הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 באפריל, 2006 23 תגובות

לפני כמה ימים פירסם יוסי שריד רשימה מעניינת ב"הארץ", והביע את הדעה הכמעט מובנת מאליה, שמרצ הגיעה לסוף דרכה ("שלום לך מרצ, הגיע הזמן להצטרף לעבודה", 31/3/06). הוא אף המליץ על איחוד עם מפלגת העבודה. זה נראה אז די הגיוני וגם מנומק היטב, ונטיתי להסכים עם הדברים. הלוך-רוחו של מנהיג מרצ לשעבר, וגם של הקוראים, היה מושפע מאוד מהתוצאות הראשוניות של הבחירות כפי שדווחו, וגם משיחות של אנשי שמאל רבים עם המעגל החברתי שלהם, או קבוצת ההתייחסות במונחים סוציולוגיים. כולם הכירו חברים רבים, מצביעי מרצ מושבעים בימים כתיקונם, שהצביעו הפעם בעד עמיר פרץ. אני עצמי נטשתי את סדר העדיפויות המסורתי שלי, והבנתי היטב חברים טובים רבים שנהו אחרי פרץ. בנסיבות האלה, כאשר דווח שמרצ צברה רק ארבעה מנדטים בבחירות, המסקנה החסלנית היתה בלתי-נמנעת.

בינתיים עברו כמה ימים, שבמונחי הזמן של המאה ה-21 כמוהם כחודשים במאות קודמות. למרצ יש כבר חמישה ח"כים, והמוראל שם עלה במידה מסוימת. סיעת העבודה מונה כעת רק 19 ח"כים, ומצב הרוח שם קודר בהתאם. אבל הסטטיסטיקה הזאת, חרף חשיבותה במשחק הקואליציוני, איננה משמעותית עד כדי כך. הכישלון של מרצ בקלפי היה גדול, וההצלחה של העבודה, נוכח המגמה של רבים מבוחריה לערוק לקדימה בעקבות שמעון פרס וחיים רמון, היתה ונשארה מרשימה. ובכל זאת, אחרי הימים הראשונים של ההתרוצצות המכוערת והדוחה סביב הקמת הממשלה החדשה, נדמה לי שיש בכל זאת זכות קיום למרצ, כקורקטיבה של העבודה, שכן על אנשיה ניתן לסמוך בכל מאת האחוזים שהם לא ייסחפו אחרי פיתויים הרפתקניים לחבור לליכוד או לאביגדור ליברמן, ואפילו לא להרהר בכך בפרהסיה.


לא הייתי דוחה על הסף את הרעיון לקואליציה חברתית, אם היו בכנסת פרטנרים סבירים לשותפות כזאת. ייתכן מאוד שהרעיון שצץ בחוגי פרץ היה רק מעין ספין כדי לקדם מטרות במשא ומתן ולהדוף את חוצפתם התהומית של אנשי קדימה שביקשו לפסול את יו"ר העבודה לתפקיד שר האוצר. אבל יש גם מגמות חינוכיות בפוליטיקה, ומחויבות כלפי בני נוער ומצביעים, שאותם חייבת ההנהגה להנחות בדרך הנכונה. עצם העלאת הרעיון נתנה לגיטימציה לפאשיזם של ליברמן, לשנאת הערבים שלו, והרחיקה עוד יותר את הגשמתו של חזון הברית למען העשירונים התחתונים, שמקיפה את רוב האזרחים הערבים. היא גם מכשירה את בנימין נתניהו, האויב המעמדי מספר אחת של השכירים והגמלאים בישראל, בניגוד גמור לכל עקרונותיו של פרץ. טוב שפרץ התנער בסופו של דבר מרעיון הנפל הזה, אבל השגיאה הגדולה כבר נעשתה, ומחייבת אותנו לבחון כמה הנחות יסוד כוזבות שרווחו בתקשורת ובפוליטיקה מיד אחרי פרסום תוצאות הבחירות.


אחרי שקראתי כמה פעמים את התוצאות בכל רחבי הארץ, כולל מעוזי מרצ בגוש דן ובקיבוצים, הגעתי למסקנה שהירידה הגדולה בכוחה של מרצ נבעה ממעבר ישיר ממנה אל העבודה. מדובר באנשי שמאל מתון (ציוני) שהחליטו לחזק את המגמות החברתיות שפרץ סימל, וגם השתכנעו מיוניותו המוצהרת של היו"ר. כך נבלמה הירידה התלולה של העבודה במקומות כמו גבעתיים, או בקיבוצים ובפרברי גוש דן. רבים מאנשי המפלגה ערקו לקדימה, גם בקיבוצים, אבל פרץ ירד שם רק באחוזים בודדים, בשל התגבורת שבאה ממרצ. קדימה ניזונה באזורים המסורתיים של העבודה-מרצ מתבוסתה של תנועת שינוי וניגזרותיה. כבר בבחירות הקודמות הצביעו המונים באזורים האלה לשינוי, והיו קיבוצים ותיקים שבהם טומי לפיד הניאו-ליברל ואנשיו צברו כ-13% מכלל הקולות. רוב הקולות האלה זרמו הפעם לקדימה. היא כירסמה קצת בעבודה, אבל ירשה כמעט את כל 386 אלף בוחרי שינוי בשנת 2003.


פרץ קיבל שני מנדטים ממרצ, ויש לומר לזכותו שהוא גזל גם ארבעה-חמישה מנדטים מהליכוד. כל הבוחרים האלה מאסו בליכוד ואינם רוצים שום ברית איתו. במרצ החרמת הימין היא מדיניות מסורתית מוצדקת של המפלגה ושל בוחריה, ואילו אנשי הליכוד לשעבר הצהירו בעצם הצבעתם בעד פרץ שהם נוטשים לחלוטין את האשליה הישנה שאנשי ימין כלכלי מובהקים הם האנטיתזה לשלטון מפא"י משנות החמישים. התמרונים של כמה מאנשי פרץ רק חידדו את הציניות השוררת בכל מקום בארץ כלפי המערכת הפוליטית בפרט וכלפי הדמוקרטיה בכלל.


בעידן היחצ"נות והספינים הרהיבו עוז כמה נוכלים ציניקנים לדבר על משא ומתן עם הימין במטרה להקים "קואליציה חברתית". זהו שקר גדול גבלסי, שמתאים לשנים הנוראות שבין שתי מלחמות העולם במאה ה-20. הרטוריקה האנטי-בורגנית של הימין תמיד שימשה אליבי לפאשיזם, שבצורתו הקיצונית, הגרמנית, לבשה גם אופי גזעני. ליברמן, שחתירתו ל"ארץ-ישראל המקסימלית" היא אתנית, לא טריטוריאלית, הוא הפוליטיקאי המסוכן ביותר הפועל כיום בישראל. כל הידברות איתו היא פשע מוסרי ואיוולת פוליטית. גם כהניסט מתוחכם איננו אלא כהניסט. ואילו נתניהו ושרידי הליכוד הם אנשי הימין הנצי, סרבני שלום מובהקים, והבוחר דן אותם, ובצדק, לישיבה ממושכת על ספסלי האופוזיציה. נכון שגם אהוד אולמרט וסיעתו הם בעצם סרבני שלום (בכך נדון בהרחבה בטור הבא) אבל בכל זאת יש הבדל בין מדיניות הסירוב הבוטה של ביבי, לבין פתיחותו של אולמרט לעולם ולדעות הרווחות בו.


אבל הנזק מהביטוי "קואליציה חברתית" נובע בעיקר מזיהום השפה, מבלבול מכוון של מונחים בסיסיים, מהטעיית הציבור, ומהיחס המזלזל של הפוליטיקאים והיחצ"נים כלפיו. לא נותרה לנו ברירה אלא ללבן את הדברים מחדש, דבר דבור על אופניו:


נתניהו וליברמן הם, בהגדרה העצמית שלהם, תאצ’ריסטים קיצוניים. לכן הפאשיזם של ליברמן איננו פופוליסטי בנוסח מוסוליני המוקדם באיטליה, אלא אוטוריטארי-שמרני בנוסח פרנציסקו פרנאקו בספרד. השותפות הפוליטית הישנה בין השניים היתה מבוססת על שני אדנים מוצקים: שמרנות לאומנית וניאו ליברליזם כלכלי. במבחן הביצוע כשר אוצר הוכיח נתניהו שגישתו הקניבלית כלפי השכירים, הגמלאים, המשפחות החד-הוריות והציבור המזרחי והערבי היא מבנית, עקבית ורעיונית. מרוב להיטות אידיאולוגית-תאצ’ריסטית הוא הקדיח את תבשילו, פגע בתומכים המסורתיים של מפלגתו ולמרבה האירוניה הגשים בהתנהלותו כשר אוצר דווקא את הפתגם הפוליטי החביב עליו ביותר: הוא חתך את אפו כדי לפגוע בפניו (Cuts His Nose to Spite His Face). אז לאיש כזה ולאידיאולוגיה כזו מושיטים אנשי פרץ יד, אפילו לרגע, כקלף מיקוח במשא ומתן? זה יותר גרוע מפשע; זו שגיאה.


בין ליברמן לנתניהו שוררים יחסי אהבה-שנאה עתיקים, ושיתוף הפעולה הארוך ביניהם היה תמיד יותר רעיוני מאשר אישי. ליברמן סבור שהוא הרבה יותר חכם ומבריק מביבי, ויש אולי צדק בדבריו. הוא רוחש בוז מוחלט לרגשנות היתרה של נתניהו, למחוות הגדולות שלו, לנאומיו המגוחכים, לברית שלו עם אנשים שליברמן לא מחשיב כלל ועיקר. מצד שני, הוא מעריך את יכולתו האינטלקטואלית של נתניהו ובעיקר את דבקותו בימין השמרני לא רק בארץ, אלא גם ברחבי העולם.


מוזר שאיש כמו ליברמן, שכל האזרחים הערבים ורוב אנשי השמאל היהודים מחשיבים אותו לגזען, סובל דווקא מאיפיונים אתניים. לאורך שנים ארוכות סבר האיש, ש"חיתוך הדיבור" הרוסי שלו, ההבעה החשדנית השוכנת תמיד על פניו ובכלל אורחו ורבעו מרחיקים אותו מתפקידים בכירים בהנהגת המדינה להם הוא ראוי. הוא תלמיד חרוץ של תולדות היישוב והציונות, וכמו עולים רבים מהזן הציוני שהגיעו מברית-המועצות לשעבר, הוא מאמין גדול בדרכן של המחתרות הימניות, אצ"ל ולח"י. כך טיפח שנאה עמוקה לאליטות של תנועת העבודה ואת התיאוריה שלו על ברית מיעוטים (יהודית "טהורה") של עולים, חרדים ואריסטוקרטיה מזרחית חדשה נגד האליטות האלה. כפי שכתבתי כאן בטורים האחרונים, נתניהו תמיד נקרע בין איבתו לאותה אליטה (שגם אולמרט, החרותניק לשעבר שייך אליה כעת) לבין הצבריות שלו והשתייכותו הבסיסית לאריסטוקרטיה הישנה.


ליברמן בעצם שאף להיות צבר, ובעת ובעונה אחת גם התנשא על "הילידים" באמתלה שהוא שייך לתרבות רוסית גבוהה מזו הישראלית. השניות הזאת גרמה להזדהות הראשונית שלו עם ביבי בתחילת דרכם המשותפת כפוליטיקאים, ולכך היתוספה גם האמונה של שניהם בכלכלת שוק אנטי-חברתית. זה לא רק מוזר, אלא אפילו מעליב, שדורשים מאיתנו לראות בהם שותפים "חברתיים", אפילו לסוציאל-דמוקרטיה הימנית של פרץ.


אז מרצ הוכיחה שיש לה מקום תחת השמש, ככלב השמירה של מפלגת העבודה. היא לא מפלגה שמאלית בשום אמת-מידה: היא לא סוציאליסטית, איננה נלחמת בגלובליזציה, מסכימה להחזקת נשק ההרתעה הגרעיני המסכן את ביטחונם ובטיחותם של אזרחי ישראל, והולכת ברצון לקבל תפקיד שולי בממשלה שמחזירה את ישראל לדרך הסירוב למשא ומתן עם הפלסטינים. אבל בכל זאת יש לכל חברי הסיעה קווים אדומים. יוסי ביילין התרועע אמנם עם ליברמן, ויש לגנות אותו על כך, אבל הוא לא מועמד לשיתוף פעולה פוליטי איתו או עם הליכוד. כך גם שאר חברי הסיעה הקטנה. במציאות הפוליטית השוררת עתה במדינת הספינים שלנו, מגיע להם אשראי עצום על כך.

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. ציון הגיב:

    אמת ויציב. קשה לתאר את גודל האכזבה, החלחלה והתיעוב שמעורר המהלך הטפשי של פרץ לכיוון ברית עם מפלגות הימין והחרדים. הצבעתי לפרץ ושכנעתי אחרים לכך משום שהוא הביא איתו הבטחה כמעט חתרנית ל"ערבוב מחדש" של הקלפים, להעלות כוחות ולבטא קולות מלמטה, מהשוליים ומהחצר האחורית של החברה השסועה והכוחנית שלנו שהולכת ומאבדת צלם אנוש בכל כיוון אפשרי.
    מה שקיבלנו בתמורה זו יריקה ישירה בפרצוף. פרץ היום מצטייר כפופוליסט ציני שעשה הון על גב מצוקותיהם של אנשים רבים ורץ ברגע הראשון שמזדמן לו לחתום הסכמים נתעבים עם אותם אנשים שדפקו אותם הכי חזק שאפשר.
    פרץ לא "התנער בסופו של דבר מרעיון הנפל" הוא פשוט שוב נבגד על-ידי ש"ס הנכלולית.
    הבעיה עם הימין הישראלי, שליברמן הוא הנציג האותנטי ביותר שלו, הוא תפיסת העולם הדורסנית-אינסטרומנטלית שלו. כל מי שלא משרת את המטרה הלאומית או הכלכלית, כלומר את מטרותיהם של בעלי השררה והממון,נדחק הצידה ואף נחשב לאויב האומה. שלא לדבר על מי שלא נולד לגזע הנכון. הסכמתו העקרונית של פרץ לחבור למייצגי קו זה היא בניגוד מוחלט למסריו המוצהרים ולרוח שהוא נושא איתו. היא מנשלת אותו מנכסים פוליטיים ומכל אמינות ציבורית. פשוט עצוב ומקומם.

  2. דרור ניסן הגיב:

    חיים, שבת שלום, עניין אחד, משמעותי לטעמי, נשמט מסקירתך המרשימה. את הגושפנקא הכי חזקה במהלך מערכת הבחירות קיבל ליברמן מלא אחר מאשר מהליברל, יוסי ביילין. השניים העניקו ראיון משותף, דביק ומחליא, למוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות, שעה שהם נסובו לארוחת בוקר רומנטית. במהלך הראיון – ימים ספורים לפני ההצבעה – השתפך ביילין על ליברמן ותיאר אותו כבר-פלוגתא מרשים, ראויי, תרבותי ומאתגר.
    מעולם לא קיבל ליברמן מאיש שמאל כביכול,"כרטיס פתוח" ו"תעודת הכשר" כה גורפת ותמוהה.

    יתר-על-כן,אני את יוסי ביילין לוקח ברצינות ומתייחס בכבוד לדבריו ולכתביו. אני מאמין שהוא מאמין במה שהוא מוכר. וכאן אני אומר לך באחריות את מה שאתה ממילא יודע. ביילין הוא ימין כלכלי מזוקק. ספרו "מסוציאליזם לסוציאליברליזם"(הוצאת עם עובד, 1999), הוא מסמך ניאו-ליברלי ברוטאלי וקשוח. אנו גם זוכרים את ימיו כסגן שר האוצר (85′), את "התכנית לייצוב המשק" ואת חיסול עצמאותו של המוסד לביטוח לאומי. בקיצור, מדובר בכלל באיש שינויי.

    על-כן, אם מרצ חפצת חיים עליה להיפרע ממנו ובכל מקרה אין לה בעתיד הקרוב זכות קיום עצמאית. אשר לפלירט המדומה של פרץ עם ליברמן: מבלי להיתמם, אינני רואה בזאת יותר מתימרונים טאקטיים לגיטימיים, אחריי שאולמרט ורמון התנהגו כאילו הם קציני המבחן של עמיר פרץ.

  3. איריס הגיב:

    כמה עצוב. למעשה המסקנה מהמאמר המעניין שלך, חיים ברעם, היא שלמר"צ יש זכות קיום מכיוון שיש לחבריה קוים אדומים.וכך, המובן מאליו הופך למשהו שעליו מגיע למישהו פרס. אז אני כאן כדי לנדנד ולהזכיר, שזה בעצם כמו לתת לילד פרס על כך שהוא לא הרביץ לחברו.
    אני דווקא מעדיפה את הליכוד על קדימה, בדיוק בגלל ההבדלים שתיארת. ביבי הוא סרבן שלום, וככזה הבוחרים והעולם רואים אותו ויכולים לפעול מולו. אולמרט הוא סרבן שלום עם רטוריקה של עושה שלום גדול. וזה משתק. בביקור שלי בארץ לפני הבחירות ולקראתן פגשתי הרבה ממכרי שעברו להצביע ל"קדימה" כי "נמאס כבר מהשטחים והגיע הזמן לעשות שלום". כלומר, הרטוריקה השרונית בניצוח התקשורת עובדת יופי. לא הצלחתי להשחיל מילה על המציאות המנוגדת לשלום הנכסף. אני הייתי מחרחרת המלחמה, שהזכירה שיש חומה, קנטונים ופלסטינים רעבים בעזה. המצב בגרמניה לא שונה, מבחינת דעת הקהל. וככה אולמרט יכול לקדם את תכנית שרון, אם החמס מציע הידברות או הפסקת אש, אז הרי ש"מדובר בתחבולה" והכל תחת מתק שפתיים. אז אם זה השלום של אולמרט ופרץ, עדיפה כבר המלחמה של ביבי. לפחות יודעים שיש מלחמה, איך קוראים לילד ומה אפשר ואי אפשר לעשות איתו.
    מר"צ היא המקבילה המסכתית, בעיני, לעבודה.אנשי שמאל שמוכנים היו לשבת עם כל פלסטיני אבל "רק לא ש"ס". עד אז הצבעתי להם בטיפשותי. הם לא במקרה איבדו בוחרים לשינוי. גם הם למעשה, מפלגה שבנויה על שלילת האחר.
    ויוסי שריד? חוזר הביתה אחרי שהרס את מר"צ. אז אולי שתחזור אלינו גם שולמית אלוני עם ר"צ? היא היחידה מהגברדיה הישנה הזו שחסרה באמת.

  4. מכלוף הגיב:

    פרץ האיסטרטג בחר בטקטיקה של הידברות עם הימין
    היכן הבעיה? מדוע לא מבחינים בין טקטיקה לאסטרטגיה?
    מרצ היא מפלגת שמאל אשכנזית,היא אינה יכולה לייצג מכלופים שכמותי.
    לכן ראוי לה שתשמר את צויונה הצפונבוני,מתוך כוונה לשיתוף פעולה עתידי עם הרוב המכלופי.

  5. חיים ברעם הגיב:

    דרור שבת שלום,
    אני מסכים לכל מלה וכידוע לך כתבתי את כל הדברים האלה עשרות פעמים-בלשון המעטה.
    גם בטור שאליו התייחסת הזכרתי את ההתרועעות החמורה של ביילין עם הגזען.אני פשוט משתדל לתת לכל אירוע ולכל אישיות את המשקל היחסי ברצף מסוים על פני הזירה הפוליטית. אם כולם זהים לחלוטין אז אני יכול לסכם את זה במשפט אחד ולפרוש. כדאי לך לחכות לטור של החג, שיתייחס ל"דא ליברמן" החמור בהארץ…

  6. לוטפי הגיב:

    מכלוף- היחיד שקלט את העניין. פרץ אסטרטג ואיש מו"מ מצויין, ויחד עם זאת שומר על העקרונות באופן מעשי. ליברמן לא יהיה בממשלה.

  7. אברהם נוריאל הגיב:

    כמה עצוב שגם בשבוע שבו הגזענות ‘הפנימית’ – זו שהיא ממשיכת ה’כאילו התנשאות’של צאצאי יוצאי מזרח אירופה – מאודסה ועד גליציה -’האחוסלי"ם’ בלשונו של קימרלינג – מצאה לה הד של 100% בעתונות הכתובה והמשודרת ביחס לפרץ – לראות כיצד אמנון אברמוביץ’ מציע לפרץ את תיק הדואר המורחב (כי זה מה שמרוקאים מסוגלים לו) ומולו את כרמלה מנשה ורינו צרור מתחננים שיקח את תיק הביטחון ויציל אותנו מעצמנו. לקרוא את עוזי בנזימן ויוסי שריד המזלזלים בפרץ הכוחני שהתפספס לו ולמולם את יואל מרקוס זכור לגנאי שבכל זאת טופח על פני המתחסדים – ‘גזעני רגשות הנחיתות’ האשכנזים. לראות כל זאת ולהיווכח עד כמה אין אפס. עד כמה ‘המוצא העדתי’ קובע את ההתייחסות.
    ואז לראות שגם כאן, גם בארזים נפלה השלהבת.
    אפילו מכלוף, שהעלה את הנקודה הנכונה, לא הצליח לראות גם את הביטוי הפוליטי המובהק שלה – מרץ בבחירות האלה הייתה אלטרנטיבה גרועה בהרבה, עבור מצביע שמאל, מאשר העבודה. וכזו היא גם היום. לא רק שאין לה שום מצע סוציאל דמוקרטי (ההתקפה הנפלאה של שטרנהל על פרס וממשיכיו, בהארץ של היום, חלה במלואה על השקפתם של רבים מהנהגת מרץ (כולל יוסי שריד ודומיו) אלא שגם ב’תחום הביטחוני’ אבו וילן את שו"ת הוא לא פחות קיצוני מחברו לצוות ‘ביחידה’ – אבי דיכטר.
    אם פרץ ‘וצוותו’ בעבודה לא יצליחו במשימתם כי אז ייסתם הגולל, בשלב הזה, על הסיכוי לבנות אלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית. הסיכוי הזה הוא גדול מכפי שהיה בכל שנות קיומה של ישראל. וללא תנועה סוציאל דמוקרטית משמעותית אין סיכוי גם לתנועה סוציאליסטית/קומוניסטית להיות בעלת השפעה.
    עצוב לראות, אם כן, כיצד גם מהמאגר ‘שלנו’ נשמעות אותן התקפות, נלוזות למדי לטעמי, על העבודה בראשות פרץ.

  8. רמי הגיב:

    לא לגמרי ברור מה היה הקטע הזה של פרץ ומקורביו (כבל, שלי וסנה) ובשורה התחתונה אני מסכים לאומרים שמדובר בכשלון חמור. אז פרץ הוא בתחילת דרכו ומעידה איננה נוק אאוט ואינה סוף הדרך. נקווה שלמד מזה ולהבא ייזהר מעצטת אחיתופל. אשר למרץ, מוטב שתצטרף לעבודה כדי לשפר את מעמדו בתוך הממשלה של המחנה שאני מעדיף לכנות, לא בשם "שמאל", ואפילו לא בשם "מחנה השלום" (וכי איזה מן שלום זה המוכתב לצד השני ללא משא ומתן), אלא "מחנה שונאי הכיבוש". כוחו של מחנה זה, ברשות פרץ ובתמיכת ביילין, יגדל כתוצאה מספירת הסיעה בכנסת ל-24 חברים. וכי במה תואיל מרץ באופוזיציה? ובעצם, במה היא יותר שונאת כיבוש מהעבודה? הרי גם היא מוכנה להתכנסות חד צדדית ומאשרת את השקר הגדול של שרון אולמרט וכו’ ש"אין פרטנר". הבא נתמוך בעמיר פרץ, נייסרנו על שגיאותיו, אך ניתן לו אשראי גדול, כי היום, כשעם ישראל בשפל שאין עמוק ממנו, הוא היחיד העטמד אחרי המילים "עוד לא אבדה תקוותנו".

  9. יורם בר-חיים הגיב:

    מעניין, באותו טיעון של "טקטיקה" ניסו לשכנע אותנו לפני הבחירות בנוגע להצהרות של פרץ שמיקמו אותו לגמרי במרכז הציוני.

    כמו אז, האם באמת מצפים מאיתנו להאמין שפרץ (ודובריו) אומרים לנו את האמת ומשקרים למרכז הציוני (הציבור והמפלגות כאחד) ? למה האפשות הזו יותר אמינה מאשר ההיפך ?

  10. חיים ברעם הגיב:

    לאברהם נוריאל,
    רוב המגיבים כאן, שיש להם זיקה רגשית אבל ביקורת משמאל על עמיר פרץ, הגיבו לעניין וגם מכלוף הבין היטב שהמניעים שלנו הם רעיוניים. כך גם איריס.
    ברור שיש בתקשורת התנשאות מטופשת ומרושעת כלפי פרץ, אבל אנשי השמאל העיקבי כולם חושבים שהוא ראוי לכל תפקיד. עם זאת, אף אחד לא דורש מאיתנו לגבות צעדים אופורטוניסטים. מילא שלי יחימוביץ’ שהיא חסרת ניסיון בפוליטיקה מעשית, אבל לאפרים סנה יש דעות ביטחוניסטיות ופוזה אנטי ערבית ואנטי איסלמית כמו אחרון השמרנים.
    עמיר פרץ איננו חסין ביקורת, ודווקא הגישה השוויונית דורשת להתייחס אליו כמו אל כל פוליטיקאי. עם זאת, כיוון שהוא עצמו התנער מהרומן עם ליברמן ועם נתניהו, אז כל הגנה על צעדיו מתחילת השבוע היא לא רק טעות, אלא גם בדיחה.הצורך להבדיל בין תמיכה מבוקרת כדי לקדם אינטרסים חברתיים, לבין תמיכה עיורת בכל צעד של מנהיג כזה או אחר, הוא חיוני לא רק לאזובי הקיר כמוני, אלא גם לארזים שבהם לא נפלה השלהבת.

  11. עדי- עמיר פרץ יצא בזול הגיב:

    גם כותב המאמר וגם חלק מהמגיבים מבקרים אמנם את מעשיו של פרץ אך רואים בזה משהו שניתן לעבור עליו לסדר היום. כאחת שהאמינה בפרץ ויצאה להגנתו באופן נלהב בעבר, המעשה שעשה הוא חמור מאד בעיניי, ולדעתי המניע שלו הוא אופרטיוניסטי גרידא: הרצון לממש את החלום להיות ראש-ממשלה. במעשה זה פרץ חשף פרצוף חדש ולא מוכר, המאיר אותו באור אחר, ומעלה ספקות לגבי התאמתו לתפקיד בכיר כלשהו בהנהגת המדינה. אני כרגע יכולה להאמין כי פרץ יהיה מסוגל להיות שר בטחון תקיף ומרושע לא פחות ממופז אם הוא יאמין כי זה טוב לקלפי. יוסי ביילין לעומתו לא יהיה מסוגל לדבר כזה, ואני חושבת שלכך התכוון חיים ברעם בדבריו

  12. יורם הורוביץ הגיב:

    יוסי שריד מזכיר לי את טומי (יוסי) לפיד. שני היוסים נעלבו כמו ילדים קטנים שהחברים שלהם סילקו אותם ממשחק הכדורגל. עכשיו הם כמו עומדים מחוץ למגרש ואומרים: אתם לא שווים, בלעדי אתם לא שווים.
    מנחם בגין קרא לו חבר הכנסת יוסי. זוהי הברקה שלא דהתה והיא עומדת על מכונה כמו אמירה נצחית. ילד נשאר ילד. כל זמן ששיתפתם אותי הכל היה נפלא, היתה אידיאולוגיה, היה כיוון, היתה דרך. עכשיו כשאני בחוץ אני אבעט בכם, אלגלג עליכם ואשמח לאידכם.
    מה שאני רוצה לומר שדבריו של יוסי שריד אין להם קשר בכלל לאידיאולוגיה, הכל אישי ואישיותי.
    כי גם מה שהיה מכונה שמאל לא היה כל כך שמאל. מפ"ם היתה שותפה לממשלת גולדה מאיר שהתעקשה על כל שעל אדמה בסיני, וטירפדה כל ניסיון למשא-ומתן עם מצריים וסופה מחדל יום הכיפורים שגרם לאלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. וזו אותה מפ"ם שלא הסכימה שחנוך לוין יציג את "מלכת האמבטיה" באולם צוותא שלה.
    מי שבאמת הביא את מר"צ להישגים היתה שולמית אלוני. היא לא ינקה בילדותה אידיאולוגיה של סיסמאות מתחסדות. היא לא נכנסה לפוליטיקה כמו יוסי שריד דרך מנגנון מפלגתי. היא בנתה תנועה במו עשר אצבעותיה, החלה את דרכה כלוחמת זכויות אזרח, לא ככתבת ספורט, והביאה את מרצ לשיא של שניים עשר המנדטים.

  13. אבי הגיב:

    אם לגדה השמאלית אין אפילו רצון ושאיפה להיות חלק מן הקואליציה ולהשפיע באופן ישיר על החברה הישראלית ועל הסכסוך היהודי פלסטיני, היא מוציאה עצמה מן הכלל וכופרת בעיקר. הכלל הוא שכדי להשפיע יש לחבור לשלטון. עצם התביעה ממפלגת השלטון לקחת אותנו בחשבון ולנהל אתנו משא ומתן ענייני ולהציע לנו תיק בממשלה (כגון תיר איכות הסביבה או כיו"ב) – יעשו כותרות והרבה יותר מכותרת. התביעה צריכה להיות עקבית, מבחירות לבחירות ובין השמשות. העלאת התביעה להשתתף בהנהלת המדינה היא מנוף אדיר שבאמצעותו תוכל חד"ש להגדיל בהרבה את כוחה במגזר היהודי. גם המשא והמתן עם מפלגת השלטון על התוויית קווי היסוד של הממשלה הוא במה חשובה למינוף העקרונות של חד"ש והפצתם בקרב הנוער. אם התוצאה תהיה דחיית חד"ש והשארותה באופוזיציה, ורב הסיכוי שזה אכן מה שיקרה הפעם, ההישג הוא חשוב כי הוא מביט קדימה לסיבוב הבא וגם מאפשר להוכיח את צדקת דרכנו וזאת בכל עת שהמציאות תאמת טענה כזו. קחו למשל את השקר של "כל מפלגה ציונית". הרי החרדים הם אנטי ציונים וחלקים מהם מושיטים יד לחמאס ולפלסטינים זה דורות (מנהיג אגו"י נרצח בשנות העשרים על רקע זה). כאן אפשר בנקל לחשוף את שקריות הטיעון ולהוכיח כי הם דוחים את הערבים והכותר "לא ציונים" הוא שקרי. הדרת הערבי בשל היותו ערבי אינה עולה בקנה אחד עם הצהרות בן גוריון וחבריו במגילת העצמאות אודות שוויון זכויות והושטת יד לשלום, והנוער, לפחות מי מהם שטרם התרגל למאכלי פיגולים, יתעב תבשיל כזה וידחה אותו בגועל, אם רק נשלול ממנו את האפשרות שלא לדעת ולא להבין. ובכן, יש לשלם את המחיר ולתבוע חלק בעוגת השלטון! זה מאוד נחמד לשבת בפינה ולהסתכל ולגנות ולהשאר נקי והמחיר הוא באמת גבוה מאוד, קרי להיות שותף (כן שותף, וגם באחריות!) להנהגה גזענית ולוחמנית של חברה גזענית אשר מבצעת "חיסולים" ופועלת יומיום נגד השלום ובעד המוות.

    אבל זהו המחיר ויש לשמו במלואו או להשאר לעולמים ביציע.

  14. נתן הגיב:

    שאלת תם.

    ואם, רק לצורך הדיון, האיום באלטרנטיבה, קרי התנתקות, היתה מביאה את הימין להסכים לקווי יסוד חברתיים א-לה פרץ, האם גם אז קיימת בעיה ?

    האם לא נכון היה לצפות שהתרכזות באג’נדה החברתית של פרץ (שנוגדת את משנת נתניהו וליברמן) יהיה תשלום שהימין יסכים לשלם תמורת אי ביצוע ההתנתקות ?

  15. אחמד מגבעתיים, פלסטין הגיב:

    עתה מתברר שליברמן מוכן להכנס לממשלה שמאמצת את רעיון ההתכנסות. דילמא: זה טוב או רע ליהודים. מצד אחד זה מוכיח (שוב) שהימין הוא אופורטוניזם טהור (או במקרים נדירים כמו עוזי לנדאו – בעייה נפשית) וימכור את השטחים ואת סלע הלאום ואת האםאמא שלו כנגד כסא מרופד מסביב לשולחן הממשלה. וזה טוב. מאידך, ממשלה עם נבל שבא אתמול מאי שם והיום הוא כבר מציע לסלק מכאן אותי ואת בני ביתי, אנו הגרים כאן יותר מאלף שנים. זה לא ממש טוב. כי הרי עוד אנשים יכולים לחשוב שזה חוקי ולגיטימי להוציא כך מחוץ להגנת החוק ציבורי בני אדם. הטוב ביותר הוא אם אולמרט יניח לו לפשיסט הרוסי הזה ללקק את עקביו ולהצהיר שהוא מוכן לפרק התנחלויות ואז יזרוק אותו לקיבינמאט (ברוסית – למקום ממנו בא). אבל כנראה שלזה לא נזכה. ואולי כן. אולי בכל זאת יש בו (אולמרט) משהו.

  16. יורם הורוביץ הגיב:

    לנתן, לשאלת תם.
    בלי התנתקות לא יהיו קיצבאות. האג’נדה (שהיא ברובה מלל פופוליסטי) של עמיר פרץ תישאר על הנייר בלבד. עשרות המיליארדים ששפכו ושופכים על ההתנחלויות הן הכסף החסר. ברור שכסף עוד ישפך שם כדי להנשים את המפעל העקר הזה שבסופו של דבר ידעך ויפול. אבל כל התנתקות עדיפה עשרות מונים על כל דבר אחר כי היא מתניעה את המהלך (וזוהי "גדולתו" באופן אבסורדי של אריק שרון) , והיא תשחרר כספים.

  17. לנתן הגיב:

    זה כמו לשאול: האם מרגרט תאצ’ר הייתה מסכימה לכלכלה סוציאליסטית בבריטניה תמורת כיבושה מחדש של הודו.
    אני מתפלא על השאלה הילדותית הזאת, ומגיב רק מכיוון שקראתי תגובות שלך ברמה אחרת לגמרי.

  18. גיא ליורם הגיב:

    אופן החשיבה שלך מטעה. אני מסכים בכל ליבי שיש לצאת מכל ההתנחלויות, ושיתפנה בכך כסף רב. אני מתרעם על הסיסמה הטועה והמטעה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". באופן כללי (ומעבר לעובדה שעוד התנתקות תעלה הרבה הרבה הרבה כסף) את הכסף לרווחה קיצצו במקביל להטבות לבעלי ההון. מדיניות של הטבות לבעלי ההון תמשיך גם ללא כיבוש. בשביל שיהיה כסף לחינוך, לבריאות לקצבאות ולרווחת הציבור, יש צורך בסיום הכיבוש הכלכלי ע"י 18 משפחות ההון. כמובן שסיום הכיבוש יסייע בכך, פחות בגלל הכסף שיתפנה ויותר בזכות התודעה החברתית שעשויה להתפנות מהחשיבה הצבאית השלטת.

  19. דניאל ליורם הורוביץ הגיב:

    בלי להתווכח כלל, כמובן, על ההכרח בפינוי כל ההתנחלויות וביציאת כל הישראלים משטחי פלשתין הכבושים (אלא-אם-כן, כמובן, יאותו לחיות, תחת שלטון פלשתיני) – מרבית הכסף, איננו נשפך שם, כי-אם בהקלות-מס שערורייתיות (מעל חמישים מיליארד ש"ח בשנה!!), לטיפוסים כגון דנקנר, ורטהיימר, שטראוס, מוזס ופישמן.

    הם הצרה האמיתית. ובלי שינוי מוחלט, בכיוונה הכלכלי של הממשלה – לא יעזור לנו, שום שלום-שמלום. גג, זה יהיה כמו השלום עם ירדן, כשוורטהיימר העביר, את המתפרות שלו לאירביד.

  20. דניאל הגיב:

    חיים – אני מתפלא עליך.

    להתייחס ברצינות כזאת לשטות אידיוטית, הבל-הבלי-הבלים, מתיחת-עיוועים, של הראשון והשני באפריל, בדבר "ממשלת ימין בראשות העבודה"? באמת, להתייחס ברצינות לבדיחה מטופשת כל-כך, על ממשלה, שלעמיר פרץ לא יהיה בה רוב, כי הרוב יהיה נגדו – אלא-אם-כן, יצרף לא רק את מר"צ, אלא גם את חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל – מה שייצור ממשלה, בה ישבו יחדיו, בישארה ואיתם, וצרצור עם אילון ירבץ?

    מבחינתי, כל העניין היה, בדיוק כמו הסקופ, בדבר "הפרטת הים בגן הפעמון"… (למי שאיננו תושב ירושלים: ביום ששי הקודם, פורסם, ב"כל העיר", סקופ בלעדי: יהיה ים, בגן-הפעמון וחופו ינתן במתנה לגאידמק, שמצדו ינדב חלקות בו, במתנה גם-כן, לכל מי, שיבוא לגן בשבת, האחד לאפריל…) אז מכיוון, שהאחד לאפריל היה יום שבת, החליטו ביניהם, פרץ וכבל, להאריך את ההתבדחות, גם ליום ראשון. וזה הכל!! באמת, הרי אין להעלות על הדעת, שמישהו התכוון, לכל זאת, ברצינות…

    וברוח רצינית יותר: אישית, אני מתקשה מאד לראות, הבדל כלשהו, בין אולמרט לביבי. דעותיהם הכלכליות זהות ואילו אלה המדיניות – גם-כן, למעט כל-מיני ניואנסים, אין שום הבדל. לו היה ביבי, רה"מ ב-2004-2005, היה הוא, מבצע את ההתנתקות – ויואל מרקוס היה שר לו, שירי-תהילה. מעבר לכך, קדימה היא מפלגה פשיסטית פאר-אקסלנס, בה קובע המנהיג, יחד עם מקורבים מועטים, את הרכב הרשימה – אשר התנאי, האחד והיחיד, להימצאות בה, הוא שבועת-אמונים למנהיג ויצר פשיסטי-אופורטוניסטי לשרתו בכל. עצם-העובדה, שזאב בוים וגדעון עזרא הגזענים, נמצאים בקדימה, ואילו מיכאל איתן – המתון-יחסית – בליכוד של ביבי, כבר כשלעצמה די בה להצביע על כך, שבין שתי מפלגות אלה, אין שום הבדל אידיאולוגי שהוא – כי-אם תועלתני בלבד.

    ובנגע לליברמן – שני אנשים, נתנו לו הכשר: עמיר פרץ, בהסכם-העודפים שלו עמו ב-1999 – ויוסי ביילין, בארוחת-הבקר המשותפת, שלו ושל ליברמן, ממש לאחרונה. טעותו של פרץ, נעשתה לפני שבע שנים, כך שניתן, אולי, לסלוח לו עליה – ואולם, על מעשהו של ביילין, אין שום כפרה. הבנאדם חייב ומוכרח ללכת ועל מר"צ לעבור תהליך משמעותי, של ניקוי-אורוות, בטרם תהא ראויה, לשבחים כלשהם. כבר מזה זמן רב, התפשט בה הרקב וכעת, אין היא עוד המפלגה, שהקימה שולה, לפני ארבע-עשרה שנה בסך-הכל.

    כפי שאני רואה זאת כעת, אם תיפטר, מר"צ מביילין, חד"ש תתחזק, אנחנו ("עלה ירוק") ניכנס והירוקים ייפטרו, סוף-כל-סוף, מויסנר הסוציופאט וייכנסו גם הם – או אז, תהא בכנסת חזית שמאלנית ממשית, ירוקה-אדומה-ורודה, שניתן לסמוך עליה, שלא תיכנס, לכל-מיני קואליציות טמאות, עם כל-מיני אולמרטים וליברמנים.

  21. אחמד פילגר / פרץ שר הביטחון הגיב:

    פרץ שר הביטחון, ביילין שר המשפטים (או הפנים, או המשטרה). יופי של "שמאל" יש לנו בישראל.

  22. נתן הגיב:

    ליורם הורביץ.

    אם כך אני מבין שאין הבדל גדול בינך לבין נתניהו בנושא החברתי.

    הוא טוען שעל מנת להתמודד עם האתגרים החברתיים יש להמתין לקופת המדינה שתתמלא. הוא קורא לזה צמיחה.
    אתה קורא לזה פינוי התנחלויות.

  23. לגיא, מיורם הגיב:

    לדבריך "יש צורך בסיום הכיבוש הכלכלי ע"י 18 משפחות ההון". מעולם ולעולם (אולי למרבה הצער)לא ניתן יהיה לנצח את בעלי ההון. אפילו נסיונות אלימים כמו ברוסיה ובסין לא הצליחו. ההון פשוט עובר למישהו אחר. לנצח את בעלי ההון, זו חשיבה תמימה. תפקידה של המדינה הוא לאזן, לקחת מהעשירים במידה מסויימת ולתת לחלשים. אחת הדרכים לכך היא בחוק המונופולים. ו…כן גם בקפיטליזם, כמו אצל ביבי, וכמו בארה"ב יש מאפיינים סוציאליים הדואגים לשכבות הביניים.ואלה בסופו של דבר השכבות החשובות בחברה, הן המסה העיקרית והן מניעות את הכלכלה ואת התרבות.

הגיבו לדניאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים