הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בפברואר, 2006 7 תגובות

על ספרו של פרופ’ חיים הררי:
A View from the Eye of the Storm – Terror and Reason in the Middle East, HarperCollins 2005


הספר מהווה כרוז נרגש בן 240 עמודים לסיכום מצבו של האדם (ובמיוחד היהודי-הישראלי) בעידן הטרור. המטרה מבטאת התחייבות מרחיקת לכת, אך עברו המזהיר של פרופ’ הררי כפיסיקאי עיוני וכמנהיג מכון וייצמן למדע, מבטיח רבות, כמו גם מיקומו הפוליטי המוצהר של המחבר "מעט משמאל למרכז". ייתכן ורקע זה נותן להררי את אומץ הלב והנחישות להירתם למשימה, הנראית על פניה "גדולה מן החיים".

ב-32 פרקים, החולפים במשיכות קולמוס מהירות בין האישי לכללי, בין המקומי לגלובלי, בין הומור-סרקסטי לזעם פרוץ, בונה הררי תמונת-עולם’ מעין מודל’ אישי שלו וטוען בתוקף לכלליותו, לאמיתותו, לשלמותו, לעקביותו ההגיונית ולסופיותו. המאמץ מעורר התפעלות. הספר, לדברי המו"ל, הוא "נאום שהפך לסנסציה בינלאומית". "זהו חזיון התקווה של המדען".


מסגרת התמונה, האמורה לייצג נֶתֶך של תפיסתו של נהג מונית ושל פיסיקאי עיוני (בלשון המחבר), היא מבוא לאופי הקליל והקצרצר של הדיון. הטון מתחייב מהסירוב לדון בנושאים לעומקם ולהביא ראיות במקום סיסמאות, שאמורות לייצג את נהג המונית. הגישה מוצדקת בתנועת מלקחים: מחד, הדברים כה קרובים ל"שכל הישר" שאין צורך להרחיב ולהעמיק, מאידך, הצטנעות מאחרי נהג מונית. קשה לקבל כלשונה את גרסת נהג המונית, שכן אלמלא מעמדו האיתן של הררי בעברו המדעי ובמשרותיו הניהוליות, איש לא היה מעלה על דעתו לפרסם ספר כזה. הטענה נראית כמוכתבת ע"י עמדתו העקבית של המחבר שלמדען אין מעמד מיוחד בהתבטאויותיו בנושאים מוסריים, או פוליטיים (ראה עמדתו המזלזלת באיינשטיין, הארץ, ספרים, 10.8.05. היינו יוצאים נשכרים אילו היה מצביע, ולו ברמז, על מי שלעמדותיו כדאי להתייחס ברצינות.


ברובו הגדול הספר הוא התקפה על העולם המוסלמי, על אויבי ישראל (והציוויליזציה המערבית) ועל הציוויליזציה המערבית עצמה המשתפת פעולה עם מהרסיהּ. אינסוף התקפות נוקבות על פלסטינאים ועל השמאל במחנה השלום, שחבר עם הימין הקיצוני, בשנאה לישראל, ובערעור אושיות התרבות המערבית, ועל המסכת הכללית של השקר בנושא. ללא מהפכה חינוכית-מדעית נדון העולם המוסלמי לניוון כלכלי וחברתי, שמאחריו ומלפניו הטרור. ללא תנופה מהסוג הישראלי-קוראני-סיני (שעל הפצתה אמון הררי, במבצרו הנוכחי) אין תקווה. ולפתע, לקראת הסוף, בצרימה בוטה, מוצעת תכנית שלום פשוטה שבפשוטות.


 אין ספק שהספר יתורגם לעברית (לאחר שזכה לתהילה בעולם כולו, לדברי המחבר), על-מנת ללמד את נהגי המוניות בישראל, "את פתח לו." מצער שהסגנון מיושן כל-כך. סגנון דומה לזה של יהושפט הרכבי, בתקופה שקדמה לביקור הנשיא סאדת בירושלים (תקופה שבה מילא את תפקיד אחמד שוקיירי, שלנו).


הספר מציג אדם מפוחד (מהטרור), זועם (על שכולם, ללא יוצא מן הכלל, נגדו-נגדנו), אחוז תחושת אפליה, עלבון, שנאה ובוז הגובל בגזענות, כל זאת מתוך שביעות רצון עצמית בלתי מרוסנת. קשה להבין היכן מתקבל הרושם שכזו היא האווירה הכללית בישראל, שכזהו "השכל הישר". בירושלים לפחות, שם רוב נהגי המוניות הם בעלי נטיות ימניות, רבדים כאלו של פחד, רחמים עצמיים ושנאה קשה לפגוש. כולם משקרים נגד ישראל, במודע או בתמימות בלתי נסלחת, תומכים בטרור או מקלים על פעולתו. אפילו הניו-יורק טיימס (המוצג כטוב מכל עיתון אירופי) מסלף את המציאות הקשה בה חיה מדינת ישראל. לציטוט נרחב זה (יוצא-דופן בספר) מוקדש פרק שלם (20). כל מעשה אלים של פלשתינאים מוגדר כטרור ומי שמתנגד לתמונה פשטנית כזו תומך בטרור. יוצא הזעם על שר החוץ הצרפתי, דה ווילפן, על שסרב לענות על השאלה אם הוא מצדד בבוש או בסאדם חוסיין, בעת הדיון על קבלת הגרסה השקרית בעליל, של ארה"ב שדרשה לקבל ייפוי-כוח לפתוח במלחמה.


יש לא מעט מן האמת בדברים שמעלה הררי, אולם האופן הכפייתי שבו הוא חוזר עליהם הלוך ושוב, במקום להעמיק בהם, לשוקלם ולנתחם, יוצר תחושה מוזרה. ישנם מושגים כמו טרור, שקר, בורות, וכד החוזרים אינסוף פעמים וההצדקה היא: "שאין זה ספר מלומד. זהו ניסיון להציג את תמונת השכל הישר." כך גם הניסיון למקם את הדברים פוליטית שמאלה מן המרכז. ניתן לומר בביטחה שאין, ולא הייתה עד היום, נציגות תעמולה רשמית ישראלית שלא הייתה שמחה לאמץ את המסמך כמצע לעבודתה, פרט לפרק 29, תכנית השלום החורגת מכל שאר הספר. טענות מן הסוג: "שוטרים פלסטיניים נהיו רוצחים פעילים. אחרים הציגו את ידיהם טבולות בדם נרצחים ישראלים…", אינן ניסיון של השכל הישר לתאר מציאות קשה, כאובה ומורכבת, אלא זעקה תעמולתית, המאפיינת את מרבית הספר.


קל לקבל טענות על כך שישו לא היה פלסטיני, שלא הייתה בעבר ישות לאומית טריטוריאלית פלסטינית, שבמחצית השנייה של המאה ה-19 לא היה רוב מוסלמי בירושלים, שירושלים לא הייתה מעולם בירה מוסלמית, שהמשטרים במדינות מוסלמיות אינם לתפארה, שהם נהגו בצורה מבישה ב"אחיהם" הפלסטינים, שרוב המאמינים המוסלמים אינם קוראי ערבית, שהקוראן כתוב בה (!), שמדינות אנטי-ישראליות נהגו באלימות זו בזו ללא קשר לסיכסוך הישראלי-פלסטיני, וכו, וכו. קשה יותר להבין את ההעדר הגמור של הדיון בכיבוש ובזוועותיו. אכן, הזוועות ברואנדה, בוויטנאם או בטימור המזרחית היו לאין-ערוך נוראות יותר ממה שעבר (ועובר) על שלושה מיליון פלסטינים ב-38 שנות כיבוש והתנחלות. עדות חותכת למה שהתרחש (ומתרחש) בשטחים הכבושים הן תגובותיהם האמיצות של החיילים אשר ביוזמותיהם השונות הוקיעו את מה שהתנסו בו: החל בתנועות הסירוב, הפוליטיות והמוסריות שהביאו למעלה מאלף לוחמים (כולל אנשי סיירות וטייסים) להודיע בפומבי על סירובם להמשיך ולהשתתף בזוועה שחוו. אולי הררי אינו יודע על כל אלו, אך יועצו של ראש הממשלה שרון (ווייסגל) ידע. וחיילי הסדיר שחזרו מחברון עדיין מגוללים את סיפורם ב"שוברים שתיקה", ומי שאינם חיילים מדווחים ב"בצלם".


הררי זועק זעקה קורעת לב על העובדה שכל הארגונים הבינלאומיים עוינים לישראל ומצביע על כך שאין מדינה שזכתה במספר רב כל-כך של גינויים בעצרת האו"מ. אך נראה למעלה מכוחו לציין שאין מדינה בעולם שהתעלמה בבוז מכל החלטות העצרת, כמעט מיום שאותה עצרת, בצעד ללא תקדים, החליטה על הקמת המדינה (או"מ שמו"מ נאמר במקומותינו). ובשעה שדנים בסנקציות על ישראל, מבצעים להלכה סנקציות על יוגוסלביה, על עיראק, ועל קובה. ובדיוק בימים אלו דנה עצרת האו"מ בחרם האמריקאי על קובה. רק 4 מדינות התנגדו לביטולו: ארה"ב, ישראל, איי-פארו ומיקרונזיה. אך הזעקה עולה לשמיים כאשר נדונה אפשרות להשעות הסכמי שיתוף פעולה כלכלי או מדעי, שישראל במובהק מפירה את סעיפיהם.


מי אינו פוחד מן הטרור? מי אינו נפגע ממכלול ההחלטות נגד ישראל (ומההתעלמות השחצנית הישראלית מהן)? מי אינו נעלב מהחרם על ישראל מהשתתפות מלאה במוסדות התרבות, הסיוע, החינוך והזכויות? מי אינו רגיש להתעניינות המוגזמת כלשהו, ושטחית לפעמים, בחוגי שמאל בינלאומי בישראל ובמעשיה? אולם מודל פשוט יכול לעזור. ניתן לנבא למשל כי אילו ישראל הייתה מתחייבת לסיום מלא של הכיבוש (שאינו מוזכר ככזה בכל הספר), כפי שעשה היו"ר החדש של מפלגת העבודה, עמיר פרץ, באזכרה לרבין, בפני 200,000 איש, רוב הרעות הללו היו נעלמות. הניבוי פחות בטוח לגבי העלמות הטרור, בעיקר כתוצאה של הפלישה האמריקאית לעיראק (שאליבא ד’המחבר, זוהי נקודת האור היחידה בהתנהגות המערב). אולם ניתן להסתכן ולומר כי הרוב הגדול של הצוררים שרואה הררי בכל הסובב אותו, היה מצטרף להגנה על ישראל. מוזר שמודל פשוט כזה אינו נדון אפילו על-ידי המדען-נהג-המונית הררי, שעבורו ענק כמו איינשטיין "טעה" ב-30 שנותיו האחרונות אפילו "בבחירת השאלות הנכונות" (הארץ, שם).


אולם מועיל יותר לאמץ את הרעיון של גיבור הרומן של ז`וזה סרמגו "האיש המשוכפל", בו המורה מציע לשנות את לימוד ההיסטוריה: במקום "מן העבר להווה" אל "מן ההווה לעבר". ואכן, כשמגיעים לסופו של הספר מתגלה "חזיון" השלום של המחבר: מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בערך בגבולות "הקו הירוק" (גבולות 67, שקודם מוצגים כבלתי חשובים). אם כך למה משמש כל הספר? וממי שאמור להיות אמון על התרבות המדעית, כמדען לשעבר וכקיסר חינוך מדעי, ניתן היה לצפות שעבודתם היסודית של קודמיו, באותו נושא ועם מסקנות קרובות, תזכה להכרה ולאזכור, ולא כך. ובהצעה רצינית ומעמיקה, לפי קווים דומים, גובשה והוצגה קבל-עם כ"מסמך ז`נבה", ברמת שרים לשעבר בממשלות ישראל והפלסטינים (באישורו של היו"ר עראפת!), בשנת 2003.


הספר שלפנינו הוא מסמך חושפני: מן סבת-הסבתא, שתולשת את המרבד מתחת לתביעתם הלאומית-היסטורית של הפלשתינאים; דרך רעייתו ה"אוסטרית" של המחבר שתפקידה לסלק כל מעמד מוסרי של אירופה (בסכסוך המקומי כמו במאבק הגלובלי נגד הטרור); מסעותיו ופגישותיו האקראיות של הררי במגוון תפקידיו; כמו בהתפרצויות זעם גלויות לב. הסבר שטחי לאופי הנרטיבי, בנושא כבד וטעון כל-כך מתקשר להומור שלו נזקק הררי: בראש כל אחד מ-32 הפרקים הקצרצרים מופיע אפוריזם סרקסטי-זועם, תוצרת עצמית, לדורות. הסגנון מזכיר משהו את הצד המזרחי התחתון (של NY), וסגנון כזה אמור לצייר תמונה מלאה של המזרח התיכון והשפעותיו על הקיום היהודי והמערבי בזמן הזה.


במסגרת תמונת אחרית הימים של המדע והטכנולוגיה שמציע המחבר, אי-שם בין יחזקאל הנביא ושמעון פרס, שבמסגרתה אמורים הם (טרוריסטים ואחרים) להתחנך וכך לעבור לעולם הראשון, לא עולה אפילו צילה של השאלה האם הכדור שעליו אנו חיים מסוגל לקיים 7-6 מיליארד בני עולם ראשון. ואם נשאלת השאלה, שספק אם תנעם לאוזנם של באי מועצת המנהלים של החברה שבפניה הוּפרה רעיון הספר (על-פי המו"ל), עלול להשתמע כי חינוך-מחדש דרוש לא-פחות לשכמונו. שהרי או שישתנו אורחות חיינו או שנגזר על החברה האנושית בסכסוך נצחי שרק עשוי להתרחב עם הזמן, והנָנו-טכנולוגיה והלהטוטים הגנטיים לא יצילונו.


מן הראוי לסגור את הביקורת בחזרה לנקודת המוצא, המדען ונהג המונית, ולזלזול שמגלה הררי (שם) בכתביו ובעמדותיו המוסריות של איינשטיין. אזכיר רק עובדה אחת מעוררת מחשבה, שעה שאינטלקטואלים גרמנים חתמו על הצהרה בזכות התרומה המזככת נפשות של מלחמת העולם ה-1 הממשמשת ובאה, איינשטיין התנגד, ואילו מרטין בוּבר חתם (עמוס אילון, רקוויאם גרמני, 2005). להטיל ספק במשמעות המיוחדת ובחובה המיוחדת שבהגות מוסרית של מדען (ולהסתתר מאחרי נהג מונית) סופו שמוליד מסמך מאכזב כל-כך.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. בן שבת הגדול הגיב:

    חיים הררי יצר אשפה שאפילו אי אפשר למחזרה כדשן בגינות של מכון ויצמן. הררי הוא תת-רמה ובושה וחרפה וצריך להתיחס אליו כמות שהוא: גזען ציוני-אשכנזי שהיה עדיף שיעבור מכאן למערב להצטרף לבני דמותו בימין האירופי הפאשיסטי.

  2. אלישע הגיב:

    מחבר המאמר אינו מגלה לנו מדוע האו"ם מעולם לא גינה את סין העממית על פשעי המלחמה שביצעה כנגד העם הטיבטי
    מאז שנכבשה טיבט בכח ע"י סין העממית (כיבוש שהוא כידוע מנוגד לחוק הבינלאומי)
    חיסל המשטר הגזעני הסיני מאות אלפי טיבטים, וגם ביצע טרנספר של אוכלוסיה בניגוד לרצונה.

    יו"ר מפלגת האופוזיציה בנורווגיה העלתה הצעת חוק שקראה להחרמת מוצרים מישראל בשל הכיבוש.
    לא ידוע לי על תבביעה דומה כלפי מוצרים מסין, המקיימת בדיוק אותו כיבוש.

    על התופעה הזו בדיוק מלין חיים הררי.

  3. חיים הגיב:

    "ניתן לנבא למשל כי אילו ישראל הייתה מתחייבת לסיום מלא של הכיבוש (שאינו מוזכר ככזה בכל הספר), כפי שעשה היו"ר החדש של מפלגת העבודה, עמיר פרץ, באזכרה לרבין, בפני 200,000 איש, רוב הרעות הללו היו נעלמות. הניבוי פחות בטוח לגבי העלמות הטרור."

    האם יכול מחבר המאמר להגדיר מהו בדיוק "סיום מלא של הכיבוש"? כי רק בין הכותבים והמגיבים באתר זה יש לפחות 5 דעות שונות לגבי מהו "סיום מלא של הכיבוש". לגבי ה"רעות החולות שיפתרו" הבא ונבחן,
    "מי אינו פוחד מן הטרור? " אכן רעה חולה, הניבוי אינו נוגע לה. חבל.

    מי אינו נפגע ממכלול ההחלטות נגד ישראל (ומההתעלמות השחצנית הישראלית מהן)? התשובה בגוף השאלה, אף אחד לא נפגע באמת, רק מתרעמים על הצביעות הנלעגת, אלישע כבר ציין את סין, אפשר לציין עד כמה מדינות. לא ממש רעה חולה.

    מי אינו נעלב מהחרם על ישראל מהשתתפות מלאה במוסדות התרבות, הסיוע, החינוך והזכויות? מי כן נעלב זו שאלה מדוייקת יותר אני חושב. אני אפילו לא ידעתי שיש חרם כזה, אפשר לפרט?

    מי אינו רגיש להתעניינות המוגזמת כלשהו, ושטחית לפעמים, בחוגי שמאל בינלאומי בישראל ובמעשיה? עניי ביתנו קודמים, שום טענה בשמאל העולמי לא מתחרה בהנרי לאווי או יורם בר חיים(אגב אורחה, בירור מהיר אתם על "סיום מלא של הכיבוש" אולי יפתיע את דניאל עמית)

    לא קראתי את הספר של הררי, אם הוא פשטני ורדוד כמו הבקורת עליו אז הבקורת לא רעה בכלל.

  4. ,תגובה הגיב:

    כיצד האתר מפרסם תגובה כמו זו של בן שבת הגדול שכולה גידוף והוצאת דיבה ללא כל נימוק. ספק גם אם קרא בעצמו את הספר

  5. אלישע, הסינים לא בחרו בממשלת טייננמן הגיב:

    הישראלים בחרו באריאל שרון ובממשלת כיבוש ופשעי מלחמה. פשעים פחות חמורים מטייננמן, אבל, כאלה שמבוצעים באופן חד משמעי על דעת חלק גדול מאד מהציבור כאן.

    עופר

  6. תשובה לחיים, על סיום הכיבוש הגיב:

    על סמך תגובות שקראתי בעבר מאת ה"ה לאווי ובר-חיים, נראה לי כי "סיום מלא של הכיבוש" לדידם פירושו הקמת מדינה פלסטינית מ"הים עד הנהר", במקום מדינת ישראל. לאזרחים ממוצא יהודי תישמר הזכות להגיע לים אם שלטון מוסלמי/קלריקלי לא מוצא חן בעיניהם. ונא לתקן אם אני טועה.

    בקיצור… הערה לכותב הביקורת המלומד: נא הייה יותר ספציפי, נמאס מהערפל שמפזרים סביבנו.

  7. לאלישע – נ"ב הגיב:

    אחרי שסחטת את הלימון הסיני עד יובש, מתי נזכה לראות אותך מצטרף לרשת סין באמנסטי ישראל או לקבוצה דומה שפועלת למען זכויות אדם בסין ?

    לא חוכמה להשתמש במצב זכויות האדם בסין רק כתירוץ נגד סנקציות על הכיבוש.

הגיבו ל,תגובה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים