גם לאחר מתן הצהרת בלפור (2/11/1917), נותרו המוני היהודים במקום מושבם – בתפוצות. בראשית המאה ה-20 מנה העם היהודי כ-15 מיליון נפש. בין השנים 1917-1921 הגיעו לארץ ישראל רק 30 אלף יהודים. במשך כל שנות ה-20 הגיעו ארצה כ-100 אלף יהודים בלבד. אולם, התפוצה היהודית בכל ארצות העולם זוהרת בכל ממשותה מאז הוקמה מדינת ישראל הריבונית. רובו של העם היהודי מעדיף להתגורר מחוץ לגבולות המדינה. השערים פתוחים, התנאים נוחים, האזרחות מתממשת מיד עם ההגעה, ולמרות זאת מעדיפים היהודים את החיים בארצות הרווחה. מרצונם החופשי ובלא כפייה. הרצון לשמר את התפוצה, הוא המאחד הגדול והמשותף לקהילות יהודיות מגוונות ושונות בעלות סוציולוגיה שונה ומוטיבציות שונות. הדבר נכון כיום כפי שהיה לכל אורך ההיסטוריה היהודית.
תרבות התפוצות וזהותה מאפשרות המשכיות מורכבת של יצירה תרבותית יהודית ושל זהות יהודית גם בעת שיהודים משתתפים באופן מלא בחיים התרבותיים של ארצות מושבם. הדבר היה נכון בימי הביניים (בספרד המוסלמית פעלו שמואל הנגיד, אבן גבירול והרמב"ם – שפעלו לשימור המסורת ולעירובן של תרבויות), בתקופת הנאורות ואף עד ימינו אנו. הציונות היא אידיאולוגיה המתיימרת לייצג מהות תרבותית יהודית טהורה שעוותה ע"י הגלות. זה אינו נכון היסטורית ואינו נכון מוסרית. האם אבן גבירול או הרמב"ם היו מוכנים לחשוב על עצמם כנציגייה של יהדות שהחיים בגולה עיוותו? האם רבי סעדיה גאון או משה מנדלסון היו יהודים מעוותים? אין ספק שלא. היהדות מערערת על עצם הקטגוריה של הזהות מפני שהיא איננה לאומית, או גנאולוגית או דתית. כל המרכיבים האלה מתקיימים בה קיום דיאלקטי.
מדינת ישראל אימצה לעצמה את האידיאולוגיה הציונית בנוסח "בית התפוצות", המורכבת משלושה יסודות: קיומה הממשי הטרנס-היסטורי והטרנס-גיאוגרפי של מהות לאומית יהודית ששורשיה הם בתקופת התנ"ך ומימושה הסופי יהיה במדינת ישראל; מרכזיותה של ארץ ישראל בהווייתה של אותה מהות לאומית יהודית; הציונות היא תנועת שחרור לאומית.
המחויבות לאידיאולוגיה זו נותרה בלי ספק ברמה ההצהרתית. יחד עם זה, השתרשה ההכרה בממסד הציוני-ממלכתי, שהתפוצה (בעיקר בארצות הרווחה) טובה למדינה ומשרתת את מטרותיה. בארה"ב מתקיימת קהילה יהודית עתירת פריבילגיות מבחינה חברתית וכלכלית ובעלת עוצמה פוליטית העולה לאין שיעור על משקלה היחסי באוכלוסייה. מדינת ישראל למדה להסתייע בעוצמתה הכלכלית של קהילה זו (כמקור בלתי נדלה לתרומות) ובעוצמתה הפוליטית ע"י שהיא מהווה קבוצת לחץ התומכת באופן כמעט עיוור במדיניות הישראלית. התפוצה בארה"ב מעולם לא נשללה ע"י מוסדות המדינה שלילה רעיונית. המדינה הכירה בתפוצה הכרה של נוחות, וע"י כך הכירה בעובדה שהציונות איננה בהכרח הפתרון היחיד עבור היהודים. אם לא הכירה בכך, הרי שהכרה זו משתמעת לפחות, מתוך יחסי הנוחות.
הדברים נכונים, בעוצמה פחותה יחסית לעוצמתן של הקהילות היהודיות בארצות אירופה המערבית, גם ביחס אל תפוצות אלה: הכרה של נוחות בקיומן תוך ניצול כוחן הכלכלי והפוליטי של תפוצות אלה.
ההכרה בקיומה של התפוצות יכולה ללמד אותנו שעם יכול לקיים את תרבותו הייחודית בלי לשלוט בארץ, ומתוך כך גם בלי לשלוט בעמים אחרים ובלי לפתח צורך להשתלט עליהם ועל אדמתם. מי שמחויב לצדק חברתי יוסיף לבקש צורות פתרון נוספות לזו של שלילת הגלות.
א.ב. יהושע גורס כי רק בתנאים של הגמוניה פוליטית ניתן לגייס אחריות מוסרית; אולם המציאות לימדה אותנו שההפך הוא הנכון: רק מתוך הסתלקות ממצב של הגמוניה יהודית כמעט גמורה ניתן למצוא את הדרך המוסרית. זה מחייב ניתוק גמור בין דת ומדינה, אבל עוד יותר מכך את ביטולם של חוק השבות ושל פרקטיקות תרבותיות המציגות את המדינה כמדינה יהודית ולא כמדינה רב-לאומית או רב-תרבותית. התביעה לגאולה דרך גאולת הארץ, הפכה אותנו, לדעתי, למפלצת מוסרית שאינה בוררת את אמצעיה בדרך לגאולה. טריטוריה שהפכה לסיבת הקיום היא הסיוט ממנו ניסו להתרחק אפילו הציונים הקלאסיים. אני מניח שגם הם לא שיערו את מראה קלסתרה של הציונות כפי שהתעצב מאז מלחמת 1967, וביתר שאת ב-28 השנים האחרונות.
הדרך לשינוי רדיקאלי נראית כיום כבלתי אפשרית. מנוף לשינוי מצוי במערכת החינוך. בהשכחת המוטיב של שלילת הגולה והכרה בתפוצה כקיום לגיטימי שווה ערך לזה של מדינת ישראל, טמונים היסודות של חשיבה מסוג אחר, כזו שאינה מבוססת על שלילה, הדרה ומחיקה, אלא על פתיחות וקבלה.
יופי של מאמר. תודה רבה.
לא בדיוק, חז"ל וכן גם רמב"ם הכירו כימיהם הם "ימים שלא כתיקונם" – פחות או יותר בלשונך- עיוות, אם כי נכון לטעון שהרבה מהיצירה היהודית מקורה בגולה (תלמוד בבלי, זוהר רש"י ורמב"ם…)