקטוראליים" אין שום ייצוג מעבר לייצוג המגזרי."

    "כל מפלגות המגזר"? כולל רע"ם – שנתנה לשרון תמיכה שבשתיקה? איפה קראת את זה במאמר?

    "לאחר שנוקו ממנה [מהרשימה לכנסת] היהודים, הקומוניסטים" – ואיפה מצאת את זה ברשימה? החלטות מועצת חד"ש התקבלו כבר, הרשימה לכנסת קיימת ועכשיו יילכו או לא יילכו למשא ומתן.

    בהנחה שאתה יודע לקרוא, ולא את דבריך בלבד, אני מזכיר לך שיש מידה מינימלית של הגינות בדיון. עדיף לשמור עליה. אך העיקר לא בהמצאות אלא בסטראוטיפים לאומניים:

    "הרטוריקה של עסקני המגזר" – כך, בלי שום תוספת, בלי הבחנות, כמו אצל אהוד יערי ממש – "היא רטוריקה לאומית (שלא לומר לאומנית)."

    נו, עם המשפט הזה, יחד עם ההצעה להשאיר את ההתנחלויות ("ישובים יהודיים") במה שכתבת בתגובות למאמרו של יובל תמרי, אפשר לאפיין בקלות את עמדתך. הצעד הבא: ערבים הם… ככה, מרוב אינטרנציונליזם דה-לה שמאטע, אפשר להגיע ללאומנות של האדונים.

    "פוליטיקה שמאלית, דמוקרטית, סוציאליסטית, הומניסטית, אוניברסלית"…בתיאבון! אתה אכן מוזמן "לשקוד על כינון מחדש של מפלגת שמאל ישראלית" – לאומנית יהודית. כבר היו כאלה.

  10. גדי אלגזי (המשך התגובה שנקטעה) הגיב:

    אני מתנצל על התגובה הארוכה – אבל הדיון עצמו נראה לי חשוב, והתגובה שלי נקטעה. אז הנה היא בהמשכים, מצטער):

    המאבק הסוציאליסטי מראשיתו מציע ניתוח מעמדי החושף זיקות בין מימדים רבים של אי-שוויון חברתי; הוא לא הופך את המעמד בהגדרה צרה לציר היחיד של פעילותו, בדיוק מכיוון שאי-שוויון בחברה קפיטליסטית, ובמיוחד בחברה קולוניאלית, הוא רב-מימדי. סוציאליסטים לא נרתעו ממאבקים להשגת שוויון זכויות פוליטי ומשפטי לנשים משום שהונהגו, בחלקם הגדול, על ידי נשים מן המעמד הבינוני. הם אמורים היו להביא למאבק המשותף רגישות למימדים נוספים של אי-שוויון, הבנה לקשר בין סוגים שונים של ניצול. זה בדיוק מה שהם צריכים להביא למאבק אנטי-קולוניאלי מוצלח, שאינו מאבק "של הערבים" לבדם, למרות שהם משלמים את מחירו, עכשיו ומייד, יותר מן היהודים.
    המאבק האנטי-קולוניאלי אינו מאבק לא מעמדי: הוא מאבק על הציר המרכזי של אי-שוויון בחברה קולוניאלית, שמעצב וצובע את האחרים: לא רק את הפלסטינים בתור מנושלים ומופלים, אלא גם את המזרחים בתור "הערבים הפנימיים", שאותם יש להפריד ממורשתם הערבית ובאותה עת גם להפוך למתווכים בעלי מעמד אמביולנטי באזורי הספר; הקולוניאליזם צובע את יחסי המרכז והפריפריה בישראל, וכמובן את מאבקי העובדים: הוא מייצר קבוצות מדוכאים בעלי פריבילגיות יחסיות, הוא שולח אחרות לשמש חומה חיה נגד האחרים (חישבו על הדיון האחרון על המתנחלים-בעל-כורחם, מהגרים מרוסיה, יוצאי שכונות העוני או משפחות דתיות מרובות ילדים בהתנחלויות). הפריבילגיה של הימנעות מכריתת בריתות במאבק אינה נתונה לנו. חישבו על המאבק נגד כביש חוצה ישראל, או הפקעת האדמות במשולש, על הכרה בכפרים הבלתי מוכרים: כולם מאבקים חברתיים, שכל מי שנכנס לתוכם, לומד להכיר בהם את המרוויחים והמפסידים. ובכולם פעלו ערבים ויהודים, אנשי חד"ש, בל"ד ורבים אחרים (ולפעמים הרבים האחרים היו רבים יותר מפעילים המפלגות), ביחד.

    על בחירות ומאבק חברתי
    "בחירות הן דווקא בדיוק הזמן להעמיד אלטרנטיבה. זה בדיוק הזמן שהציבור קשוב לקולות מהמערכת הפוליטית, והוא דרוך לראות את המפה הפוליטית." כותב אור. לא: זה בדיוק פרלמנטריזם, שעומד בסתירה למחויבות שלך, שאיני מפקפק בה, למאבק חברתי. הבחירות אכן מעוררות עניין מסוים בפוליטיקה – אבל גם ספקנות; הן פעולות לפעמים לגיוס פוליטי – ופעמים רבות "מחזירות אנשים הביתה", לשבט המסורתי ומפלגות פעילים שגם הם יכולים אז לגלות נטייה לנאמנות שבטית על-חשבון שיקול פוליטי ארוך-טווח. הן ממוקדות בדגלים וסיסמאות וכרזות – אבל שינוי התודעה, ודאי במקום הקרוע והמדמם שבו אנחנו חיים, לא מתרחש אז, וודאי לא באמצעות סיסמת בחירות קליטה. בבחירות תמיד קצת מאוחר בשביל כל זה. אמונם של אנשים נרכש לא ברגעים האחרונים של מערכת הבחירות, אלא במעורבות הישירה של פעילים פוליטיים במאבקים שנערכו לפני כן, ושימשיכו אחר-כך. שינוי התודעה מתרחש במהלך ההתנסות החברתית היומיומית, במאבקים שבהם מגלים אנשים היכן הם נמצאים ולומדים להושיט יד לאחרים. לכן, המאבק החברתי לא נדחה פה לנצח-נצחים. הוא מורכב יותר, קונקרטי יותר, והבחירות לכנסת הן רק מרכיב אחד – חשוב – בתוכו.

  11. יורם בר-חיים הגיב:

    צודק נמרוד אמזלק בטענתו שהכנסת היא פרלמנט "ישראלי" לפני "בורגני" (לפני, לא במובן של יחסי תשתית – מבנה-על אלא במובן של תפקיד במציאות קונקרטית). הכנסת הטיא פרמנט ישראלי במלוא המובן הציוני של המושג הזה, והיא חלק בלתי נפרד מכל מערכת ההדרה והנישול של הפלסטינים. ה"אלקטורט" של הכנסת הושג באמצעות טרנספר וממנו נובע הרוב שיש לציונים בכנסת ושבגללו קוראים לנהליך קבלת ההחלטות של האפרט6הייד "דמוקרטיה ישראלית". הצבעה לכנסת וריצה לכנסת הם, אי לכך, קבלה מראש של תנאי המשחק האלו והכרה בלגיטימיות של האלקטורט הנ"ל (שכן המשתתף בכנסת מקבל את "דין הבוחר" ואת מצבו כמיעוט), מכאן נובעת לגיטימציה לאמצעים שבעזרתם הושג הלאקטורט ה"ישראלי" – טרנספר מתמשך וחקיקה גזענית, מניעת מליוני בני אדם מלחיות בארצם ולהשתתף בקביעת עתידה.

    במאבק באנטי-קולוניאלי שגדי אלגזי מדבר עליו בצדק מחייב לדעית דווקא מניעת לגיטימציה מהמוסד העליון של הקולוניאליזם, לגיטימציה שהשיגה ה"מעשיים" אינם שווים את הנזק שהיא גורמת. אחדות הכוחות האנטי-קולוניאליים צירהכ לבוא לידי ביטוי בדיון מעמיק ואולי החלטה מאוחדת על עצם ההשתתפות בכנסת, כרגע המשתתפים בכנסת הם רק חלק מהכוחות והם לבדם לא יכולים להיות "אחדות הכוחות".

    ולמרות כל אלו, מלוא הערכתי לאנשים שחתמו על העצומה ויצרו משקל-נגד לשיח הסקטנטי והדמוגרפי שמשתלט על חלק ממק"י.

  12. מרדכי בלייוייס הגיב:

    אחדות המאבק?
    אינטרס משותף?
    כיצד אחדות ואינטרס משותף באים לידי ביטוי אם ח"כ ברכה ומח’ןל צועדים יחדיו בצעדה לזכר ‘חללי מהפיכת אלבוראק’ (תרפ"ט) בעוד הגיבורים הללו נתלו על כי רצחו יהודים פלסטינים בצפת ובחברון?
    מהו העתיד המשותף לצד היהודי?
    מדוע ברכה ומח’ול ובעצם חד"ש הוא האמצעי הנכון למטרה זו?

  13. נמרוד אמזלק הגיב:

    ראשית, תמיד נכון לחשוד ולייחס מניעים נסתרים למי שאינו חותם בשמו המלא על דבריו. על כן אני מתייחס כך למי שהגיב לעיל על מה שכתבתי. כל עוד לא הזדהה – אינו ראוי לתגובה.

    שנית, לגבי עצם העניין. טעות חמורה היא להפוך את כל המאבק המתנהל בתוך ישראל ובינה לבין שכניה למאבק "אנטי-קולוניאליסטי". אי אפשר להכניס כל דבר, מה שלא יהיה, לתוך מיטת סדום של נוסחא פוליטית-סוציולוגית כזו או אחרת רק כי כך נהוג אצל "הביקורתיים".

    המאבק עבור רוב אזרחי המדינה, יהודים וערבים, וכן עבור רוב תושבי השטחים, יהודים וערבים, הוא על מציאות חייהם היומיומית. זהו מאבק קונקרטי מובחן מאוד מן ההתקוטטות התיאורטית שמנסים להלביש עליו.

    עבור רובם הגדול והמכריע של תושבי עיירות הפיתוח ושכונות העוני השאלה אינה "הדרתם מן השיח" או רצונם ב"העצמה". בעייתם היא "לחם-עבודה". אין לרובם שום עניין בכל המליצות הללו על "הרחקתם מן המורשת הערבית". מצחיק שהרטוריקה הזאת נשמעת כאילו בשמם הן ע"י האינטלקטואלים של השמאל החד"ש והן ע"י העסקנים של הפונדמנטליזם הש"סניקי (כל אחד כמובן בוחר לו הגדרה נוחה למהי בדיוק אותה מורשת מהוללת). אני למשל בן למשפחה ספרדית ותיקה מאוד. אבותי כאן בארץ התהלכו בגלביות וכאפיות ודיברו ביניהם ערבית. אין לי שום רצון שמישהו יקרב אותי אל המורשת הזאת שאין בינה לבין אורח החיים שבחרתי בו דבר וחצי דבר. כבודם של אבותי במקומו מונח. כבודי שלי דורש את שלו גם כן.

    הדבר נכון גם ביחס לערבים בישראל. רוב הערבים אזרחי ישראל מוטרדים בעיקר ממצבם הכלכלי אשר נובע במידה רבה מהזנחת השירותים המוניציפאליים של יישוביהם. את נס "הערביות הגאה" מניפים רק עסקניהם אשר נאבקים כעת על עצם כניסתם לכנסת משום שהתמיכה בהם וברטוריקה הנבובה שלהם פוחתת בהתמדה.

    יש לי ויכוח קשה עם עמדותיה של מק"י. ויכוח שקיויתי לפתור במסגרת המפלגה. הנסיבות המעציבות של חיסולה של מק"י כישות פוליטית עצמאית מנעו אפשרות זו. אבל יחד עם הויכוח יש בכל זאת לומר דבר אחד: כאשר יוצגה מק"י בכנסת ע"י תמר גוז’נסקי התאפיינה עבודתה בפעולות מאוד קונקרטיות וממוקדות למען האוכלוסיה שהיא התיימרה לייצג. תמר יצאה במעט הכרזות ובהרבה יוזמות פרלמנטריות מעשיות. אט-אט גברה ההערכה הציבורית כלפיה. ומה עשתה חד"ש? העיפה אותה החוצה. ומה עשתה מק"י – ישבה בחיבוק ידיים ואיפשרה לזה לקרות. אחר כך עשו דבר דומה גם לדב חנין (ואגב חלק ניכר מן האחריות רובץ גם לפתחם של שניים אלו שלא הסיקו את המסקנות המתבקשות כבר אז ובמקום לפרוש בראש פלג קומוניסטי אמיץ העדיפו להרכין ראשם לנוכח הגזירה). כעת מבקשים מאיתנו להאמין שהפעם הם יעמדו על המשמר. מצטער חברים. לא מאמין לכם יותר.

    ומה קיבלנו במקום החברים שבוזו והושלכו? קיבלנו את פרצופו המדושן של ברכה שעוסק נמרצות, ביחד עם חבריו בבל"ד ובמפלגה הוירטואלית תע"ל ב"דה-קולוניזציה" של השמאל (יהודים – ראוס!) ובאותה הזדמנות גם ב"דה-אידאולוגיזציה" (קומוניזם? אנחנו? מה פתאום?!).

    כן, גדי אלגזי, המאבק החברתי אכן מורכב וקונקרטי. בדיוק משום כך לא נפקיד אותו בידיים הלא אמינות של אלו שהשתלטו על חד"ש ושל שותפיהם בבל"ד.

  14. גיא האדום הגיב:

    שאלה לכותב המאמר: מדוע הברית המשותפת לא יכולה להתקיים בפעילות בכנסת ובפעילות ציבורית במסגרת מאבקים משותפים וחייבת להתבטא בהליכה משותפת לכנסת שבהכרח תגרום לטשטוש של העמדות השונות של כל מפלגה?

  15. חיים ברעם הגיב:

    ההתכתבויות באתר חיזקו מאוד את תמיכתי בעמדה של אלגזי כיוון שרק מערך אלקטוראלי עם בל"ד יעצור את המגמות הצבניות (מלשון יאיר צבן) שאני מזהה כאן אצל כמה חברים טובים.
    החלופות האמיתיות הן או שמאל רדיקלי או הטמעות בוורדרדות הציונית. הבחירה שלי היא חד-משמעית.

  16. הנחות המוצא של הדיון הגיב:

    כדרכו, גדי אלגזי מציע דיון מעניין. חשובה במיוחד היא הנחת המוצא לדיון – שהמציאות הישראלית היא קודם כל מציאות קולוניאלית.
    מכאן נגזר הכל. למשל: הכפפה מוחלטת של כל המאבקים למאבק האנטי-קולוניאלי.
    מבלי להיכנס לעומק הויכוח שצריך להתנהל סביב הנחת המוצא המוצעת, אומר רק שבזמן שלכיבוש המתמשך יש בהחלט מימד קולוניאלי, קיימים בחברה הישראלית גם ממדים אחרים.
    למשל, קיימים כאן ניגודים מעמדיים אמיתיים שאינם קשורים למימד הקולוניאלי.
    הבחנה בהם, ופיתוח מאבק המתחבר אליהם, הם תנאים בסיסיים גם להצלחת המאבק נגד הכיבוש (כולל הממדים הקולוניאליים שלו).
    תיזת הקולוניאליזם כהסבר כולל למציאות הישראלית נראית מהפכנית, אבל במובנים רבים היא חזרה – במתכונת חדשה – לאותה "תורת שלבים" ישנה שבפועל הציעה לשמאל לדחות את המאבקים החברתיים לעידן שלאחר השלום.
    דווקא בגלל קיסמן של "תיזות הסבר כולל", ראוי לקיים בהן דיון ביקורתי ומעמיק.

  17. גדי אלגזי הגיב:

    בקיצור, כי בשיא העומס:
    לא טענתי שהמימד הקולוניאלי הוא הכל, בשום פנים, אלא שהוא אכן מרכזי ו"צובע" את שאר מימדי האי-שוויון, וכולם קשורים זה בזה בלי שניתן יהיה לעשות רדוקציה של אחד לשני (ופמיניסטיות סוציאליסטיות עמדו על כך, מכורח המציאות, הרבה לפנינו).
    לדחות את אמבק החברתי בישראל? בשום פנים ואופן! מה שניסיתי להראות דרך פרשת מטריקס בבילעין הוא בדיוק זה: שמי שרוצה להיאבק בכיבוש באופן אפקטיבי בארץ צריך להיאבק על זכויות חברתיות – על דיור ציבורי ללא תנאי, ללא הוכחת נאמנות, מוצא נכון או נכונות להשתלב בתהליך ההתנחלות; רק כך אפשר לייבש את ההתנחלויות הניבנות ממצוקות. נגד הכיבוש נאבקים גם כשמנסים להכשיל את תוכנית ויסקונסין ולבלום את השפלת המובטלים כדי שלא יהיו טרף למסיתים וימצאו עצמם, כמו הנשים העובדות במפעל מטריקס בבילעין, ככוח אדם שבוי של קפיטליזם נצלני, דיגיטלי וקולוניאלי, שיודע להיבנות מסיוע המדינה להתנחלויות. לומר שאנו חיים במציאות קולוניאלית אין פירוש לומר שקיימת דיכוטומיה פשוטה, אלא להפך, להכיר בסיבוך של הניגודים המעמדיים, לחשוב על הדרך בה נקשרות קבוצות – גם של מדוכאים, יהודים וערבים – לאליטה בעזרת פריבילגיות מסוכנות, כאלה המסכנות את עתידן הן.
    המימד הקולוניאלי הוא לא פיתרון פלא או נוסחה מפושטת – אני לא מאמין בכאלה. הוא מכריח אותנו לא להעתיק לארץ בקלות רבה מדי חלומות ונוסחאות שאינם הולמות את החברה בה אנו חיים. הדגשתי אותו, בלי לפתח את הדברים, כדי לפתוח דיון ולא לסגור אותו במין תזה כוללת. הטעם לכך הוא בדיוק שהנגדה בין ה"מעמדי" ל"לאומי" כשני נושאים נפרדים, ואפילו מתחרים זה בזה, ועוד יותר כאשר ההנגדה המלאכותית הזו מתלבשת על טינות וכאבים וצלקות שבין יהודים וערבים נראית לי מסוכנת. יש לי סימפטיה רבה ל"אופוזיציה השמאלית" בחד"ש, שזה שנים מתריעה מאובדן מעורבות במאבקים חברתיים (מעורבות ממשית, לא סמלית). ושוב: חבל מאוד אם מאבק חשוב זה על דמותה של חד"ש יהפוך להתנגחות בין יהודים וערבים, ש"עסקניהם" ("עסקי המיגזר" קרא להם נמרוד אמזלק) לא מבינים עדיין איזה "אינטרנציונליזם" מופשט לעומקו. לזה אסור לתת שיקרה. החברה הישראלית מופרדת מספיק גם כך, ומפלגת ומפרידה גם בין פעילים.

    אשר לדבריו של נמרוד אמזלג: צר לי, אך הם לא מתייחסים ברובם לדברי. לא דיברתי על "הדרה מן השיח" אלא על הדרה פוליטית ממש של המיעוט הפלסטיני שבישראל – וזאת בדיוק הסיבה, יורם, שנישאר חלוקים: להחרים את הבחירות זה בעיני הדרה עצמית, לתת יד למאמץ ממושך של המימסד להוציא את הפלסטינים בישראל מחוץ למשחק. נכון, כמו שכותב נמרוד, שמציאות החיים היום-יומית הקשה מעסיקה באופן מיידי את אלה שנושאים על גבם את הקפיטליזם הישראלי. אז מה? אז לכן לא צריך לחשוב על מימדי העומק של המיבנה החברתי, לא לחשוב כיצד מתרחש הייצור החברתי של הסבל? נכון לגמרי להזכיר למי שמנפנף רק בסמלי זהות ובדגלים את המאבק היומיומי על הקיום. אבל רק מי שמתעלם מעשרות שנים של דיכוי, וכן – גם מן המימד הקולוניאלי של הסכסוך ומן הדרכים השונות בהן הוא מבנה את ההתנסות היומיומית, יכול להתעלם מדיכוי תרבותי. לומר ש"רוב הערבים אזרחי ישראל מוטרדים בעיקר ממצבם הכלכלי אשר נובע במידה רבה מהזנחת השירותים המוניציפאליים של יישוביהם". זה כל מה שאנחנו יודעים על אפליה שיטתית, על גזל אדמות, על גזענות רשמית ועממית, על "תיקרת הזכוכית" ועל דיכוי תרבותי?

  18. דן תמיר הגיב:

    ההתיחסות ל"nיעוט הפלסטיני בתוך ישראל", כשהכונה לחלק מהאזרחים בלבד; העמדה של "יהודים וערבים" אלה בנפרד מאלה – כל זה מכשיר את הקרקע לחלחול רעיונותיהם של אביגדור ליברמן, בני אלון, אריה אלדד הפייגלינים ודומיהם, ומשחק ישר לידיהם. בענין הזה אכן דומות מאד חד"ש ובל"ד.

    ראו הוזהרנו.

  19. בלה קון לחיים ברעם הגיב:

    אין פה עניין של נטיות צבניות. נהפוך הוא יש חשש מהידרדרות אחרת ללאומנות ערבית. החלופות הן או להיות במסגרת השמאל הרדיקלי או בוורדרי הציוות כפי שאמרת, או להיסחף אחרי הריאקציה הערבית. שעליה כבר דיברנו ככזאתי שאנו רוצים להציע לה אלטרנטיבה.

  20. עובר אורח מבל"ד ולא מתכוון לחזור הגיב:

    נמשיך להיאבק, ועדיף בלי נמרוד אמזלק ודומיו, שהופכים את המציאות על פיה כדי לשמור על שבטיותם הישראלית.

  21. ברעם הגיב:

    אין דבר וחצי דבר עם צבניות ועם ורדרדות. אדום כנראה אינך יכול לעכל. זה ניכר מזמן.

  22. סמירה הגיב:

    ולמה בכל הדיון הארוך הזה אף אחד לא מעלה את שאלת החמולות והמאבק לשחרור האישה???

  23. המסקנה ברורה הגיב:

    מי שקורא את המאמר ואת תגובותיו הארוכות והמעניינות של גדי אלגזי לא יכול לחמוק מהמסקנה הברורה:
    אלגזי מכפיף כל הפרובלמטיקה החברתית בישראל לעניין הקולוניאלי (שכלשונו "צובע" את הכל).
    ההכפפה הזו היא שגיאה בניתוח המובילה גם לשגיאה בפוליטיקה.
    לא די להודות ב"סיבוך של הניגודים המעמדיים" (אלגזי). צריך לתת להם משקל אמיתי בניתוח ובפוליטיקה הנגזרת ממנו.
    על כך יש ויכוח אמיתי וחבל לטשטש אותו.

  24. התמימות היא קדושה הגיב:

    כדאי לכותבי העצומה ולגדי אלגזי להקדיש כמה דקות של מחשבה למשמעות הפוליטית הממשית של המהלך שלהם ביחס לחד"ש.
    הצעת ניתוח ביקורתי של המתרחש בחד"ש אפשר למצוא במאמר בקישור שלהלן:
    — קישור —

  25. חררדו לייבנר הגיב:

    ל"המסקנה הברורה" (שם יפה, אבל קצת דוגמטי, לא?): לדעתי המסקנה איננה כל כך ברורה, היא מאוד לא פשוטה כפי שמציין גדי אלגזי. הקולוניאליזם צובע את הכל – כן בהחלט שהרי הקפיטליזם הישראלי התפתח משלב מאוד מוקדם כקפיטליזם קולוניאלי. ניצני ההתפתחות הקפיטליסטית ה"אוטונומית" בפלשתינה הוכפפו לאימפריאליזם הבריטי ולקולוניזציה הציונית. משהו מזה ניתן לקרוא בספרה של תמר גוז’נסקי על ראשית הקפיטליזם בפלשתינה. אילו "המסקנה הברורה" הייתה מציעה לנו ניתוח מעמדי-חברתי רציני, היה אפשר להתווכח בלי "לטשטש". אבל, מה לעשות וממק"י וסביבתה כבר הרבה שנים לא יוצא שמץ של ניתוח מעמדי של הקפיטליזם הישראלי ושל החברה המתעצבת כך. במלים אחרות, אם "המסקנה הברורה" רוצה ויכוח, שתועיל בטובה לנציע ניתוח.
    תרומתי החלקית מאוד ברגע זה לעצם העניין: כל מבט שטחי על הריבוד הנפוץ ברוב מקומות העבודה בישראל מראה שהקולוניאליזם צובע את היחסים הקפיטליסטיים. השכירים עצמם מאורגנים בשכבות היררכיות בעלות אופי קולוניאלי. גם חלוקת העבודה, השווקים והשלבים בתהליכי הייצור בין הבורגנויות בישראל\פלסטין היא חלוקה קולוניאלית או ניאו-קולוניאלית. זהו המאפיין העיקרי של החברה שהקפיטליזם הישראלי מעצב כאן, גם בשליחות של כוחות גלובאליים. זה לא מכיל את כל החברה, על כל גילוייה ומאפייניה, אבל זה בהחלט דורש ניתוח, דיון ולימוד עמוקים יותר – שטרם נעשו, אבל שחשוב מאוד לעשותם. אבל, "המסקנה הברורה", אם רוצים ויכוח לא מטושטש, למה לא להוריד מסכות ולדון בדברים בגלוי וביושר?

  26. אבי הגיב:

    לחררדו
    הסכנה היא בהשתלטות בפועל של רעיונות בל"ד על חד"ש. בל"ד הראו לנו שניתן להתנגד לכיבוש ולתמוך בקפיטליזם נצלני. אם חד"ש לא תיזהר היא תהפוך ל"קדימה" הערבית, כלומר מישמש של דעות ששום דבר לא מקשר אותם חוץ מהרצון בעוד מנדטים.
    אין טעם להעתיק את דגם המאבקים הלטינו אמריקניים לישראל. חד"ש אינם מרקסיסטיים ואינם תומכים בביטול הרכוש הפרטי, חד"ש היא מפלגה סוציאל דמוקרטים שתומכת במדינת רווחה רחבת היקף כמו שקיימת בסקנדינביה (למעשה היא הייתה מסתפקת במדינת רווחה כמו שקיימת בבלגיה ובהולנד ואין היא מציעה הרבה יותר ממה שכבר קיים שם). התחברות לבל"ד תמחק את התמיכה הזאת ותהפוך אותם לעוד מפלגת שמאל ליברלית במקום למפלגת שמאל סוציאליסטית (באירופה בניגוד לעולם האנגלו-סקסי מפלגות השמאל הן סוציאליסטיות ומפלגות הימין הן ליברליות).

  27. ישראל פוטרמן הגיב:

    לגדי אלגזי
    "להחרים את הבחירות זה בעיני הדרה עצמית, לתת יד למאמץ ממושך של המימסד להוציא את הפלסטינים בישראל מחוץ למשחק".

    הטיעון הזה ממש לא משכנע: המאמץ של הממסד הוא להקטין את כוחם של המפלגות הפלסטיניות ואולי להוציא אותם מהמשחק אבל במסגרת השתתפותם במשחק. כלומר, אם אתה משתתף בבחירות ולא עובר את אחוז החסימה, זאת משום "שהציבור שלך מאס בך ומעדיף מפלגות ציוניות". יחד עם זאת אתה חלק "מהדמוקרטיה הישראלית" ונותן לה לגיטימציה. במילים אחרות גם אכלת דג מסריח וגם גורשת מהעיר.

    החרמת הבחירות היא ענין אחר לחלוטין, ומתופעה פוליטת כזאת הממסד מאוד מודאג (רמז לכך קבלנו בהחרמת הבחירות לראשות הממשלה בין ברק לשרון). זאת לא הדרה פוליטית של המיעוט הפלסטיני שבישראל אלא מתן משקל אמיתי הרבה יותר חזק להתנגדות הפלסטינית למשטר הציוני-קולוניאלי.

    גם מבחינה פרגמטית נציגות פלסטינית בכנסת לא רק שלא הועילה לציבור הפלסטיני אלא שמקטינה את התמיכה במפלגותיו עקב אוזלת ידם בכנסת הציונית. התארגנות חוץ פרלמנטרית דוגמת ועדת המעקב מקובלת יותר על רוב הציבור ולדעתי גם יותר אפקטיבית.

    מבחינה עקרונית, צודק יורם בר חיים, אם אתה מודה שהמציאות הפוליטת בישראל היא מציאות קולוניאלית, כלומר לא דמוקרטית, איך אתה נותן לה לגיטימציה ע"י השתתפות במשחק? התנאי להשתתפות צריך להיות לפחות זכות בחירה לכל הנתינים, כלומר סיום הכיבוש.

    מאבק סוציאליסטי במציאות קולוניאלית הוא קודם כל ולפני הכל המאבק האנטי קולוניאלי ולו רק משום שמבחינה התודעה הוא חד וברור לכל המעמדות המדוכאים כולל אלו שרלוונטים למאבק סוציאליסטי ולכן מאבק עממי רחב, ועם כולם צריך לשתף פעולה.
    בזאת אני מסכים איתך. אבל אלו שרואים בפוליטיקה הפרלמנטרית חזות הכל משלים את עצמם שע"י "סולידריות מעמדית" כביכול "נגד הבורגנות" יכבשו מנדטים בציבור היהודי והערבי אלא שלא לוקחים בחשבון שתודעתם הפוליטית של האחרונים מעוצבת קודם כל ע"י המציאות הקולוניאלית.

  28. חררדו הגיב:

    לאבי: אין במה שאמרתי שום העתקה או התייחסות למאבקים באמריקה הלטינית. הם באמת לא רלבנטיים למציאות הישראלית. אבל, באותה מידה כל מיני אידיאליזציות של סקנדינביה וסוציאל דמוקרטיה מערב אירופית הן לחלוטין לא רלבנטיות.

  29. חיים ברעם הגיב:

    אדום זה הצבע היחידי שאני יכול ואוהב לעכל. לא הטלתי דופי באף אחד ואין לי מושג למה קפצת פתאום. אני פשוט נתקלתי באנשי מק"י של סנה ויורשיו בסוף שנות השבעים, וכל התסמונות שאיפיינו אותם אז מפציעות עתה מחדש. אז הם נרתעו מרק"ח בדיוק באותו סיגנון שבו דוחים עתה את בל"ד ולצערי גם מאותן סיבות. אני בעד חברה סוציאליסטית, ותומך אפילו ב-command economy
    אבל הפוליטיקה הישראלית מזכירה מסע לאחור במנהרת הזמן, והתופעה הזאת לא פסחה על השמאל. חבל.

  30. חררדו לייבנר הגיב:

    שי, אבסטרקציה אקדמית היא שברוב מקומות העבודה בישראל קיים ריבוד של עובדים התואם, פחות או יותר, מוצא אתני, לאומי ואזרחי? זהו היבט אחד של הקולוניאליזם הפנימי. מה זה אומר מבחינת מסקנות פוליטיות? זה בכלל לא פשוט או ישיר ודאי לא משהו שניתן לסכם בתגובה קצרה.
    אבל, בבקשה אל תעוות את העמדה המחייטבת ברית של חד"ש ובל"ד. היא לא מחייבת ברית עם "כל הערבים". בודאי לא עם אלה שבמפלגות הציוניות וגם לא עם רע"מ אשר נתנה רשת בטחון לתקציב של שרון-נתניהו. הברית המוצעת היא על בסיס שמאלי ולא אחר.
    חוץ מזה הערה מתודית לך ולמגיב האלמוני\ת שמעליך. נכונות או אי נכונות של ניתוח איננה נמדדת בהתאם לנוחיות של המסקנות שאליהן היא מובילה. זה א-ב של יושר אינטלקטואלי. אם נקבל ניתוחים רק כאשר מסקנותיהם נוחות לנו, אז הפוליטיקה שלנו תראה מתנדנדת בין אןפןרטוניזם (מה שנוח) לבין אי רלבנטיות (כי שקרנו לעצמנו בניתוח). אחרי הערה זו, אינני חושב שהדיון בקולוניאליזם כמאפיין מרכזי (לא המרכזי היחיד!) של המציאות הישראלית איננו מחייב מסקנה המתעלמת מההבדלים בין הקולוניאליזם הפנימי בתוך הקו הירוק לבין זה החיצוני. נקודה למחשבה: בפילוג של 1965, אנשי רק"ח התייחסו למימד הקולוניאלי של הציונות – וזאת בטרם הכיבוש של 67.

  31. ראובן קמינר הגיב:

    היה עידן בפוליטיקה המהפכנית כאשר סברו כולם שהכול תלוי ב"קו הנכון".

    בעידן ההוא לא נתקבלו בעין יפה ניתוחים שלא הדגישו את התפקיד המוביל של מעמד הפועלים. טבעי שלאור "התפקיד המוביל" הזה נדחו ניתוחים שלא עמדו על המרכזיותו של המאבק הפרולטארי המעמדי הקלאסי.

    אך ניתוח מרקסיסטי אינו פרי של סיסמאות, יפות ככל שתהיינה, אלא תוצאה של ניתוח קונקרטי של המציאות. מדוע מעמד הפועלים שלנו אינו מוביל אלא נגרר? מדוע אינו קולט תודעה מהפכנית? למה עמדותיו הפוליטיות של המעמד הן כה רחוקות מהאינטרסים שלו? אם אדם דוחה לחלוטין את החשיבות הבלתי רגילה של המימדים הקולוניאליים בתולדות הארץ, לא נותר לו אלא להאשים את הנהגת השמאל בכלל ואת מק"י בפרט בנחשלות התודעה המעמדית הישראלית. מה אפשר לעשות? למרות רשימת ה"חטאים" של מק"י ורק"ח, אי אפשר להאשימם בהכרה המעמדית הירודה של הפועלים בישראל. בעיית התודעה המעמדית הירודה של הפועלים היהודים קשורה קודם כל בתנאים אובייקטיביים, כלומר בממדים הקולוניאליים במציאות הישראלית. מכאן ההסבר למציאות כפי שהיא. יש, ברוך השם, סתירות במציאות שלנו. אך אלה מתחוללות ברמה נתונה, במציאות היסטורית קונקרטית, מציאות שאינה מקרית כלל.

    האם חולשותיו של מעמד הפועלים הישראלי התומך במקרה הטוב במפלגות סוציאל-דמוקרטיות או במקרה הגרוע במפלגות שוביניסטיות היא תוצאה של כישלון האוונגרד המהפכני, כישלון של מק"י או כישלון של כל האלטרנטיביות למק"י (כמו "מצפן" והתנועות הטרוצקיסטיות למיניהן) שהופיעו ונעלמו לאחר מאמצי גבורה להכות שורש בקרב מעמד הפועלים העברי.

    האם חולשה זו היא תוצאה מכך שמק"י ורק"ח התחברו עם כוחות מהמעמד הבינוני? התשובה השלילית היא ברורה לכל מי שמכיר ולו באופן שטחי ביותר את תולדות הארץ וקורותיו של מעמד הפועלים היהודי כאן. חיינו היומיומיים ספוגים יסודות קולוניאליים למכביר בפוליטיקה, בדת, באידיאולוגיה לאומנית, בכלכלה ובחברה. יסודות אלה הם מעצור יעיל בפני התפתחות מעמד הפועלים. הבורגנות אינה פוסקת להעניק יתרון זה או אחר, חלקו פיקטיבי, לבני מעמד הפועלים היהודי כתזכורת שעליהם להודות לאלוהים שאינם נחשבים לערבים או לפועלים ערבים.

    אילו היה סיכוי כלשהו שהליכת מק"י לבחירות (לא צריך את חד"ש למטרה זו) בפרוגרמה סוציאליסטית ותחת דגלים אדומים, היתה מחוללת הצלחה אלקטוראלית, היינו שוקלים את הדבר היטב. אך אין שום יסוד לתסריט מלבב כזה. לעומת זאת, נחוץ ואפשרי ייצוג פרלמנטרי כדי להוקיע את הכיבוש ואת ההכנות למלחמה. נחוץ ייצוג פרלמנטרי למען המאבק על שוויון אזרחי ולאומי של האוכלוסייה הערבית, להגנת שרידי הדמוקרטיה. הייצוג הזה יכול גם לשמש מנוף למאבק החברתי של השמאל.

    התחלנו בנכונות ל"וויתורים" על חד"ש ועל ברית עם בל"ד. עמדנו על כך שבנסיבות אלה חשוב במיוחד הייצוג בכנסת. אך אילו היה יסוד רציני, אמין ומשכנע, על סמך ניתוח רציני של המציאות הישראלית, שמק"י על חולשתה המצערת ולמרות מאבקה ההרואי של עשרות בשנים – תזכה ותעמוד בראש המוני פעילים בעלי תודעה מהפכנית – למרות כישלון אלקטוראלי ודאי – היינו מוותרים על כל תענוגות גבעת רם. אין כרגע פרספקטיבה כזאת והיעדרותה אינה אשמתו של השמאל.

    ארצנו עקומה ואנו אוהבים אותה למרות זאת. בגלל למעלה מ-50 שנה של שלטון דיכוי וכיבוש על עם אחר, קיימת סכנה שלא תוכל להתיישר לעולם. תפקידם של אלה הרואים את עצמם בעלי זיקה לסוציאליזם ולמהפכה בשלב היסטורי זה הוא לבנות ולטפח חזית דמוקרטית יהודית-ערבית רחבה, לשמש בה חלוץ נאמן, שותף נאמן ורגיש, להתייצב ללא חשבונות קטנוניים בראש המאבק של האוכלוסייה המדוכאת הפלסטינית. במק"י, בעבר, שחררו רבים וטובים מאשליות הלאומנות הציונית-הסוציאליסטית. לא הבטיחו לאף אחד מהפכה סוציאליסטית. אך כן לימדו הרבה אנשים להעלות בעוז את דגל האחווה היהודית-ערבית.

  32. אבי הגיב:

    אין פה שום אידיאליזציות. מדינות סקנדינביה מייצגות את המודל של מדינת הרווחה בעולם. העובדה שהן מצליחות ועשירות כל כך היא הוכחה לכך שמדיניות זו היא אינה מתכון לכשלון. בקשר לדרכה הייחודית של ישראל, למעשה היא אינה קיימת. כל שאנו מבקשים הוא מדינת רווחה והמודל הזה דומה בכל מדינה ומדינה ומכאן שכל מפלגות השמאל בעולם דומות, יש שדורשים מדינת רווחה מקיפה יותר או פחות אולם העקרון הוא זהה. היתרון בהצבעה על מדינות סקנדינביה הוא שרמת החיים בהן גבוהה מאוד ולכן הן יכולות להוות מודל שאנו שואפים אליו ושאנשים יכולים להזדהות איתו.

  33. יורם בר-חיים הגיב:

    גדי, אתה צודק, אנחנו חלוקים ואני מקווה שהמחלוקת הזו תמשיך להיות פוליטית ועניינית.
    טיעון ה"הדרה העצמית" דומה מאד, ולא במקרה, לטיעונים של מתנגדי הסרבנות (ואני לא משווה אותך אליהם), וכפי שהסרבנות היא פועל יוצא ישיר של ההבנה כי הצבא הישראלי הוא צבא-כיבוש ולא מסגרת שפתוחה לכל מיני אפשרויות פעולה, כך זה גם לגבי הכנסת. אמנם בכנסת מותר להיות "אופוזיציה", אבל האופוזיציה הזו לא יכולה לעשות שום דבר שאינו במסגרת הנחות היסוד של הקולוניאליזם הציוני, כי הכנסת עצמה איננה פרלמנט של תושבי הארץ שיש בו רוב "מקרי" לציונים אלא פרלמנט של הציונות, מוסד להדרה ונישול של ערבים בעצם מהותו.
    זוהי גם הסיבה לכך שהכוח הפוליטי היחיד שבאמת יש למפלגות הערביות (ואינו רלוונטי בבחירות האלו) הוא הכוח להיות או לא להיות בגוש החוסם של מפלגת העבודה, למותר לציין שהנחות היסוד של הפעילות בכנסת מחייבות להיות בגוש הזה על כל המשתמע מכך. זו גם הסיבה להימנעות בנושא ההינתקות (והתמיכה בהסכם חברון ובעוד כמה נבלות) – בדיון של הקולוניאליסטים אין מקום לעמדה האנטי-קולוניאלית ונשאר רק להצביע עם אחד משני הגושים, וכמובן שאסור להצביע עם הימין…

    בקצרה, הדרת הערבים מקבלת ההחלטות איננה סכנה או איום אלא מציאות, מציאות שהכנסת מופקדת על הנצחתה, ומשקפת אותה באמצעות הבחירות. הדרך להילחם בהדרה היא באמצעות בניית מסגרות מאבק שמאחדות את הכוחות הנאבקים נגד הקולוניאליזם וזוכות לאמון רחב של הציבור המדוכא, וכמובן שיש בהן מקום לכל המחלוקות והויכוחים בין הזרמים השונים, מחלוקות שממילא לא התנהלו מעולם בכנסת (הויכוח בין חד"ש לרע"ם, נניח, על אופי החברה, לא מתנהל בכנסת בכלל). מסגרות כאלו אינן במקום הפניה לציבור הישראלי הן בנוגע לדרישות הפלסטיניות הצודקות והן בנוגע לדיכוי המעמדי והג’נדרי "בתוך" החברה הישראלית, תפקידןשל המסגרות האלו הוא לספק בסיס כוח גם לפניה הזו ובהמשך (אנחנו עוד רחוקים מזה מעוד) להציע אלטרנטיבה לתלות במעמד השליט הציוני, אותה התלות שגורמת גם להיודים המדוכאים על-ידו להיזהר תמיד שלא לטלטל את הסירה…

  34. תרומה צנועה להבהרת הויכוח הגיב:

    קו ישר מוביל בין הניתוח המכפיף את כל המורכבות שבמציאות הישראלית לדפוס הקולוניאלי לבין מסקנת ההתאחדות לבחירות עם בל"ד.
    הפוליטיקה של מק"י התבססה על ניתוח לפיו הפלסטינים בישראל היום הם מיעוט לאומי הנאבק לשוויון מלא בישראל תוך תמיכה במאבק בני עמם לעצמאות לאומית. הפוליטיקה של בל"ד (כמו המודל הקולוניאלי החדש) מטשטשת בפועל את ההבדל בין שתי המציאויות ושני המאבקים.

  35. יש בזה משהו הגיב:

    עמדות התג’מע מבטאות התנגדות מסויימת למה שמכונה "הכורדיזציה" של שאלת פלסטין, קרי חלוקתה לשאלות נפרדות וכאילו לא קשורות. אמנם גם הפתרון שמציע התג’מע הוא למעשה "כורדיזציה" (וגם לא שונה מהותית ממה שמציעה חד"ש), אבל יש לפחות ביקורת על העניין הזה.

    חשוב גם לומר שחד"ש לא תמכה ב"מדינת כל אזרחיה" לפני שזה הפך להיות דרישת מינימום בציבור הערבי.

  36. לא להכפיף למודל הקולוניאלי! הגיב:

    קו ישר מוביל מן הקו "שאינו מכפיף את המציאות המורכבת של המציאות הישראלית למודל הקולוניאלי" – אל הציונות! זו טענה תמיד שאין כאן קולוניאליזם.ציונים גם לא רואים את המאבק הפלסטיני כמאבק אנטיקולוניאלי. פחות חשוב אבל שייך לענין: ציונים לא יתלהבו מן הסתם מחזית בחירות בין חדש לבלד.

  37. שי הגיב:

    לא להכפיף: נהפוך הוא. ציונים יתלהבו מאוד מחזית בחירות בין חד"ש לבל"ד ומובן שזה גם משחק לידי ההגמוניה, מעין "אחד ומשול", כל הערבים והשמאלנים דרים בכפיפה אחת ובא לציון גואל. מובן שציונים לא יאמרו על רשימה מאוחדת: "איזה יופי" אלא "איזה גועל נפש", אבל אל תניח לזה להטעות אותך, הם יתענגו על זה כמו כמה מהמגיבים כאן. כך המציאות הישראלית המורכבת הופכת פשוטה וקל מאוד להתמודד איתה, בנתחים. זה מה שמחבר את האבסטרקציות האקדמיות של כמה מהמחברים כאן המחייבים את הברית עם בל"ד עם הפשטנות הציונית.

  38. עופר יהלום הגיב:

    בויכוח שמתנהל כאן יש שתי שאלות נפרדות: אחת, האם מבחנת האינטרס שלה על חד"ש להשתתף בבחירות, והשנייה – האם להשתתף יחד עם בל"ד.

    השאלה הראשונה נשאלה מאז ומעולם הבכל מפלגה קומוניסטית, ולמעשה – בכל ארגון שהרפורמות שהציע היה למעשה הצעה למהפכה בסדרי החברה והמשטר, כלומר האם ניתן לשנות מבפנים או שהשתתפות בבחירות היא מתן לגיטימתיה לשיטה הקיימת.אבל בהנחה שחד"ש לא רוצה לבטל את הדמוקרטיה, השתתפות בבחירות גם עוזרת מבחינת החשיפה הציבורית והשפעה על כוחות אחרים באותו כיוון.

    לעניין השאלה השנייה, נראה לי שגם כאן התשובה חיובית, ולו מהסיבה שבהליכה נפרדת קיימת מבחינת מפלגה זו סכנה ממשית שלא תעבור את אחוז החסימה. גם פערי העמדות בינה לבין בל"ד אינם כל-כך גדולים ונראים כניתנים לגישור.

  39. אלון מאירי הגיב:

    ליורם בר חיים, יש הבדל עצום בין "ההדרה העצמית" לסרבנות. ההשפעה הפוליטית של הסרבנות היא כאשר
    היא באה מקבוצות אליטיסטית ממרכז המפה הפוליטית,
    כמו סרבנות הטייסים, סרבנות יוצאי הסיירת, או
    סרבנות של סתם "בני טובים". בבסיס הסרבנות הפוליטית עומד מעשה של אנשים בעלי פריבילגיות המוותרים עליהן, האומרים אנחנו הופכים את עצמנו לשוליים כי המיין סטרים הפך בלתי אפשרי עבורנו. אין
    בכך דבר וחצי דבר עם הליכה לשוליים של אנשים חסרי פריבילגיות.

    כמו כן חבל לדעתי שהדיון כאן לא מתחבר ומתייחס למאמר של אמנון רז קרקוצקין המעלה את
    שאלת האיחוד לעומת האיחוד הכולל (כולל רע"מ).

    — קישור —

  40. יורם בר-חיים לאלון מאירי הגיב:

    עם כל הכבוד ל"אומץ לסרב"-ים למיניהם, אני התייחסתי לסרבנות כוללת, לאלו המסרבים להיות חלק מהצבא הישראלי, ולצורך העניין גם כל האנשים ש"סתם" נמנעים המתגייסות בכל מיני דרכים ומכל מיני נימוקים כביכול אישיים (ורובם לא "אליטה" אלא שייכים לחלקים המדוכאים של הציבור היהודי) הם בעיני תופעה פוליטית חיובית ומבורכת.

    בכל אופן, דווקא ההליכה לכנסת היא הליכה לשוליים, הציונות מאפשרת לערבים בכנסת להיות רק שוליים, ואילו החרמת הבחירות היא חלק מבניית "מרכז" אחר, שהוא אמנם מדוכא אבל אינו שולי-הישראליות אלא כוח פוליטי (שרק חלק ממנו הוא בתחומי ישראל של הקו הירוק) שאמור לבנות אלטרנטיבה למשטר הגזענות.
    אם מתייחסים לישראל הציונית כאל משהו שלא אמורים להתנגד לו ברצינות אלא רק שלפר את "מעמד המיעוט" בו, אז באמת הגיוני ללכת לכנסת (למרות שזה לא עוזר), אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שיש כאן משטר קולוניאלי ומאבק אנטי-קלוניאלי, מאבק המתרחש בצורות שונות בכל חלקי הארץ והוא חלק ממאבק איזורי ועולמי (לא בדיוק בא לידי ביטוי בפועל כרגע, אבל זה מה שאמור להיות…) אז ההליכה לכנסת היא בדיוק התבצרות בשוליים של הישראליות שלא מספקים שום עתיד ושום תקווה.

  41. חסן הגיב:

    לדעתי ההליכה של ברכה לאחדות עם בל"ד לא הייתה אמיתית וחבל שכך .. בל"ד הציעה שתי חלופות לחד"ש ונתנה לחד"ש לבחור באחת מהן כרצונה .. לטעמי ההצעות הגונות והפניה אמיתית אך ברכה לא רצה באמת אחדות וענה לפניות רק כמראית עיין ואפילו לא התיחס אליהן .. כולנו יודעים שהסקר שהזמין בל"ד שנותן לבל"ד 3.5 חברי כנסת בעוד שלחד"ש ביחד עם טיבי 2.4 הוא מדאיג אם הוא אמיתי ,וריצה של חד"ש לבד מחלישה אותבה עוד יותר ומשאירה אותה קרובה לחשש שלא תעבור את אחוז החסימה..
    מה עוד משאירה במגזר הערבי את "הקרב" ההסטורי בין בל"ד לחדש על הקולות של מגזרים מסויימים בתוך החברה במקום לאחד כוחות , במיוחד שכל הסקרים מנבאים שאחדות שכזאת מוסיפה עוד כוח לשתי המפלגות גם יחד..
    וחבל שכך …

  42. אבי הגיב:

    איזו דרך חברתית-כלכלית משותפת בכלל לחד"ש ולבל"ד

הגיבו לחסן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים