הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 במרץ, 2006 16 תגובות

הצמצום בפרסומם והימצאותם של ספרי מופת בחנויות והוצאות ספרים, גורמת מיום ליום להנצחה של תרבות ספרים רדודה, משעממת וכושלת כמספר ספרי הבידור החדשים שיוצאים בארץ מדי שבוע. בזמן שהעולם חוגג 500 שנה לכתיבת דון-קישוט בהקראות פומביות וקריאות תמיכה לסבסוד הספרות הקלאסית ע"י הממשלה במטרת קרובה לכל כיס, אנו בארץ שוקעים במשבר תרבותי עמוק, הן בטיב התרבות המופצת והן במחיר האבסורדי של הספרים ביחס ליכולת הכלכלית הממוצעת של האוכלוסייה. בעקבות נסיבות אלה נדרש מבט דואלי-לאחור וקדימה, בכדי לשקול האם בכלל אנו מעוניינים שהערכים ההיסטוריים ועצם הרגל הקריאה הרפלקסיבית, יחדרו גם כן לדורות העתידיים.

הספר, היה לאלפי שנים בין האמצעים המרכזיים להשגת השכלה, מודעות פוליטית, פיתוח המוסר והמדיום לחיפוש אופקים חדשים. ספרים אחדים הציתו את להבות המהפכה החברתית, ספרים אחרים הביאו להחלפת משטרים, להנפת דגלי השלום והחופש.


כיום השיקול הכלכלי-שיווקי של הוצאות הספרים וחנויות הספרים משתלטים לחלוטין על הערך התרבותי של הספר. רוב הספרות המופצת סובלת מעניות תכנים ונועדה להגיע לשיא ספרותי אחד ויחיד: להיות רבת-מכר.


מכונות הגריסה של הוצאות הספרים פועלות להשמדת הפריטים ה"בלתי מכירים" שהצטברו. חלק גדול מהספרות החשובה שתורגמה לעברית בשנים עברו לא ניתן למצוא על מדפי החנויות, מאות ספרי מופת אחרים מעולם לא תורגמו לשפתנו.


ניגשתי למרכז ירושלים כדי לערוך סקירה על ספרות, כשבכיסי רשימת הכותרים והאישים הבסיסיים של הספרות המודרנית. במהלך ההליכה לאורך רחוב המלך ג’ורג’ מתחילים בקריאתם של כל הסממנים של עיר שכבושה כבר על ידי אלמנטים שמאפיינים קפיטליזם אגרסיבי: שלטי ענק שמכריזים על מבצעים פיקטיביים, תצוגת כל מוצר ופרסומו באמצעות העירום המלא: מסיגריות ועד סירים, משמפו ועד משקפיים.


צמא למכירה, אונס ויזואלי והתדירות הגבוהה של הרשתות הגדולות שמחליפות את מגוון החנויות הקטנות של פעם.


מיד נרקמת המחשבה על כך שעשרות נערות רוכשות בקסטרו את אותה גזרת ג’ינס, באותה עת שבחנות הסמוכה ערמת הספרים של רב המכר התורן יורדת בקצב מפתיע ונחטפת על ידי הקהל.


הספרים האחרים משותקים בתדהמה וסבורים כי סיבת כישלונם אינה מבוססת על פער באיכות, אלא מבוססת על ביקורת הספרים שיממה קודם היללה את ערמת הספרים, שעכשיו יורדת בקצב הג’ינס, כאופנה שתחלוף, תישכח ותחוסל במחירי מבצע בתום העונה.


כבר במוקד המסחרי ניגשתי לכמה חנויות ספרים במטרה לחקור אותן באופן יסודי ולבדוק את איכות תכולתן בספרי השולחן, כותרי המבצע, בספרות המתורגמת, בספרי העיון, ולוודא שתוכן הרשימה אכן כלולה בסטוקים של החנויות. בולט הדילול והתצוגה החזיתית של הספרים.


הופתעתי שבין ערמות של ספרים לעזרה עצמית, מיסטיקה, ספרים על ביטחון, מגזינים לעיצוב, רכילות וספרי מתנה שבהם התמונה מצמצמת את הכיתוב למינימום, כמעט ולא מצאתי עקבותיהם (לפעמים ארבעה או חמישה) של לפחות 100 מהסופרים וההוגים החשובים של ה-200 השנים האחרונות:


Colette | Wysmans | V. Hugo | T. Mann | T. Hardy | G. Eliott | E.T.A Hoffmann | Maupassant | De Quincey | A. Fournier | D.H Lawrence | Goethe | Bernarnos | Celine | Burrowghs | Arlt | Lautreamont | Chateaubriand | Zola | Capote | Verlaine | Bowles | Mc Cullers | Blixen | Piglia | Saer | Kant | Gombrowicz | Apollinaire | Dickens | Paz | Neruda | Sade | Poe | Faukner | Cortazar | Asimov | Onetti | Baudelaire | Schuob | Nerval | Schopenhauer | Malraux | Cervantes | Hobsbaum | Beckett | France | Blanchot | Ruskin | E Sabato | Kierkegaard | Fuentes | Carpentier | Du Gard | Stendhal | Swift | Cela | Quiroga | Agamben | P. Anderson | E. Thompson | D. Harvey | T. Negri | Castoriadis | Timpanaro | R. Williams | Mariategui | V. Montalban | Le Febre | Bachtin | N. Elias | N. Schultz | O. Soriano | A. Koestler | A. Rimbaud | A. Bioy-Casares | J. Berendt | M. Buber | F. Rabelais | S. Mallarme | V. Inclan | J. Kerouac | R. Queneau | B. Vian | Conrad | G. Vidal | A. Gide | A. Daudet | M. Heidegger | K. Marx | E. Galeano | C. Vallejo | N. Gogol | M. Shelley | W. Whitman | H. James | Dante Alighieri | E. Dickinson | A. Moravia | C. Pavese | G. Greene | J. Genet | W.B Yeats | L. Aragon | M. Nadeau | P. Elouard | P. Soupalt | Roa Bastos | R. Bolanio | Fogwill | Aira | A. Einstein.


עשורים של חשיפת יתר של התרבות והכתיבה המקומיים, על חשבון הספרות הבינלאומית, יצרה דור שאיננו מכיר במעמדה הריאלי ובעומקה המלא של התרבות המערבית.


הוצאות ספרים כגון רסלינג או בבל עוסקות ב"סתימת חורים", כאשר הן מתרגמות באופן היסטרי ובקצב מרשים (עד מדי) ספרות שפוספסה במהלך שלושים השנים האחרונות, במהלכן חיינו במצור תרבותי ובאמברגו ספרותי רצוני.


ובינתיים, חנויות הספרים מוכרות קפה נמס, מכריחות אותנו לקנות קפה או שוקולדים כדי לנצל את הדילים המפתים. הן אינן מספקות את הצורך המולד בתרבות. עוסקות במשהו אחר, משרתות את התכנים ואת האינטרסים של חברת הראווה.


שני עותקים מקומטים של מרסל פרוסט נבלעו בתוך צבא של "צופן דה-וינצי" שעמדו להם איתנים ומבריקים: (הקורא ה"פרוסטיאני" שרוצה להיחשף ליצירת המופת של הסופר יוכל לסיים את כל סדרת "בעקבות הזמן האבוד" בסביבות שנת 2020, מכיוון שכל 200 עמודים מצריכות שלוש שנים של המתנה שבמהלכה שכחנו את שמות הגיבורים). מרסל פרוסט, הסופר היהודי שהביא לשיא צורני ומהותי את הרומן המודרני, מחכה לשווא ש-3,000 עמודי הרומן יראו אור במזרח התיכון היבש והאפור.


התחלתי להבחין כי ספרות מסוג אחר מקבלת עדיפות בשוק הישראלי: ספרות חולפת, בידורית, פלסטית, הספרות שמחכה את הקולנוע (כאשר הקולנוע בעצמו מחקה את המציאות): כלומר הספרות המוצגת בחנויות היא ברובה אמנות חיקוית מדרגה שלישית. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הופנמה בתודעה האמונה כי הספרות מקיימת זירה עצמאית שמפתחת מערכות יחסים חדשות בין מלים ומציעה דיסציפלינה שבעזרתה ניתן לשנות את האדם ולא לחקות את ההוויה המיידית שלו.


הנפוצות של הספרות ה"קולנועית" משקפת את תהליך הבנאליזציה שממנו החברה הניאו-ליברלית סובלת. הספרות הישראלית מעולם לא הצליחה לעבור את השלב הפיגורטיבי-נטורליסטי שלה ומסתכמת ברובה, בגיוסם של "הכותבים" במטרה להכפיל את צורתה של הספרות הקונבנציונאלית לעד.


ניגשתי אל המוכרת החייכנית באחת החנויות ומתוך מצוקה שאלתי אותה היכן "האידיוט" של דוסטויבסקי, "הברדלס" של למפדוזה, "שרי" של קולט. המוכרת קיבצה את גבה בתנועה הגנתית המשלבת גיחוך, כאילו שמדובר בשושלת של דמויות ימי-ביניימיות. כעבור מספר שעות, גיליתי כי ניתן לקרוא על קולט אבל לא את קולט (הידע לא מגיע אלינו באופן ישיר, מפי האומן אלא שמסופר ע"י דמות שנייה).


שמעתי באותה חנות ש"חשוב שספר יהיה קריא, סוחף, זורם, כל אלה מונחים שמעידים על אובדן האתגר בפעולת הקריאה, על עייפות האינטלקט מצד הקוראים, ברצון שהסיפור יסופר לפי רצף המלים ומבלי להתעכב ברווח, בדממה המאיימת בין כל מלה ומלה, במרחבי המשמעות הבלתי אמצעית.


ניטשה ללא ספק בוכה בקברו, שופנהאואר אינו מסוגל לרפא איש כיוון שספריו מעולם לא דרכו במדפי החנויות בעשור האחרון. "אתה יכול לרפא את חייך", דקלם לי עותק שטוען כי מכר 3,000,0000 יחידות. התברר לי במהלך התחקיר שאני בהחלט יכול לרדוף עפיפונים, לחשוף את עקרון הארבעה, ללכת ממינוס לפלוס, להציץ על חייו של פלה, לבשל פשטידות בקלי-קלות, להפנים 2,000 עמודים על אסרטיביות, 800 עמודים על ציר הרשע, 3,500 עמודים מלאי המלצות על תרופות ומחלות ממאירות. הדבר שאינני יכול לעשות כלל הוא, לקרוא ספרות חדשה ומהפכנית. הקורא הרגיש מוצא את עצמו חי במדבר, בחברה נשאית של הדברים האפלים ביותר של העולם הראשון בליווי כל הסימפטומים המדאיגים הנפוצים בעולם השלישי.


לימדו אותי בבית הספר שמי ששולט על המלים ישלוט גם כן על המציאות כולה.


מי שביכולתו להחליט איזה רטוריקה תהיה נפוצה בליבת העולם התרבותי ללא ספק יפסל, יתמתם, וינוון אותנו תוך כדי ההמשך של מדיניות האי-פיתוח תרבותי.


סוגיות מסוימות מסוננות בכוונת תחילה ולא נגישות לקהל הרחב: העבודות הפילוסופיות של חנה ארנדט, העבודות החשובות של הוגים אנרכיסטים כמו ארנסט מנדל ור. רוקר (אוצרות תרבותיים בסיסיים שתורגמו כמעט לכל שפה). התלת החרם הספרותי היא גישה מקובלת אצל הישראלי הסובל מאובססיית הזר כאויב המתמיד.


בחיפושי לא מצאתי באף חנות את "דון קישוט" ואת "יסורי ורטר הצעיר". נשאר רק השקט, החוסר עונים, העצב העמוק.


למדתי, בנסיבות מסוימות, שבהן המציאות הקודרת והאבסורדית עוברת את היכולת של האדם לשנות אותה, להגיד את המשפט הבא: "הנמלים יוכלו את רומא, דבר ידוע".


פרדוקס:


ביקרתי בארבע חנויות ספרים נוספות, הפעם של שפות זרות: צרפתית (VISE-VERSA),ׂאנגלית (SEFER VE SEFEL), רוסית (?), ספרדית (DIKLER). מצאתי כי בארבעתן יותר מ-70% מהרשימה ניתן למצוא, רוב ספרות המופת הקלאסית והמודרנית מצטופפת בחללים קטנים וחשוכים שהוקמו כמעט ללא השקעה תקציבית. מוכרי הספרים אינם נבהלים משמות הסופרים, ואף נמסר לי כתשובה לשאלתי – מהי מידת ההצלחה של הספרים הללו – כי יש קהל רב, מכל הגילים, שצורך ספרות איכותית כהרגל קבע.


הבנתי את האבסורד כי עדיף להיות שייך לאחד המיעוטים בכדי לינוק את המזון הספרותי אשר מגיע ממדינת האם, כי במדינה ובשפה השולטים כאן, דבר זה אינו מתאפשר.


מחיר התרבות:


מחיר הספרים בארץ שערורייתי, בגדר גניבה. ספרו האחרון של גרסייה מארקס למשל, ספר קטן בעל 109 עמודים עולה לנו 69 שקלים, כאשר ב-ארה"ב, מדינה שבה ההכנסה הממוצעת לנפש כפולה, אותו ספר עולה 46 שקלים.


משתלם לנו לרכוש את ספריהם של עגנון, שלום עליכם, שליו, א. ב. יהושע בספרדית או ברוסית, כאשר המחיר בשפת המקור לעיתים מכפיל את התרגום הזר.


ברוב המדינות בעולם, כולל שווקים קטנים כגון שוק הספרים הקטלני והאיסלנדי, רוב ספרות המופת הקלאסית מסובסדת ונמכרת במחיר של "מנת פלאפל", כדי לאפשר את רכישת ההשכלה לכל הסקטורים של החברה.


בארץ, רכישה של מנת תרבות עוברת בהרבה את מחיר הפלאפל: קפקא, ניטשה, עגנון, שייקספיר, שבתאי, פלובר, בלזאק, נמכרים ב-80 שקלים ומעלה. מעדני הספרות נגישים אך ורק לעשירון העליון, כאשר רכישה חודשית של כ-7 ספרים מהווה כמעט רבע מהכנסה חודשית ממוצעת.


בעוד שנים אחדות הקריאה תהפוך לפריבילגיה שממנה העם-העובד, הקיבוצי והפועל לא יוכלו ליהנות.


עדיף היה לחסוך מאיתנו את העטיפות הדרמטיות בעלות גרפיקה ואמנות מוגזמים, שרק מדגישים את חשיבות הקליפה על התוכן, ולשקול אסטרטגיות להורדת עלויות הייצור.


הסבסוד של הספרות הקלאסית אפשרי, בינתיים הוצאות הספרים נהנות מפדיון של עשרות מיליוני שקלים, בעקבות הצלחתה של הספרות הבידורית: צופן דה-וינצ’י – קרוב ל-200,000 עותקים; נערה עם עגיל פנינה – כ-100,000 עותקים; מלאכים ושדים – כ-100,000 עותקים; המקרה המוזר של הכלב – 75,000 עותקים.


במידה ולא יתבצע הסבסוד של ספרות המופת למחירים שמתאימים לתקציב של כולנו, לא נשאר לנו אלא לקוות שיזויפו ויופצו במהדורות זולות שלא כחוק (דרך-ארץ קדם לזכויות ההפצה), מכיוון שהתרבות האנושית היא נכס של כולנו, והיא שייכת ללא ספק אך ורק לאלה שעושים בה שימוש טוב.


לגבי כל העוסקים בקליפה השולית של תחום הספרות, ויביאו דרך מלאכתם הבלתי-אחראית לאבדון תרבותי וסופי, מוטב אולי שירכזו את תשוקתם המסחרית במכירת קפה…

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. דן תמיר הגיב:

    הכותב נאה דורש, וראוי גם שנאה יקיים. הגהה ועריכה ברמה בסיסית יהיו צעד ראשון בכיוון.

  2. שחר הגיב:

    את יסוריו של ורטר לא תמצא בשום מקום. ורתר זה כבר סיפור אחר (אולי מישהו יעשה הגהה על מה שאתם מפרסמים??), כך לפחות שמו תורגם לעברית, לפני שנים מספר.

    לא יהיו עוד מפעלים כמפעלו של אליעזר כגן, שבמשך 25 שנים תרגם את השאה נאמה, האפוס הפרסי הקלאסי הגדול, לעברית, ואף למד פרסית לשם כך.
    כי בימינו אנו, מדוע שישב מתרגם לשבת על יצירות מופת קשות – מדוע לתרגם את פירדוסי, כשאפשר לשלש את המשכורת ואת הזמן הפנוי ולתרגם אודות נזירים ומכוניות פרארי – גם מתרגם רוצה לאכול, וללכת לסרט מדי פעם, או אפילו לקרוא משהו בעצמו (וזה, כמו שכתבת , יקר מאוד).

  3. פטר טסלר הגיב:

    יש גם לציין אי-תרגום כלל לעברית של כל ספר ביקורתי על המדינה היהודית והציונות. גם הכותבים הישראלים של ספרים כאלה מפרסמים רק באנגלית, בד"כ באנגליה (כמו למשל ספריו של פרופ’ ישראל שחק). אחד הספרים הטובים והחשובים בתחום זה שיצא לאחרונה ולא תורגם וגם לא יתורגם לעברית הוא
    "The Case Against Israel"
    של Michael Neumann
    אך ספריו השקריים והמקוממים של דרשוביץ’ כן תורגמו וכנראה גם נמכרים היטב. טוב, אך בכך אין שום דבר מפתיע: לספרים הביקורתיים הרי "אין שוק" כי היהודים במדינה הציונית הרי לא רוצים לדעת דבר הנוגד את שטיפת המוח שקיבלו לאורך כל חייהם במערכת החינוך, בצבא ובאמצעי התקשורת.

  4. ק. קורא הגיב:

    אמת ויציב. בתור חובב קריאה גיליתי שנוח יותר ללמוד את השפה האנגלית ולמצוא את הכותבים הגדולים בחנויות יד שנייה לספרים באנגלית. גיליתי גם כמוך שזול בהרבה לקנות קלאסיקות של הוצאה אנגלית, ומרבית הספרים שאני קונה הם מחנויות יד שנייה (כדי להוסיף ולחסוך אף יותר). מחירי הספרים החדשים מזעזעים, אך אינני משתכר 2520 שקלים לחודש (90 שקלים כפול שבעה ספרים בחודש לשיטתך) וזה בהחלט אינו השכר הממוצע. אך גם שמינית מהשכר זו הוצאה גדולה מאוד על תרבות. המלצתי היא לנתק את מנוי הכבלים – זול יותר ומשכיל הרבה יותר לשכור סרטים בספריות וידאו.

    מה שכן, טוב יהיה אם הכותב והעורך יגיהו את המאמר לפני פרסומו, במיוחד כשמדובר בטקסט על ספרות יפה.

  5. בן שבת הגדול הגיב:

    תודה אוריאל. בבקשה תכתוב איך שבא לך ושים *** קצוץ על המג"גבניקים של השפה העברית ושל האקדמיה ללשון עברית (שרובם אשכנזים — ציונים או לא ציונים.

    עברית זו שפה זעירה, רזה ומעצבנת. חבל מאוד שהקולניאליסטים הציונים החייו אותה לפלברה. היה עדיף שתישאר שפת קודש ותנו כבוד לחרדים שלא מדברים בה.

  6. אוריאל קון הגיב:

    שלום רב. אבקש סליחה על שגיעות הכתיב בעברית,לצערי היא לא שפת אמי.אשתדל לדייק במאמרים הבאים..

  7. חנה וקסלר הגיב:

    ומה עם ספריות ציבוריות?

  8. חיים הגיב:

    למה בן שבת(הגדול) כותב עברית אם כן? יתכבד נא מר ויכתוב בשפת אמו(ערבית?) או אנגלית כמעשה הלאווי או כל שפה גדולה ושמנה אחרת.
    רק בבקשה אם הוא כבר מתבטא בשפתינו הרזה ישמור על כבודה.

    תודה, חיים(ממוצא מרוקאי)

  9. לבן שבת הגדול הגיב:

    בבקשה תכתוב באיזו שפה שבא לך ושים *** קצוץ על המג"גבניקים של השפה העברית ושל האקדמיה ללשון עברית (שרובם אשכנזים — ציונים או לא ציונים (או שהם חיים ממוצא מרוקאי).

  10. יורם ק הגיב:

    אני מסכים איתך חלקית ומאמין שזהו עוד היבט של מה שאפשר לקרוא לו ההוויה התרבותית הישראלית, המתבטלת והמתרפסת כל כך כלפי התרבות האמריקנית.

    מעניין שיש כאן נטיה לאמץ דווקא את הנחות ביותר שבתרבות הזו: הכוחנות, הפופוליזם השטחיות תאוות הבצע. יש לאמריקנים ערכים ומאפיינים טובים בהרבה מאלה.

    מסכים איתך במיוחד בנוגע למחירי כותרים ישראליים, הן מתורגמים והן כותרי מקור. אם כי יש לציין שבקניה דרך האינטרנט המצב טוב יותר במידה משמעותית.

  11. נדב הבר הגיב:

    ברור שכבר הרבה שנים האומנות והיצירתיות – ואולי האנושיות בכלל – הפכו להיות מוצר עובר לסוחר, נמדדים על פי מחירם בשוק. זה יכול להיות שוק הדיסקים, שוק הספרים, שוק הכרמל…
    יש מעט שמנסים לעמוד בפרץ, כגון הוצאת אנדלוס, אבל השיטפון השיווקי אינו נעצר. אפשר לקרוא על זה – כמובן… בספר ! "האדם החד מימדי" של הרברט מרקוזה.
    חשוב לציין שלושה סופרים שחורים אמריקאים שלצערי לא הוכנסו לרשימת המאה – ריצ’רד רייט, טוני מוריסון, וג’יימס בולדווין.

  12. ביללוב אלינה הגיב:

    אני חושבת שאם היית מבקר בחנויות אחרות היית מגלה שהמצב שונה.
    אצלנו, בחנות צומת ספרים באילת, יש מבחר גדול מאוד של קלאסיקות, לפחות 5 ספרים של דוסטוייבסקי, מבחר נאה של בולגקוב, כמובן שיש גם את יסוריי וורתר הצעיר, כל ארבעת הכרכים של בעקבות הזמן האבוד וכמובן את דון קיחוטה ועוד הרבה דברים אחרים וטובים.
    העניין הזה מאוד תלוי במוכרים ובעובדי החנות, אנחנו אלה שמחליטים מה להזמין לחנות ומה לא והטענות צריכות לבוא רק אליהם.
    אני דווקא מרוצה מאוד ממצב הקלאסיקות בארץ, הרבה מאוד קלאסיקות תורגמו, ואם תקח בחשבון את הגיל הצעיר של מדינתנו, תוכל להבין גם למה עדיין לא תורגמו כולם. למשל – שמעתי שעובדים על תרגום של הקומדיה האלוהית של דנטה, דבר שבטח יקח זמן רב. זה דברים שמגיעים אליהם לאט לאט.. צריך סבלנות.
    לגבי המחירים – מסכימה איתך. לא יעלה על הדעת שרכישה של ספרים (ועוד במבצע) תעלה לי 500 שקל כשבסך הכל אני רוצה לקנות קצת תרבות.

    יום טוב,
    אלינה.

  13. לביללוב אלינה הגיב:

    אילנה:
    אני מאוד שמח מהמבחר העשיר בחנות שלך באילת, אך לצערי אנני חושב שזה משקף את כלל המצב בארץ.
    בנוסף, הגיל הצעיר של מדינתנו לא נראה לי הסבר מספיק טוב לפיגור בקצב תירגום הספרים שאוריאל מסביר לנו כאן בצורה מנומקת כל-כך. מדינה שהצליחה להפריח את המדבר ולהפוף למעצמת חיי-טק ב-50 שנה יכלה בהחלת (אם תרצה) לפנות לעצמה זמן למסימה הזאת.
    מרטין אקרמן

  14. אור חורב הגיב:

    וייז מיר.. כמה שגיאות כתיב במאמר על ספרות ובשיח שהוא מעורר..

  15. מישל ק. הגיב:

    לא רק להגיה את המאמר צריך, אלא אף לנקדו! אני מציע לעורכי האתר לפרסם אך ורק מאמרים בניקוד, כמו כן לפרסם לפחות 50% מהמאמרים בכתב מראה, לאלה שביננו שקוראים הפוך.

  16. ד. יפית הגיב:

    באיחור קטן, אבל בכל זאת…
    "הבנתי את האבסורד כי עדיף להיות שייך לאחד המיעוטים בכדי לינוק את המזון הספרותי אשר מגיע ממדינת האם"
    טוב שלא הגזמת. ספרים קלאסיים אין הרבה בחנויות הספרים, אך גם אין כל כך מעט.
    רק לפני כמה זמן ראיתי את "מלחמה ושלום" בתרגום חדש וכמה ספרים של דוסטוייבסקי("האדיוט", "החטא ועונשו" ועוד).
    ואם אתה כל כך מעוניין "לינוק את המזון הספרותי", חשבת לפנות לסיפריות ציבוריות? לא, בדוודאי שלא. זה הרי כל כך כייף להתלונן על כל דבר הקשור בישראל, גם אם זה רק שטויות.

הגיבו למישל ק.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים