הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בפברואר, 2006 56 תגובות

כבר למעלה משנה שמתחזקת בי המודעות כי הגיעה השעה לסגור מעגל הנמשך כבר יותר מארבעים שנה, ולחזור למפלגה הקומוניסטית הישראלית; ולפני כחודש מלאתי את הטופס המתאים.

מדוע?


קצת ביוגרפיה: כאשר "מפלגת השמאל הסוציאליסטי" (מפלגה קצרת ימים, שפרשה-גורשה ממפ"ם בראשותו של משה סנה), החליטה כי חבריה יצטרפו למק"י על בסיס אישי בנובמבר 1954, היתה קבלת ההחלטה קלה לי מאוד. שנות ילדותי ונעורי עברו בבית פוליטי מאוד, ביתם של פעילים מרכזיים ב"מפלגת פועלי ציון שמאל", המפלגה הציונית השמאלית ביותר שהיתה קיימת אי פעם. ערכים כמו סולידאריות מעמדית ואחוות עמים, ינקתי ממש עם חלב אמי ואיתם גם את חווית המיעוט הנרדף והמוחרם. נוסף לכל "הצרות", לחמו חבריה על זכות קיומה של האידיש, גם כאן "בפלשתינה-א"י", ולאמא שלי היתה צלקת בראשה מאבן שזרקו עליה "בריוני השפה העברית" (כך הם כינו את עצמם), באחת מאסיפות האידיש אותה קיימו. בשנים ההן גם לציוניותם היו סימני היכר מיוחדים: סיסמאות כמו "קיבוץ גלויות" היו רחוקות מהם והם חזרו ואמרו, שוב באידיש "דא און דארט" שפירושו כאן ושם. "שלילת הגולה" היתה גם היא רחוקה מהם. סיסמאות כמו "כיבוש העבודה", "כיבוש קרקע", "תוצרת הארץ" (שפרושה היה תוצרת עברית), לא היו כלל במילון הפוליטי שלהם, ו"הסתדרות", כאיגוד מקצועי ליהודים בלבד, היתה בעיניהם שלילית מראשיתה. עד 1939, לא הסכימו כלל להיכנס ל"הסתדרות הציונית", שהיתה "הסתדרות בורגנית" בעיניהם. בשנים האחרונות לקיומה העצמאי, היתה מפלגתם של הורי שותפה ב"ליגה להתקרבות ושיתוף פעולה יהודי-ערבי", שמצעה היה דו-לאומי, ואבי היה מזכירה הראשון של הליגה.


אבל עם הזמן, חברה המפלגה למפ"ם המאוחדת (אחדות העבודה, פועלי-ציון שמאל והשומר הצעיר) ומשנתפלגה זו התפלגה גם מפלגתם של הורי, והתפלגה גם משפחתנו: אבי חבר לחבריו באחדות העבודה; אמי חברה למפ"ם של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית (הארגון העירוני שלה), ואני השתלבתי במק"י. כאן מצאתי מיד את שני העיקרים עליהם גדלתי, העיקרון המעמדי ועיקרון האחווה היהודית-ערבית שמומשו בה הלכה למעשה.


ההיסטוריה של 40 השנים הבאות שאת מעגלם אני סוגר עתה ידועה לקוראי "הגדה" הרבה יותר: מק"י התפלגה ב-1965, יהודים בראשותם של סנה ומיקוניס מכאן, וכל החברים הערבים עם מיעוט יהודי נחוש ואמיץ בראשותו של מאיר וילנר מכאן. אני פרשתי מהלאומנות של מק"י היהודית ב-1969, והשתתפתי ברוב היוזמות להקמת שמאל ותנועות שלום רדיקאליות, הכל יחסית כמובן לחברה הישראלית; עד שב-1988, אחרי הפרסטרויקה והגלסנוסט, עם התקוות והאכזבות, חברתי לחד"ש, ובכך חזרתי לראשונה, אחרי עשרות שנים, לתנועה ערבית-יהודית, שהקומוניסטים ייסדוה ב-1977 ועמדו בראשה.


בין מק"י לחד"ש:


הנושא הוא חשוב ומורכב, ואני מסכים עם חברי מק"י וחד"ש הדוחים את הדיון הרציני והמקיף לאחר הבחירות. כאן אומר בתמצית כמה דברים שיש להם גם קשר הדוק להחלטתי לחזור למק"י עכשיו. ב-18 שנות חברותי בחד"ש חלו בה מספר שינויים שגורמים חיצוניים בחברה הישראלית הניעו אותם, וגורמים פנימיים שאינם מנותקים לחלוטין מהחיצוניים סייעו להם. הגורמים החיצוניים הם פשוטים ורעים: קריסתה של ברה"מ ולוויניה היכתה בתנועה הקומוניסטית בעולם; ואילו הקולוניאליזם של הכיבוש והתגברות הלאומנות והגזענות היכו את השמאל בישראל. שני אלה היקשו מאוד על חד"ש וגרמו באורח הדרגתי לירידת כוחה מכיוון שבה חברו יחד "שני הרעים", קומוניסטים וערבים.


הגורמים הפנימיים שסייעו לחיצוניים נבעו מהעובדה שלמק"י, הארגון הגדול בתוך חד"ש, היו תמיד ויש לה עכשיו הירארכיה מוסדית שמוסדותיה של חד"ש מקבילים לה: לשכות פוליטיות, מזכירות-ועד מרכזי ומועצות. כתוצאה מכך נושאים רבים וחשובים נדונים במוסדות מקבילים וחברי מק"י, החברים גם במוסדות חד"ש, ניצבים לא אחת בפני דילמה בלתי אפשרית: האם לתמוך בעמדותיה של מפלגתם, גם אם הדעה השלטת בין חברי חד"ש שאינם חברי מק"י היא שונה, וגם אם הם תומכים בעמדה השונה הזאת? ערב שתי מערכות הבחירות האחרונות היו לכך תוצאות קשות למק"י ולעמדותיה: ב-2003 קבע הרוב במועצת חד"ש להציב את אחמד טיבי במקום השלישי ברשימה, ודב חינין, חבר הלשכה הפוליטית של מק"י, נדחק למקום הרביעי ולא נבחר לכנסת; ועתה, ערב הבחירות הקרובות, הצביעו רוב החברים במועצת חד"ש, ביניהם גם חברי מק"י מעטים, עבור החבר חנא סוויד, שגבר על מזכ"ל מק"י עיסאם מחול.


אינני מכיר את החבר חנא סוויד ואני שומע מכל צד רק דברים חיוביים על אישיותו, עמדותיו ומאבקיו; אבל אינני יכול להשתחרר מהרגשתי המבוססת, כי גם הפעם נפגעה מק"י באורח חמור על-ידי הרוב במועצת חד"ש, חזית שהיא עצמה הקימה.


לפני תקופה לא ארוכה הייתי בדעה, וכך גם כתבתי, כי מק"י וחד"ש חייבות להתאחד למפלגה סוציאליסטית-מרקסיסטית אחת. הניסיון מוכיח לי כי דעתי זו היתה מוטעית. למדתי זאת מתוך שנוכחתי שאחדות כזאת, אם תוגשם, תביא לכך שמק"י תפסיד נכסים רעיוניים ופוליטיים משמעותיים, פשוט כתוצאה מהעובדה שישנם בחד"ש פעילים חשובים שאינם מסכימים עם מק"י בשאלות חשובות כגון דו"ח דברת, ויסקונסין ואף הפרטה כוללנית יותר. חילוקי הדעות האלה ואף אחרים, לגיטימיים בהחלט בחזית שאיננה בין שווים כי אם בין שונים. אין זאת אומרת שלא צריכים לחול שינויים משמעותיים בין מק"י לחד"ש. שינויים כאלה חיוניים ועליהם ראוי שיתקיים דיון יסודי במק"י, בין מק"י לשותפיה הנוכחיים ובין מק"י לשותפים פוטנציאלים אחרים, שעשויים להיות בעתיד חברים בחזית.


בסיכום, מק"י וחד"ש אינן קיימות ופועלות בחלל ריק. לא יתכן שעמדות רכושניות מתונות ועמדות סוציאל-דמוקרטיות שונות, לא תטפטפנה אל תוכן פנימה, כפי שלא יתכן שהן תהיינה מחוסנות לחלוטין מלאומנות יהודית או ערבית.


מדוע למק"י עכשיו?


מאז ומעולם האמנתי כי תנאי חיוני לחשיבה נכונה ולפעילות חברתית ראויה הוא הקולקטיב האנושי. על כן רק סביר כי במהלכן של קרוב לשישים שנות פעילות ציבורית, אקטיבית יותר או פחות, השתדלתי להיות בתוך קולקטיבים אנושיים שהייתי שותף להם בחשיבה ובפעולה, גם אז שמרתי על עצמאותי, אם כי לא תמיד באותה מידה של עקביות. זוהי הסיבה שאני חוזר למק"י, שאם כי נחלשה מאוד מאז הפילוג שהבאנו עליה ב-1965, השתפרו עמדותיה והדמוקרטיה בתוכה פנימה התפתחה אף היא. כדי להוכיח זאת לקוראי "הגדה" אני מביא להלן קטעים מתוך תקנון המפלגה שהתקבל בוועידתה ה-24, באפריל 2004.


"המפלגה הקומוניסטית נוצרה ככוח של השינוי החברתי העמוק, הכוח שמטרתו היא כינונה של חברה אחרת. בתחילת האלף השלישי השינוי הזה הוא חיוני במיוחד: הקפיטליזם המאוחר הוא משטר המאופיין בסתירות עמוקות ומבניות, בחוסר צדק, בהרס הסביבה העולמית, בשחיקת הישגי העובדים, בסדר עולמי שבמרכזו האימפריאליזם האמריקאי. הגלובליזציה של שלטון כוח הממון איננה מוצא מהמשבר החברתי, אלא הגורם המרכזי שלו".


"מק"י נאבקת למען סוציאליזם מהפכני מתחדש, למען חברה הומאנית ודמוקרטית של צדק חברתי, ולכן היא מונחית על-ידי ערכי הסוציאליזם בכל מאבקיה, וקודם כל במאבקים המעמדיים והחברתיים. מק"י היא מפלגת המאבק המעמדי, מפלגה מהפכנית של מעמד העובדים וכל השכבות המנוצלות, מפלגת האינטרנציונליזם, הפטריוטיזם האמיתי, מפלגה יהודית-ערבית הנאבקת למען העניינים האמיתיים של ישראל לטובת כל תושביה".


במקום אחר: "בעבר ובהווה אנו שוחים נגד הזרם של החשיבה הלאומנית בקרב היהודים ובקרב הערבים. אנו דוחים את היסודות האידיאולוגיים ואת הפרקטיקה הציונית, אשר מצמיחים גישות גזעניות ופגיעה בשוויון ובדמוקרטיה. אנחנו דוחים את עמדות הריאקציה הערבית. הגישה שלנו היא מעמדית ואינטרנאציונליסטית: אנו מחלקים את העולם אחרת. עבורנו החלוקה הקובעת איננה בין יהודים וערבים אלא בין מי שיש לו אינטרס בשיטה המעמדית הקיימת לבין מי שיש לו אינטרס לשנות אותה. לכן יכולים אנו באמת להציע פוליטיקה יהודית-ערבית במקום פוליטיקה ליהודים ופוליטיקה לערבים.


ועוד: "מק"י היא מפלגה מרקסיסטית-לנינית המושתתת על רעיונות הסוציאליזם המהפכני ומיישמת ומפתחת אותם באופן יוצר בהתאם לתקופתנו ולתנאים המיוחדים של ישראל. בדיוניה ובפעילותה המפלגה מסתייעת במורשת המתקדמת של שני העמים ופתוחה לכל הרעיונות המתקדמים במורשת האנושית.


ועוד על החיים בתוך המפלגה: "המאבק שלנו עובר בדרך ארוכה וקשה. כדי ללכת בה נחוצה מפלגה בעלת תפיסה רעיונית מגובשת ומחויבות ערכית עמוקה. מפלגתנו מציעה פוליטיקה אחרת לגמרי: לא תועלתנות אישית אלא התמקדות בעניין המשותף – מאבק על השינוי הגדול, שאנו שותפים לו. המפלגה הקומוניסטית שואפת לגלם בעצמה, בתוכה, את ערכי השינוי שהיא שואפת לעשות בעולם: במקום מרוץ אישי חסר מעצורים היא מציעה מחויבות משותפת, אחריות משותפת, צניעות ויושר, נכונות לביקורת ולביקורת עצמית".


האם זה ריאלי?


אני מודע היטב לדעה כי במציאות הקיימת ברוב ארצות העולם המערבי ובארצנו הספוגה בקולוניאליזם עמוק באידיאולוגיה הלאומנית, בכלכלה ובחברה, מימושם של עקרונות הקומוניזם עכשיו אינו ריאלי. אני יודע גם שכדי לשנות את המציאות הישראלית הרעה יש צורך בניתוח מרקסיסטי מעמיק של החברה כמכלול ושל כוחות שונים ואינטרסים שונים הפועלים בתוכה. מובן מאליו שבראש המוכים על-ידי הקפיטליזם הקולוניאליסטי הם הפלסטינים בשטחים הכבושים ובתוך החברה הישראלית. מכאן שכדי לשנות את המציאות הזאת בחלקיה המשמעותיים, חיונית חזית יהודית-ערבית רחבה ככל האפשר על בסיסה של תוכנית מינימום מוסכמת.


אולם מה משמעותו של הביטוי "ריאלי" במציאות החברתית הקיימת?


שנים רבות אני משנן לעצמי, ולסביבתי הקרובה והרחוקה יותר, את המשפט "ההיסטוריה האנושית ארוכה והחיים האנושיים קצרים". על כן כל אחד מאיתנו הרוצה לשנות את החברה האנושית לטובה, יכול לעשות זאת רק במשבצת המקומית והזמנית שאליה הובא לעולם מבלי שנשאל על כך. אבל בתוך התנאי הבסיסי הזה ובחברה האנושית המשתנה ללא הרף, כאשר לא כל המדינות הקומוניסטיות קרסו ואמריקה הלטינית נצבעת במידות שונות של אודם, האין זה נכון להניף ברמה, ככל שרק אפשר, את הדגל האדום באינטרפרטציה הקומוניסטית המתחדשת שלו, ליהודים ולערבים כאחד, תוך הדגשתה החינוכית של פרספקטיבה חברתית אחרת לחלוטין?


גם לכך מתייחס התקנון של מק"י: "לתנועה הזאת היו במהלך המאה ה-20 הישגים אמיתיים אבל היו גם כישלונות. היו ימים בהם תנועתנו שגתה, ומכך צריך ללמוד, ואת זה נצטרך להמשיך ולנתח. אבל בוודאי לא צריך להסיק מכך שהמאמץ לשינוי היסודי הוא מיותר, שצריך להסתפק במקומו רק בפוליטיקה המיידית, רק במה שניתן להשגה ברגע הנוכחי".


* * *


זוהי תמציתן של הסיבות אשר הביאו להחלטתי. בגילי המתקדם יכולה החלטתי זו לסגור לי מעגל, אולם אין בכוחה לשנות אותי. גם בעתיד אמשיך להקשיב לחברי ולידידי בתוך המפלגה ומחוצה לה; גם בעתיד, אביע את דעותיי לכל מי שירצה לשמוע אותן גם אם תהיינה דעות מיעוט וגם אם תהייה זו דעת יחיד. אולם לעולם לא ארים את ידי נגד מפלגתי ולא אתן את ידי לעושים כך.

תגובות
נושאים: מאמרים

56 תגובות

  1. דן תמיר הגיב:

    לא אנטישמי בכלל, אם כבר אז פשוט שמי. מיסטיקה? שכל אחד יתעסק במיסטיקה שלו מהיום עד קץ כל הדורות. יהודים חיים בשמחה, בחדוה, בגילה ובדיצה במאה עשרים ושבע מדינות אם לא יותר, גם בלי להפוך את יהדותם לשורש פורה רוש לאומני. שיהיו יהודים, שיהיו פרבוסלבים, שיהיו זורואסטרים או עובדי האל דגון (אחלה אל, דרך אגב; הקשר שלו לתנובה ימית עוד יכה גלים בעתיד, הוא מניה בטוחה).
    שחין אינו תרופה לדבר ולהיפך: אינני רואה שום טעם בחיפוש אחר "איזון" בין לאומנויות שונות. עד כמה שזה תלוי בי – שהלאומיות תתמצה באהדה לנבחרת משותפת במוקדמות המונדיאל (וב"ה גם במונדיאל עצמו!).

  2. אשר פרוליך הגיב:

    תראו לאן התגלגל הוויכוח!!:

    שוב על הבעייה הלאומית !
    נושא הכתבה נגע בנושא זה,אבל הוא לא הנושא היחידי!
    שוב שוקעים בביצעה הלאומנית!
    האם לא מובן שהבעייה היא תולדה של משטרים
    וחברות המבוססות על ניצול האדם באדם?
    האם לא מובן שבעייה זו תהפוך למשנית ושולית(לא באופן אוטומטי וקל)עם שנוי החברה האנושית מן היסוד??כל פתרון ביניים,חלקי,
    הוא כמו לתת אקמול לחולה סרטן.
    תגידו אולי"בינתיים,עד שתגיע המהפכה,אין
    לסבול כיבוש וניצול עם על עם אחר"
    נכון,אני אומר,אבל האחד לא על חשבון השני,ולא רק זה=
    לאחד בלי השני,אין כל סכוי !!

  3. עופר יהלום הגיב:

    ישראל פוטרמן תומך בסולידריות בין עמים, טוב ויפה. אבל למה דווקא את שני העמים האלה צריך לדחוס למדינה אחת? רק מכיוון שאחד נתון תחת כיבוש של השני?

    בהקשר זה, אציין שבשנות ה-50 מפ"ם, ואחר-כך אורי אבנרי, החזיקו ברעיון שעל מדינת ישראל לכבוש את הגדה והרצועה ולהקים שם מדינה פלסטינית. נראה לי שכמו תכניתו של פוטרמן יש כאן דוגמה למה שקרוי "עודף מוטיווציה", כלומר נסיון ליצור תהליכים היסטוריים במקום לכוון אותם.

    ואשר לעתיד, הערכתי היא שאחרי הבחירות, בכל תוצאה שתהיה, תקום ממשלה שתבצע התנתקויות נוספות (בהסכם או בלעדיו), כלומר תפנה בשנים הבאות את ההתנחלויות הקטנות. ואז, כאשר יתחיל הויכוח על פינוי ההתנחלויות המבודדות הגדולות כמו אריאל וקרית ארבע, יתנגדו לכך אלה כל אלה שהתנגדו להתנתקות, ובייחוד תומכי המדינה האחת – כלומר אלה שהם בעניין זה ימינה מנתניהו ושמאלה ממק"י. אכן, מוזר ומעניין הוא עולמנו.

  4. מור הגיב:

    דני בירכותי לך ןלמפלגתנו!

    כל חבר במק"י ותיק וחדש וחוזר – חשוב מאוד לקידומן של עמודתיה האינטנציונליסטיות, והקומוניסטיות של המפלגה. יחד נאבקנו ויחד נאבק ביתר שאת לטובתם של שני עמי הארץ, ולטובת העובדים.

    אין ספק שבימים הטרופים הבאים עלינו ימי ‘קדימה’ שהיא בעצם אחורה (ולרבות – "בלי _____ ומק"י"). ימי מלחמה ואיבה בין העמים, ימים של עושק ועוני- חיזוקה של מק"י כגוף לוחם ותקיף כנגד הזרם – הוא חיוני ביותר.
    ושוב איחולי (ואני לא אתווכח כאן עם נמרוד).

    יפות לכאן, מצאתי את מילותיו של פן:

    "וייחודי? – יחודי בעטרת הודי,
    כי אני, בני עמי, קומוניסט יהודי.
    וככל שליבי יהודי יותר –
    אל חופי קומוניזם אני חותר.
    וככל שיותר קומוניסט אני –
    מתעלה היהודי בי, פרוץ מאוני.

    וככל שאגדל – קומוניסט יהודי –
    לא אשכח: אין ‘אני ואפסי’ היחידי,
    ואוהב לעמים, רחוקים וקרובים,
    ואקוד לאחווה ואשתיק לרובים,
    כי בזה מהותי וכבודי ויחודי –
    להיות
    קומוניסט
    יהודי."

  5. שחר הירושלמי הגיב:

    לא ברור לי מדוע נפילת המשטר הקומינסטי זה דבר שלילי ,האם שהייתם של מיליונים תחת משטר דיכוי , סותם פיות אנטי דמוקרטי ברוסיה , פולין ,צכיה ,הונגריה וכול היה כה טוב ?
    האם גם הם לא זכאים לחופש תנועה ,חופש דיבור וכול ?

    האם מחנות עבודה בסיביר חסרים למישהו ?

    האמרה מי שלא היה קומיניסט בגיל 20 אין לו לב , ומי שהוא קומינסט בגיל 60 אין לו מוח , נראית משום מה נכונה.

  6. לשחר הגיב:

    נחמד שאתה מצטט אמירות של מוסוליני…

הגיבו ללשחר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים