הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 במרץ, 2006 19 תגובות

השמאל הסהרורי? אני תמיד השתייכתי לשמאל הישנוני. טוב, אולי לשמאל המנומנם… הקשבתי, קראתי, הצבעתי, הפגנתי פה ושם, הלכתי למפגשים חשובים, השתתפתי ואירגנתי פעילויות, אבל תמיד בטווח "הבטוח", תמיד מבלי לחצות את הגבול הדמיוני שמעבר לפעולות "הסבירות", לעבר האופק שבו נראה שיושבת טלי פחימה בתאה, כנראה לעוד חודשים רבים נוספים.

יום שישי ממוצע ואני, במקום ללמוד, להצטייד באוכל לשבוע הקרוב או סתם לפוש ולשפשפ (מלשון שופינג) כמו תל אביבית ממוצעת, משכימה קום וממהרת (באיחור כרגיל…) לתחנה המרכזית – שרק לא יצאו בלעדי, עד שכבר אזרתי אומץ לבוא!


חבורה של אנשים עומדת שם. בהתחלה כולם נראים ילדים, "ככה נראים שמאלנים קיצוניים?" אני חושבת לעצמי. לאט לאט מסתבר שחלקם בגילי, חלקם סטודנטים, חלקם גם הם הגיעו בפעם הראשונה.


עולים על האוטובוס, תחושה של טיול שנתי, כמעט ומתחשק לשיר שירי ארץ ישראל בדרך, אבל נראה שזה לא כל כך הולם.


אחרי זמן מה עוצרים במקום שנראה כמו שום-מקום ומתחילים ללכת. הולכים מהר, אבל פרט לקצב הכל מרגיש שליו מסביב, עולים על שתי מוניות שמזכירות יותר מהכל את הנסיעות בסיני, למעט הנוף הירוק מסביב. הגענו.


מגיעים לבית בכפר בילעין בו מתגוררים דרך קבע אנשים ארעיים מכל העולם שבאים לסייע במחאה. הבית מתוחזק על ידי עבדאללה, איש חשוב בהקשר שלנו. יוזם, משתתף, מסייע, אך "מנודה" מההפגנות. עבדאללה הרגיז את האנשים הלא נכונים ועכשיו אסור לו לבוא להפגנות שהוא בעצמו יוזם, להבעת דעתו במסגרת חופש הביטוי שאמור להיות זכות יסוד למדי. אבל מי בכלל דן בזכויות יסוד כשמדובר בכפרים ערביים?


בהמולה הכללית שמורכבת מבליל של שפות (עברית, ערבית, אנגלית ועוד אי-אלו ניבים בלתי מזוהים) ניכרת התרגשות. כולם עסוקים בלעשות משהו – לכתוב שלטים, לאכול פלאפל טעים נורא ב-2 שקלים, לדון בסוגיות קיומיות (הכל נראה קיומי לתלמידי פילוסופיה…), אבל האווירה טעונה ציפייה.


בסופו של דבר מגיע מוחמד, צעיר וקורן כאילו לא ספג אלימות, השפלה וגזל רוב חייו. הוא מדבר בעברית רהוטה ומסביר לכולנו בסבלנות מה אנחנו הולכים לעשות ולמה אנחנו כאן. באמצע כפר שחצי מאדמותיו נגזלות עבור תושבים עתידיים של התנחלות בלתי חוקית, שילדים בני 14 נלקחים בו באישון ליל מבתיהם כדי לשבת חודשיים בכלא הישראלי, שמטילים בו עוצר כדי למנוע את האי נוחות שנגרמת לכוחות הביטחון מהבעת מחאה – יושב האדם הזה ומדבר בעינים קורנות על "מחאה לא אלימה".


אז עוד לא הבנתי עד כמה אי-האלימות היא חד צדדית.


עומדים לצאת. לאט לאט מתאספים ילדים בכניסה לבית, חלקם נראים בני שמונה, חלקם בני חמש-עשרה, מעניין מי מהם מספיק גדול כדי לשבת בכלא הישראלי…


חלק מהצועדים אוחזים שלטים ועליהם כתוב בשלוש שפות (ערבית, עברית ואנגלית) – זוהי אדמתו של… המטרה היתה להציב את השלטים בחלקות על פי שמות בעליהם. או אלו שהיו בעליהם לפני שישראל הפקיעה אותן.


בשבוע שעבר ניסו (ואפילו הצליחו באופן חלקי) לנטוע עצי זית, רק עצים ספורים במקום כל העשרות והמאות שנעקרו.


מתחילים לצעוד, מדברים ביננו לבין עצמנו, כמעט ואי אפשר לנחש לפי האווירה הטובה מה שעומד לבוא. בוודאי לא עבור מי שזו הפעם הראשונה שלו.


מגיעים קרוב לתוואי הגדר ואז מתחילה האווירה להשתנות: יש חיילים בשטח. החיילים עומדים במעין שורה מרווחת וחסרת צורה, דוחפים בחוזקה את מי שמתקרב. בחור צעיר (פלסטיני כמובן) חוטף דחיפה הגונה ובעיטה בעודו שחוח. כמה ישראלים קופצים וצועקים על החייל שיפסיק, החייל מפסיק אך גם הצועקים חוטפים כמה דחיפות.


לרגע נדמה שכולם מבולבלים, בעיקר החיילים. נראה שלהם, עוד פחות מלנו, לא ברור מה הם יכולים לאפשר לנו לעשות ומה לא, ומה זה אומר לאפשר ולא לאפשר.


עד מהרה מסתבר שזה בכלל לא משנה.


כל אחד מוצא את התוואי העצמאי שלו. חלק מנסים לבוא בדברים עם החיילים, לפנות בתוכחה אל מצפונם. חלק כועסים, חלק מבקשים. כולנו זוכרים שזו הפגנה לא אלימה, כולנו מבינים את דבריו של מוחמד ואת כוחו של המאבק הלא אלים. חלקנו מתחילים לחוש את הקושי שבהפניית הלחי השנייה.


כמה מפגינים (וביניהם אני) צועדים מעבר לחיילים ללא התנגדות מצדם, החיילים עומדים מרוחקים זה מזה ובאזור שמעבר, בין מעט עצי הזית שנותרו, פזורים חיילים – חמושים, 5 אצבעות על הרובה, לבושים אפודים, זעופי פנים וצעקניים. נראה כאילו נגזרו מסצינה של סרט עם סטיבן סיגל, לעולם לא הייתי מנחשת שהם באו לשמור על הסדר בהפגנה לא אלימה.


אני צועדת קדימה, מתקרב אלי ילדון בן 18, שמנמן, מחופש היטב לחייל אימתני. מעל ללחיים השמנמנות שלו ממוקמות עינים צרות וגבות מכווצות מכעס.


פתאום הוא דוחף אותי אחורה בחוזקה, "זוזי", עוד דחיפה, "לכי אחורה". נראה כמעט מיותר לנתח עכשיו את הסיטואציה ולחשוב מה בהליכה האיטית שלי, לבדי, היווה סיבה מספיק טובה לדחוף אותי עוד לפני שאמר לי משהו ולהמשיך לדחוף, לנער ולאחוז בי בחוזקה בעודי מנסה ללכת אחורה וחוזרת ואומרת (ועם הזמן צועקת) "אני הולכת אחורה", "אל תיגע בי", "אל תפעיל עלי אלימות". כמה שהמלים הללו נשמעות מגוחכות כשצועקים אותם מעבר לשכפ"צ משתלח…


כמה תנועות חדות (שלו), צעקות מתגוננות (שלי), האשמות מופרכות ("נתת לי אגרוף") וסיבובי גפיים חדים (לא ידעתי שהידים שלי יכולות להתכופף בזווית כל כך חדה, מה שקצת טוסטסטרון מתוסכל יכול לעשות…) אחר כך מצאתי את עצמי בדרך המתמשכת לנקודת המשטרה.


למזלי, הניטרול הממוקד שלי התרחש מוקדם, מפגינים אחרים, שלא לדבר על פלסטינים, זכו לההדף בדרכים הרבה יותר כאובות. מסתבר שהכי יעיל לדכא אי-אלימות בבעיטות לבטן, אלות לגב, גרירות על פני החצץ, הפגשת ציוד צבאי קשיח עם איברים מוצנעים רכים ועוד – כיד הדמיון הצה"לית. ראוי לציין שיד הדמיון הצה"לית היתה דלה באותו היום, שכן לא נורו הפעם (כמעט) כדורי גומי, רימוני עשן וגז מדמיע מטווח אפס.


כנראה אותו חייל, כמו רבים מחבריו, סיווג אותנו כשייכים לתת-קבוצה תת-אנושית, כלפיה מותר א-פריורית לנהוג באלימות. אם בעבר השתייכו אליה רק פלסטינים, היום זוכים להיות חלק מאותה קבוצה אקסלוסיבית גם מפגינים ישראלים ובינלאומיים (סליחה – "שמאלנים מסלימים"). כיצד נקבעת השייכות לקבוצה הזאת? נראה שבאופן כלשהו אפילו יותר עמום מקביעת גבול "שטח צבאי סגור".


מעניין מי עוד יזכה להצטרף לתת-הקבוצה שלתפיסתם מותר להפעיל עליה אלימות שרירותית א-פריורית (היינו, לפני שהאחר עשה משהו או למעשה בלי קשר למעשיו). אולי מישהו שתפס להם את החנייה? אולי האשה אם היא מתנהגת לא כראוי? אולי הילדים אם הציונים שלהם לא טובים מספיק?


"תקפתי אותך? איך תקפתי אותך?" "תקפת אותי, אני אמרתי לך זוז ואתה לא זזת!"… (חייל שוטח פרשנות צה"לית למפגין צעיר ששיטח לפני מספר דקות). לא קשה לדמיין את המענה הזה ניתן בסיטואציה אחרת לאחר תקיפה שונה.


כשאין אלוהים – הכל מותר, ולחיילים הללו – בהחלט אין אלוהים!


אחרי שמונה שעות, עצירות והדיינויות חסרות טעם, היחשפות מקרוב לאנתרופולגיה המרתקת של משטרת ישראל, הוצבה בפני הבחירה החופשית בין אפשרות קורצת א’ – לילה במעצר ועוד… לאפשרות מפתה ב’ – התחייבות כי לא אתקרב לתוואי הגדר כולו (כן, גם לחלקים שמותר לכל שאר האדם שאינם סיכון ביטחוני מתקתק כמוני להסתובב בהם) עד תום ההליכים, מה שכנראה יארך שנה. ברקע ניצבת ההצהרה של עורכת הדין (הגרסה הישראלית הנשית לדון קישוט בהקשר הזה, גבי לסקי) שטוענת כי על פי החוק מותר להרחיקני ל-15 יום בלבד, זאת לצד המסר הבוטה של רמיסת זכות היסוד שלי להביע את עמדתי ולנוע באופן חופשי אפילו בשטחים "שלנו".


צרובת עלבון, עייפה ומומרמרת אני חוזרת הביתה, כשמילותיו של החוקר עדין מהדהדות בראשי – "עזבי אותך מהבלגנים האלה, את לא יכולה לשנות את העולם, לכי תשתי איזה קפה בשינקין"…


ייצור תוקפנים


מה משותף לילד בן ארבע עשרה שזורק אבנים על אנשים שלא ראה מעולם ולילד בן שמונה עשרה שיורה באנשים שלא ראה מעולם?


האחד, יש יאמרו – גיבור, האחר בוודאי חושב שהוא גיבור.


נראה כי מדובר בדויד וגולית, בעיקר לאור הנפח של השכפ"ץ הקרמי והבטן המלאה מהאוכל של אמא בשבת.


מעבר לכך שהאחד פועל על פי צו מצפונו ולשני ניטל המצפון עד תום השירות – שניהם הם תוצרים של אותה מערכת.


את התוקפנות של שניהם אנחנו גידלנו והזנו במשך שנים – במעשים שלנו ובחוסר המעש שלנו. בהצבעה שלנו, בהסכמה השקטה למה שמתרחש.


אם ילד בן 18 מסוגל, כאקט שנראה לו טבעי לחלוטין, לתקוף ילדים בגיל של אחיו הקטן, לדחוף ולבעוט בילדים אחרים בגילו הוא – פשוט מכיוון שעברו לידו במרחב הפיקטיבי האבסורדי שנקרא "שטח צבאי סגור", צריכה לעלות בכולנו השאלה "מה לעזאזל קורה פה?"


נכון שנעים לנו לחשוב שהתוקפנות הזאת לא שייכת אלינו, היא נמצאת מעברו השני של הקו הירוק, היא לא קשורה לאשליה הבורגנית הנינוחה שלנו. אבל אותה אשליה בדיוק יצרה את התוקפנות הזאת – גם של הילד שזרק אבנים וגם של החייל שמכה מפגינים. ויתרה מזאת, אנחנו עשויים  להיתקל בשניהם פנים אל פנים – בילד כנציג ציבור שידרוש את זכויותיו או כאיש נואש שיתבע את עלבונו ויתפוצץ לידנו, ובחייל כאזרח מן השורה שיחיה לצדנו.


אותו חייל יוכל להיות המוכר שאנחנו קונים ממנו בחנות, השכן שלנו או נבחר ציבור – ואנחנו לא נדע לכמה ילדים הרביץ, כמה אנשים תקף ומה עשה בכל השנים הנעלמות הללו כשהאנושיות שלו היתה בגימלים.


ניתן לומר שכל אדם אחראי למעשיו, ושהחייל, בדיוק כמו הילד הצעיר, או אחיו הגדול יותר שכבר צבר יותר כעס ועשוי להיות תוקפני יותר, כולם יכולים לבחור להיות לא אלימים.


הלוואי והמציאות היתה כל כך פשוטה.


מסתבר שהבחירה באי-אלימות, כמו גם זכויות אזרח בסיסיות, הן פריוולגיה שלא מצויה בחלקים גדולים מאוד מהארץ שיש הקוראים לה "שלנו".


כמה "לא אלים" אתה יכול להיות כשאתה חוטף מכות?


מסתבר שאתה יכול, מסתבר שדמות של קורבן עשויה אפילו להיות חזקה. כשרואים את אותם אנשים הולכים לאותו מקום, חוטפים את אותן המכות, שבוע אחרי שבוע, בידים מורמות, מתוך איזושהי אמונה שבכך הם מנצחים – גם כשהם יוצאים עם סימנים כחולים, גם כשהם מעוכבים ונעצרים, גם – אם אתרע מזלם להיות פלסטינים – כשהם נמקים בכלא ימים, שבועות וחודשים אחר כך, לרגע קצר מנצנצת נימה של תקווה אופטימית, של משהו שידנו יכולה – לשם שינוי, להיות גאה לכותבו בדפי ההיסטוריה.


להשכלה כללית


בילעין, כפר קטן המונה כ-1,700 איש, ממוקם (בינתים) סמוך לכביש 443, בנפת רמאללה. כמו כפרים רבים אחרים, חומת ההפרדה עומדת לגזול מבילעין למעלה ממחצית האדמות של הכפר שמהוות את רוב האדמות החקלאיות שלו.


כל זאת לטובת התנחלות כמובן, אך לא סתם מתנחלים – אלא מתנחלים עתידיים. החומה בבילעין מבוססת על תוואי שנקבע על פי שיקולי נדל"ן, ההתנחלות מודיעין עילית השוכנת בסמוך עומדת להתרחב ושכונות קסומות כמו "מתתיהו מזרח" הולכות לקום על אבק חלקותיהם של תושבי בילעין.


ההתרחשות בבילעין מייצגת גל גואה של סוג חדש של מחאה פלסטינית – מחאה לא אלימה, בשיתוף עם מפגינים ותומכים ישראלים ובינלאומיים שבין הסיבות המרכזיות לנוכחותם מעבר להבעת סולידריות הינה המגמה להפחתת האלימות הצה"לית המופעלת על המפגינים, או במלים אחרות – כשיש ישראלים וזרים בשטח צה"ל נוהג להפגין פחות אלימות ומשתמש בכלים פחות הרסניים לפיזור ההפגנות.


המפגינים בבילעין מכונים על ידי רבים "הגנדיסטים החדשים".


אולי כדאי לעצור ולשאול תוך כמה זמן מהטמה היקר היה טועם מנחת זרוע החוק הישראלית לו היה מעז לדרוך באזור הדימדומים שבעבר היה חלקת עצי זית, בעתיד יהיה שיכון יוקרה והיום הוא נהנה מהכינוי המפואר והאמורפי – "שטח צבאי סגור".


כדי ללמוד עוד על המתרחש בבילעין ניתן לקרוא / לצפות ב:


http://mishtara.org/hingus/?p=41
http://news.walla.co.il/?w=//768871
http://www.pinv.org/article32.html
http://www.newprofile.org/showdata.asp?pid=872

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. יעקב הגיב:

    כל הכבוד על התאור החי של פינוי עמונה

  2. המציע בע"מ הגיב:

    רוצים להפגין נגד החומה?תהיו הגונים ותלכו לבית של יוסי ביילין ומרץ שהביאו את הצרה הזאת.מי שכל הזמן דיבר על הפרדה ואנחנו כאן והם שם לא יודע מה לעשות עם זה שמישהו גם לקח את הטירוף הזה ברצינות.החיילים בבילעין הם קורבנות של הטירוף הזה בדיוק כמו הפלשתינאים ואין במילים שום דבר שבא להצדיק את ההתנהגות שלהם.רק להזכיר מי האשם האמיתי.

  3. מנחם פחימה הגיב:

    החילים בבילעין אינם אשמים, וגם החרדים תושבי מודיעין עילית אינם אשמים אך בוודאי שגם תושבי בילעין אינם אשמים.
    החרדים שמדינת הרווחה שנשארה פתוחה בפניהם היא רק בשטחים נאלצים לרכוש דירות במודיעין עילית בשכונות שנבנו ללא היתרי בנייה ותכנית מיתאר מאושרת ותוך צפצוף על צווים מינהליים ומשפטיים, כשחלק ניכר מהם הופך להיות שבויי עבודה של חברות היי טק שמצאו כח עבודה זול חצי שעה מת"א. החילים שנאבקים "בעד" הגדר הם קרבנות של כרישי הנדלן שעתידים להרוויח רבע מיליארד דולר מהבנייה הרוויה על אדמות בילעין ואין להם מושג שלא היה כל מקום לגדר ההפרדה שם. מי שהגה את הרעיון של העברת גדר ההפרדה על כבשת הרש של יתרת אדמות בילעין במקום על הקו הירוק, הוא שותף מלא לאיוולת, הוא אחראי, ואולי הוא שותף לרווחים.
    את המחיר כולנו משלמים.

  4. אלכס הגיב:

    כתיבה נפלאה, תודה.

  5. יורם גת הגיב:

    מאמר חשוב. יש להוקיע את הצדקנות שבהצגת התנגדות פלשתינאית אלימה כבלתי לגיטימית. להתנגדות בלתי אלימה ישנן מגבלות ברורות כנגד אוייב אלים ונחוש.

    האם היינו מצפים מהעבדים השחורים בארה"ב להסתפק בהתנגדות בלתי אלימה?

    למנחם פחימה –

    החרדים, כמו כל המתנחלים, אשמים ובוודאי שהחיילים אשמים.

    הרעיון של העברת גדר ההפרדה על אדמות בילעין אינו "איוולת" אלא פשע מכוון, לפי כל קנה מידה ולפי החלטה מפורשת של ביהמ"ש הבינלאומי.

    הישראלים משלמים מחיר כלשהו בשל הפשע הזה, אך המחיר שנגבה מהפלשתינאים הוא גדול לאין שיעור.

    נא לא לטייח.

  6. מישהי הגיב:

    מעניין! תודה!

  7. יובל הלפרין הגיב:

    תיאור מקסים ומרגש!
    המעבר בין נוף ההרים, שיש המכנים אותם "הרי יהודה", והפריחה הפסטורלית למכות של החיילים-שוטרים, הגאז המדמיע וקולות הנפץ למיניהן מובא כאן בלשון שמביאה אותך לשם. יותר טוב מסרט וידאו.
    אני בשבועות האחרונים לא בא, כי בימי שישי מתקיימת חלוקת חומר של חד"ש לקראת הבחירות, אבל, כמו שאומרים, "ראית אחת ראית את כולן".
    לגבי שאלת אי האלימות, לשאלה המובאת בכותרת לא ניתנת תשובה בטקסט, ובצדק, כי אין כזו.
    זו הסיבה שאני קצת מסתייג ממטבע הלשון "הפגנה לא אלימה". עושים הפגנה נגד הגדר. הפגנה וזהו. לא ירי קסאם ולא פיגוע התאבדות חלילה. הפגנה.
    להוסיף "לא אלימה" זה כמו שפעם ציינו על בקבוקי שמן "אינו מכיל כולסטרול", עד שב"כלבוטק" אמרו שזו הטעיה של הציבור, כי שום שמן אינו מכיל כולסטרול.
    הפגנה כשמה כן היא. היא נועדה להפגין נוכחות, להפגין מסר ברבים. לא להרוג ולא להרביץ. למה ההפגנה מתפתחת אי אפשר לצפות מראש, וזה תלוי גם במי שעומד בדרכה, במקרה שלנו גורם אלים מעצם מהותו. צבא כיבוש הוא אלים גם טרם נגע במפגין בקצה האצבע.
    לפיכך אין להבטיח מראש שהפגנה לא תתפתח לתגרת ידיים. במקרה זה זו לא תהיה כבר הפגנה, זו תהיה תגרת ידיים. אבל בהכרזה מראש "לא אלימה" נוטלים המפגינים אחריות מסוימת על האפשרות שהיא תפסיק להיות הפגנה ותהיה תגרת ידיים.
    לסיום, תזכרו את מוחמד ברכה שנפצע באחת ההפגנות ואחר התלוננו עליו במשטרה על תקיפה…
    על דוב חנין, ששני כדורי גומי פגעו בבילעין ברגלו,
    והצביעו ו’.

  8. ליורם גת הגיב:

    עם כל הכבוד לך, הניתוח שלך בנוסח של "הם" אשמים תוך התעלמות מהמדיניות הוגורמים שהביאו אותם למקומם – פשטני וילדותי בעיניי.
    עניי ישראל, במקרה זה חרדים, נאלצים לנדוד למקום היחיד שבו יש בנייה זולה ונאלצים לבעוד בשכר רעב אצל חברות ההייטק שם שמקלבות סיוע ממשלתי.
    החילים בטוחיפם שהם מגינים מפני המתאבדים הפלסטינים בהגינם על גדר ההפרדה ולכן "אשמתם" האי קלושה: הם כוחות משחק בידי מי שהרווח הכספי הטמון באטדמות בילעין יחד עם הרצון לספח הביא להעברת הגדר במקומה הנוכחי.
    החרדים במודיעין עילית הם קרבנות והחילים כמו גם המפגינים מנגד והפלסטינים שאדמותיהם נלקחות הם קרבנות.
    אהי לא יודע לדרג סבל ומסכנות ו"מי התחיל". אני יודע שבבילעין יש דוגמה מאלפת למשטר כלכלי שמכוון ומחזק סיפוח כיבוש ועוולות, והקרבנות שלן הם מתנחלי מודעין שהם מתנחלים בעל כורחם.

  9. השמאל החופשי הגיב:

    כל הכבוד לך על האומץ. הייתי אבל מוסיף שחייבים לצד זה להסביר לציבור בישראל שרובו חושב שהחומה מגינה עליו, ואינו מבין שהיא נבנת מעבר לקווי 67, ויוצרת חיכוכים וגניבת קרקעות מחפים פשע.
    ל"המציע בע"מ" אני יודע שזה הספורט הפופלרי של חוגי חד"ש והשמאל הרדיקלי להאשים בהכל את מרצ ולמחוק אותה, ולפני בחירת פרץ אני זוכר שברעם אמר שצריך להלחם בעבודה ולדאוג להיעלמותה, וגדעון לוי כתב שאין עוד צורך בעבודה, ואיך אומרים כבר הרבה פולטיקאים ערקו מאז לקדימה.
    הסיסמה "הם פה, ואנחנו שם" הומצאה ע"י אהוד ברק, ומואמצת כיום ע"י קדימה, תפנית ועוד מפלגות מרכז לאומניות. מרצ בראשות ביילין יזמה את יוזמת ז’נבה, ובמצעה של המפלגה כתוב שבמו"מ ישראל תגיע להסכם עם הרשות על בסיס קווי 67, והחלפת שטחים רק אם היא מוסכמת על שני הצדדים. ביילין הוא קפטליסט זה החסרון שלו אבל לשמחתי רוב מרצ לו, ואני מעריך שהוא יוחלף לאחר הבחירות.

  10. תוספת לרשימה של יובל הגיב:

    וג’מאל זחאלקה נפצע בבית משפחת בושקאר.
    וראאד צלאח נפצע ונשלח לבית חולים באירועי אלרוחא, וישב בכלא לא מזמן.
    וגם אחמד טיבי חטף מכות ונפצע כמה פעמים.
    ומחמד אסעד כנאענה, מזכ"ל אבנאא אלבלד, נפצע בעשרות הפגנות וכעת יושב בכלא (הוא כבר שנתיים וחצי כלוא וישב עוד שנתים).

    והמון חבר’ה טובים נפצעים כל שבוע בבלעין ומקומות אחרים.
    חבל שיש אנשים שחושבים שבלעין, או בית סירא, או חיפא או אלליד הם רק נדבכים בתעמולת בחירות, אבל מילא התרגלנו.

    יורם בר-חיים

    נ.ב. : ישוחרר אחמד סעדאת

  11. יורם גת הגיב:

    למנחם פחימה –

    אינני מתעלם מהקשרם של מעשים, וברור שכל מעשה נעשה בהקשר מסויים. עם זאת, אנשים אינם אוטומטים נטולי מצפון וכח החלטה המגיבים מכנית לסביבתם. אין לפטור אנשים מאחריות אישית למעשיהם רק משום שסביבתם מעודדת אותם לעשות אותם.

    המתנחלים, גם העניים שבהם, בחרו לעבור להתגורר על אדמה שאחרים, רבים מהם עניים מכל מתנחל, נושלו ממנה בכח.

    החיילים שטופי מח, אך עיניהם בראשם והם יכולים לראות את הקורה סביבם ולהפעיל את שיקול דעתם לפני שהם מנשלים, מכים ויורים על אנשים לא חמושים ולא אלימים. הם בוחרים שלא לעשות זאת.

    אלו גם אלו פושעים. כמו כל פשע, גם הפשע הזה נעשה בהקשר מסויים ובמידה כלשהי נגרם כתוצאה מההקשר. אין בזאת לבטל את אחריותם האישית של הפושעים.

  12. דן תמיר הגיב:

    יובל,
    נדמה לי שהתכונת להרי השומרון. בלעין נמצאת באיזור השומרון, לא יהודה.
    חוץ מזה אהבתי את תגובתך.

  13. יהודה, יהודה הגיב:

    בילעין נמצת בנפת יהודה. איך אני יודע? קבלתי צווי הרחקה מנפת יהודה (משטרת גבעת זאב) על השתתפות בהפגנה בבילעין ומנפת שומרון (משטרת אריאל) על הפגנה בסלפית

  14. דן תמיר הגיב:

    יהודה,
    למי אתה מאמין – לשוטרים או לי?
    🙂

  15. יהודה, יהודה הגיב:

    לשוטרים!

  16. אמיר הגיב:

    כתבה פוקחת עיניים, מטלטלת וכתובה בכשרון רב!!! תודה.

  17. דן תמיר הגיב:

    נו טוף, לא נתוכח… שיהיה לבריאות. העיקר בארועים כאלה: לא לחתום על שום דבר. מנסיוני הצנוע, גם שוטרים יכולים להתקפל מדרישות לחתימה על טפסים המלווות באיומי מעצר, מכיון שגם בשבילם נסיעה למתקן מעצר משטרתי היא כאב ראש (ומאריכה את יום העבודה בעוד שעה שעתיים); גם השוטרים הם בני אדם וגם הם רוצים בדרך כלל ללכת הביתה.

  18. שרה כהן הגיב:

    "לכי תשתי קפה בשינקין"?!
    אני בעצמי לא מבינה למה, אבל איכשהו האמירה הקטנה הזו של החוקר משום מה הכי הרתיחה אותי מכל הסיפור.
    גם לי הם תמיד אומרים דברים ברוח הזו.
    תגידו, בנים, גם לכם? או שגברים לא שותים קפה? או שזה לגמרי בדמיון שלי ואין כאן שום זלזול שוביניסטי-מיזוגני?

  19. אופיר הגיב:

    התייחסות לכמה נקודות במאמר:
    *)"טסטוסטרון מתוסכל":באמת נראה כאילו החייל מתוסכל? הוא מגיע עם תחושת שליחות גדולה יותר בהרבה משל הכותבת,מגובה במדינתו ועושה את עבודתו.נראה לי הרבה פחות מתסכל מלחזור הבייתה עם סימנים כחולים כמו הכותבת…
    *)למה הכתיבה חד-צדדית?? למרות שזהו אתר שמאלני (קיצוני),הייתי מצפה ליושר-זריקת אבנים על חיילים זו אלימות ו"ניעור גדר" זה ונדליזם! תגובות:ofirbt@gmail.com

הגיבו לאלכס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים