הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 במרץ, 2006 50 תגובות

די בהצצה אקראית אל נבכי תוכניות הלימוד של מדינת ישראל, ועבור דרך ספרי הלימוד המאושרים לדורותיהם, עד עצם ימינו אנו ממש, כדי להיחשף מול אמיתה נוראית, רוויה בז’דאנוביזם פטריוטי מעוקם: כיצד ננחיל לתוך מוחם של הדרדקים את המסרים שלנו, של הממסד, שהרי אין כמו עיצוב החברה דרך לישת הילדים / הנוער ואפייתם בתבנית הנכונה, בחום הנכון ובזמן הנכון. ואין מקצוע דיסציפלינארי יותר מתאים מאשר היסטוריה.

חשבו, אמרו ועשו: נפתח לעצמנו את הנראטיב האחד והיחיד – היהודי/לאומי/ציוני, ובאופן זה נחזק את הלגיטימיות שלנו פה באזור, נפחית ונצמצם במקביל את הלגיטימיות של "האחר" – הערבי/הפלשטיני.


ראשית ימיה של המדינה עמדו, כידוע, בסימן התורה הבנגוריוניסטית של "כור ההיתוך", ולטובת רעיון עיוועים זה נרתמו כל המערכות, ובכלל זו החינוכית, ובפרט הוראת ההיסטוריה. תורת "כור ההיתוך" אמורה היתה, בהגדרה המוסרית והמהותית, להיות קונגלומראט סינקרטיסטי, אך למעשה מדובר היה על מחיקת זהויות מסורתיות, חברתיות ואתניות, של ציבור שלא הגיע מתוך מקורות התפוצה של מזרח-אירופה אלא מארצות האיסלם.


לאמיתו של דבר שורשי תורת "כור ההיתוך" נבעו מתוך האינדוקטרינציה של המציאות הארצישראלית-מנדטורית: הגעת רוב-רובם של העולים מארצות מזרח-אירופה ויצירת תרבות מזרח-אירופית בארץ, בשטחי השליטה המנדטוריים. ההנהגה של היישוב יכולה היתה, כמובן, לדאוג להבאתם של עולים מארצות האיסלאם, אך מחשש לאובדן שליטת הרוב (המזרח-אירופי) ומכיוון שמספר הסרטיפיקאטים היה מדוד, המשיכה הארץ לקלוט מהגרים מכיוון אחד בדרך-כלל.


תורת "כור ההיתוך" השתלבה היטב עם העקרונות הלאומיים, שהחלו להתפתח כבר מראשית המאה ה-20, ואף קודם לכן, על אדמת אירופה. מדובר על התמצית הציונית שחזונה "מלחמה בגלות ובגלותיות". "מלחמה בגלות" משמעה עלייה לארץ ו"מלחמה בגלותיות" משמעה יצירת מיתוס ואתוס של הישראלי החדש: החסון, השזוף, הרענן, הפעיל בעבודה יצרנית, האוהב אדמה, הדובר עברית, הפטריוט והלאומיסטן, ובתמצית – כל מה שמונגד ומהופך ליהודי הגלותי.


יצירתו של ה"צבר" הקלאסי והתנחלותו במציאות המנדטורית, ואחר-כך הארצישראלית, סימלה את המודל הרצוי, שאליו חתרו כל אבירי תורת "כור ההיתוך". כלומר, אין מדובר במין תרכובת או תערובת תרבותית של מערב ומזרח, אלא מחיקת זהויות מזרחיות והטמעת העולים מארצות האיסלאם אל תוך המודל ה"צברי" האידיאלי. גזענות? חומר למחשבה!


ואת מי שכחנו בכלל הציבור המנדטורי/הישראלי? את ה"מיעוט" הערבי, המוסלמי והנוצרי. "מיעוט" זה נתפס כאויב (ובמקרה הטוב כעוין), כשונה ובוודאי כנחות. לגביו אין מה לעשות: לא לחנך ולעקור מהוויות גלותיות, כמו ביחס ליהודי מזרח אירופה; לא להכניסו למערבל של כור ההיתוך. הוא יהיה כמו שאנו היינו "היהודים של הפריץ", או "היהודים של הח’ליף", ו"שיגיד בכלל תודה".


נו. אז איך מתמודדים ביחד עם מספר יעדים, שכולם לאמיתו של דבר ענפי אותו עץ: צבריות, כור-היתוכיות, פטריוטיזם ועל הכל – קולוניאליזם: קביעת עובדות פיזיות ומהותיות על אדמת המנדט ואחר-כך ישראל (התיישבויות, שליטה על עם אחר והפיכתו לחוטב עצים ולשואב מים ולגיטימציה על "ארץ האבות")?


דרך ההתמודדות הטובה ביותר התמצתה בשטיפת-מוח (אופס, סליחה – בחינוך), שהיא המלה המכוערת, טרם התכבסותה למונח "חינוך". נושאי הלימוד בתחום ההומניסטיקה, ובעיקר ב"מולדת" (זוכרים את המונח?!) – גיאוגרפיה, ב"עברית" (סיפורת ושירה), קצת תנ"ך והרבה-הרבה היסטוריה.


ההיסטוריה – הוראתה ולימודה – קיבלה בנידון מעמד משודרג, מכיוון שבשם "העובדות", "מדעיות" הדיסציפלינה "והאידיאות" – הרעיונות, היו אמורים להתייחס בכובד ראש לכל מה שאומרת המלה הכתובה שבספרי הלימוד, לכל תוכנית "מרשימה" של משרד החינוך ולכל מה שיוצא מפיו של "המורה בישראל" – האוטוריטה שאין בלתה ואין זולתה לדרדקי החברה.


דוד בן גוריון, הרבה-הרבה לפני שירד לשדה-בוקר והתמכר לתנ"ך, הפליג בכל מיני הזדמנויות, והחזיקו-החרו אחריו רבים וטובים, כיאה למין סטליניזציה (עיינו ערכי "סטלין"/"קגנוביץ’") ואף איבחן יעד משיחי, היסטורי ופארה-היסטורי המזומן לעם ישראל בקרב אומות העולם – "אור לגויים" (היזכרו, לשם-משל, במגילת העצמאות), כשמשיחיזם זה מתחבר מצוין לתפיסת "קיבוץ הגלויות", ומכאן ועד "כור ההיתוך" המרחק והזמן קצר ביותר.


נוצר כאן מסר ברור של ההנהגה כלפי כל המערכות השונות, ובעיקר החינוכיות, בנוסח גלוי וסמוי של "חברים, תתחילו להתעורר!".


ההתעוררות, כאמור, פעלה בעיקר, איך-לא, במערכת החינוכית הפורמלית והבלתי-פורמלית. פורמלית? בראש ובראשונה חקיקת "חוק לימוד חובה" כבר ב-1949 ומינויו של ההיסטוריון הלאומי בן-ציון דינור כשר החינוך. הלה הכריז בראש חוצות כי "חובה על המדינה לחנך את אזרחיה להזדהות מלאה ושלמה של היחיד עם המדינה". בהוראתו של דינור, המגובה על ידי ממשלת ישראל, אמורים היו בתי הספר לחנך את פרטי החברה בהתאם לחזון הציוני. ברוח זו נכתבו ספרי לימוד וגובשו מערכי שיעור, ובפרט בהוראת ההיסטוריה, שנועדו להנציח את הילתו האמיצה והגבורתית של עם ישראל. הושמו דגשים על אירועי עבר, קדום ככל שניתן, כגון התנחלות, שופטים, מלוכה, המקבים-החשמונאים, המרידות כנגד רומא, קנאי המרד הגדול, בן כוסבה ועוד, הכל בסימן של הכוחנות היהודית הקדומה, בבחינת מיתוס-עבר לטובת ההווה והחזון הציוני: פטריוטיזם מזה וקולוניאליזם מזה.
לא-פורמלית? גרירת תלמידים – ילדים ובני-נוער – לאתרי עלייה לרגל כגון מצדה, ארבל, תל חי, דגניה, נגבה ועוד; קידוש טקסים פטריוטיים בבתי הספר והכוונת הפעילות של תנועות הנוער בכיוון של פטריוטיזציה עד כדי נכונות להקרבה עצמית.


חלפו כשש שנים מאז קום המדינה וחמש שנים מחקיקת אותו "חוק לימוד חובה", והתגבשה לה תוכנית הלימודים הראשונה בהיסטוריה, ומתוכה מזדקרת מיד המשימה הלאומית, האתנוצנטרית, הפטריוטית, הקולוניאלית – לטעת בקרב הילדים את "האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה". נשמע כמו חסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה, אך אין זה פשוט כלל ועיקר. כל המערכת כולה, ובפרט מורי ההיסטוריה וספרי הלימוד מצווים להגיש דברי-ימי-עם-ישראל מפונטזים, מסוננים, מעוותים … ובלבד שישירו "מה יפית" למדינה.


מה חסר לנו? יצירת נראטיב אחד, ציוני, של מדורת השבט, שהרי באנו לכאן "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", "למדבר-ציה-ושממה", "לביצות וליתושים", "לקדחת ולטרשים". אז מה עושים? מנסחים עוד משפט אחד בכלל תוכנית הלימודים, שעניינו – העמדת קורות עם ישראל במרכז היצירה, כאשר שאר התרבויות והעמים פשוט נילווים לו, נפולים לידו.


לרעיון זה התחבר החזון התנ"כי של "אור לגויים", והרי לכם סיפורו של עם קדום, גיבור ואמיץ, שהוכה עם הזמן על-ידי "הרעים" – ממלכות קדם, הקריב עצמו למען חזונו, גלה מארצו ושב אליה, אל שיממונה וכנופיות השודדים שפעלו בתוכה, מתוך תשוקה גורלית והיסטורית להקים בה את מורשתו ולהיות אור לגויים.


וכך גדל פה בארץ, לנגד עינינו ממש, דור שלא ידע את אמיתות העבר, שטבל בתוך דיספרופורציה היסטוריוזופית, בכללה גם העדר לימוד השואה עד לשנות ה-60, ומרגע שכבר לא ניתן להסתיר את "בושתם" של "ההולכים כצאן לטבח", המציאה המערכת השלטונית ומשרד החינוך בראשה את "הפטנט" – יחד עם יום השואה נולד גם "יום הגבורה", ולמרות שמרד התחולל רק בגטו אחד, הופנם והוטמע רושם מוטעה כאילו בכל מקום מרדו והתנגדו. שהוצדקו כל פעולותיו כנגד "הרעים", והופנמו בו מסרים לאומיים-לאומניים. והקולוניאליזם איהו? בעצם שיבוח ההיסטוריה היהודית; בעצם ההפגמה (מלשון פגם) של תרבויות "זרות", של הגויים; בעצם התעלמות מהנראטיב הערבי בכלל והפלסטיני בפרט ועוד.


נכון שמאז קום המדינה נשמעו פה ושם, ומפי גדולים וטובים בתחום מערכת החינוך, שיש לעשות את מירב המאמצים כדי שהוראת ההיסטוריה ולימודה יתבססו יותר על חשיבה היסטורית, על ביקורתיות, על ספקנות מדעית ועוד, אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד, הכלבים הנאמנים של הדיסציפלינה ההיסטורית נבחו את שלהם והשיירה עברה את שלה.


בשנות ה-60 התנהלה כידוע מלחמת ששת-הימים, אשר צבעה את צה"ל בגווני הדר וזוהר וכל שדרות החברה הארצישראלית והיהודית ברחבי העולם התמלאו גאווה לאו-בת-כיבוש ונסיגה. ההשתלטות האגרסיבית על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה וראשית מפעל ההתנחלות, לא יכלו שלא לשמש מנוף לצמיחתם של רעיונות משיחיים-כוחניים-פטרנליסטיים-גולייתיים. זאת ועוד, ראשית קליטתם של פלסטינים לעבודה בישראל, חיזקה את היסודות הנ"ל והוסיפה להם את הממד הקולוניאליסטי, כזה, שבמידה מסוימת ריפד תחושות של נקמנות כלפי כל מי שחשב שהיהודים חלשים, נרפים ומוגי-לב. היה כאן גם מעין תשובה ניצחת לסינדרום המביש של "ההליכה כצאן לטבח" בשואה והצגתו של הישראלי האחר, האגרסיבי, הקולוניאליסטי.


ומה חשבתם, שתופעות ואירועים כאלה לא יתבטאו בתחומי מערכת החינוך, תכניה וסמליה, ובכללם אותם "חיבוטי"-אנדרטאות. מוקדי העלייה לרגל הקלאסיים, כגון מצדה, דגניה ותל-חי שקיבלו גוונים יותר לאומניים, ונוספו לכך האתרים שנכבשו בירושלים המזרחית.


בקיץ של שנת 1969 ייחדה הסתדרות המורים שלושה ימי עיון לדיון בדילמות שהעלתה מלחמת ששת הימים, ובעיקר בנושא "הסכסוך הישראלי-ערבי". נידונה אז השאלה, האם יש צורך וצדק לערוך שינויים בתוכניות הלימודים בתחום הוראת ההיסטוריה. הפתיע אז בנאום הפתיחה פרופ’ יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר והיסטוריון בכיר באוניברסיטה העברית, כאשר קרא, אקס-קתדרה, לנוכחים, לזנוח את העמדות הנושנות, הדוגמטיות, המתנשאות ביחס לערבים. הוא הציע להמיר את התוכניות הקיימות במשרד החינוך בתוכנית חדשה, שהיא, כלשונו "חינוך לאמת", שיאזן בין הנראטיבים – הציוני והפלסטיני.


דבריו עוררו מחלוקת והדי פולמוס, והממסד המפא"יניקי, "הכאילו שמאל", הטיח בפניו עלבונות וחרפות, כאילו הוא משרת את האויב, מחליש את האמונה ב"צדקת הדרך" ועוד. נו חברים. לבכות או לצחוק?!


ב-1973 פורצת מלחמת אוקטובר ("יום הכיפורים"), שמיד הוצגה כנס משמיים, כמינוף משיחי, כהתכנסות כל "הבנים" מחו"ל, ממש בדומה לקנאי המרד הגדול ברומאים, ובכוונה הושכחו כל ההזדמנויות ערב המלחמה לחתום על הסכם שלום עם המצרים, והדבר מתבטא בספרי הלימוד של אותן השנים, וכמובן שבתוכניות הלימודים. משרד החינוך יצר מין ציר מחושל בין מלחמת 1967 למערכת 1973, שבתוכו המשיכו לזרום כל אותם מסרים לאומיים-לאומנים, פטרנליסטיים, קולוניאליים, ובעיקר דרך כיבוס הביטוי "שטחים כבושים" ל"שטחים מוחזקים", "שטחים משוחררים", או סתם "השטחים".


באמצע שנות ה-70 בדיוק הוציא משרד החינוך והתרבות תוכנית חדשה, כמעט מהפכנית, להוראת ההיסטוריה וללימודה, אשר אמורה היתה לתקוף את הנושא החל מכיתה ג’ ועד כיתה י"א-י"ב, מן ה"קל" אל ה"כבד", מן ה"מוחשי" ל"מופשט", מן ה"סיפורי" ל"עובדתי", ומה שחשוב באמת, ולפחות ברמת התוכנית, היה השילוב בין תולדות עם ישראל להיסטוריה הכללית, אלא מאי? תולדות עם ישראל ובמיוחד – הציונות – קיבלו ממד בלתי-פרופורציונלי, הן מבחינה כמותית ובוודאי שמבחינה איכותית, ושוב חזרה ההירואיזציה, ושוב השתרבב והזדקר הנראטיב האחד, ושוב התגלו העיוותים הקלאסיים שבלימוד השואה (כמו גבורה מול רפיסות).


זאת ועוד, הבה נעיין באחת המטרות המרכזיות של לימוד ההיסטוריה, כפי שהוכתבה/הונחתה על ידי משרד החינוך והתרבות. הסכיתו ושמעו: "טיפוח רגש ההזדהות עם העם והמדינה, על ידי הכרת ייחודו של עם ישראל בין העמים, מבחינת מהותו וגורלו, הכרתן וכיבודן של המסורות התרבותיות ושל צורות החיים אשר התגבשו בעמנו, הכרתן, הבנתן והערכתן של הדמויות ההיסטוריות העיקריות בתולדות עמנו וטיפוח ההכרה בשותפות הגורל ובאחדותו של העם היהודי".


אז אוי לעיניים שכך רואות ואוי לאזניים שכך שומעות, ואם זה לא ז’דאנוביזם, איני יודע ז’דאנוביזם מהו?


אז שימו לב: ראשית – מצד אחד רוצים פרופורציונליות היסטורית, ומנגד מרסקים זאת על-ידי הצגת ייחודו של עם ישראל; שנית – "טיפוח רגש ההזדהות עם העם והמדינה" המדיף ריח חזק של פטריוטיזם (והבה ניזכר במימרה של "הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל") ואולי עד כדי "טרומפלדוריזציה". ומה באשר לצדדים האפלים בתולדות העם, האם גם עימם נזדהה; שלישית – היכן "הנראטיב האחר"? הוא נעלם-מועלם ומשרת את התפיסה הקלאסית-ציונית של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם"; רביעית – תיאום בין הוראת ההיסטוריה ולימודה לבין משיחיזם תנ"כי ונבואיות קדומה של "אור לגויים".


המהפך הפוליטי של 1977 רתם, איך-לא, את תוכנית הליבה של לימודי ההיסטוריה, לטובת משימותיו הלאומיות – לאומניות – פטריוטיות – קולוניאליסטיות. תוכנית תשל"ה פשוט נפלה לידיו כפרי בשל ועסיסי.


באמצע שנות ה-90 נוסחה תוכנית לימודים חדשה בהיסטוריה, שהיתה למעשה מעין גרסה משופצת של תוכנית תשל"ה. כלומר, גם הפעם הובלט נושא השילוב בין תולדות עם ישראל לבין ההיסטוריה הכללית, גם הפעם דובר על הפלורליזם התרבותי וגם הפעם הובטח להתייחס לנראטיב האחר. אלא מה? חזון לחוד ומציאות לחוד, ואף אותה מטרה שהוזכרה לעיל ("טיפוח רגש ההזדהות…") חזרה על עצמה באותן מלים.


והבחינה הכמותית? יש פה מין הטעיה והטיה: הפותח את ספרי הלימוד, ובעיקר לחטיבה העליונה, התיכונית, לקראת בחינת הבגרות (וכותב שורות אלה אף פירסם מספר ספרים בנידון), אכן יתרשם, כך על-פי כוונת הכותבים והמפרסמים, משילוב ה"היסטוריות" – יהודית וכללית, אלא שעל-פי תוכנית הלימודים לבגרות מושם דגש חזק מאוד על תולדות עם ישראל, ואין בהן, פשוט-לא-להאמין, אפילו נגיעה אחת לתולדות המזרח-התיכון במאה ה-20, כאילו היחידים שנאבקו למן עצמאותם וריבונותם היו היהודים.


בתקופת שרותה (מלשון "שר", "שירות" ו"שררה") של לימור לבנת בצמרת משרד החינוך והתרבות נרתמו כל המערכות בצורה גלויה וסמויה לטובת "ההזדהות עם העם והמדינה", לטובת חיסול "הנראטיב האחר" ולטובת הטמעת מסרים יהודיים, כמעט משיחיים בקרב הדור הצעיר. כחלק בלתי נפרד ממגמה זו התנהל מעין ציד מכשפות ומסע צלב כנגד היסטוריונים "חורגים", "טועים-ומטעים", "תינוקות שנישבו", כגון מחברי הספר "עולם של תמורות", שהוא יצירה ערכית להוראת ההיסטוריה בחטיבת הביניים. ועדת החינוך של הכנסת התכנסה ב-2003 והמליצה, שומו-שמיים, לפסול את הספר כספר לימוד, מכיוון שהוא מבוסס על תפישות פוסט-ציוניות ("געוואלד"!), ואם זה אינו אוטו-דה-פה, איני יודע אוטו-דה-פה תרבותי מהו?


הקצף גם יצא על ספרו של פרופ’ אייל נווה – "המאה ה-20, על סף המחר" – אף הוא ספר לימוד לחטיבת הביניים, שיצא לאור בשנת 1999, וש"העז" לציין כי במלחמת 1948 בוצעו פעולות גירוש של ערבים משטחי המדינה, ודברים דומים כתב פרופ’ אלי בר-נביא בספרו "המאה ה-20 – תולדות עם ישראל בדורות האחרונים", ואף ספרו לא זכה להיכנס לפנתיאון המאושר של ספרי הלימוד ה"מכובדים".


בספרו של ד"ר אליעזר דומקה, "העולם והיהודים בדורות האחרונים", שאושר על-ידי רשויות הממסד – משרד החינוך והתרבות, מכווצת מאוד ההתמודדות עם בעיית הפליטים הפלסטינים, ובספרה של שולה ענבר "תקומה ומדינה בישראל ובעמים בזמן החדש, 1970-1945″, מתעלמת המחברת בכלל מהיווצרות בעיית הפליטים.


מול זאת נציין את מפעלם החשוב והמבורך של הפרופסורים דן בר-און וסאמי עדוואן, שהפיקו ספר לימוד ובו איזון עדין בין שני הנראטיבים והתמודדות ראויה בנושאים דילמטיים כגון הצהרת בלפור, מאורעות תרפ"ט, מלחמת תש"ח ועוד. מיותר כמובן לשאול האם משרד החינוך היה מוכן לאמץ אל קרבו ספר "מרדני" ו"חוצפתי" שכזה. מעניינת מאוד היא ההתייחסות המקפת של הספר לאירועי תרפ"ט, כאשר מצד אחד מוצג הנראטיב הידוע של הטבח בחברון, ומנגד מעשה הפרובוקציה הקטלנית של השוטר חינקיס בחברון.


רק לאחרונה יצאה המהדורה המשופצת של "100 מושגי יסוד" מטעם משרד החינוך והתרבות, שעניינם מורשת, ציונות ודמוקרטיה, בבחינת חובה על תלמידי חטיבות הביניים, ולמרות מתיחת הביקורת כנגד המהדורות הקודמות (שכותב שורות אלה לא טמן את ידו בנידון בצלחת), עדיין במסווה של "ציונות" ו"דמוקרטיה" הושחלו-התגנבו כל מיני מושגים הפוגעים, ראשית, באיזון בין שלושת הנושאים, ושנית – המציגים רק את בשורתו של הנראטיב האחד, הוא הנראטיב הציוני.


לסיכום: מאז ההיערכות הראשונה של משרד החינוך לקביעת מסמרות ואמיתות להוראת ההיסטוריה בבתי הספר בארץ, הדריכה אותה האוריינטציה הפוליטית של העמקת מסרי הציונות, הלאומיות וגלישה ללאומנות: עיוותים היסטוריים המבקשים ליפייף את המפעל הציוני מראשיתו, תוך כדי הזנחת הנראטיב "האחר" – הפלסטיני, יש בהם אלמנטים מכוונים של העמקת הכיבוש (אף בתוככי הקו הירוק), כגון "הנכבה", וריח די חריף של קולוניזציה, בבחינת ימשיכו הילדים וישחקו לפנינו, יגידו תודה ויכירו טובה למפעלנו שהפך אותם לבני תרבות, וימשיכו להיות חוטבי העצים ושואבי המים האולטימטיביים.


נ.ב. מעניין לצפות שוב ב"חמישיה הקאמרית", המציגה את הממשלה הנבחרת, כשבפעם הראשונה מופיע בה שר ערבי. ומה תפקידו? לעשות לחבר’ה קפה (ושיהיה חזק), להביא משמשים מהכפר, ובסוף הישיבה הממשלתית להעביר "וויש" של ניקיון.


לצחוק או לבכות?!

תגובות
נושאים: מאמרים

50 תגובות

  1. עדי הגיב:

    תכנית הלימודים הנוכחית בהיסטוריה היא הלאומנית ביותר מאז קום המדינה. יש לקוות כי מחליפה של ליבנת במשרד החינוך, יחזיר/תחזיר את התכנית הקודמת שהייתה מאוזנת הרבה יותר.
    התחיל תהליך של שינוי בשנות התשעים ויש לקוות כי הוא יימשך לאחר פרישתה מהתפקיד של שרת החינוך החשוכה ביותר שמילאה תפקיד זה מעולם. תוצאות הסקר האחרון המעידות כי ארבעים אחוז מהציבור בישראל מחזיק בעמדות גזעניות מובהקות מלמדות על הצורך הדחוף בשינוי

  2. טלי הגיב:

    כדאי לכם גם לקרוא את תכנית הלימוד באזרחות לבגרות. כותרת הספר מדברת בעד עצמה: "להיות אזרח בישראל- מדינה יהודית ודמוקרטית". כל הספר רק מנסה לשכנע למה אין שום סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. התכנית הקודמת אמנם הייתה הרבה יותר משעממת אבל פחות מלאה ב"ערכים".

  3. גדעון ספירו הגיב:

    הערה עובדתית. יחיעם שורק מתרעם על "הגבורה" שנוספה ליום השואה, שהרי לדבריו היה רק מרד אחד, זה של גיטו ורשה.
    לידיעת ההיסטוריון שורק וכל מי שניזון ממאמרו. היו מרידות נוספות במחנות אחרים.
    כל אחד יחליט לעצמו כמה מרידות צריך, כדי להצדיק את הצמדת הגבורה ליום השואה.

  4. יעקב הגיב:

    אני מניח שהמחבר היה מאד מרוצה אם תוכנית
    הלימודים הייתה מלמדת את התלמידים שמדינת ישראל
    הינה ישות קולוניאלית שנולדה בחטא, וכו’ וכו’.
    אין זה חשוב שהמשפט "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" מעולם לא ביטא את מדיניותה של התנועה הציונית. זו הייתה דעתו של הסופר היהודי-בריטי
    ישראל זנגוויל. אך משפט זה משמש את מתנגדיה של
    הציונות ושל ישראל בשנים האחרונות.לכן הוא מוצא מקום במאמר זה.
    החינוך הישראלי אינו יותר או פחות "לאומני"
    מהחנוך בצרפת, בריטניה או ארה"ב. גם שם מלמדים
    את התלמידים לאהוב את ארצם. שורק היה וודאי
    מעדיף מערכת חינוך נוסך קובה….

  5. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליעקב

    הביטוי "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" מופיע, ועוד איך מופיע בכתבים ציוניים רבים ואצל לא מעט מתועמלני הציונות ובוודאי שבליבם של מהגרים ומתיישבים רבים. זו היתה תמונת המצב שסרטטה הציונות נוכח המוני היהודים במזרח אירופה על מנת לקדם את הגירתם למזרח. זו גם היתה אחת הסיבות לירידתם של מהגרים שהגיעו, לאחר שמכרו להם את ה"לוקש" המיתולוגי הנ"ל.
    העניין הוא שמנטרה זו התחברה מצויין עם חלום הארץ המובטחת, הארץ השלימה וכל מיני הזויות משיחיסטיות, ולמעשה עד עצם היום הזה.
    מנטרה דומה, אגב, איפיינה את ההגירה המערב אירופית לחופי אמריקה הצפונית.
    מה? באמת? יש פה אינדיאנים?!

  6. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לגדעון ספירו

    באמת לא באתי פה להתנצח בתחום ההיסטוריוגרפיה, ואתה מוזמן לקרוא את מחקרי בנדר, זרטל, בראון, ועוד בנידון, ורק זאת אומר: יש להבדיל בין גטאות למחנות (ריכוז או השמדה, כגון סוביבור או אושוויץ). בגטאות התקיים אך ורק מרד אחד, והוא בגטו ורשה. פה ושם אנו מוצאים תופעה של התנגדות פסיבית, הסחה לצורך מילוט, שריפת גדירות ועוד בגטאות אחרים, אך יש ליצור את ההפרדה בין התנגדות אקראית, ספורדית לבין מרד מתוכנן, מאורגן, בעל משימות ברורות, כפי שהתנהל בוורשה.
    מדינת ישראל, שלא היה לה נוח, מכל מיני סיבות, עם תופעת השואה, ובפרט עם המיתוס של "כצאן לטבח", פיתחה, מלאכותית, את אפקט הגבורה, החסמב"היזם, כדי לשמר את הגחלת הציונית ומדורת השבט הכוחנית.

  7. יגאל – קריות הגיב:

    העובדה היא שאכן מדינת ישראל היא ראשית לכל ביתם של היהודים, כי לנו בניגוד לכל עמי העולם אין מקום אחר.

    ההיסטוריה הוכיחה שרק במדינת היהודים , היהודים בטוחים, לא נעים למר שורק,יואיל ויצא למדינות ערב, ויראה קבלת פנים "חמה" מהי..

    החינוך בארץ אינו שונה, ויותר "לאומני" , מזו שבה מתחנכים בצרפת , אמריקה או גרמניה.
    אהבת הארץ אינו דבר שצריך להתביש בו, לדעתי בדיוק להיפך, כנראה שזו לא דעתו של מר שורק..

  8. שאלה ליגאל הגיב:

    האם ליהודים שחיו במדינות ערב היה "לא בטוח" לפני הקמת המדינה ולפני ראשיתה של התנועה הציונית? אני דווקא שמעתי במשפחה סיפורים אחרים…

  9. יגאל – קריות הגיב:

    הורי, ילדי מרוקו סיפרו שלקראת סוף שנות ה 50 ותחילת שנות ה 60 הופרה האידיליה, והחלו התנכליות ליהודים במרוקו.

    והכוונה היתה לימינו אילו, ערבי מסתובב ללא מורא בישראל, צא אתה ובקר היום בירדן ובמצרים, או בטייבה..
    ההרגשה סביר להניח לא זהה..

  10. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליגאל שלום,

    ראשית – מאין שאבת את המשפט המעוות, כי ליהודים, בשונה משאר עמי העולם, אין מקום מפלט אלא ישראל. העיוות פועל משני הכיוונים – הן לגבי היהודים והן לגבי "שאר העולם".

    שנית – האם פה המקום הבטוח ביותר לחיות? כמה יהודים נהרגו כאן מאז 1948, וכמה יהודים נהרגו מאז בעולם?

    שלישית – הטיעון שלך משולל כל היגיון ורלוונטיות: האם יחסינו לערביי ישראל צריך לנבוע ממצבים מסויימים המתפתחים בארצות כאלה או אחרות? ומדוע לא בחרת במדינות נאורות באמת כמו הסקנדינביות?

    רביעית – אין כל טענה כנגד אהבת ארץ, אלא כשזו הופכת למטרת על חינוכית, ובשמה מתעוותת ההיסטוריה, אזי יש לזעוק חמס. קח למשל פרק הנלמד בהיסטוריה כגון "תוכנית ד’" שבמלחמת תש"ח. זו נזכרת רק בכלליותה כדי לא להסגיר את אימתה ונוראותיה. אתה מוזמן, כמו גם כל מי שלבו חפץ בדעת האמת, לקרוא את אחד ממאמרי בעניין תוכנית זו בארכיון "הגדה השמאלית" לפני כשנתיים דומני.
    שים לב עוד אילו ספרים או פרקים "בלתי נעימים" מתוך התנ"ך אינם נלמדים בבתי הספר, כדי לא לקלקל את התדמית המקודשת של ספר זה.

  11. יעקב לשורק הגיב:

    להזכירך שזאב ז’בוטינסקי כתב ב- 1923 ש"שם
    (במדינה שתקום) ירווה לו משפע ןאושר, בן ערב, בן נצרת ובני", הוא גם כתב שבמדינה שתקום,
    אם ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי,
    ולהפך. ז"א שהוא "ידע" שיש ערבים בארץ ושהיא
    איננה ריקה. אך לאנטי-ציונים כמוך, נוח יותר
    להתייחס לזנגוויל. אגב, זנגוויל זנח את רעיון
    המדינה בארץ ישראל ותמך במדינה בארגנטינה.
    ההשוואה שאתה עושה בין הגירת האירופאים לאמריקה לבין העליה לארץ ישראל, מופרכת מיסודה. לאירופאים, בניגוד ליהודים, לא היה כך קשר היסטורי או ריגשי לאמריקה. הם לא הפכו לעם באמריקה. זאת גם הסיבה שהציונות, בניגוד לדעתך, לא הייתה תנועה קולוניאלית. בניגוד לאירופאים, לא עמדה מדינת אם מאחורי הציונים.

  12. עופר יהלום הגיב:

    לאחר קריאת המאמר ותגובות נוכחתי שי כמה אי-דיוקים בדבריו של שורק:

    1. אין ספק שקיים עיוות בלימוד ההיסטוריה בבתי-הספר בארץ, אבל אני לא בטוח שהוא גדול יותר מהעיוות בתחום זה בכל מערכת חינוך בעולם, שלא לדבר על הצורה המפלצתית שבה מוצגת ישראל במערכת החינוך הפלסטינית ובחלק ממדינות ערב.ולא שהם מצדיקים את העיוות בארץ, אבל כנראה יש עיוותים מובנים במערכת חינוך ממלכתית מעצם הגדרתה – ואולי הנזק מכל-כך הרבה שנות חנוך חובה כבר עולה על התועלת?.
    ואגב, למיטב זכרוני כשלמדתי בתיכון בשנות ה-80 אחד מספרי העזר כלל מאמר של מאיר פעיל שלפיו רוב פליטי 48 גורשו ולא ברחו – מה שלא נכון לפי מחקרים מאוחרים יותר כמו של בני מוריס.

    2. אני לא נכנס לויכוח איפה יותר בטוח לחיות, אבל מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבה יכול יהודי להשתייך לקבוצת הרוב הלאומית, וגם זה משהו; מי שמעדיף דברים אחרים יכול לחיות במדינות אחרות. ולא צריך להתחיל דווקא בשנת 48, אולי נבדוק כמה יהודים נהרגו בעולם משנת 39 וכמה בישראל.

    3. באמת לא צריך להצמיד את השואה לגבורה – גם לשרוד בתנאים קשים שהיו אז זו גבורה, ואפילו ראשי המרד שנשארו בחיים אמרו כך. אבל היו מרידות גם בגיטאות ובמחנות השמדה ולא רק בגטו ורשה, שהיה כמובן המרד גדול ביותר מכיוון שזה היה גם הגטו הגדול ביותר :
    — קישור —

  13. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליעקב שלום

    ראשית – אתה מוזמן לעיין בכתבי ז’בוטינסקי המתייחסים לשנת 1926 ואילך, עת פיתח את הרעיון של "קיר הברזל". גם שם, אגב, הוא מדבר על תבונת הערבים ועתיקותם, אך מתייחס אליהם בכל מקרה כגורם נשלט, רוב או לא רוב, בארץ ישראל השלימה.

    שנית – חלק גדול מציבור המהגרים לארץ הגיע לפה בבחינת אין-ברירה. הדבר בולט בעיקר בשנות העשרים והשלושים.

  14. קורא הגיב:

    אם המסרים בספרי הלימוד הישראליים הם לאומנים וז’דנוביים, איך ניתן להגדיר את ההסתות, הקריאות לרצח והאנטישמיות שבספרי הלימוד הפלשתינאים? טול קורה בין עיניך, ד"ר שורק.

  15. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ל"קורא" שלום

    בהנחה שאתה צודק, אם כי הנושא בהחלט שווה פיתוח ודיון (אתה מוזמן לקרוא מחקרים אחרונים וסקרים מזדמנים המצביעים על תמונה שונה לחלוטין ממה שאתה מייצג, ומחרים מחזיקים אחריך לאומניים קיצונים), אז מה? אתה רוצה להתנחם בכך?!
    נוח לך לדקור את שכמותי בחיצים אמוציונליים, שתבושם. ובבניין תמונת המצב הנכונה ננוחם!

  16. היסטוריה ודמוקרטיה הגיב:

    לימוד היסטוריה ובפרט בבתי הספר היסודיים היא הבסיס לתמונת העולם ולהשקפת העולם אצל התלמיד אולי לכל ימי חייו. לימוד היסטוריה מפוברקת יוצר השקפת עולם מעוותת. הדמוקרטיה מבוססת על אינפורמציה מדוייקת עד כמה שאפשר המאפשרת שיקול וקבלת החלטות בצורה רציונלית. לכן, ספרי ההיסטוריה הנלמדים כפי שמתואר במאמר גורמים לריקון הדמוקרטיה מתוכנה ואלו שהשקפת עולמם תתנפץ כאשר האמת תצא לאור עלולים להיות מאוד מסוכנים

  17. יעקב לשורק הגיב:

    אם ז’בוטינסקי כתב על הערבים ב 1923-1926 סימן שאתה טעית כאשר כתבת שהתנועה הציונית סברה
    שה"ארץ ריקה".
    אתה מנסה להתעלם מהקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל. קשר זה הוא הוא המבדיל בין
    מהגרים לארצות אחרות לבין עליה (או בלשונך – הגירה) לארץ ישראל. ללא הקשר הזה, גם לאלה שבאו
    "מבחינת אין ברירה" לא היה לאן לבוא.

  18. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליעקב שלום

    אם היה קשר כזה, מעבר להתבכיינות בתפילה וההשתפכות האימפוטנטית בפיוט, היו יהודים, כולם, רובם, ואפילו חלקם מנסים להאחז בצפרניהם בארץ ישראל באותן מאות שנות גלות. ההגירה לארץ לא נאסרה כלל על ידי גורמים שולטים, והאם אנו מוצאים ניסיונות הגירה במאות 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18 … – יוק. נאדה! מעבר לגורמים סהרוריים-קבליסטיים או סתם טיילים אקס-מיסיונריים, לא תמצא תופעת הגירה.
    ואגב, להשכלה כללית, גלות כפויה כלל לא התקיימה, ואתה מוזמן לעיין בנידון במאמרי – "אשרי גולה אני" באתר "הידען" – — קישור —

    כותב על כך הזז בחיבורו המקסים "בלבב ימים", כיצד מגיע המשיח האמיתי לעיירה יהודית במזח אירופה, ואו-אז מתכנסים כל הפרנסים והרבנים כדי להעלות בחכתם עצה ופשוט להכריז עליו כעל משיח שקר ולגרשו מהעיירה. וזאת כל כך למה? מכיוון שאם הוא המשיח האמיתי, הרי גורלם ל"היזרק" לארץ ישראל, ולאמיתו של דבר זו המשימה האחרונה שהם מעלים על דעתם. ובכן, המשיח האמיתי מגורש בבושת פנים מן העיירה. ואידך זיל גמור!

  19. אריק הגיב:

    טוב שכנעת אותי – אין לך מה לחפש בארץ.
    אתה שונא את המדינה ואת העם, ומוכן אפילו להצדיק את הטבח בתרפ"ט.
    אתה משכתב הסטוריה דמיונית של חיים פסטורליים בין יהודים לערבים במדינות ערב (מעניין מסיפורים של סבא שלי, זה ממש לא היה ככה , סבא של סבא שלו למשל, נרצח ע"י ערבים הרבה לפני שהמציאו את הציונות).

    אתה כמו ההזויים האחרים מהמחנה שלך אוהב להשתמש בטענה ‘כמה יהודים נרצחו מאז 48 כאן וכמה בעולם’ תוך התעלמות מהשאלה, מה קרה ב48, שגרם לכך שפחות יהודים נרצחו בעולם מאז..
    (ואגב, מה זה ‘נרצחו’? מישהו רצח אותם לא?, החברים שלכם רוצחים…).

    הקשר היהודי לארץ הוא גנטי תרבותי והסטורי, מגובה באלפי עדויות ולא משנה כמה תנסו לשכתב את ההסטוריה.

    בקיצור אתה הסטוריון כמו שאלכימאי הוא כימאי ,כמו שפרא-פסיכולוג הוא פסיכולוג וכמו שאסטרולוג הוא אסטרונום. לתואר הדוקטור שלך אין שום ערך (אולי דוקטור לספרות דמיונית), ברגע שמכופפים את ה’מדע’ שיתאים לרצונות האפלים שלנו (במקרה שלך אנטישמיות), הוא מפסיק להיות מדע.

    אתה הוכחה מהלכת לכך שחוגים מסויימים באקדמיה בארץ מזמן הפסיקו להיות אקדמיים, והפכו להיות סניפים של מכונת התעמולה הערבית במימון משלם המיסים היהודי, ובניגוד מוחלט לרצונו.

  20. יעקב לשורק הגיב:

    התבכיינות, תפילות, חגים, שמות, זיכרון, כל זה מהווה את הקשר בין עמך לבין ארץ ישראל. לולא הקשר הזה, לא היו יושבים יהודים בחברון, בצפת, בטבריה, בירושלים מאות רבות של שנים לפני הרצל. ללא הקשר הזה לא הייתה קמה תנועת חובבי ציון וברור שלא הייתה קמה הציונות.ואז
    האימפוטנטיות הפכה לפוטנטית ביותר…
    מבחינה היסטורית הקשר הזה הינו עובדה מוכחת. אם תעשה משאל בין בכירי ההיסטוריונים בארץ ובעולם תיווכח שאכן זה כך. אני יודע שלך יש קושי לקבל עובדה זו, אך מה לעשות – אלה החיים.

  21. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    יעקב שלום,

    נו טוב, אינך נותן לעובדות לבלבל אותך.

    התנועה הציונית בראשיתה, חובבי ציון מזה וההרצליאנים מזה, היתה בבחינת מיעוט הזוי, נרדף, מבוזה, נקלה …
    ואתה יודע על-ידי מי בעיקר – על ידי הציבור הדתי והחרדי. הללו חששו שהתנועה הציונית, ובצדק כמעט אבסולוטי, עלולה לשבר לרסיסים את החיזיון-החזון המשיחי, שבו נתלו שנים כה רבות, ובשמו הטילו אימה ופחד על יהודי הקהילה, ובשעה שהסתבר לאותו ציבור כי התנועה הציונית הופכת להיות עובדה קיימת, והיא מתחילה לעניין פה ושם ציבורים קצת יותר נרחבים, קפצו אותם דתיים על העגלה, שייפו פינות, עגלו את המרובע, ונטמעו, חלקית בתנועה הציונית.

    אמרת קשר גנטי? מילה זו, "משום-מה", קצת מפחידה אותי. עם זאת, עיון די שטחי ומרופרף בכתבי ה"קודש" מעלה כי ההשתבחות העצמית היהודית מנסה בכל כוחה להתחבר למהויות גנטיות.
    "נרגעתי"!

  22. יוסף הזקן ליחיעם שוירק הגיב:

    "התנועה הציונית בראשיתה, חובבי ציון מזה וההרצליאנים מזה, היתה בבחינת מיעוט הזוי, נרדף, מבוזה, נקלה …"
    השנה 1932 ,אחותי חייה’לה ז.ל. עם בעלה הטרי מרדכי ז.ל., אחרי שעשו הכשרה מטעם ‘המזרחי’ והתחתנו תיכף- עלו ארצה.
    אלפים ליוו אותם עד תחנת הרכבת בשירה ובריקודי הורה, בתחנה עצמה נכבדי העיר ומנהיגי הציונים נשאו נאומים נלהבים והנשים הזילו דמעות.
    ואני זוכר המון תמונות מקרובי משפחה שלי ובני עירי, שכחלוצים עלו לפלסטינה ארץ ישראל בראשית המאה! וכל העיר מלווה אותם בשירה, בתקווה, ובדמעות…
    אתה מזייף את ההיסטוריה ואתה מעז לכנות עצמך היסטוריון?
    תתמודד עם האמת ורק עם האמת.
    עם האורטודוקסים המעטים התנגדו נמרצות לציונים זה לא אומר שהם היו "בבחינת מיעוט הזוי, נרדף, מבוזה, נקלה…"

  23. יעקב לשורק הגיב:

    לא אני הזכרתי את המונח "גנטי", אבל אם תעיין במחקר הגנטי של העשור האחרון תראה שיהודי תימני קרוב הרבה יותר ליהודי אשכנזי מאשר לשכנו התימני הלא יהודי.
    זה שחובבי ציון וההרצליאנים היו "מיעוט הזוי"
    רק מדגיש את הצלחתו הבלתי רגילה של הרעיון הציוני. תביט סביבך ותראה שתוך זמן קצר ישב רוב העם היהודי בישראל. תשווה זאת למצב בשנת 1896 ותבין את ממדי ההצלחה. ושוב, אני יודע שהצלחה זו אינה לרוחך, אך תצטרך להתרגל. אלה החיים….

  24. עופר יהלום ליוסף הגיב:

    1932 זה לא התחלת התנועה הציונית. זה כבר אחרי האמצע.

  25. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליוסף הזקן שלום

    רוב מניינה ובניינה של היהדות הדתית, ובעיקר החרדית, מתחה ביקורת זעקנית כנגד התנועה הציונית מהטעמים הפרו-משיחיסטיים. תופעה זו אינה זקוקה להוכחות נוספת והיא בבחינת צאן-ברזל של ההיסטוריונים כולם. דווקא התמיכה במחנה הציונית היא-היא שהיתה חריגה.
    הציבור החרדי בירושלים באותה עת הזדעזע לשמע התפרצותה של התנועה הציונית, ואתה מוזמן לעיין בעיתונות התקופה.

    ליוסף הזקן וליעקב,

    הערתכם מצביעה על בעיות בהבנת הנקרא. לא אני זיהיתי את הציונות כגוף הזוי, אלא הציבור החרדי. ביקורתי על התנועה הציונית נובעת מאידיאולוגיה אחרת לגמרי, ולאו-דווקא קומוניסטית.

    ליעקב,

    רוב מניינו של הציבור היהודי יושב מחוץ לישראל, ועל אף גלים אנטישמיים ומעין-אנטישמיים הוא מתמיד להיאחז באדמת "נכר". זוהי תופעה אמיגרנטית ידועה ומיתולוגית.

  26. אלישע הגיב:

    מוזרים מאד דבריו של ההיסטוריון יחיעם שורק בנוגע למרידות של היהודים תחת הכיבוש הנאצי.
    האם התכוון שורק לומר כי למרות שלטון הכיבוש האכזרי שתחתיו נאנק העם היהודי בזמן מלחמת העולם השניה לא קמה מתוכו תנועת התנגדות משמעותית(בדומה לתנועת ההתנגדות הפלסטינית אותה אנו חווים על בשרנו בימים אלה)?
    ומדוע לא התפוצצו שהידים יהודים בחוצות הערים הגרמניות בתגובה על הכיבוש ועל דיכוי העם היהודי וכליאתו בגטאות?
    האם יש ליחיעם שורק תשובה על כך?

  27. יעקב לשורק הגיב:

    התנגדות החרדים לציונות נמשכת עד היום הזה. הדבר לא הפריע לתנועה הציונית להשיג את מטרתה
    העיקרית – הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.
    בנוסף, מייסדי התנועה לא היו כלל דתיים. המניע
    שלהם היה לאומי ולא דתי. הם סברו שזכותו של
    העם היהודי למדינת לאום משלו אינה נופלת מזכות
    שאר העמים. ובניגוד לכל הציפיות הם הצליחו
    בגדול.
    מספר היהודים בישראל הוא השני בגודלו אחרי
    ארה"ב. תוך זמן קצר יהיה מספר היהודים כאן מעל
    ל-50% מכלל היהודים בעולם.
    העובדה שאתה אזרח המדינה היהודית, חושב, מדבר וכותב בעברית (הישג בלתי רגיל של הציונות), הינה הוכחה חיה להצלחתו של הרעיון
    הציוני.

  28. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לאלישע שלום

    אתה גורר אותי, בעל כורחי ונגד כל דיסציפלינריות היסטורית, למחוזות שונים, אפלים ועמוקים. כל אירוע היסטורי הוא ייחודי לכשעצמו, והניסיון לעמת ולהנגיד בין התרחשויות היסטוריות הינו אמוציונאלי-בטני, דמגוגי-ציני ומשרת מטרות לא ראויות בהיבט המוסרי.

    עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז זאת אומר לך, ובתמצית: העובדה שכמעט ולא מרדו בתקופת השואה, למעט מרד אחד בגטו ורשה, מיני-התנגדות בגטו ביאליסטוק ופעילות מזויינת במחנות ההשמדה סוביבור ואאושוויץ, התקפלה בגורמים הבאים: אופטימיזם כמפלט פסיכולוגי; העדר ידע מוצק ואמין באשר לגורל המוצאים מן הגטאות בטרנספורטים, היצמדות לחיים (או כפי שקראו לזה שם: "קידוש החיים", חולשה גופנית ונפשית, אמונה שהמלחמה תסתיים בקרוב, היצמדות למוטו: "העבודה מצילת חיים" ועוד.
    כמעט כל ניסיון מרדני נתפס כמחוסר היגיון וכרחוק מן המציאות. ומעניין שמורדי גטו ורשה, המרד היחידי שפרץ ואף הוא מנה מעטים, יחסית כמובן, מתושבי הגטו, חרתו על דגלם את המנטרה הבאה: "לא יוצאים חיים מהגטו", שזו מנטרת התאבדות מוחלטת, וכנגזר ממנה דאגו לא להכין פתחי מילוט מן הגטו, אף שמא שניות לפני הגורל המר לא יתחרט מי מהם ויבקש חיים. קרא להם שאהידים?! קרא להם פצצות אנושיות?! קרא להם "מקדשי השם"?! whatever, שהרי בעצם הניגודים הינם סמנטיים בלבד.
    העובדה שההתנגדות היתה מזערית, ואף השאהידיות, יקירי, הינה מזערית, אולי יכולה לרמז לך, שאין דרך אחרת אלא ההיצמדות לחיים, ואולי, "קצת" שכחת את הצלע השלישית במשולש הטראגי והוא מדיניות הכיבוש המזוויע והעובדה שצה"ל כל הזמן מנצח, ומנצח, ומנצח, והורג, והורג, והורג …

  29. נתן. הגיב:

    אם לסכם את מאמרו של ד"ר שורק ,אפשר לקבוע בביטחון כי הציונות היא אחת ההצלחות המדהימות ביותר בהיסטוריה האנושית.

    כאשר בודקים את נקודת הפתיחה של 13 אנשי ביל"ו שעלו לארץ בשלהי המאה ה19 לעומת מצבה של מדינת ישראל כיום ,הרי שאפשר רק להוריד את הכובע בפני מקימי ומחוללי התנועה הלאומית הזאת שידעו כמעט תמיד לעשות את הדבר הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.

  30. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליעקב שלום

    ראשית – אינני אזרח המדינה היהודית ישראל. הנני אזרח מדינת ישראל.

    שנית – כל הווייתי כאן היא פונקציה מאונסת של תלכיד זרעי וביציתי של הורי, אשר לא-בדיוק נועצי בי באשר לבחירתי הגיאוגרפית, טרם בקעתי מצוואר הרחם לפני 58 שנה.

    שלישית – הנני פלשתינאי על פי השיוך הגיאוגרפי של הולדתי, ומועד לידתי – עדיין ב-palestine המנדטורית.

    רביעית – ההוכחה החיה להצלחתו המפוקפקת של המפעל הציוני היא העובדה, שתהליך קולוניאליסטי וכובשני-אגרסיבי, יצר יישות מדינית אחת על חשבון דיכויו הלאומי של עם אחר.

  31. יעקב לשורק הגיב:

    אתה אזרח מדינת ישראל, שהיא, לפי מגילת העצמאות, מדינת העם היהודי. נכון, לא הייתה
    לך ברירה, כי הוריך לא שאלו איפה אתה רוצה להיוולד. אבל היום, בגיל 58 הינך אדון לעצמך.
    אתה יכול לרדת (סליחה "להגר") בכל עת שתרצה. תוכל למצוא מדינה שאינה "קולוניאלית, כובשנית"
    וכו’. אך בינתים, אתה משלם מיסים ל"ישות הקולוניאלית" ועוזר לה בכך.שהותך כאן, אם תרצה או לא, מחזקת את המדינה היהודית.
    להזכירך, ב-1947 היו כאן שני עמים. העם שלך הסכים לפשרה הטריטוריאלית. העם השני סרב. הוא ניסה לבטל את החלטת החלוקה בכוח ופתח במלחמה נגד עמך.לצערך הרב, הוא נכשל.
    אילו הסכים לחלוקה, הייתה היום מדינתו של העם הפלשטיני הערבי בת 58.
    לא אתייחס כאן להשוואה המחפירה והמקוממת שאתה עושה בין לוחמי גטו וורשה לבין השהידים המתאבדים-רוצחים. הדברים מדברים בעד עצמם.

  32. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליעקב שלום

    ראשית – אינני משווה כלל ועיקר בין השאהידים לבין המורדים בגטו. התייחסתי לכך בעקבות המעין-השוואה, צינית ועוקצנית, ששיגר למערכת אחד המגיבים לרשימתי. ואם בכל אופן הנני נדרש להשוואה בין האירועים הנידונים, הנני מתייחס אך ובלבד למומנט ההתאבדות, ולא מעבר לכך. אגב, מרדכי אנילביץ’ עצמו הגדיר באחד ממכתביו את מטרת המרד – הנצחת האירוע, ובלשונו: "למען שלוש שורות ב(ספר)היסטוריה", והרי לך עוד חוליה השוואתית.

    שנית – וכנגזר מכך – חרדתך, שהיא גם חרדה המשותפת לרוב הציבור הישראלי-יהודי, נובעת מתת-הפחדה פרובינציאלית, שמא אירוע השואה עלול להילקח מן הנכסיות הישראלית-יהודית, ולהפוך לבר-השוואה לאירועים אחרים בעולם. ברמה העקרונית, ההיסטוריוסופית, גישה זו הינה אמוציונלית ומרחיקה אותנו ת"ק פרסה על ת"ק פרסה מחקר האמת, כואבת וטורדנית ככל שתהיה.

    שלישית – שאלת ההגירה/הירידה האישית איננה רלוונטית, ובעיקר על בסיס העובדה שהנני משייך עצמי ל"אזרח הגלובוס", ולא לאיזשהו קידוש גבולות לאומיים-לאומניים. הנני רואה את ישיבתי פה, ואולי מחר – שם, כשליחות אישית (וסליחה על ההתפמפמות) להטמיע מסרים שונים, הן בתחום חקר ההיסטוריה והן בתחום האידיאולוגיה.

    רביעית – ההגדרה – מדינה יהודית – מקובלת מאוד על הרבדים המסורתיים/דתיים/חרד"ליים שבמדינה, בעיקר כדי להופכה למדינת הלכה. אם תשכיל לקרוא במגילת העצמאות של ישראל, תתפלא להיחשף למסר, אם כי עקיף, של "מדינת כל אזרחיה".

    חמישית – אין לי את הבמה הארוכה כאן על-מנת להתמודד שוב ושוב בעניין ה"טעות" הפטלית של ערביי פלשתין, אשר "סרבו" לקבל את תוכנית החלוקה, ועל כך כתבתי באחד ממאמרי פה ב"הגדה השמאלית". השאלה האמיתית, שרבים וטובים מתעלמים ו/או בוחרים להתעלם ממנה היא, מדוע לא מומשה תוכנית החלוקה, אשר זכתה לגיבוי האו"ם בנובמבר 1947, והתשובה הפשוטה היא – מדיניות הכיבוש של ישראל, לכשקמה, ואתה פשוט מתבקש לעיין במאמרי על "תוכנית ד’" של הנהגת היישוב (ואף על כך כתבתי לפני כשנתיים, דומני, ב"הגדה השמאלית".

  33. סתם הגיב:

    מה עם שטיפת המוח לערכי הדמוקרטיה? סובלנות? שלום? מורשת רבין? קבלת השונה?
    מה מבדיל בין "שטיפת מוח" לבין "חינוך"??

  34. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לאדון "סתם" שלומות

    שטיפת מוח מתנהלת במימסדים דתיים, טוטליטריים, שם אין כלל מקום לספקנות ולמחשבה עצמית ועצמאית.

    אשמח אם תצביע לי היכן מתנהלת שטיפת מוח בתחום הדמוקרטיה? דווקא התוכנית הנוראה של שרת החינוך דאז, לימור לבנת, שבשם הדמוקרטיה והאזרחות הערתה תחומי דת, פולחן ומסורת, בבחינת שטיפת מוח, וכולנו תקווה ששרת החינוך הבעל"ט תעקור תוכנית עיוועים זו מן השורש.

    מורשת רבין? הלוואי וידעתי מה היא?

  35. אלישע הגיב:

    בכנות אינני מבין את מערכת ההנמקות שאתה מביא בתגובה לפנייתי.
    אם הכיבוש הברוטאלי של הפלסטינים בידי ישראל דומה ולו במשהו למעשי הזוועה של הכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה – ותסכים איתי שזה הגרמני היה ברוטאלי עשרות מונים מזה הישראלי (ואם אתה סבור אחרת אתה מוזמן לפרוס בזאת את נימוקיך) הרי שהתגובה המתבקשת של היהודים אז הייתה חייבת לדמות ולן במקצת לתגובה המתבקשת לכיבוש הישראלי הנוכחי.
    וראה זה פלא – מחבלים מתאבדים יהודים לא התפוצצו בחוצות הערים הגרמניות. ההתנגדות היחידה הידועה לנו כוונה כלפי הצבא הגרמני בלבד ולא כלפי אוכלוסייה גרמנית.
    ידידנו לוחמי החופש הפלסטינים נוקטים בטקטיקה שונה לחלוטין – שעד כמה שאני מבין אתה מצדיק אותה -שכן לשיטתך היא לגיטימית בשל פישעי המלחמה המבוצעים על ידי כוחות הכיבוש הציוניים.
    שאלתי אליך היא זו – האם היהודים יצאו "פראיירים" משום שלא נקטו באמצעים אותם נוקטים הפלסטינים כיום, והאם היו צריכים לנקוט באותן שיטות?
    האם יחיעם שורק היה מצדיק שהידיות יהודית בתקופה ההיא?

    ושאלה נוספת באותו עניין – מדוע כל ניסיון מרדני אצל הפלסטינים אינו נתפס כמחוסר היגיון וכרחוק מן המציאות, ואצל הלוחמים היהודים בגטאות הוא נתפס ככזה?

  36. יעקב לשורק הגיב:

    אין כל דימיון בין מורדי הגטאות לשהידים המתאבדים באוטובוסים מלאי האזרחים. לא מבחינת
    המיניעים ןלא מבחינת אמצעי הלחימה. אני חוזר ואומר שכל השוואה כזו הינה מופרכת ומקוממת, אך במקרה זה אין היא מפתיעה.
    אין בי כל "חרדה" שמא אירוע השואה ילקח מן הנכסיות הישראלית-יהודית, ויהפוך לבר-השוואה
    לאירועים אחרים בעולם.
    לידיעתך, לא ניתן להפריד את השואה מהעם היהודי, גם אם אנשים מסוימים עושים כל שביכולתם להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית. כאשר אתה מעלה בדעתך לחפש בנרות קווים מקבילים בין לוחמי הגטאות לשהידים, אתה מצטרף לאותם אנשים.
    השואה הינה מאורע יחודי הן בגלל ממדיו והן בגלל התקופה בה התרחש. למרות המאמצים של חוגים מסוימים, ישמר לשואה מקום מיוחד בתולדות העמים,
    אל אפם ועל חמתם של חוגים מסוימים.
    אינני מסורתי, דתי או חרד"לי. הינני יהודי
    שרוצה לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית ובניגוד לדעתך איני רואה כל סתירה ביניהם. בדיוק כמו שלבולגרים יש מדינה בולגרית ולצרפתים יש מדינה צרפתית כך ליהודים יש מדינה יהודית.
    היהודים אינם רק קבוצת אנשים שיש להם דת משותפת. הם עם ולכן יש להם זכות למדינת-לאום כמו לכל שאר העמים.
    תוכנית החלוקה לא מומשה כיוון שהערבים סרבו לקבל אותה. כבר למחרת ההצבעה באו"מ, ב-30 לנובמבר 1947, תקפו ערבים אוטובוס שנסע בין
    פתח תקוה ללוד וחמישה יהודים נרצחו. זו הייתה
    תחילתה של מלחמת העמצאות של עמך. אילו היו הערבים מקבלים את החלוקה ולא היו פותחים במלחמה, הייתה היום מדינתם בת 58 שנה. לתוכנית ד’ לא הייתה אז כל רלוונטיות.
    לסיום, אם אני הייתי חושב שאני חי במדינה
    קולוניאלית, שנולדה בחטא, שהיא מדכאה וכובשת, לא הייתי נשאר בה לרגע, וברור שלא הייתי תומך בה בכספי המיסים שאני משלם.

  37. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לאלישע שלום,

    שבעתי. באמת שבעתי מיגיעתי העקרה להסביר לך מה בין השאהידים לבין מורדי הגטו, אלא שהנקודה הנוספת שהעלית, מצריכה אותי לומר לך, ובכאב רב, כי השאלה מי התחיל? אנחנו או הם? לא רק שאינה רלוונטית, אלא היא אינפנטילית במהותה. קבוצות קיצוניות מבין הג’יהאד האיסלמי נוקטות בפעולות טרור בנוסח של גרילה. צה"ל, לעומת זאת מפעיל טרור ממוסד: דרך סיכולים ממוקדים ושלא ממוקדים. שני הצדדים חייבים להפסיק את דרך העיוועים הזאת ולהגיע לשולחן המו"מ מחד או להתנתקות-התכנסות מאידך.
    אגב, עיין ערך בית המושבעים הבריטי בעניין רצח הצל הבריטי על ידי כוחות הביטחון. פרנסינו ומוסדותינו מיהרו לזכות את היורים מחמת הספק, והערעור שהוגש על ידי הפצ"ר לפני למעלה משנה עדיין תקוע בין "אי" לבין "שם".

  38. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליעקב שלום,

    ראשית – שואה התחוללה ביבשת אמריקה לפני מאתיים שנה בשחיטה הנוראית של האינדיאנים. שואה התחוללה בטבח הארמנים על ידי התורכים ועוד. שואה מתחוללת במרכז אפריקה ומול בעלי חיים חסרי ישע.
    כל ניסיון לנכס את השואה לעם מסויים, משתייכת לאותה תפיסה אליטיסטית-נוסטלגית-מיתולוגית של עם ישראל, ותואמת את המנטרה של "כל העולם נגדנו".

    שנית – מדינה יהודית ודמוקרטית? אין עוף כזה! שני המונחים הינם בחזקת תרתי דסתרי, או מישוואה שסכומה אפס. כל המנסה להרים את דגל המדינה היהודית ואת דגל המדינה הדמוקרטית בעת ובעונה אחת, דומה להולך שולל אחר הצהרות כוזבות של ראשי הציונות, ובראשם דויד בן גוריון, כאשר נוסח מגילת העצמאות שונה לטובת הדתיים מטעמים פוליטיים של טרום הקמת המדינה ומיד לאחריה.

    שלישית – אכן לבולגרים יש את מדינת בולגריה ולצרפתים את צרפת, אלא שיהדות היא דת ולא לאום. יהדות היא אמונה האמורה להתבסס על בחירה חופשית. אם אתה מבקש לגזור גזירה שווה בין לבין, הרי אמור מעתה – ליהודים יש את ישראל, ולנוצרים…? כאן נתקעת. כדי לשדך ולזווג בין יהדות לישראל אתה חייב למזג דת ומדינה, שזה בבחינת אסון חסר מוצא. בולגריות וצרפתיות הם מושגים מתחום הלאום, ואילו יהדות הוא מושג דתי, אמונתי, ואתה מתעקש לזווג בין שני מושגים סותרים.
    ואגב, איפה היו כל אותם יהודים, כל אותן שנים בין שלהי העידן הרומי (מאה חמישית לספ’) לבין שלהי העידן העות’מני (תקופת המעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20). מדוע לא עלו/היגרו?

    רביעית – יקירי, אף תוכנית החלוקה נדחתה על ידי ההנהגה הציונית, וסופית בקונגרס של 1937.

    חמישית – ושוב אתה חוזר על המנטרה המטופשת: "הם התחילו!". אז אולי תבחן את התנהגות המהגרים היהודים בתקופת העליה הראשונה כלפי הציבור הערבי.

  39. יעקב לשורק הגיב:

    מי שמשווה את השואה ל"שואה" של בעלי חיים חסרי הישע זקוק לטיפול דחוף. אין טעם להסביר לך את ההבדל בין מה שקרה לאינדיאנים באמריקה, ולארמנים בטורקיה לבין מה שקרה ליהודים.
    ולא, אני לא חושב ש"כל העולם נגדנו", ולא, אין לי כל תפיסה אליטיסטית-נוסטלגית-
    מיטולוגית…
    מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי (לא של קבוצת אנשים בעלי אותה דת). במדינת לאום זו, כמו בכל שאר מדינות הלאום הדמוקרטיות בעולם, ישנם מיעוטים. לפי מגילת העצמאות, לכל אזרחי המדינה יש שוויון זכויות, ללא הבדל מין, דת או מוצא אטני. לכן ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. הסיבה שאנשים כמוך מתקשים לקבל את היהודים כעם, הינה פשוטה. זהו
    העם היחידי בהיסטוריה הכתובה, שלאחר שאיבד את
    ארצו ופוזר ברחבי העולם במשך יותר מ-1900 שנה,
    הצליח לשמר את זכרונו ההיסטורי ולא נעלם מעל במת ההיסטוריה, הוא הצליח לחדש את עצמאותו המדינית בארץ מוצאו ואפילו להחיות את שפתו העתיקה ולהופכה לשפה חיה. אתה, כהיסטוריון היית צריך לדעת כל זה. אך עוינותך לתנועה הציונית ולמדינת הלאום היהודית מסנוורת את עיניך.
    אפילו אם היהודים לא עלו בזמן שלהי העידן הרומי הם כן עלו בזמן השלטון האוטומני. לכן היו קהילות יהודיות בחברון, צפת, טבריה, ירושלים
    ועוד. אך הדבר החשוב ביותר הוא שהיהודים שמרו את זכרונם ההיסטורי, ולצערך הרב לא נעלמו.
    ללא קשר מה עשתה התנועה הציונית ב- 1937, ב-1947 היא קיבלה את תוכנית החלוקה בו בזמן שהערבים דחו אותה מכל וכל. זאת עובדה שאפיךו
    אתה אינך מסוגל לשלול.
    אינני חוזר על "המנטרה המטופשת – הם התחילו". את הדוגמא שהבאתי באה להמחיש לאנשים כמוך שהערבים אכן דחו את הפשרה הטריטוריאלית ופתחו במלחמה על מנת לסכל את החלטת האו"מ.

  40. אלון הראל הגיב:

    הטענה כאילו "נוסח מגילת העצמאות שונה לטובת הדתיים מטעמים פוליטיים של טרום הקמת המדינה ומיד לאחריה." היא טענה מטעה.

    למגילת העמצאות היו כ 10 נוסחים שונים זה מזה באופן רדיקלי. הדתיים היו מעורבים בניסוח כמו קבוצות אחרות כולל קבוצות אנטי דתיות. מקצת מן הנוסחים שקדמו להכרזה היו "דתיים יותר" ואילו אחרים היו "דתיים פחות". היו נוסחים בהם המושג העמום הקיים בנוסח העכשווי: "צור ישראל" לא היה קיים והיו נוסחים בהם היתה התייחסות מפורשת לכוח עליון.

    ללא קשר לשאלה הנורמטיבית על הסטטוס של המושג "יהודית ודמוקרטית", חשוב להבטיח מידה סבירה של דיוק עובדתי היסטורי.

  41. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לאלון הראל שלום,

    להוותך קדמו לניסוח המגילה למעלה מ-15 ניסוחים וגירסאות. בן גוריון היה מודע לכך, שמתקיימת סתירה בין המושג "מדינה יהודית" לבין המושג "מדינה דמוקרטית", ועם כל זאת היה נכון לשבץ את המושגים הסותרים במגילה, כמו גם הכאילו-יחס-שיווני לערבים.

  42. אלון הראל הגיב:

    אינני יודע אם יש או אין סתירה בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. זו שאלה מעניינת והתשובה עליה תלוייה במידה רבה בשאלה מה אדם מבין במושג "מדינה דמוקרטית" ובמושג "מדינה יהודית". קשה מאוד לטעון טענות קטגוריות ביחס למושגים כה עמומים. במובנים רבים אנגליה היא כמובן מדינה נוצרית. המלכה שהיא ראש המדינה גם היא ראש הכנסיה האנגליקנית ויחד עם זאת רבים יאמרו כי היא מדינה דמוקרטית.

    התייחסתי להערתך המטעה לפיה "נוסח המגילה שונה לטובת הדתיים". כל שציינתי הוא שהערה זו מטעה משום שהנוסח שונה פעמים רבות הן לטובת הדתיים והן נגדם.

    מספר הנוסחים של המגילה גדול בהרבה מ 15. התייחסתי רק לגרסאות המרכזיות שגם את מספרם המדויק אינני זוכר.

    מכל מקום אם יש לך עניין ללמוד מעט על ההיסטוריה של המגילה כדאי לעיין בכתיבה של יורם שחר אשר עשה עבודה היסטורית נפלאה. לצערי אינני זוכר את האסמתכתאות אך יש להניח שניתן לגלותם בחיפוש בגוגל.

  43. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לאלון הראל שלום,

    מדינה אינה יכולה להיות בעת ובעונה אחת דתית ודמוקרטית. מדינה דתית מעוגנת על חוקי דת (תנ"ך והלכה במקרה של המדינה היהודית), בעוד שהדמוקרטית מבוססת על חוקים ונהלים מעשי ידי אדם; מדינה דתית מבוססת על אפליית סקטורים מסויימים, כגון נשים, ואילו המדינה הדמוקרטית מבוססת על שיוויון אזרחי, חוקי ומשפטי; במדינה דתית קובעים בסופו של דבר מורי הלכה ואדמו"רים ואילו במדינה דמוקרטית קובעים חוקי המדינה ובראש ובראשונה – חוקתה; במדינה דתית אין מקום לספק, לפקפוק, למרדנות רעיונית, והמדינה הדמוקרטית מתבקשת לעודד את ההרהור והערעור; מדינה דתית נבהלת מפלורליזם ומדינה דמוקרטית מעודדת פלורליזם ועוד ארוכה השורה.
    בשורה התחתונה, העובדה שיש המסתמכים על מגילת העצמאות וחוזרים ומשננים את "המדינה היהודית והדמוקרטית", גורמת לכך שמשטר מדינת ישראל הינו דמוקרטי באופן חלקי. אין בו את המהויות הליברליות, שהן ציפור נפשה של הדמוקרטיה וצו הצורפים שלה. זו מדינה המערבת הלכה וחוק, הבועטת ברעיון ניסוח חוקה, המפלה נשים וסקטורים שונים, הנשענת על חוקים המדיפים ריח גזעני כגון "חוק השבות" ו"חוק האזרחות" והנגועה בביטחוניזם נוראי המקודש על ידי "בעזרת השם".

  44. מאור מלחי הגיב:

    ראשית, תודה על המאמר הבהיר והמחכים,
    ועל ההתיחסות המרחיבה לתגובות הקוראים.
    זו הגלישה הראשונה שלי לאתר, והרחבת הדעת בהחלט עושה לי חשק לעוד.
    לגוף העניין, מובן כי אני מסכים לדעתך, אותה הוכחת בהרחבה- החינוך בארץ בכלל, ובנושא ההיסטוריה בפרט, מוטה לטובת נקודת המבט הציונית.
    אני חולק עליך בשיפוט העניין.
    ראשית: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. שתי הזהויות אינן מושלמות, מכורח המציאות.
    כל דמוקרטיה שעמדה במבחן המלחמה קיצצה, יותר או פחות, את מינון הדמוקרטיה- לאזרחים יש, הרי, גם חופש לחיות.
    כלומר- יש להכיר בכך שלא ניתן לקיים דמוקרטיה מושלמת בתנאים לא מושלמים.

    שנית, לעצם עניין החינוך- תמיד יש מקום לדון על המקום בו יש להציב את החינוך בתוך התחום שבין אובייקטיביות ל-"הטפה" ציונית, וזאת בהתאם למצב המדיני.
    במצב הקיים, כל עוד קיום ישראל לא מובטח, עדיף שילדינו יחונכו על צדקת הציונות ויילחמו עליה, משיתלבטו ויסתכנו אותנו בתבוסה.
    עלי לציין כי אני לא רואה ממילא סיבה להסתיר את גירוש ערביי א"י במלחמת העצמאות, אני חושב שזהו מעשה של צדק היסטורי.
    אני מזכיר גם שמערכת החינוך אינה מחנכת לשנאה ולבוז כלפי הערבים, בניגוד למערכות התעמולה נגד הגרמנים והיפנים במלחה"ע השניה, ולמקובל כיום בהוליווד.
    וכן- הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. זה מעיד על האחרון ולא על הפטריוטיזם. אני גאה להיות ישראלי,ואמשיך לנסות לשפר אותה.

  45. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    למאור מלחי שלומות

    ברוך הבא בצל קורת אתרנו. מקווה שתיתרם ובעיקר שתתרום.

    ולהערותיך:

    ראשית – לא רק בהגדרה, אלא גם במימוש העקרוני, לא יכולה להתנהל מדינה שהיא גם דמוקרטית וגם המגדירה עצמה כדתית, לא בבחינת "מדינת היהודים" (ככותרת חיבורו של הרצל), שאף לגביה יש לי השגות כבדות), אלא "מדינה יהודית". לא מעט מדינות בעולם, ומובילה אותן ארה"ב, הן דמוקרטיות "מאוד" – על הנייר, אך במציאות הן אוליגרכיות, הן פוליטית והן חברתית.
    השילוב בין דמוקרטיה ודת זה בערך כמו לטעון על אדם שהוא בעת ובעונה אחת גם נוצרי, גם מוסלמי וגם יהודי, והוא מאמין בכך. לא האמונה, עמוקה ככל שתהיה, בקיומו של משטר דמוקרטי ואף לא ההסתמכות על חוקים וחוקה, כמקובל בארה"ב, הופכת את המדינה לדמוקרטית.
    אף לא אחד מדבר על דמוקרטיה מושלמת, אלא העדר הפן הליברלי והחברתי-מוסרי ממשטרים דמוקרטיים משייך אותם לדמוקרטיות-כאילו (עיין ערכי גוואנטאנמו ומיתקני המעצר של השב"כ; עיין ערך צנזורה צבאית והוראות הבית הלבן לפני יציאה למלחמה; עיין ערך אי-הפרדה בין דת למדינה בישראל וערך ההפרדה המדומה בין דת למדינה בארה"ב …).

    שנית – אתה נופל, שלא בטובתך למלכודת הדבש של הציונות כבר מראשיתה ולמסכת ההפחדות האובססיבית של פרנסי השלטון, עליך ועלי ועל כולנו מאז הקמת המדינה. מנטרות כגון "כל העולם נגדנו", "הם התחילו", "הערבים מבינים רק שפה של כוח", "אנחנו על סף שואה", "אנחנו בסכנה קיומית", הן סיסמאות כה נבובות וריקות מתוכן (מילא), אך בה במידה מרושעות. אלה יוצרות הצדקה של ביטחוניזם, של כוחנות, של כובשנות, של פגיעה בזכויות הפרט, של כיבוש ודיכוי ובעצמם מה-לא, והרי כל אלה מזוהים כצעדים אנטי דמוקרטיים.
    אולי נחדל מן המנטרות המטופשות והעיוועיות הללו, שגוררות אותנו לממלכתו של הדס המיתולוגי.

    שלישית – בוא ותבחין בין מחוייבות אישית כלפי החברה והמשטר מאשר אהבת מולדת (=פטריוטיזם), שאך כפסע דקיק בינה לבין הערצת מולדת, שממנה המדרון לפשיזציה הינו תלול ושמנוני.

    חג שמח

  46. אלון הראל הגיב:

    אין לי מחלוקת שהמשטר בישראל נגוע בבעיות קשות. אינני סבור שההגדרה של המדינה כיהודית היא הבעייה המרכזית. אינני סבור שאם מחר המדינה תוגדר כדמוקרטיה ליברלית (ולא כמדינה יהודית דמוקרטית) המצב ישתנה באופן רדיקלי. יתר על כן אני סבור שהמשטר בישראל יכול להפוך לדמוקרטי יותר גם מבלי שההגדרה החוקתית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תשתנה.

    הלוחמים למען חיסול האפלייה המוסדית נגד ערבים, נשים וקבוצות אחרות עושים זאת לעתים קרובות תוך שימוש במגילת העצמאות ובהגדרה החוקתית של של ישראל כמדינה דמוקרטית. ההצלחה של מאבקים אלה היא חלקית בלבד ועם זאת הטעם לחלקיות ההצלחה לא ניגזרת מן ההגדרות החוקתיות הללו.

    אני חייב להדגיש שאינני תומך של ההגדרה החוקתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לא הייתי מתנגד לביטול האפיון הנ"ל. כל שאני אומר הוא שהאפיון הנ"ל איננו מרכיב מרכזי בבעיות העכשוויות של מדינת ישראל ואני יכול לראות את פתרון הבעיות הללו מבלי לשנות את האופי החוקתי של ישראל.

  47. ד"ר חיים קאופמן הגיב:

    ליחיעם שלום!
    רציתי רק להעיר הערה אחת המתייחסת למודל המערבי לכאורה של כור ההיתוך שצויין במאמרך (שאני מקבל את עיקרי דבריו):
    אני סבור דווקא כי הערבים היוו במידה רבה דווקא מודל של חיקוי ליצירת הזהות היהודית החדשה בא"י. הערבי נתפס כ"אויב" אבל בו בזמן גם כ"אותנטי" ו"גזעי" – כזה שבן הארץ החדש יהפך לשרשי -אם יאמץ את נוהגיו ודרכי התנהגותו.
    אנשי השומר לבושים כערבים ורוכבים על סוסים.
    אנשי הפלמ"ח עם הקומזיצים והפינג’אן והכזבים . בנות הפלמ"ח המתהדרות בכפיות ססגוניות. המזמור העברי החדש עם האלמנטים מזרחיים ("יא חלילי") הקללות הערביות שנוכסו ועוד.

    כור ההיתוך של הצבר בעברי חדש בז לאינטלקטואלים וראה דווקא את היהודי הלוחם ואיש אדמה כ"יהודי החדש". רפול ואריק שרון ולא ה"יקה" המתורבת מברלין.

    כלומר הקביעה של על כור היתוך "מערבי" ואנטי "מזרחי" – היא לא לגמרי מדוייקת.
    .

  48. מתן הגיב:

    אני לא מבין מה מוצאים הכותבים באתר נכון לציין את שמות המלחמות כפי שהם נקראים בידי הערבים: מלחמת יום הכיפורים=מלחמת אוקטובר, מלחמת ששת הימים=מלחמת יוני. השמות העבריים נוגעים לצד הישראלי: מלחמה שפרצה במתכוון ביום הכי קדוש ליהודים בשנה, מלחמת בזק שנגמרה תוך 6 ימים בניצחון מזהיר לישראלים… האם גם על כך הכותבים מתקוממים?

  49. תלמידה לשעבר הגיב:

    ד"ר יחיעם שורק שלום,
    לפני שנים לא מאוד רבות למדתי בכיתתך היסטוריה, וכאשר אני קוראת את שכתבת אני מבינה כמה דברים – אני מבינה מאיפה צמח הצורך הפנימי שלי לעסוק בחינוך, ללמוד יהדות, לברוח מהמקום הרדוד, הלא ערכי, והשקרי בו גדלתי, ולעסוק בתיקון החברה שלנו.
    כיום אני סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית, ומורה לתנ"ך ומחשבת ישראל, ואני בושה ונכלמת על כך שאדם כמוך הוא עמיתי למקצוע – מי שרותם ומגייס את האמת לצורך מאוויו המלאי שנאה עצמית, על גבול האנטישמיות. אינני יודעת באיזו דרך אחרת ניתן להגדיר את מי שמוכן לקבל את זכותם המלאה של הפלסטינים להגדרה עצמית, אך שולל מכל וכל את זכויותיו של העם היהודי להגדרה זו. קראתי גם את תגובותיך הרבות, שגם נגועים בדמגוגיה מדאיגה, בציניות מכוערת, בשנאה טהורה ובחוסר הבנה משווע של המושג יהדות. מדאיג למצוא כל זאת בכתביו של מי שמתיימר להיות היסטוריון ואיש חינוך.

    "מחריביך ומהרסיך ממך יצאו"

  50. נועה הגיב:

    ובכן, כשבמדינת ישראל החליטו להצמיד את התואר "והגבורה" ליום השואה, הם לא עשו זאת על לזכר המרידות בגטאות בלבד, אלא גם לזכר המרידות במחנות ולזכר התארגנויות פרטיזניות של יהודים, וכאלה היו לא מעט.

    כך שההחלטה שלך לתמוה למה קראו לזה "הגבורה" משום ש"בגטאות התקיים אך ורק מרד אחד, והוא בגטו ורשה" והקביעה כי "יש ליצור את ההפרדה בין התנגדות אקראית, ספורדית לבין מרד מתוכנן, מאורגן, בעל משימות ברורות, כפי שהתנהל בוורשה" – תמוהה משהו,

    יום הזכרון אינו נקרא "יום הזכרון לשואה ולמרד המתוכנן, המאורגן, בעל המשימות הברורות", אלא פשוט "יום הזכרון לשואה ולגבורה".

    ואגב, בשנים האחרונות מגדירים כ"גבורה" גם את עצם הנסיון לשמור על צלם אנוש בגטאות ובמחנות. גם זה דבר חשוב.

הגיבו לד"ר יחיעם שורק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים