הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 באפריל, 2006 14 תגובות

האם היה כדאי לפרק את המסגרות הישנות במערכת הפוליטית, להקים קואליציה בן-גוריוניסטית חדשה וליצור ציפיות בלתי אפשריות בקרב הציבור, רק כדי שיולי תמיר תחליף את לימור לבנת במשרד החינוך? התשובה לשאלה הלא-תמימה הזאת היא די חיובית. הבחירות הותירו טעם פושר ותפל אצל כולנו, אבל אפשר בהחלט להתנחם בשתי תופעות חיוביות: הקריירה של בנימין נתניהו כשר בכיר נופצה לזמן ארוך, ולבנת, העסקנית הימנית, הכיתתית והמרושעת, היא היסטוריה. אולי לא ייצא לנו מזה שום דבר; כמעט בטוח שננחל מפח-נפש גדול מאוד מכל המחליפים באשר הם. אבל לפחות מבחינה רגשית ישנה תחושה של הקלה ושל שמחה. גם זה משהו.

המגמות המסתמנות בבסיסה של הממשלה החדשה הן ברורות, ואין שום סיבה לשגות באשליות כלשהן. קיבלנו תמהיל לא הכי מבטיח של נציות ביטחונית, ויתורים טריטוריאליים בשוליים (כדי לקבל הסכמה אמריקאית להחרים את הפלסטינים), והמשך המדיניות הכלכלית-חברתית הניאו-ליברלית, עם תיקונים קוסמטיים קטנים. לבעלי ההון הגדול היו כמה ידידים עתירי השפעה בממסד הקודם. נתניהו ואולמרט היו הבולטים שבהם. ביבי היה מיודד איתם יותר מנקודת מבט רעיונית-תאצ’ריסטית מאשר אישית, כיוון שנציותו לא תאמה את האינטרסים שלהם; הידיד הגדול השני, אהוד אולמרט, הוא פחות אידיאולוגי במובן הכלכלי-חברתי, אבל נשאר חברם של המיליונרים בלב ובנפש, מבלי לבדוק יותר מדי את עברם ואת הדרך שבה עשו את כספם.


אולי כדאי לבחון את הדיבורים על מדיניות "חברתית", שמקפלת בחובה עקרונות של צדקה וחמלה, במקום שינויים מבניים במשק הישראלי. יש לקוות שהאוצר בראשות אברהם וולפנזון, איש עם יותר עקרונות הומניסטיים, יחס הוגן לעובדים השכירים ורגישות חברתית מאשר מאיר שטרית, ישנה משהו באכזריות השפוכה שאיפיינה את עידן בנימין נתניהו. אבל אין טעם לייחל לבשורות גדולות. מה שהיה הוא שיהיה, איש לא ילאים מחדש את המוסדות והמפעלים שהופרטו, או יפרק את המשרדים הקבלניים לכוח אדם כדי להחזיר את הזכויות הסוציאליות לעובדים. לא נותר לנו אלא להסתפק ביחס הוגן יותר כלפי ציבור המורים הענק, ולהחדרת ערכים יותר הומניסטיים למערכת החינוך בהנהגת תמיר.


מוקדם מדי לדבר על הזדמנויות שהוחמצו, ותגובותיו השוצפות של שמעון פרס נגד מפלגתו לשעבר רק מעידות על אופיו של האיש. עמיר פרץ עשה עסקה נהדרת בפרשת פרס. הוא ויתר על האפיל האלקטוראלי של המנהיג הוותיק כלפי הבוחרים האשכנזים של העבודה, אבל התפטר פעם אחת ולתמיד מהחתרן הבלתי נלאה, שעכשיו מציק לאהוד אולמרט. פרץ זכה פעמיים: גם כאשר זרק את האיש הכי מזיק בפוליטיקה הממסדית הישראלית וגם כשהעמיס אותו על ראש הממשלה החדש.


יש לקוות שאיש לא ייקח יותר מדי ברצינות את הטרוניות של מעמד המקופחים החדש הממסדי שצמח לנו בעת האחרונה. אבישי ברוורמן, עמי איילון, מתן וילנאי מהעבודה, ואוריאל רייכמן ושטרית מקדימה לא נולדו שרים בכירים, ולא תזיק להם קצת צניעות. תוצאות הבחירות כפו פשרות פרסונאליות על המפלגות המרכיבות את הממשלה החדשה, ומי שהחליט להשתתף במשחק הפוליטי חייב לקבל על עצמו את הכללים.


רוב האישים שהזכרתי כאן דיברו עם התקשורת באורח ישיר, או שלחו לעיתונאים את עוזריהם, הזכירו את ההבטחות שקיבלו אחת לאחת כמו ילדים קטנים שהוריהם חזרו ממסע לחו"ל, ובעיקר הדגישו את דאגתם לשלום המדינה: הכללתם בממשלה, ורק בתפקיד בכיר, תבטיח את שלומנו ואת עתידנו; אבל הפקדת התיק היקר בעיניהם בידיו של פוליטיקאי אחר, תמיט עלינו אסון. אפילו "הארץ" נפל במלכודת הזאת, והקדיש את עמודו הראשון ואת כותרתו הראשית לטרוניותיו של רייכמן וללבו השבור עקב הפרת ההבטחה שקיבל להיות שר החינוך. רייכמן הוא אליטיסט מוצהר, תאצ’ריסט ואחד ממייסדי שינוי. אסור היה להפקיד בידיו את חינוכם של ילדינו, וגם לא את גורלם של עשרות אלפי המורים במערכת החינוך.


יולי תמיר עולה עליו לאין-שיעור, אבל הכותרת שזכה לה ב"הארץ" מוכיחה, שגם שם החליטו שהמיית לבו של הפרופסור התאצ’ריסט חשובה יותר מקידומה של פרופסורית סוציאל-דמוקרטית (אני מקווה שהיא תצדיק את התואר הרם שנתתי לה עכשיו). אבל בבית ספרנו תמיר היא הבשורה הטובה הראשונה ואולי האחרונה שנזכה לה השנה בפוליטיקה הישראלית.


אני מקווה אבל לא כל כך מאמין שפרץ יזכור את סדר העדיפויות החברתי שלו גם כשר ביטחון, ושלא ישחזר את הקריירה של פנחס לבון במשרד הזה בתחילת שנות ה-50. כיוון שרוב הקוראים צעירים מדי ולא זוכרים דבר על פרשת לבון, כדאי לספר את עיקרי הדברים כדי לסבר את האוזן ואולי גם להפיק כמה לקחים מראש, עוד לפני שפרץ יאיים על שכנינו ויהיה ידידם הטוב של כל הנצים הביטחוניסטיים בקרב האליטות. לבון, ששמו הקודם היה לוביאניקר, נולד בשנת 1904 ועלה ארצה בשנת 1929. הוא היה מראשי הזרם הגורדוניסטי במפא"י שקמה ב-1930 כאשר מפלגתו "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" (ההיסטורית) התמזגו. לבון צמח בזרם היוני יחסית בתנועת העבודה, וכיהן לפני ואחרי האפיזודה הטראומטית שלו במשרד הביטחון כמזכיר הכללי של ההסתדרות. אבל כאשר מונה לשר ביטחון עם פרישתו של דוד בן-גוריון לשדה בוקר (סוף 1953) ועד שאולץ להתפטר בגין "עסק הביש" במצרים בשנת 1954 (עזב רק בפברואר 1955) עבר מהפך אישי ופוליטי חסר תקדים. כשר ביטחון הפך להרפתקן חסר לב, שענה בגסות רוח לשאילתה של חבר הכנסת תופיק טובי (מק"י) על שבירת רהיטים בכפר ערבי בישראל אחרי חיפוש אלים של כוחות הביטחון. לבון, שהתחנך על תורת א.ד. גורדון ולב טולוסטוי, וספג ערכים של רוממות כבוד האדם, ענה לטובי: "הרהיטים שנשברו לא היו רהיטי מהגוני". הוא תמך בכל הצעה הרפתקנית של מפקדי הצבא ובעיקר של ראש אמ"ן בנימין ג’יבלי, ולכן האמינו רבים שהוא נתן את ההוראה למחתרת היהודית במצרים להניח מטענים במוסדות תרבות אמריקאיים ובריטיים כדי לסכסך בין משטרו של נאצר לבין המערב. לבון הכחיש עד יומו האחרון שנתן הוראה כזו (שעלתה בחייהם של חברי מחתרת ובמאסרם הממושך של אחרים), אבל כהונתו כשר ביטחון נחשבת לתקופה טרגית בחייו ובחיי המדינה. תארו לכם שיוסי שריד היה מכהן, חלילה, כשר ביטחון בתקופת הטבח במחנות הפליטים בסברה ובשתילה! רבים הסיקו שדווקא עברו של לבון כיונה צחורה, התנגדותו למעשי טרור נגד הבריטים ונגד הערבים לפני הקמת המדינה ומתינותו המדינית אחרי 1948, גרמו לו לשנות תדמית בצורה כל כך קיצונית אחרי שמונה לתפקידו כשר הביטחון.


אחרי 1953 חזר לבון להסתדרות והיה המזכ"ל המוצלח ביותר שלה אי-פעם, אבל האיש המוכשר הזה, הנואם הטוב ביותר של תנועת העבודה וגם אדם מעשי וחרוץ, לא התאושש לעולם מהפרשה במצרים. לא כאן המקום להתעכב על כל ההשלכות ועל מסכת המעשים המחדלים, אבל הסכנה בהחלט רובצת לפתחו של פרץ. לא רק שבחר בביטחון מטעמי יוקרה (בדיוק כמו שדוד לוי עשה במשרד החוץ), אלא שהוא עלול לסגוד לשד הביטחוניסטי בדיוק כמו לבון. כדאי לפרץ לקרוא מחדש את כל הפרטים וכל הפרשנויות של טירופה של היונה במשרד הביטחון בעיקר בשנת 1954, בלי קשר לשאלה מי נתן את הוראה למחתרת היהודית לבצע את הפיגועים במצרים. בהשראת ספרו הנפלא של מאיר שלו "יונה ונער", אני נזכר שיש יוני דואר ויש יונים עם פוטנציאל של הרס גדול.


הביקורת שמתחתי כאן על פרץ ובעיקר ההשוואה המעליבה לדוד לוי, איננה אומרת שאין לאיש תקנה. חלוקת התיקים היא חשובה, והייתי מעדיף שפרץ יתעקש על האוצר, או למיצער יקבל על עצמו תיק רווחה מורחב ויעשה למען אלה הזקוקים לו באמת. אבל הוא עדיין יכול לנהל משא ומתן נוקשה על עקרונות חלוקתיים חדשים, על הגדלת תשלומי ההעברה של המעסיקים לביטוח הלאומי כדי שיהיה במה לממן את הקצבאות, על סדרי עדיפויות חדשים, על הקפאת כל התקציבים להתנחלויות ועל הוצאת הצבא משם. פרץ יכול לגייס תמיכה של שרים אחרים למימון מלא של התרופות, לביטול העדיפות בקופות החולים לעשירים, ולהוצאת הביטוח המשלים מחוץ לחוק. הוא יכול להתגייס למען העלאה ניכרת של שכר המורים והפסקת הפיטורים ובעיקר על החזרת התנאים הסוציאליים לכל העובדים במוסדות הציבוריים והפרטיים והסדרת בחירת ועדים בכל מקום עבודה בחוק.


לא נבקש מפרץ לבטל את הבסיס הרכושני של הכלכלה הישראלית, אין לזה שום סיכוי. אבל עליו להילחם בתוך הממשלה נגד הילת הקדושה של השוק החופשי, ולתקן חלק מעיוותי נתניהו.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. אבנר הגיב:

    לרשימתו המצוינת של ברעם הייתי מוסיף גם את שמו של ידידנו, אויב תהליך השלום, העושה לביתו, אהוד ברק, שלפחות בינתיים (אין לדעת איך יתפתחו העניינים במפלגת העבודה), נמצא בחוץ.

  2. גיא הגיב:

    למר ברעם,
    לא נעים לי כל כך לשאול לאחר הסקירה המקיפה של הקואליציה המתגבשת והלינקג’ המעניין בין לבון לפרץ לנסות להבין מה בדיוק הכוונה במשפט הסיום שעוסק בתיקון עיוותי נתניהו? אותי הנושא מסקרן ורציתי לדעת אם תוכל למנות באתר זה את הליקויים הללו ואת מהות הטיפול בהם.גם כשאני מעיין בבדיקה של רכב לפני קניה – לא תמיד הליקויים ברורים לי אך אני מקבל תמונת מצב די ברורה (עבור חובבן כמובן). סקירה קצרה כזו תעניק לי מסגרת ברורה יותר להבנת האג’נדה של השמאל החברתי פוסט שרון/ביבי ולבנת מעבר לסלוגנים. סליחה על הבורות. גיא

  3. איל רימון הגיב:

    עוד תוצאה מבורכת של הבחירות:
    סילוקו של מופז מופז ממשרד הבטחון.
    נקווה שפושע המלחמה הזה ייתן בעתיד את הדין על מעשיו.

  4. נמרוד ברנע הגיב:

    עוד הישג, שהתבשל בעמודים האחוריים של העיתונים ואפשר למצוא בין השורות הוא האפשרות שחגי מירום \קולט אביטל ימונה ליו"ר הסוכנות היהודית. לא שאותם אישיים הם בשורה גדולה לנו, אך אין ספק שהם לא ימשיכו את פעילויותיה הבלתי נסבלות של הסוכנות בתחום ההתנחלויות.

  5. הצעה סמנטית מגסאן הגיב:

    לאור העובדה ש"סוציאל-דמוקרט" אמור לכלול בתוכו דמוקרט (גם אם ראשי האימפריאליזם האירופי אינם בדיוק עונים להגדרה הזו) ושמי שתומך באפרטהייד בנוסח העבודה\קדימה\מרץ בהכרח וחד-משמעית אינו דמוקרט, אולי כדאי לאמץ מושג אחר, נניח "סוציאל-ציוני" ? אולי "סוציאל-קפיטליסט" ?

  6. חיים ברעם הגיב:

    לגסאן-רעיון לא רע.
    לנמרוד- אני יכול רק לקוות שאתה צודק. מיליארדים זרמו להתנחלויות דרך החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית כאשר עמד בראשה יחיאל לקט, חבר העבודה משחר נעוריו.
    לאבנר-צדקת כמובן בנושא אהוד ברק.
    לגיא- אתייחס בטור נפרד ומלא לביבי ותעתועיו באוצר.
    לאיל-אתה צודק בעניין מופז, ולכן, ומעוד סיבות שאותן ניסיתי לפרט, אני חושש כל כך מתפנית אפשרית בקריירה של עמיר פרץ.

  7. יורם הורוביץ הגיב:

    אם היו לך ציפיות חברתיות מקדימה, חבל. הטעם היחיד בקיומה של קדימה הוא יכולתה להוביל מהלך של עוד נסיגה מהשטחים. עוד נסיגה ועוד נסיגה והבעיות החברתיות האמיתיות יצופו מאליהן. הרי הבעיות האמיתיות של ישראל הוסתרו/הוכחשו/נדחו בגלל הסיכסוכים עם העולם הערבי. והיתרון העיקרי של הנסיגות הוא שאחרי כמה זמן אנשים שןאלים את עצמם בפליאה: למה בכלל היינו שם, מי בכלל היה צריך את זה?

  8. גבריאל הגיב:

    הירשנזון ולא וופלנזון
    נידמה לי שטעית בשמו של המועמד לשר האוצר

  9. אסף אורון – לגיא הגיב:

    גיא,
    עד שתקבל תשובה מלאה מחיים, הנה תשובה ראשונית ודווקא מפרשן כלכלי הנמצא מימין למרכז. הנה מה שסבר פלוצקר כתב מייד אחרי הבחירות:
    "ההצבעה הייתה מחאה נגד ההשתלטות של משרד האוצר על קרנות הפנסיה וביטול חלק מזכויותיהם; נגד ההפחתה העמוקה והמיותרת בקצבאות הקשישים שמשלם הביטוח הלאומי (הן כיום מן הנמוכות בעולם המערבי); נגד הרפורמה בשוק ההון, שנתפסה בציבור כהעברה כפויה של קופות הגמל לידי קבוצה של ברוקרים תאווי-רווח; נגד העלאת-פתע של גיל הפנסיה ונגד הכוונה המוצהרת של נתניהו לצמצם עוד ועוד את משקל המגזר הציבורי במשק."
    "חלק מהצעדים שעשה אכן נבעו מצורכי השעה וממצבו הקשה של המשק ב-2003, אך חלקן הארי נבע ממשהו אחר: מאידיאולוגיה כלכלית קיצונית. הם חרגו מכל מידה סבירה משום שלא השיקולים של עלות-תועלת הדריכו אותו, אלא השיקולים של אידיאולוגיה קיצונית."

    כמו כן, ע"ע התחקיר המצויין שהתפרסם לפני כחודשיים ב"הארץ" על תכנית ויסקונסין. כיצד בחסות "עידוד ליציאה לעבודה", עושות חברות פרטיות מיליונים על-ידי הפיכת נזקקי סעד אמיתיים לאבק אדם.

  10. אסף אורון – לחיים ברעם הגיב:

    חיים,
    תודה על איזכור נקודות האור. המציאות בישראל/פלסטין כה רחוקה מאוטופיה, עד שיש להתנחם בכל שינוי ממשי לטובה.

    דווקא משום כך, צר לי על שאתה מצטרף להמון "מאוכזבי פרץ" – הכולל כעת הן כאלה ש"התאכזבו" ממנו עוד כשהיה ב"עם אחד", והן אנשים כמוך ה"מתאכזבים מראש" ממה שיעשה או לא יעשה במשרד הביטחון.
    כל ה"מאוכזבים" שכחו – כמה נוח – שפרץ הוא-הוא זה אשר חולל את כל המהלך שהביא לבחירות. נכון, היה לנו מזל ושרון התמוטט בעיתוי כמעט מושלם, אבל אלמלא עמיר פרץ היינו במצב הרבה יותר גרוע עכשיו. אני קורא הרבה דברים על פרץ ומעשיו – אבל במילה הפשוטה "תודה" עוד לא נתקלתי.
    אין מה להיות חסיד שוטה של אף אחד וגם לא של פרץ. אבל הוא הראה שוב את יכולתו לצלול למים העכורים של הפוליטיקה הישראלית ולצאת עם תוצאות נטו חיוביות לציבור ולעצמו.

    ומשום כך, חיים, אני חולק עליך קשות בקשר לתפקיד הבא של פרץ. תודה לאל שהוא לא קיבל את משרד האוצר. האוצר הוא גזר-דין-מוות פוליטי שגם פרץ לא היה יוצא ממנו בשלום. מצד שני, פרץ במשרד הביטחון עשוי להתגלות כמתנה משמיים. אבל הוא יצטרך אותנו.

    אני כותב את התגובה הזו מסיבה אחת: להציע – לא, להפציר בך שתקדיש החל מהשבועות הקרובים סדרת טורים ב"כל העיר" (או פינה קבועה בכל טור) לצעדים מעשיים שפרץ צריך לבצע. למשל – להעיף לכל הרוחות את דני תרזה. למשל – להתחיל ליישם את מסקנות דו"ח טליה ששון. וכו’. אם תיווצר האווירה הציבורית הנכונה – יתחיל להתגלגל כדור שלג מהסוג הנכון.

  11. חיים ברעם הגיב:

    לאסף דורון,
    אני רחוק מאוד מהצטרפות למאוכזבי פרץ מכמה טעמים:
    ראשית, מעולם לא נמניתי על מצביעיו, למרות שהייתי מצביע בעדו אימלא שונתה שיטת הבחירות ובוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה.
    שנית, אני יודע שמדובר בסוציאל-דמוקרט "חדש" הקרוב יותר לטוני בלייר מאשר לטוני בן, וגם הציפיות ממנו בהתאם.
    שלישית, מגיע לו צ’אנס, כמו לכל פוליטיקאי וברור שמתנגדיו בצמרת המפלגה, שכולם בעצם אנשי קדימה בלי ההצטרפות הפורמאלית (וילנאי, סנה, איילון, ברוורמן) הם ימניים ממנו בכל הנושאים ואין לי שום סימפטיה אליהם. הוא עדיין לא עשה דבר כשר ביטחון ולכן לא נותר לנו אלא לחכות ולראות, אבלח עצם ההסכמה לקבל עליו את המשרד הזה היא שגויה.
    ואחרון אחרון לא הכי חביב. יש לי תחושה, והיא גם נחלת אחרים, שפרץ לא נוהג להקשיב לידידיו שלא לדבר על מבקריו.אני מקווה שאתבדה, ושפרץ בכל זאת יחולל כמה שינויים מבניים במשק וייאבק עם ראש הממשלה ועם שר האוצר כדי שהשיקול החברתי במדיניות הכלכלית יהיה מרכזי בחשיבותו. כאן ההזדמנות להתנצל על השיבוש בשם, והסליחה עם ידידי הוותיק הירשנזון (תודה לגבריאל).

  12. יועד וינטר – לחיים ברעם הגיב:

    חיים,
    בניגוד למשתמע מתגובתך, פרץ לא יעשה שום דבר מטוב לב או בגלל שהוא נוהג להקשיב למבקריו, אלא בעקבות לחץ ציבורי ותקשורתי. אני מניח שאתה כעיתונאי ופרשן פוליטי ותיק לא צריך את קוראי ‘הגדה השמאלית’ שיסבירו לך את זה.
    ונניח שביקורת שלך ושל אחרים תיצור לחץ על פרץ למתן רק קצת את פעולות צבא הכיבוש במחסומים ובערים הפלסטיניות, זה רע?
    למה לא תנסה לרתום את השפעתך כדי לקרוא לשיפורים צנועים מהסוג שאסף מציע?
    למה אתה מתעלם בתגובתך מההצעות הקונקרטיות האלה?
    אם כבר טרחת לענות לקורא שמציין במפורש את מטרות התגובה שלו, הייתי מצפה ממך לתגובה עניינית יותר.

  13. ירון הגיב:

    כול כך כייף לקרוא את תוריך מידי שבוע.

  14. עמרי כהן הגיב:

    במאמר יש התיחסות נרחבת לפנחס לבון והפרשה, שהייתה נקודת מפנה חשובה מאוד בהיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה. באתר של פנחס לבון יש מידע נרחב מאוד של פנחס לבון בכלל והפרשה בפרט. כדאי למעונינים לקרוא על נושא חשוב זה
    — קישור —

הגיבו לגיא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים