הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 במרץ, 2006 30 תגובות

זכור לי כיצד היו המעריצים הלא מעטים של הנרי קיסינג’ר בארצנו חוזרים על דבריו כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. נוסחא פשוטה שכביכול הסבירה יפה כל כך את המריבות המפלגתיות, את התחרות בין המנהיגים, את הפוליטיקה הישראלית וכמובן את תוצאות הבחירות. אלא שדווקא ההפך תמיד היה נכון. ישראל הזניחה את מדיניות הפנים שלה, את רמת החיים של רוב תושביה, את מחוסרי העבודה, שירותי החינוך, הבריאות, האפליה נגד הציבור הערבי, לטובת מדיניות החוץ. מדיניות חוץ ישראלית בעבר ובהווה היא מאמץ מתמשך לרכוש תומכים בעמדותיה האנטי ערביות והאנטי פלסטיניות, ובמיוחד השגת תמיכה גלויה או עקיפה בכיבוש ובהתנחלות הישראלית.

המצער הוא שממשלות ישראל והמוקדים הפוליטיים הדומיננטיים לדורותיהם הצליחו לגבש הסכמה לאומית רחבה סביב מדיניות זו, ויחד עם זאת ליצור אשליה של חילוקי דעות בין שמאל לימין שלא היו קיימים (לפחות לגבי מדיניות זו).


לדוגמה, מאבק האיתנים בין אהוד ברק לבין אריאל שרון בבחירות 2001. אמות הסיפים נעו. ההבדל ביניהם נראה לרבים, כולל רבים מאנשי השמאל, כתהום בלתי עביר. עדיין זכור לי כיצד חברה טובה הטיחה בי, כאשר הטלתי ספק בהבדל הגדול ביניהם, כי בעוד שבועיים כאשר שרון יעלה לשלטון, אוכל לחשוב על זה בבית הסוהר. אחרי שבועיים התברר שהיה בכיסו של ברק הסכם שיתמנה לשר הביטחון אם שרון יזכה בראשות הממשלה. הוא לא מומש משום המחאה הגדולה שקמה – זה היה בכל זאת קצת יותר מדי ציני.


ובמבט לאחור האם יכול מישהו לשפוט מי משניהם היה כאן ימין ומי שמאל? ברק או שרון?


גם המהפך המיתולוגי ב-77′ נראה כנצחון אדיר של הימין ("מהפך") שאחריו ישראל תצא בהזדמנות הראשונה למלחמה. שולמית אלוני ביטאה זאת היטב כאשר הגיבה ב"הכינו את הקסדות". ההמשך ידוע: מנחם בגין החזיר את סיני ופינה את חבל ימית – נכון הוא עשה זאת כדי לשמור על הכיבוש של הגדה המערבית. הוא לא היה "שמאלי" אבל הוא המשיך גם אחרי המהפך את מדיניות המערך.


הטענה שאין הבדל ממשי ויסודי בין המתמודדים והמפלגות המרכזיות נתפשה כפשטנות איומה, כחוסר הבנה פוליטית. כחוסר תשומת לב להבדלים הדקים בין הכוחות הפוליטיים הפועלים. והלא אלוהים כידוע נמצא בפרטים.


כיום כאשר שמעון פרס ואהוד אולמרט, חיים רמון וצחי הנגבי יושבים שלובי זרוע בקדימה יש לקוות שאולי ישתכנעו רבים כי גם בעבר לא היו הבדלים אמיתיים ביניהם.


הדמיון בין המפלגות הציוניות הגדולות (ורוב הקטנות) מתגלה, למרות ההבדלים בין מצעיהן, בהסכמה על עקרונות יסוד אלה: 1. אין נסיגה לגבולות 67′. 2. אין להחזיר את ירושלים הערבית. 3. אין להכיר בזכויות הפליטים הפלסטינים.


לאלה יש להוסיף עמדות פוליטיות נלוות שהזמן גרם להן כגון: אין לדבר עם הנהגת החמאס; אין לנו פרטנר; אין לדבר עם הפלסטינים עד שלא יפסיקו את הטרור; ועוד עקרון בלתי כתוב אך מקויים ע"י כל ממשלות ישראל: מניעת שוויון מהאוכלוסייה הערבית בישראל.


הוויכוח המפלגתי בישראל מאז 67′ נסב תמיד על דבר אחד: על הדרך הטובה ביותר לנהל את הכיבוש. הסכם אוסלו עמד במרכז ויכוח זה. אוסלו נראתה כדרך טובה יותר של המשך שלטון ישראלי עקיף בגדה, והשגת תמיכה בינלאומית לכך. אך בתוך הוויכוח נשמרה ההסכמה על המשך ההתנחלות. ה"שמאל" ו"הימין" כל אחד בתורו בשלטון, המשיכו במרץ ב"מפעל ההתנחלויות". לכן להלביש על מדיניות כיבוש תווים של שמאל או ימין נראה בעיני כמעבר לעולם האבסורד.


התוכניות המדיניות השונות שהופרחו היו מראית עין בלבד, כאשר כל הנהגות המדינה מאז הכיבוש ועד היום ידעו היטב שהן אינן ישימות ובאמת "אין להן פרטנר". מ"ארץ ישראל השלמה" ועד ל"פשרה הטריטוריאלית", מ"אוסלו" ועד "מפת הדרכים" כל אחד הבין ששום מנהיגות פלסטינית לא יכולה להסכים לכך. מבחינה זו לא היה, ואין גם היום, הבדל בין פתח לחמאס.


* * *


והנה בבחירות אלה מציג לנו ראש "קדימה" אהוד אולמרט את תוכניתו שכבר זכתה בשבחים מצד התקשורת בגלל "הסרת עמימותה". התוכנית ממשיכה בנאמנות את מדיניות שרון. הכוונה היא לסגת (אצלנו מפחדים קצת, בצדק, להשתמש במושג זה ולכן המלה האופנתית היא "התכנסות") מהתנחלויות מרוחקות שקשה להחזיק בהם יותר. שרון מצידו התבסס על קביעתו של אהוד ברק ש"אין פרטנר" ולכן הנסיגה היא חד צדדית. גם ברק לא המציא דבר חדש אלא חזר על נימוק זה מראשית ההתנחלויות – אז קראו לזה: "ארבעת הלאווים של חרטום". גם הנסיגה היא המשך התקדים של בגין כאשר נסוג מחבל ימית. יש לנו אם כן שני אלמנטים לא משתנים: לא שואלים את הפלסטינים (אין פרטנר) ונסוגים רק תחת לחץ. ללמדך שאין הרבה חדש במדיניות הכיבוש של ממשלות ישראל לדורותיהן.


הנסיגה של אולמרט תיעשה כמובן תוך נגיסות משטח הפלסטינים. ועוד אילו נגיסות! גדעון לוי מתאר זאת היטב במאמרו ב"הארץ" ( 19.3.06). לכיבוש קוראים הפעם שמירה על "גושי ההתיישבות". הכוונה היא לאריאל, לגוש עציון, בקעת הירדן גם למעלה אדומים שמיועדת להתחבר לירושלים וליהפך לפרבר השינה של ירושלים… למטרה זו תוקם גם תחנת המשטרה אי-1. כך יווצר רצף בין ירושלים למעלה אדומים שיבתר את הגדה לשניים ויחסום כל אפשרות של יצירת מדינה פלסטינית. בצדק רב טוען לוי שקם קונסנזוס חדש בין קדימה, העבודה והליכוד (ואפילו עם הסכם ז’נבה "הקיצוני" המשאיר את מעלה האדומים בתוך גושי ההתיישבות). "מצעיהם של הימין, המרכז והשמאל כביכול – מאוחדים לחלוטין בנידון" כותב לוי. לוי יוצא גם נגד הפרשנים הרבים שמסבירים שישראל פנתה כביכול שמאלה בכך שוויתרה על ארץ ישראל השלמה בשעה שהיא שמה לאל כל אפשרות של שלום בעזרת גושי ההתיישבות. הייתי רק מוסיף, כפי שטענתי למעלה, שקונסנזוס זה קיים בצורה זו או אחרת מראשית הכיבוש של 67′.


* * *


מי ששייך לשמאל הרדיקלי בישראל ברור שאינו יכול להצביע עבור מפלגות ציוניות. אין זה תופש רק כלפי הציבור הערבי בישראל – אלא באותה מידה גם כלפי השמאל היהודי. עמדה כזו אינה נובעת רק מהשקפה אידיאולוגית אלא בעיקר מתוך העמדות הפוליטיות של המפלגות הציוניות כפי שצוינו למעלה.


השמאל המציג פתרונות אמיתיים לבעיותיה של ישראל ניצב במערכת הסברה קשה מול קונסנזוס לאומני דביק שעוד התחזק ע"י "המפץ הגדול" שיצר את "קדימה".


לשמאל שתי מטרות עיקריות: מאבק בכיבוש ולמען שלום, ומאבק חברתי רב צדדי. במציאות הישראלית המאבק לשלום דוחק בדרך כלל הצידה את הבעיות החברתיות.


הדגמה טובה לכך סיפק לנו עמיר פרץ במערכת הבחירות הנוכחית. הוא כבש את מפלגתו בסערה כאשר הטיל את סדר היום החברתי לתוך זירת הבחירות. בציבור הרחב הוא נתקבל באהדה מרובה ואף בחלקים של השמאל. והנה, משבוע לשבוע הלך פרץ ונמוג ובכך מזכיר את המועמד הקודם של העבודה – את עמרם מצנע. בשני המקרים לא הספיק רצון טוב של המועמד. הממסד המפלגתי בתמיכת הממסד הכללי שחק אותם. משכר מינימום האולטימטיבי נשארה הבטחה ליישמו בשלבים. ומאחורי גבו של פרץ הגיחו מיליונרים מסוגו של גאון או אנשים כמו ברוורמן שהבטיח שהעבודה הולכת בדרכם של קלינטון ובלייר. ברוורמן זה מהמר על כך (ובהצלחה) שהציבור לא יודע ששניים אלה, בלייר וקלינטון, היו המהרסים המצליחים ביותר של ההישגים הסוציאליים של העובדים באנגליה ובארה"ב. אין זאת שבקפיטליזם אין להשיג שכר מינימום ופנסיה, אלא שלהשגתם יש צורך במאבק חברתי מעמדי מאורגן ורציף דוגמתו לא ראינו מעולם מצד מפלגת העבודה. האם מישהו מתאר לעצמו שעמיר פרץ כשר אוצר בקואליציה ניאו ליברלית של קדימה יוכל לחולל שינויים חברתיים משמעותיים? מסיסמאות חברתיות בראשית הקמפיין הגענו "ללוחמים בטרור ומנצחים את העוני". כאשר הנושא החברתי זז למקום השני ופרץ והעבודה משתלבים ב"מלחמה בטרור" – שם קוד לאחדות הלאומנית בישראל – חמשת הגנרלים של פרץ מחייכים ודאי מאוזן לאוזן.


סדר היום המלחמתי הנגרם ע"י הכיבוש יוצר אחדות לאומנית הניצבת מול המאבק המעמדי. לשמע תופי האחדות הלאומית נובל בדרך כלל סדר היום החברתי. זו לא המצאה ישראלית כמובן.


מטרת הלאומנות משחר ימיה היא החלפת התודעה המעמדית בתודעה לאומית. הסתה לאומנית מטרתה בין השאר מחיקת חוש הסולידאריות החברתית. והיא עושה זאת בארצנו בהצלחה מרובה. השמאל בארץ מתייצב כמובן נגד גלי הלאומנות. למפלגה הקומוניסטית ולחד"ש יש כאן רקורד בו הן יכולות רק להתגאות. עצם היותן דו לאומיות מבטא את הדרך הזו. התייצבות זו אינה עומדת בניגוד למאבק והסברה חברתיים, אפשר לטעון שדווקא ההפך הוא הנכון. בישראל במציאות הקולוניאלית מאבק חברתי תלוי בפרויקט של דה-קולוניזציה. קשה לתאר פריחת מאבק מעמדי בתוך תנאי מתח מלחמתי ולאומנות פורה. לכן המאבק של השמאל הרדיקלי לשלום, המאבק למען שחרור פלסטין ונגד האפליה של המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל משתלב באופן אורגני עם המאבק המעמדי הסוציאליסטי ומקדם אותו. הוא משתלב גם עם המאבק בגלובליזציה הניאו קולוניאלית. לשמאל הרדיקלי אין גם ברירה אלא להתייצב לעניין זה בכל כוחו – ובראשו.


מאבק נגד הכיבוש ולמען השחרור הפלסטיני הוא מאבק מעמדי במובנו העמוק.

תגובות
נושאים: מאמרים

30 תגובות

  1. ע.ג הגיב:

    אווול לתפארת. קוראים לזה הלאוים של חרטום – ישראל או הערבים המציאו אותם? את שלשת העקרונות הציונים שכתבת אפשר לצמצם לאחד בלבד – לא נסכים להתאבדות קולקטיבית (םוב, לא לגמרי נכון. ב"שמאל" יש כאלה שמסכימים). לא נעים לזכור אז שוכחים שישראל הכריזה שהשטחים הם פקדון עד לשלום ושהתשובה היתה הלאוים של חרטום. ובטח שישראל אשמה. מה פתאום היא מסרבת לקבל בלי תנאי את דרישות הערבים. גם הערבים יכולים להתפשר? מה פתאום, יש להם גאוה לאומית. אין מה לעשות. כמו שישראלים קשי הבנה תפשו בסוף שיש עם פלשתיני גם ערבים קשי הבנה יתפשו בסוף שיש עם יהודי שישאר פה לתמיד ואפשר להתפשר אתו או להמשיך לחטוף על הראש ולהחמיץ פעם אחרי פעם הקמת מדינה פלשתינית.

  2. יורם בר-חיים הגיב:

    כל אדם אחראי לתוצאות מעשיו, אם מי שמצביע (או לא מצביע) לפי עמדותיו "אחראי לעליית ליברמן" אז קל וחומר שמי שמצביע למערך אחראי למדיניותו.

    במילים פשוטות, הצבעה למפלגות הציוניות היא הצבעה לגזענות, לקפיטליזם ולעיקרו של הכיבוש (בתיקונים קלים) ומי שצועק "ליברמן, ליברמן" רואי שיקיים מה שהוא דורש וייקח אחריות מלאה על כל מעשי הרצח והדיכוי של המערך, ויאמר כבר עכשיו שהוא בעד לירות בנו ברחובות כפי שנבחריו (בראשות ברק) ירו בנו ברחובות באוקטובר 2000. כי זה מה שבשבילו הוא מצביע.

  3. דרומי הגיב:

    כנראה שלדעת שמואל אמיר 1000$ שכר מינימום – הצעת עמיר פרץ – ו2,500 ש"ח שכר מינימום – הצעת אוריאל לין – הם היינו הך. מהאבחנה הזו ניתן להסיק דבר אחד – שמואל אמיר אינו משתכר שכר מינימום.
    האם עמיר פרץ הוא שמאלן רדיקלי? לא. גם הוא מעולם לא טען כך.
    האם אין הבדל בין ביבי לפרץ? ברור שיש, וכל מי שעיניו בראשו יודע זאת.
    אפשר לעודד הצבעה לחד"ש גם בלי להציג את המציאות בצורה כל כך פשטנית.

    שימו לב שמאז שברוורמן התייצב לימינו (תרתי משמע) של פרץ, כל דוברי השמאל הרדיקלי בעיני עצמם עטו על המציאה. עכשיו אנחנו יודעים שזו סתם מזימה, ופרץ לא יעשה כלום. לא עלה על דעתם שאולי, רק אולי, דווקא יחימוביץ’ היא זאת שתשפיע על פרץ? אולי פרץ משתמש בברוורמן ולא ברוורמן בפרץ? ההנחה הבסיסית הזו, שכל מי ששמאלן הוא גם תם ואידיוט, שאפשר לעבוד עליו בקלות ולהסיט אותו מדרכו, וכל נאו-ליברל הוא תחבולן שאין בלתו, מעליבה בעיקר את הקוראים והכותבים באתר הזה.
    מאז שברוורמן הצטרף לפרץ, אמנם נעלמה תוכנית חשובה אחת מהמצע הכלכלי של העבודה – מס ירושה – אבל הרוב המכריע של ההצהרות נשארו במקומן. לא רק זה, אלא שהן קיבלו תוקף הן באמתעות תוכניות מפורטות יחסית, מפורטות יותר משל כל מפלגה אחרת, והן באמצעות הצבתן במרכז מערכת הבחירות. קשה יהיה למפלגת העבודה לוותר על שכר המינימום, על חוק פנסיה חובה ועל הלוואות שכר לימוד לאחר שהתחייבו אליהם בצורה כה חזקה.

    גם בתחום המדיני אפשר להגיד אותו דבר בערך – מפלגת העבודה אינה מפלגת שמאל רדיקלי, אלא היצור המשונה הקרוי במקומותינו ‘שמאל ציוני’. מאז ומתמיד הייתה כך, ולא השתנתה.

    ברור שמפלגת העבודה לא מייצגת נכונה עמדות שמאל. ברור שיש רק מפלגה אחת – חד"ש – שעושה זאת. השאלה שאני שואל את עצמי בבחירות אלו היא האם תפקידו של השמאל הרדיקלי בעת הזאת היא לא לגבות את הנסיון של מפלגת העבודה להוכיח שהיא בכל זאת שמאל, גם אם שמאל לייט.

    אם עמיר פרץ יזכה להצלחה, ולו יחסית, בבחירות האלה – הוא ישאר בראשות העבודה, ויוכל לבסס במפלגה הזו את סדר היום הסוציאל דמוקרטי. אם לא – הוא עלול להעלם כמו מצנע, ואיתו יעלם כל שמץ של תקווה לסוציאל דמוקרטיה ימינה מחד"ש.

  4. נתן אבויון הגיב:

    במאמרים רבים נדרש הכותב לסוגית הדמיון בין המפלגות. יש היאמרו כי כל המפלגות אותו דבר ויש היאמרו כי הן נבדלות מאוד אלה מאלה.

    יסלח לי הכותב, אך לעניות דעתי, מאמרים על מרחק ודימיון בין מפלגות נועדו לספר בראש ובראשונה על מרחק הכותב מהן ועל המדד בו הוא מודד את המרחק.

    והיה המאמר בבחינת הראה לי את סרגלך והראה לך את סרגלי. למי יש גדול יותר ?

  5. ישראל פוטרמן הגיב:

    אם בוחנים את ההבדלים בין אישים פוליטים, מצעים ומפלגות אפשר כמובן למצוא הבדלים. במאבק על השלטון בתקופת בחירות ההבדלים מחודדים עוד יותר. השאלה אם יש הבדלים של ממש באופן עקרוני במדיניות של המפלגות הציוניות בכל ימות השנה ובצמתים החשובים באמת.
    "בפעולת יריחו" למשל נוכחנו שלמעשה אין כל הבדל.
    בבהכרעות חשובות בנושא הביטחוני-מדיני תמיד קונצנזוס מלא. מעולם לא היתה מפלגה ציונית שהתנגדה למלחמה (כולל "המלחמה בטירור") ובודאי לא לאחר שפרצה.
    בנושא השטחים ההבדל הוא בדיוק כפי שציין שמואל אמיר או במילים אחרות איך אפשר יותר טוב ללכת עם ולהרגיש בלי.
    בנושא הכלכלי ההבדל בין נתניהו לפרץ הוא בשלושה נושאים עיקריים:
    בענין ההפרטות, שניהם מסכימים שיש להפריט רק שפרץ נלחם שההפרטות יתבצעו בתיאום עם העובדים כלומר בתיאום אם ההסתדרות (שזה לא אותו דבר).
    עניין שני הוא הקצבאות: גם נתניהו, ובודאי אולמרט, לאחר שהמטרה הושגה, שחיקת הקצבאות, ובלחץ המפלגות החרדיות (יותר מאשר הודות לפרץ) יחזירו חלק מהם וכבר הוחל בכך.
    נושא שלישי העלאת שכר המינימום: על אף שפרץ היה אמור לרכב עליו לפחות עד הבחירות כבר הפך להעלאה בהדרגה שגם נתניהו בודאי חותם על כך.
    ובכלל, באופן עקרוני יש לשפוט את ההבדלים בין המפלגות על פי העבר, לא על פי ההבטחות לעתיד ולא על פי מצעים. כל השותפים לקפיטליזם החזירי לא נעלמו ממפלגת העבודה והתווספו אליהם עוד.

    בתוך הפרלמנט הישראלי יש רק סדר יום ציוני הסמוך לסדר היום של הממשל האמריקאי.
    מה שמשנה בפועל את המדיניות הוא המאבק וההתנגדות מחוץ לפרלמנט.
    המאבק הפלסטיני הוא שהביא לתמורות במצעי המפלגות ובתודעת הציבור אם כי הן עדיין טקטיות בלבד ורחוקות מכל אפשרות להגיע להסדר מתקבל על הדעת. גם בנושא הכלכלי, המאבק הוא שיכריע.
    לכן, לי ברור שלשמאל האנטי ציוני ולמפלגות הלאומיות הערביות אין מה לחפש בכנסת שם הם בלתי רלוונטים, מאכזבים את בוחריהם ושוחקים את כוחם ברחוב. יכול להיות שבשלב הראשון של הימנעות מהשתתפות בבחירות יצביעו יותר אזרחים פלסטינים למפלגות הציוניות, אבל עדיף שיתאכזבו שם מאשר ממפלגותיהם האוטנטיות.

  6. נמרוד אמזלק הגיב:

    יש משהו מאוד מתחסד ולגמרי לא מכובד בהתקפות ובהשמצות המופנות כלפי עמיר פרץ בימים אלה כחלק ממסע תעמולה עבור חד"ש. באתר שמתהדר בכינוי "במה ביקורתית" צריך לדעת לפרק את התעמולה הזאת ולראות נכוחה מה עומד מאחוריה.

    "עמיר פרץ אינו קומוניסט!", זעק ברוורמן. זה נכון. אני מכיר את האיש באופן אישי ומעולם לא התרשמתי שהוא קומוניסט או כל דבר הקרוב לכך. אלא מה? גם מוחמד ברכה אינו קומוניסט וגם חנא סווייד אינו כזה. דב חנין משתדל מאוד להסתיר את עמדותיו הקומוניסטיות ולצבוע את האדום בירוק. למפלגת העבודה מותר בהחלט לנסות ולעטות על עצמה צבעי הסוואה. זו מפלגה רב מגזרית אשר עברה טלטלה עזה וצריכה לנסות ולשמר את מעמדה כמפלגת שלטון פוטנציאלית. את זה אי אפשר לעשות בלי מידה מסוימת של טשטוש. לזכותו של עמיר עומדת העובדה שגם לנוכח השמצות ועצות אחיתופל הוא ממשיך לדחוף את האג’נדה החברתית-כלכלית שלו.

    לעומת מפלגת העבודה, חד"ש אינה צריכה להתחרות על הבכורה. זה אינו עומד על הפרק. חד"ש יכלה להיות מפלגה רעיונית המקדמת אלטרנטיבה כוללת בכל תחומי החיים הציבוריים בישראל. היא יכלה להרשות לעצמה להיות מקורית, חדשנית ורדיקאלית. אולם היא בחרה שלא לעשות כך. ממוסדות המפלגה הזאת עולה צחנת עובש של עסקנות חמולתית וצחנה גרועה אף יותר של לאומנות. אומרים לנו שגם אם חד"ש תהיה ערבית לגמרי בהרכבה היא תייצג נאמנה את האינטרסים של כלל הציבור, עברי וערבי, במסגרת השקפת עולם סוציאליסטית.

    וכהוכחה לכך חיסלו את ההסברה בעברית, ניסו להדיח את המועמדים היהודים מהרשימה, חיסלו את החינוך הרעיוני, דחקו החוצה את הנשים, מנעו כל ניסיון לביקורת עצמית ולדין וחשבון היסטורי, והתעלמו לחלוטין מכל מה שנמצא מחוץ לבריכת השמנת הצפון תל-אביבית המגחכת לנוכח דיבורים על שכר מינימום ומודאגת בעיקר מקרינת אנטנות סלולאריות.

    את הבלוף הזה אסור לקנות. אם חד"ש אינה יכולה להיות מפלגה רעיונית נטו, עדיף שלא תהיה בכלל. הקולות שמבוזבזים עליה יכולים לסייע לעמיר פרץ לבסס את האגף השמאלי ב"עבודה".

  7. גיא האדום הגיב:

    שוב מגיח החבר אמזלק כשהוא מצוייד ב"מרקסיסטומטר", אותו מכשיר בדיקה אידיאולוגי המאפשר לו, ורק לו, לזהות מיהו קומוניסט אמיתי ומי אינו כזה.
    " ממוסדות המפלגה הזאת עולה צחנת עובש של עסקנות חמולתית וצחנה גרועה אף יותר של לאומנות" – טוב שדבריך נאמרים בשיקול דעת ובמתינות. אכן, טובה מפלגת העבודה, שאינה מצחינה כלל (טוב, עמי איילון קבר עמוק את גופות הערבים הרבים שהודה בהריגתם), שאין בה ולו שמץ של לאומנות ושללא כל צל של ספק תהווה בתוך ממשלת אולמרט-חרדים-עבודה עוגן של מאבק לטובת העובדים ולרווחת כולנו. אז הוא לא ממש נגד הפרטות, לא נורא! העיקר שהוא לא מצחין מלאומנות כמו ברכה…

  8. מיכה רחמן הגיב:

    אני מצטרף לקודמי בביקורת על הגישה הכוללנית מדי של שמואל אמיר. יש הבדל בין המפלגות. יש אפילו הבדל גדול בין ימין כלכלי נוסח בייגה שוחט לבין המדיניות הכלכלית המטורפת של נתניהו שהביאה לעוני שלא היה כדוגמתו גם בימי השלטון הכלכלי הימיני של העבודה (במילים אחרות: חרף המכנים המשותפים הרבים בין השניים יש גם הבדלים). אנחנו תמיד מופתעים מחדש כמה הרע יכול להיות רע יותר. יש הבדל בין רע מאוד לרע במיעוטו. ויש חשיבות רבה לכל אחת מהדרישות שהעמיד אמיר פרץ לקראת הבחירות. הוא נאבק עליהן בצורה ראוי להערכה, אפילו אם נאלץ להתפשר בשל שיקולים פנים מפלגתיים ואלקטורלים. אמיר פרץ יצר סדר יום חברתי חדש שלא היה אילולא הוא העלה אותו. גישות טהרניות כמו זו של שמואל אמיר לא יובלו אותנו לשום מקום. אמיר פרץ עד היום ניהל מאבק מעמדי יותר מכל מנהיג אחר בכל מפלגה אחרת. הוא היה זה שהגן על השכירים במאבקי ההסתדרות.קשה לי להסכים עם הגישה הדוחה כל מאבק מעמדי עד לחיסול הכיבוש. הרי מהצד השני אותה גישה גם מראה לנו כמה כל הצעדים נגד הכיבוש כמו הסכם אוסלו אינם באמת נגד הכיבוש. במילים אחרות, כל אותם שכירים ועניים צריכים להצטרף למאבק נגד הכיבוש כי אין להם מאבק מעמדי אחר,ומאידך ברור לנו שהכיבוש לא הולך להגמר בעתיד הקרוב. עם זו לא גישה אלטיסטית של שמאל בורגני ואשכנזי, קשה לי להבין מהי גישה אליטיסטית. במצב הקשה שלנו צריך לקחת חלק בכל מאבק מעמדי אפילו הוא נעשה בידי ציונים (רחמנא ליצלן) כמו רן כהן. אפשר לגנות אותועל השתתפותו במלחמת לבנון, אבל צריך לקחת חלק איתו במאבק על הדיור הציבורי. חד"ש אינה צריכה לנקוט עמדות כמו זו של שמואל אמיר. עמדות כאלו סוגרות את התנועה כלפי חוץ, מרחיקות ממנה ציבורים שעדיין לא משוכנעים בעמדה אידיאולוגית של השפיץ של השפיץ. במקום לגנות את אמיר פרץ צריך להצטרף אליו. אני למשל גם אצביע עבורו ("הצבעה טקטית"). אבל גם מי שמצביע עבור חד"ש צריך לכרות ברית עם אמיר פרץ מיד אחרי הבחירות. עם הוא לא בעל ברית מעמדי, מי הוא בעל הברית כמה מאות פעילים מסורים של חד"ש? הגיע הזמן שנבין שהמאבקים המעמדיים אינם עניין של אחרית הימים (קץ הכיבוש או תנאים שיבשילו לקראת סוציאליזם). הם מאבקים מקומיים, ממשיים, ובעלי הברית נמצאים גם במפלגות שלכשעצמן אינן מפלגות מעמדיות, והן אפילו ציוניות.

  9. ערבים לא קומוניסטים! הגיב:

    התופעה של אנשים שעזבו את המפלגה הקומוניסטית ומתפרנסים אחר כך מאנטיקומוניזם אינה חדשה. אייזיק דויטשר כבר כתב על כך והקדיש להם כמה "מחמאות". בישראל אנשים מסוג זה מתאימים עצמם לסביבה ומאשימים את הקומוניסטים ואת "חדש" בלאומנות ערבית. אמזלק "יודע" שח"כ ברכה אינו קומוניסט. לעומתם יהודים, דב חנין למשל, כך הוא יודע, אמנם קומוניסטים – אבל מסתירים זאת. חבל אפילו להתייחס לזה ברצינות. יש רק לחזור על כך שאין ניגוד בין תמיכה במאבק לאומי צודק (כמו עצמאות פלסטינית או תמיכה באוכלוסיה הערבית) לבין קומוניזם, סוציאליזם או נאורות לכל סוגיה. דווקא אנשים בעלי מצפון חברתי חייבים להבין זאת. ש.א.

  10. נמרוד אמזלק הגיב:

    בסדר, בסדר, חברים. אני מבין שעכשיו כולם בפאניקה כי עוד כמה ימים הולכים לקלפי. נורא מעצבן שמישהו שיודע על מה שהוא מדבר משתף את קהל הגולשים בידע הזה. בסדר. הבנתי.

    אבל מה לעשות? כמו שיש מה שמעצבן אתכם יש גם מה שמעצבן אותי. אותי מעצבן למשל לראות אנשים בחד"ש ששוחחתי איתם ארוכות במשך השנים ועד ממש לאחרונה ושאני מכיר היטב את עמדותיהם, עוסקים כעת בהתחזות.

    פתאום מוחמד ברכה הוא קומוניסט דגול. דב חנין מקדיש פסקאות לא מעטות כדי להלל אותו בראיון ב"נענע". והנה גם כאן גיא נזכר פתאום שבעצם כולם בסדר שם בהנהגה.

    אבל אני הרי יודע מה נאמר על ברכה ועל שותפיו בפורומים קצת פחות פומביים… נו מילא. כנראה שצו השעה הוא יישור קו. או, בעצם, לא צו השעה אלא פשוט נורמה. אם טייחנו דברים אחרים בעבר (והרשימה ארוכה עד לעייפה) למה שלא נמשיך כעת?

    אבל אומץ לב אין כאן. בשביל להתקפל ולטייח לא צריך את חד"ש. ובשביל לזהות התקפלות כזאת לא צריך "מרקסיסומטר". צריך עיניים פקוחות, חשיבה ביקורתית והגיון בריא.

  11. גיא לשני המגיבים שמעלי הגיב:

    ל"ערבים לא קומוניסטים"- יש במפלגה אנשים, יהודים וערבים כאחד, שאינם נמצאים בה בגלל להט מהפכני אדום אלא מסיבות אחרות. אני מסכים כמובן לדבריך אבל בהחלט יש לפעול למען חיזוק הפן האידיאולוגי במפלגה.
    לנמרוד- לא אמרתי שאסור להשמיע ביקורת, וחד"ש נמצאת תחת חיצי ביקורת מכיוונים שונים בין השאר כאן באתר. כל עוד היא עניינית אני משתדל להתמודד איתה בכובד ראש. מפריע לי שאתה מחליט מי מרקסיסט ומי לא בנחרצות שכזו. מפריע לי עוד יותר שאתה כבר לא מבדיל בין מאבק נגד דיכוי לאומי לבין לאומנות. אבל הכי מפריעה לי העובדה שאתה מבטל בקלות כל כך רבה את המסגרת היחידה על פני המפה הפוליטית בה קיימת שותפות אמיתית, גם אם לא מושלמת, בין יהודים לערבים. בימים שבהם מתגלה כי 41% מהיהודים בישראל תומכים בהפרדה גזעית במקומות הבילוי זה די משמעותי בעיני…
    ואפרופו אומץ לב- לברוח כי לא הכל ורוד (או אדום במקרה הזה) ולהטיח השמצות מבחוץ זה באמת מעיד על אומץ לב.

  12. נמרוד אמזלק הגיב:

    גיא יקירי, אני לא ברחתי לשום מקום. הנה אני כאן מבקר בגלוי את מה שאני חושב שרקוב במפלגה שלכם שהיתה עד לא מזמן גם שלי. כאשר לאדם יש ביקורת כל-כך עמוקה ויסודית ועקבית ביחס למפלגה כמו שיש לי ביחס למק"י-חד"ש, מן הראוי שאותו אדם לא ימשיך להיות חבר בה ואחת כמה על כמה יכהן בפורום ההנהגה שלה כאילו "עסקים כרגיל". לכן התפטרתי. זו לא בריחה. זה יושר.

    אז שאני אבין: כדי להתמודד עם הגזענות בחברה הישראלית אתה מציע שנכניס לכנסת את ברכה שמסתחבק עם שליטי סוריה ושרץ להסתופף תחת צל קורתם של חבר המאפיונרים המכונים "רשות פלסטינית"? או את דב שמשום מה החליט להקדיש כמעט את כל זמן החשיפה התקשורתית שלו לנושאים אקולוגיים? תעשה לי טובה…

    כדי להתמודד עם הגזענות צריך תכנית פוליטית יצירתית שמסוגלת להתמודד עם הפחדים והאמוציות משני הצדדים (אני מניח שאתה מודע לאופן שבו מוצגים יהודים בפרסומי החברים היקרים מן החמאס שנהנים מרוב בקרב עמם?). איזו תכנית? לא, לא שתי מדינות. אפרטהייד ציוני כאן וחמאסלנד שם זה לא פתרון. זה אסון.

    הפתרון הוא פדרציה הפועלת על בסיס העיקרון של אחדות הנובעת מהפרדה והפרדה שנובעת מאחדות. דיאלקטיקה קוראים לזה. פעם, בימים רחוקים, היו גם במפלגה שלך אנשים שידעו מה פירוש המושג הזה.

    לשמואל אמיר – אין מאבק לאומי צודק. אין חיה כזו. יש מאבק אזרחי צודק. זכותם של ערבים ועברים בכל מקום ברחבי הארץ הזאת שזכויות האדם שלהם יכובדו במלואן. מה מנסה להשיג המאבק הלאומי מעבר לכך? תמיד עולה ממנו ניחוח של אקסקלוסיביות: אנחנו ולא אתם. בזה צריך להילחם גם כאן וגם שם. הדרך, כאמור, עוברת במודל הפדראליסטי.

  13. אלכס קון הגיב:

    נמרוד, כן במק"י, לא במק"י, בכל מקרה אתה מתייחס אל האידיאולוגיה שלך כאל מדע פוזיטיבי, ונדהם שיש אחרים שלא מחזיקים בעמדותייך. המאמר היחיד שלך שהתפרסם בגדה השמאלית דיבר בדיוק על כך שחלוקת הארץ לשתי מדינות היא "דיאלקטיקה מהפכנית" – היום הדיאלקטיקה היא פדרציה. אין לי בעיה עם שינוי עמדות, ואני בעצמי שיניתי הרבה מעמדותיי בשנים האחרונות, אך ראוי לאדם ששינה את עמדתו שלא יתנשא מעל אחרים כאילו עמדתו היא המובן מאליו ועמדתו אתמול היא "תודעה כוזבת".

  14. נמרוד אמזלק הגיב:

    צודק אלכס קון. אכן הגנתי בעבר על עמדה אחרת. אינני מסתיר זאת. להיפך – אני שמח כי הצלחתי להתגבר על השמרנות הטבעית של פעיל פוליטי "מקצועי" ולהיחלץ מדפוס מחשבתי מקובע שהפך למנטרה של השמאל הציוני והלא-ציוני גם יחד.עמדותי הערכיות נותרו כשהיו מאז ומתמיד. מה שהשתנה (וזה לא קרה ביום אחד) זו התובנה לגבי האופן בו רצוי לנסות ולהגשים ערכים אלו.

    אינני מתכוון להתנשא על איש ואני האחרון שיאמר שמה שאני מציע מובן מאליו או שהוא בגדר מדע מדוייק.עמדותי המדיניות הקודמות התאימו לנסיבות מסויימות ושירתו צרכים מסויימים. הנסיבות השתנו והצרכים גם הם. במצב כזה פוליטיקאי רציני ואחראי משנה את הפרוגרמה שלו. הסירוב לעשות כך (ואפילו לדון בכך!) מעיד על דוגמטיות. לכן הדבר שחורה לי כל כך אצל עמיתי לשעבר במק"י ובחד"ש הוא נכונותם לוותר על עיון רעיוני מעמיק ומקיף, על חשבון נפש היסטורי, על בדק בית ארגוני, על רלוונטיות ללמעלה משמונים אחוזים מן הציבור הישראלי. אדרבא – יעשו גם הם שינוי מחשבתי, יבצעו קצת ביקורת עצמית, יודו בטעויות.

    אבל לא. ולמה לא? אומר לך: כי ברגע שמק"י תהפוך למפלגה שמנהלת דיונים רעיוניים, ברגע שהיא תסלק מקרבה את האופורטוניסטים, ברגע שהיא תכריז שבניית מפלגת שמאל אמיתית דורשת הליכה במדבר שמחוץ לכנסת משך כמה זמן, ברגע שהיא תאמר זאת – ינטשו אותה רוב רובם של פעיליה. כפי שרבים פרשו כשהפסיקו לחלק מלגות לימודים לבריה"מ… אז מעדיפים לשמור על הקאדר המפוקפק הזה ורק שלא יאבד מימון המפלגות.

    לא מכובד בכלל. ואין שום דבר מתנשא בלציין זאת.

  15. עמי הגיב:

    נמרוד, אתה מיטיב לזרוק בוץ ולהשמיץ את חד"ש. בקשתי אליך, ענה ביושר על כמה שאלות:

    1. איזו מפלגה תומכת בעקביות במאבקי העובדים?
    2. באיזו מפלגה קיימת שותפות של יהודים וערבים, ולא על ידי ביטול זכויות של אחד העמים?
    3. איזו מפלגה דורשת בעקביות שלום, על בסיס סיום הכיבוש ופירוק ההתנחלויות?
    4. באיזו מפלגה ה"משק" הוא מצב העובדים ולא מצב בעלי ההון?
    5. באיזו מפלגה איכות הסביבה אינה סיסמה ריקה, כי אם דרישה לחלוקה מעמדית צודקת של המשאבים הטיבעים?
    6. ולסיום, לאיזו מפלגה אפשר להצביע בלי לתמוך בעקיפין בממשלתו הימנית של אולמרט?

  16. שמואל אמיר למיכה רחמן הגיב:

    מיכה רחמן מוצא הבדלים גדולים בין המפלגות – אני לא. אלא שאני ניסיתי גם להביא עובדות לביסוס גישתי. מיכה רחמן מסתפק באמונה בכוונותיו הטובות של עמיר פרץ ושל ה"עבודה" ( זה לא חדש אצלו) אבל היה רצוי לו סיפק לנו גם כמה ראיות. אני טוען שמאז ומעולם העבודה/מערך/מפא"י הכפיפו את צרכי העובדים לצרכי הקולוניזציה כלומר ל"צרכי האומה". כדאי לחזור ולעיין בספרו של שטרנהל: "בנין אומה או תיקון חברה?".
    מיכה רחמן מתעלם מעובדות. האם זה איננו נכון עמיר פרץ נסוג שמשכר המינימום האולטימטיבי מראשית הקמפיין? כאשר התנפלה התקשורת והמומחים לסוגיהם על פרץ בעניין זה הוא שלח בבהלה את ברוורמן ואת שלי יחימוביץ להסביר שלא צריך לקחת את זה כל כך ברצינות,, הרי ברור שזה לא יעשה מיד ובבת אחת אלא תוך שיקול דעת ובהתייעצות עם "גורמי המשק". כלומר נסיגה עוד לפני הקרב האמיתי , אחרי הבחירות. ואגב – היכן שלי יחימוביץ בימים אלה ?
    מיכה רחמן מייחס לי עמדות שמעולם לא היו לי והוא ודאי לא מצא אותם במאמרי. האם אני (או חדש) לא נתמוך בכל מאבק לעזרת עובדים ולא חשוב מי יזם אותו? מה כל בלבול המוח הזה עם רן כהן "הציוני"? האם רחמן רוצה ללמד אותנו לתמוך במאבקים של פועלים "ציוניים" ואנחנו לא ידענו?
    הבעיה האמיתית היא שהסתדרות ועמיר פרץ בראשה וגם רן כהן אינם יוזמים מספיק מאבקים בהם אפשר לתמוך . האם יש מישהו שתמך יותר בועדים הגדולים המושמצים מ"חדש"? בודאי יותר ממפלגת העבודה ומרץ גם יחד.(למרות ביקורת פנימית עליהן לעתים).
    אשר ליחס בין המאבק נגד כיבוש לבין מאבקי עובדים, מיכה רחמן ממש מסלף את עמדותי. היכן כתבתי שיש לוותר על המאבק המעמדי והחברתי למען המאבק נגד הכיבוש? ממש נבהלתי מדברי ידידי שעכשיו עלי לשאת על כתפי הדלות את האחריות לסבלם של העובדים, כי בגלל המאבק נגד הכיבוש הם יסבלו עד "אחרית הימים", והם יצטרכו עוד לרעוב בגלל אנשים כמוני. מיכה גם מספק הסבר קטן משלו לכך : זה טיבם של "הבורגנים האשכנזים מתל אביב". למען עמיר פרץ הוא מוכן גם להשתמש בכינויים מסוג זה כנגד חבריו בעבר. מכל מקום – עמדתי היא הפוכה – אני סבור שמאבק עובדים הוא נושא ,"בלי הפסקה", ביום ובלילה, בשלום ובמלחמה. מה שטענתי הוא שכאשר התותחים רועמים המאבק הזה נפגע. עוד אני טוען שאכן סיום הכיבוש הוא תנאי חשוב ביותר לקידום המאבקים החברתיים כולם. בעיקר טענתי שאין ניגוד בין מאבקים אלה.

    "טהרנות" ו"השפיץ של השפיץ" נראים למיכה כנראה ביטויים מתוחכמים במיוחד כנגד השמאל הרדיקלי. לי נדמה שבמידה רבה זו הצדקת עצמית של אנשים למה לא חרגו מן ההסכמה הכללית.
    אך בעיקר אלה התרסות ידועות נגד השמאל הרדיקלי שהוא רחמנה לצלן גורם להתרחקות הציבור מעמדות שהוא שבעצם משתוקק להגיע אליהן. זה נושא מעניין לכשעצמו שכדאי להרחיב עליו. כאן רק נשאל מה זה "השפיץ של השפיץ"? האם זו התביעה לנסיגה *מכל* השטחים? התביעה לצאת מירושלים הערבית? או שמא תמיכה בזכות הפליטים? למה באמת השמאל לא "יתגמש" קצת ואז ירכוש אולי תומכים רבים ואז נוכל כולנו יחד לתמוך באהוד ברק בקמפ דייויד. וכאשר הפלסטינים יתנגדו נדע למה אין לנו פרטנר, ונוכל לתמוך במפלגתו של עמיר פרץ שמכריז כבר עכשיו שאין הבדל בין העמדות המדיניות של העבודה לבין עמדות קדימה.
    עמדות השמאל הרדיקלי אינן שפיץ של שום שפיץ, ולא קוצו של איזה יוד. הן עמדות יסוד עקרוניות ויחד עם זאת תנאים הכרחיים להסכם עם הפלסטינים. בין הכרה בזכות הפליטים והתכחשות להן עוברת תהום. וכך גם ביחס לירושלים וגבולות 67. בסיכום אפשר לומר שהדרישה לוויתור על "הטהרנות" היא בעצם תביעה לוויתור על תמיכה בפלסטינים, וויתור בסוגיות שבלעדיהן לא יושג הסכם.

    מיכה הוא טקטיקן של קולו : אם הוא בעד מרץ הוא יצביע עבודה, אם הוא בעד חדש, יצביע מרץ. לטהרן שכמוני נראה שטוב יותר לשים פתק לפי נטית הלב בלי להסתכל כל הזמן לצדדים.

  17. דרומי הגיב:

    להגיד "אני אשים פתק לפי נטיית הלב בלי להסתכל כל הזמן לצדדים" זו טהרנות בצורתה הגרועה ביותר.

    הרי בטוח שאינך מסכים ב-100% עם עמדותיה של חד"ש. אין ספק שאתה חלוק על סעיף, ולו הקטן ביותר, במצע, לא שלם עם הרכב הרשימה לכנסת או דבר אחר. אם כך, מדוע אתה מצביע חד"ש? אם אתה לא מסכים עם אף מפלגה, לך עם נטיית הלב. שים פתק לבן (אתה מוזמן לכתוב עליו את עיקרי המצע האישיים שלך).
    אתה צודק – אל תסתכל לצדדים. אז מה אם הצבעתך עלולה להביא את ליברמן לקואליציה. אז תושבי אום אל פאחם לא יהיו אזרחי ישראל. ביג דיל – אתה הרי הלכת עם נטיית הלב שלך, וזה מה שבאמת חשוב.

    בפוליטיקה מה שחשוב זה ההישגים. אם תצליח לשכנע אותי שהצבעה לחד"ש אפקטיבית יותר מההצבעה לעבודה – אצביע לחד"ש. אבל לא אצביע לחד"ש בגלל שהעמדותיה קרובות יותר לשלי.

    46 חודשים בכל ארבע שנים אני עובד רק עם ארגונים שתואמים לחלוטין את העמדות שלי. בחודשיים שלפני בחירות, אני חושב פרגמטית – כי זו הפוליטיקה. עדיף להרגיש רע פעם בארבע שנים כי הצבעת לפואד, ולעזור לפועלי ישראל לקבל שכר מינימום שאפשר לחיות ממנו.

  18. יובל הלפרין הגיב:

    דרומי ורחמן מושפעים מהמיתוס השקרי שהופץ בארץ, כאילו ככל שהצבעה אידאולוגית יותר, כך היא אפקטיבית פחות.
    זו שטות מוחלטת,כמובן, שמתאימה לארץ מוכת קונצנזוס. בפועל, כשאתה כל הזמן "דורך על ביצים", ומפחד להתבטא מחשש שתהפוך למוקצה, אתה למעשה מיישר קו עם הגורם המבצע. לא זו בלבד שאינך בולם אותו, אתה אף מסייע לו.
    אם עמיר פרץ משבח את מדיניות ההרעבה בעקבות ניצחון החמאס, למשל, איך הוא בדיוק ישנה אותה? בפנטומימה? הרי ראינו שוב ושוב איך השמאל הציוני, מ-56′ דרך 82′ ועד 2003, שותק דווקא ברגעי מבחן, כי אז שרידי הסובלנות לביקורת נעלמים לחלוטין.
    כוחה של חד"ש הוא שהיא משליכה לחלל האוויר עמדות שנתפסות "קיצוניות", אך בשל העובדה שהיא אינה כבולה במשמעת קואליציונית ובאחריות מיניסטריאלית היא מפיצה אותן בהדרגה, ובמוקדם או במאוחר הרתיעה כלפיהן הולכת ומתרופפת, ואז השמאל הציוני מאמץ אותן וטוען שהוא החזיק בהן מאז ומעולם.
    כך היה עם היציאה מלבנון, מדינה פלסטינית, חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות ועוד ועוד.
    עובדה: חד"ש אמרה זאת קודם, אחר כך זה הפך לקונצנזוס. מסקנה: חד"ש משפיעה יותר מכולן. מש"ל.
    כמטיף בשער, או כילד הצועק "המלך עירום", חד"ש משפיעה הרבה יותר מאשר לו הייתה מתפתה להיכנס לקואליציה תמורת שר תיירות וסגן שר תחבורה…

  19. למיכה רחמן ואחרים הגיב:

    יש אנשים שהתחביב שלהם זה לאכול כובעים

    אז בתיאבון

  20. גיא לדרומי הגיב:

    הלוואי ויכולתי להאמין ששכר המינימום יעלה. בקדימה ישמרו את תיק האוצר ודן בן דוד כבר הכריז שהוא מתנגד בכל תוקף להעלאת שכר המינימום. הם מציעים מס הכנסה שלילי ואני מאוד מסופק אם הם יכנעו ללחצי העבודה.
    לאור נסיון העבר העבודה לא תשפיע הרבה בממשלת הימין שעומדת לקום כאן ולכן אני חושב שהאפקטיביות של חד"ש היא דווקא בהיותה באופוזיציה. אולי משם היא תוכל להשפיע על מרצ ועל פרץ לזוז שמאלה.

  21. גיא לדרומי הגיב:

    הלוואי ויכולתי להאמין ששכר המינימום יעלה. בקדימה ישמרו את תיק האוצר ודן בן דוד כבר הכריז שהוא מתנגד בכל תוקף להעלאת שכר המינימום. הם מציעים מס הכנסה שלילי ואני מאוד מסופק אם הם יכנעו ללחצי העבודה.
    לאור נסיון העבר העבודה לא תשפיע הרבה בממשלת הימין שעומדת לקום כאן ולכן אני חושב שהאפקטיביות של חד"ש היא דווקא בהיותה באופוזיציה. אולי משם היא תוכל להשפיע על מרצ ועל פרץ לזוז שמאלה.

  22. דרומי הגיב:

    ליורם – אני לעולם לוקח אחריות על מעשי. אלא שהצבעה למפלגת העבודה אינה תמיכה בלתי מסוייגת בכל מעשיה של מפלגה זו. כמו שאמרתי קודם, הצבעה בבחירות היא, לפחות לטעמי, אקט טקטי ולא ערכי.
    כדי להבהיר לעצמי את משמעות ההצבעה, אני מניח שבקולי יבחר חבר כנסת נוסף למפלגה שאצביע עבורה.
    אם אצביע לעבודה – אוסיף עוד חבר כנסת שיוכל להפעיל לחץ על חקיקת חוקים בסגנון חוק שכר מינימום וחוק פנסיה חובה, ויגדילל את כוח המיקוח של עמיר פרץ כשינסה להכניס את עצמו לאוצר ואת יולי תמיר לחינוך. מאידך, אני מכניס חבר כנסת שיתמוך, יש להניח, בהרעבה של תושבי עזה ובהפרות חוק כמו זו שהייתה ביריחו. אלו דברים שכל בר דעת צריך למנוע, אם יש ביכולתו. אך האם זה ביכולתי?
    הצבעה לחד"ש תכניס, לצורך הניסוי המחשבתי, את חבר הכנסת הרביעי של התנועה. חבר כנסת שיהיה משמעותי מאוד בהצבעות צמודות בכנסת בנושאים חברתיים, ושניתן להניח כמעט בודאות שעם עמדתו אסכים לעיתים יותר תכופות מאשר עם זו של חברו מהעבודה.
    מאידך, המדיניות כלפי הפלסטינים מתעצבת כמעט רק בממשלה, ולכנסת לא תהיה השפעה עליה. חבר הכנסת שהכנסתי מחד"ש לא יוכל להשפיע על ההרעבה בעזה או על הפעילות ביריחו. השפעתו היחידה תהיה כאשר ימנע בעת "תוכנית ההתכנסות" (זה השם החדש, לא?) של אולמרט.

    האפשרות השלישית היא, כמובן, הימנעות מהצבעה. הרגשה נפלאה למשך ארבע השנים הקרובות, תמורת אצבע שלא תהיה שם נגד אישור תקציב ביבי-אולמרט הבא. ערעור על הלגיטימציה של הפרלמנט? אולי בקרב המשוכנעים.

  23. דרומי הגיב:

    ליובל – לא ברור מהיכן הבנת שאני חושב שהצבעה לחדש אינה אפקטיבית. כל מה שאני חושב זה שהצבעה למפלגת העבודה, בצורה חד פעמית בבחירות האלה, היא יותר אפקטיבית מאשר ההצבעה לחד"ש.
    ההחלטה שלי היא נקודתית, מעולם לא הצבעתי עבודה ויש להניח שגם לא אצביע עבודה בעתיד. להערכתי, השימוש הטוב ביותר לקול של השמאלן הרדיקלי בבחירות האלו הוא תמיכה בשמאלן הרפורמיסטי – כי כרגע חשוב להציב אלטרנטיבה לנאו-ליברליזם המשתולל. יש להניח שאם מטרתי תצלח, ועמיר פרץ יקבל כוח משמעותי – אגיד בבחירות הבאות שיש לחזק את השמאל הרדיקלי כדי למשוך אותו שמאלה וכדי לייצג עמדות שמאל אמיתיות. כרגע, בנקודת זמן זו, זה לא המצב לטעמי.

  24. ל"שמאלן רפומי". הגיב:

    הלואי והבחירות האלה היו על נושא הניאוליברליזם. והלואי דוברי העבודה (או מרץ) היו יוצאים נגד הניאוליברליזם. והלואי שהצטרפותם של "שמאלנים רפורמיסטים" לאנשי העבודה היתה מעלה הישגים כלשהם אפילו בתוך הניאוליברליזם.
    אך הרי ידוע לכל שהבחירות הן משאל בעניני כיבוש ושלום. קול עבור העבודה הוא גם קול עבור קואליציה עם קדימה ולכן קול בעד המשך הקזת הדם ונגד השלום. .אני מציע לדרומי, לפני שהוא מצביע הפעם עבור העבודה, לקרוא מאמרו של גדעון לוי היום בהארץ בידון. ש.א.

  25. דרומי הגיב:

    אם שכר מינימום כמנוע לצמיחה, התנגדות להפרטות והתחייבות להגדלת גרעון אינן יציאה נגד הנאו-ליברליזם, כנראה שאנחנו לא מגדירים נאו ליברליזם אותו דבר.

    ועל מה הבחירות האלה – אני שמח ש’ידוע לכולם שהן משאל עם בעניני כיבוש ושלום’. לטעמי, ה’ידוע לכולם’ נשמע כמו תירוץ מצויין לחלק את ההצבעות בין קדימה לליכוד הנאו-ליברליות.

    וכן, אני יודע שיש להניח שהמועמד שאכניס לכנסת יכנס לקואליציית קדימה. לא טוב לי עם זה. אבל מאידך, אני יודע גם שהצבעה לחד"ש או אי הצבעה לא ישנו את היווצרותה של קואליציית קדימה, ולא ישפיעו על זהותו של שר הביטחון – ולהצבעה לעבודה יש סיכוי לעשות זאת. (לא שעמי איילון הוא גליק גדול, אבל הוא עדיף על מופז ודיכטר, אבירי החיסולים). הצבעה לחד"ש, אן אי-הצבעה, לצורך העניין, הן חסרות משמעות לטווח הקצר בנושא השלום. ההשפעה שלהן היא בטווח הארוך, ביצירת תודעה. בבחירות האלה, באופן חד פעמי, נראה לי נכון לוותר על זה לטובת דברים אחרים.

  26. מי חיסל יותר ערבים? הגיב:

    דיכטר ומופז הם אבירי החיסולים? הלא עמי איילון טען שהוא הרג יותר ערבים מכל אחד אחר.

  27. מרית הגיב:

    ובלי גושי ההתנחלויות, הגדה המערבית הינה שטח מספיק גדול למדינה פלסטינית? ומה עם עזה, איך מחברים את שני החלקים האלה? מה דעתכם על פדרציה עם ירדן או עם סוריה?

  28. למרית הגיב:

    בכל ההסכמים עם הפלסטינים סוכם תמיד על מעבר ריבוני פלסטיני מהגדה לעזה. בפרוס שלום זאת לא תהיה בעיה.
    פדרציה עם ירדן וסוריה או של כל המזרח התיכון למה לא? אם זה יהיה רצון הארצות הנוגעות בדבר. אולם חנאי מוקדם שכל הסכם כזה ייעשה בין ארצות עצמאיות, כלומר כאלה שהשיגו את העצמאות הלאומית שלהן ומוכנות מרצונן לכמה מגבלות של העצמאותן. ש.א.

  29. מיכה רחמן הגיב:

    כמה הבהרות בתגובה לתשובה של שמואל אמיר.

    ייתכן ובלהט הכתיבה עלו כמה ביטויים מוגזמים, ואני מצטער על כך. בודאי שלא התכוונתי לשום התייחסות לעמדות של שמואל.אני מסכים עם הכתוב בתשובה שגם שמואל אישית וגם חד"ש יודעים מהו מאבק מעמדי, ובודאי חד"ש ונציגיה בהסתדרות ובכנסת גם יוזמים וגם מצטרפים למאבקים כאלה.כמי שהצביע לחד"ש עד לבחירות האחרונות, והיה שותף גם למאבקים חברתיים של חד"ש, לא נראה לי שצריך להגזים בוויכוח או בהערכת המרחק בין העמדות דווקא בין הקרובים, אם התגובה שלי יצרה מרחק כזה אנימצטער גם על כך.
    ההתייחסות שלי הייתה פירוש למאמר. ייתכן שפירשתי לא נכון,אנסה להביא כאן בתמצית את הטענות: עדיין יש חילוקי דעות לגבי השאלה של ההבדלים בין המפלגות, לדעתי יש הבדל וחשוב לראות אותו. אני חושב שמפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ עשויה להיות מפלגה שונה מזו של מפלגת העבודה בעבר שעליה נכתב הספר הנזכר בתשובה של שמואל. ולכן צריך לתת לה צ’אנס. אני סבור גם שחשוב לראות מאבקים מעמדיים ספצפיים, גם אם הם נעשים על ידי מפלגה ציונית, וחשוב היה להצביע למפלגת העבודה כדי לקדם אפשרות של מאבק מעמדי בשל ההזדמנות שנוצרה, למרות שייתכן כמובן שבעתיד יתברר שפרץ הולך בכיוון אחר. חשוב היה להצביע לו, והיום לדאוג שכן תנוצל ההזדמנות. השורשים העמוקים יותר של גישה זו הם שלדעתי שינוי חברתי בחברה שלנו יכול להעשות על ידי מפלגת המונים סוציאל-דמוקרטית. עמיר פרץ הביא סדר יום חברתי שלא היה קודם ואולי יצור הזדמנות להקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית אפילו מתונה.לדוגמה: כדאי לשים לב שלמרות כל הביקורת על טוני בלייר הוא צימצם את פערי ההכנסות בבריטניה והגדיל את ההוצאה החברתית בין השנים 1999-2004 ב – 37%. ועוד מעשים טובים (עופר סטיבנסון באתר העוקץ מיום 12.2.06.).הדעה הרווחת כאילו הניו-לייבור של בלייר דומה לשמרנות המוצהרת של תאצ’ר פשוט לא מתיישבת עם העובדות (תלוי כמובן אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה או הריקה). ככה שייתכן ויהיו גם עובדות לגבי עמיר פרץ צריך רק לחכות. ושוב, יש חילוקי דעות לגבי השאלה של השמת המאבק בכיבוש כמאבק ראשון המכסה על השאר או מקביל למאבק החברתי.

  30. למיכאל רחמן הגיב:

    פתקים הרבה – אותו הקול

    למיכה רחמן 2006-04-06 08:45:03 (85.250.213.214) [ אשר | מחק ]

    במאמרי כתבתי : כיצד יכול עמיר פרץ להביא שינויים חברתיים אמיתיים כשר אוצר בממשלה ניאו-ליברלית? בינתיים צריך לשאול כיצד יוביל פרץ שינויים חברתיים כשר ביטחון אצל אולמרט?. אחרי התרגיל המסריח שלו הבנו דבר אחד, שאלת הכיבוש היא לא בעלת עדיפות גבוהה אצלו. היא יכולה להמתין עד שיבצע מהפכה חברתית בעזרת האיחוד הלאומי. האם אני צריך להסביר שזו לא שאלה עיונית? אכן שאלת הכיבוש היא במרכז הפוליטיקה הישראלית ולכן יש להתייחס אל מפלגות שונות בהתאם לעמדתם כלפיה. ודאי יש הבדלים בין מפלגות, אבל כאשר לבסוף הן כולן מתיישבות סביב שולחן ממשלת המשך דיכוי הפלסטינים, מה ערך להבדלים ביניהם?
    איני מבין יציאתך להגנתו על טוני בלייר. אני קורא את החומר של השמאל הרדיקלי באנגליה ולא מצאתי שם "הבנה", לבלייר. בכלל אמונתך במפלגות סוציאל-דמוקרטיות היא תמוהה בעיני – לאלה בעולם ובעיקר לזו שבישראל. הרי מפאי-מערך-עבודה הייתה הכוח הקולוניאלי-צבאי המוביל בחברה הישראלית.
    כן לבסוף יבוא שינוי גם כאן, (אני אופטימיסט בלתי נלאה) אבל הוא יבוא בעיקרו כתוצאה של מאבק הפלסטינים לעצמאות. בחברה הישראלית אין כוח מספיק לשינוי זה – הרי היא מצביעה בעד אולמרט-פרץ.
    ולבסוף:למה לאיש שמאל להצביע לממשלת ימין במקום למפלגה הנאבקת בכל כוחה (הדל) למען שינוי חברתי סוציאליסטי? אם לא זכרת את מעשי אהוד ברק בא עמיר פרץ ומלמד אותנו פרק נוסף שרצוי לנו להשתחרר מאשליות. יד על הלב – אינך מצטער עכשיו על תמיכתך בפרץ?
    בידידות שמואל

הגיבו לנתן אבויון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים