הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בפברואר, 2006 6 תגובות

בשנת 1972, זמן לא רב אחרי שחזרתי לארץ אחרי העדרות ממושכת מאוד, עבדתי במשרד החוץ במחלקת ההסברה (קרי, תעמולה). אחת ממשימותי הראשונות היתה להפיק חוברת תחת השם Desecration – היינו, חילול-קודש – על מה שנעשה בהר הזיתים תחת השלטון הירדני. היו בחוברת צילומים רבים של מצבות שבורות ומנופצות, של הכביש הסלול המוליך למלון אינטרקונטיננטל, ותיאורים מפורטים של הפגיעה החמורה בבית הקברות היהודי הוותיק תחת השלטון ההאשמי. החוברת נשלחה לכל הנציגויות הישראליות ברחבי העולם, בצירוף מכתבים המציעים כיצד להציג את הנושא בפני הממשלות המקומיות והתקשורת.

יום אחד נפגשתי עם איש שנשא אז בתפקיד בכיר מטעם ההסתדרות בירושלים המזרחית. "מה אתם עושים?" אמר לי, ספק בהומור ספק בכעס. "אתם (הכוונה למשרד החוץ) לא יודעים מה נעשה כאן אחרי מלחמת העצמאות? איך ילדים רצו לבית הקברות המוסלמי ואספו גולגלות וכל מיני דברים? – יותר טוב לא לדבר על חילול בתי קברות!".


עלי להודות שהייתי מופתעת. אני אמנם ביליתי את ילדותי בירושלים, אבל עזבנו אותה חודשים ספורים לפני מלחמת העצמאות, ולא הייתי שם בימים אותם תיאר האיש (גם אילו הייתי, ספק אם הייתי מסוגלת לאסוף גולגלות או לנבור בקברים, אבל זהו עניין אחר). בזכרוני בית הקברות המוסלמי היה שטח ענקי, חשוף ויפה, עם קברים מפוזרים בין שיחים ואי-אילו עצים, שהשתפל מן הרכס של רחוב המלך ג’ורג’ עד למרגלות רחוב הנסיכה מרי, בצומת הרחובות ממילא וג’וליאנס וויי (היום שלוציון המלכה, אגרון והמלך דוד). הבית בו גדלתי עמד ליד פינתו הצפונית של השטח הזה, ואכן ממרומי גרם המדרגות החיצוני אני וחברתי בת השכנים ראינו מצידו הרחוק את מלון המלך דוד מתפוצץ – פעולה משולבת של הלח"י והאצ"ל בה נהרגו 92 בני אדם… כאמור, שנים רבות חלפו, וכאשר חזרתי לארץ מצאתי שהבית בו גדלתי – מבנה מאסיבי שנבנה כחאן במאה ה-19 – נעלם, ובמקומו נפער בור ענק (לימים ייצמח ממנו בניין גבוה ומכוער בן 14 קומות). גיליתי גם שהגינה הציבורית לצד רחוב המלך ג’ורג’ התפשטה במורד ההר על חלק הרבה יותר גדול של בית הקברות המוסלמי מזה שעמד לרשותו לפני 1948. יתר על כן, רחוב הלל (שבילדותי עוד נקרא רחוב בצלאל) התמלא בתים שחסמו את מראה השטח הגדול הפנוי. בית הקברות נקרא כעת בית קברות "ממילא", אם כי "ממילא" לא היתה אלא קצהו הנמוך של השטח.


דבריו של איש ההסתדרות הביכו אותי, והצטרפו לחוויות אחרות (שאולי עוד אספר עליהן מתישהו) שגרמו לי לעזוב את התפקיד במחלקת ההסברה כחצי שנה לאחר מכן. אמנם חשבתי שלא טוב עשו השלטונות הירדניים שהתירו פגיעה כה קשה בבית הקברות היהודי על הר-הזיתים – שם נקבר גם סבא-רבא שלי; קברו נעלם, ככל הנראה תחת הכביש – והעובדה שישראל נהגה לא יותר טוב בקברים המוסלמיים בעיר המערבית לא הצדיקה את המעשה. היום ידוע לי שחילול בתי קברות מוסלמיים ברחבי הארץ היה ועודנו תופעה קבועה, כפי שתיאר מירון בנבנישתי במאמרו ב"הארץ" לפני ימים אחדים. כעת התבשרנו על בנייתו המתוכננת של "מוזיאון הסובלנות", בתקציב של עשרות מיליוני דולרים, בשטחו של בית הקברות המוסלמי העתיק של ירושלים… כאן דומני שהמציאות גברה על כל סאטירה אפשרית. האם היה מישהו – המחזאי יוסף מונדי ז"ל למשל – מסוגל לבדות רעיון כזה?


"מוזיאון הסובלנות" נועד, מן הסתם, ללמד את העולם סובלנות מה היא. איזה יופי! – זה מזכיר את דבריו של סטיב ביקו, אחד ממנהיגי האפריקאים בדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד, שנרצח בשבי המשטר הגזעני: "אתם לא רק מכים אותנו – אתם גם אומרים לנו איך עלינו להגיב על המכות". וזה מזכיר גם את אירועי היום – בה בשעה שהעולם המערבי מטיף למוסלמים לקח על חופש הביטוי, יושב לו דייוויד אירווינג בכלא האוסטרי באשמת הכחשת השואה. וממש כפי שחופש הביטוי הוא עניין יחסי ומוגבל – תלוי מי אומר מה – כך גם הסובלנות. אולי באמת מקומה במוזיאון.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ACRI הגיב:

    Dear Friends

    I urge you to write letters to the Simon Wiesenthal center to request that they move the Museum to another Jerusalem location. Letters should be addressed to:

    Rabbi Marvin Hier – Dean and Founder of the Wiesenthal Center

    Fax: + 1-310 553.4521

    You can also use their web page to send an email:

    — קישור —

  2. שי מרצינקובסקי הגיב:

    הסובלנות מתה. חמאס עלה, ישראל מתנתקת; אירופה מואסת במיעוטים המתבדלים, מוסלמים שורפים שגרירויות ודגלים.

    אין מנוס מלהכריז: העולם לא סובלני. (נקודה)

    — קישור —

  3. צביקה הגיב:

    אני מנסה להבין את המסקנה של יעל-אסור לפרסם דברים שיש בהם פגיעה בכל דת שהיא,שהרי זה שקול להכחשת שואה וכיו"ב.
    להגיד על האיסלם או הנצרות שהן אופיום להמונים,מותר?
    להגיד כי האל או אללה או הקב"ה מת,מותר?
    ומצעד גאוה בירושלים,או אל-קודס,זה לא פגיעה ברגשות דתיים?
    אפשר להמשיך עוד ועוד,אבל אני חושב שהנקודה ברורה.יותר מזה,אוסטריה מחוקקת חוק מקומי שאוסר על הכחשת שואה,אזרחים אירניים לא צריכים לעזוב את אוסטריה בפחד כי הנשיא שלהם מכחיש שואה.

  4. חיים הגיב:

    ושוב ההשוואה הנואלת בין הכחשת שואה לבין קריקטורה השמה ללעג את הנביא המוסלמי.

    בבריטניה מולדתו של ארווינג הכחשת שואה היא לא מחוץ לחוק, ואירווינג הכחיש שם את השואה עד שהכחילו פניו(זכור לטוב הפרס המוצע לכל מי שיוכיח את קיומם של תאי גזים). במדינות ש*חוללו* את השואה יש רגישות מסויימת לאנשים שמחללים את זכרה, כפי שבמדינות *מוסלמיות* הרגישות הגבוהה לכבודו של הנביא טבעית למדי, אף אחד לא יופתע אם גראפיטי של הנביא בסיטואציה מביכה על המדרכה בטהראן תוביל לאי נוחות מסויימת למאייר הנועז.

    השאלה הרלוונטית בנוגע להכחשת שואה(אם מתעקשים לתלות הררים בשערה ולקשר בין השניים) היא האם מנהיגים יהודים בולטים הוציא פתווא כנגד אירווינג? האם ישראלים תקפו בריטים בעקבות פרסום ספריו? האם שגרירות בריטניה הוצתה? אף אחד לא מופתע שמוסלמים נפגעו מהקריקטורות, זו זכותו המולדת של כל אדם להפגע אם הוא חפץ בכך, הבקורת היא על התגובה, על המתים ברחובות, על השגרירויות המוצתות, על החרמות, האיומים ברצח ושאר הרפרטואר המעייף.

    השאלה שלי פשוטה, האם לדעתה של הגברת לוטן יש לאסור בחוק התבדחויות(ואפילו פוגעניות וגסות) על חשבון הנביא המוסלמי במדיה בבעלות פרטית בעולם המערבי?
    אם כן, איפה בדיוק(ונא לדייק) עובר הגבול.
    אם לא, מה בדיוק הטענה? שהקריקטורות לא מצחיקות?

  5. עמית הגיב:

    נשמע מדבריך כאילו את חושבת שאירווינג צריך לצאת לחופשי, ולאסור במקומו את הקריקטוריסט שצייר את מוחמד עם הפצצה…

  6. יניב בן-חנן. הגיב:

    תודה רבה, על המאמר. היה מעניין מאד, לקרוא אותו.
    בברכה.
    יניב.
    ——-

הגיבו לצביקה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים