הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 במאי, 2006 22 תגובות


קריסתה של ברית-המועצות ובעלות בריתה במזרח אירופה היוותה מכה קשה לתנועה הקומוניסטית; אולם גם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הוכו על ידה. חלקן שקעו וחלקן בחרו ב"דרך השלישית", וחיברו ניאו-ליברליזם עם שרידים של מדינת רווחה. מי שעלה על הסוס המנצח היה הקפיטליזם הגלובלי וארה"ב בראשו. כך אבד לשמאל הרדיקלי הדגם לחיקוי וללימוד. מדינות כסין, ויאטנם וקובה שלא קרסו כלל ועיקר, נתונות בויכוח חריף גם בשמאל הזה.

האם יש צורך בדגם? לדעתי כן, באם הוא אינו קיים במציאות (ולדעת רבים הוא באמת אינו קיים), על השמאל הרדיקלי לעצב לעצמו דגם, או דגמים רבים, שאליהם חותרים גם אם החתירה היא ארוכת שנים. על כן ברצוני לתרום את תרומתי לדיון על המטרה הסוציאליסטית שאליה זורמים תמיד נחלים רבים, גם אם הם סקטוריאליים ואף נקודתיים. נקודת המוצא להערכתי זאת היא כפולה: במאבקים חלקיים מושגים הישגים חלקיים המיטיבים את חייהם של האנשים; ואילו האנשים הנאבקים, מתחנכים במערכות של מאבקם, ומאמינים ביכולתם לשנות את המציאות ולממש מטרות, גם אם סקטוריאליות וחלקיות.

את הדברים שיכתבו להלן ינחו שני עיקרים:



  • אין סוציאליזם שאינו דמוקרטי בפרושו המילולי המלא: שלטון העם. רק שינויים חברתיים שרובו של העם רוצה בהם, רובם של האנשים העובדים והיוצרים, ראוי לכינוי המכובד סוציאליזם, מלא או חלקי.

  • סוציאליזם אינו קומוניזם. העיקרון המנחה אינו "לכל אדם לפי צרכיו" כי אם "לכל אדם לפי עבודתו". ומכיוון שרוב האנשים בחברה הסוציאליסטית יעבדו כשכירים של בעלות ציבורית או פרטית (ובכך לא יחול שינוי בינם לבין השכירים בחברה הקפיטליסטית"), ממילא לא יעלם עיקרון "הערך העודף", שהמעסיקים מנכסים לעצמם מעבודתו של העובד השכיר.

ולבסוף ראוי להעיר שתי הערות:



  • בדברים שיכתבו להלן לא תאמר אפילו מלה אחת על השאלה "איך להגיע לשם", כי אם רק על השאלה "מה זה"?

  • ראוי להזכיר כי הכותב את הדברים שלהלן אינו כלכלן, סוציולוג וכדומה, כי אם מחנך-גמלאי שלאורך חייו ולמרות שגיאותיו, האמין בחברה הסוציאליסטית וחתר לקראתה במידת יכולתו.

הכלכלה הדמוקרטית


לא צריך להיות מרקסיסט מדופלם כדי לדעת את עוצמת השפעתה של הכלכלה על החברה, על חייהם של האנשים החיים בה. על-כן הצברים ענקיים של הון (בישראל 18 המשפחות), לא רק שאינו צודק כעושר מול עוני, כי אם מונע חיים דמוקרטיים, מונע את שליטתם של האנשים בכלכלתם, ומוליד את המנטרה המחברת הון ושלטון.



  • על כן תנאי ראשון לכלכלה דמוקרטית הוא הבעלות של החברה על כל אוצרות הטבע שבתחומה, על האדמה, המים והאוויר וכל מה שבתוכם. אוצרות טבע ניתנים להחכרה לארגונים ציבוריים או לפרטיים, אולם לעולם לא למכירה.

  • נכסים כלכליים המשמשים את החברה כולה אינם ניתנים להפרטה, אם כי הם ניתנים לבעלות מוגבלת, במשך הבעלות ובמידתה, לגופים ציבוריים של אנשים העובדים בתחומם כדוגמת התחבורה לסוגיה: נמלים ואוניות, חברות תעופה, רכבות וחברות אוטובוסים. בעלותם של העובדים תהייה תמיד בעלותם של קואופרטיבים, בהם עשויים העובדים ללמוד את חשיבותם של שיתוף הפעולה ועבודת הצוות בכל הרמות.

  • כל מה ששייך לביטחון פנימי או חיצוני, הוא תמיד ציבורי ולא פרטי: התעשייה הצבאית ומוצריה, התחבורה הצבאית, הצבא והמשטרה. כלל זה אינו מונע מרשות עירונית או מועצה מקומית לקיים בתוכה משטרה בבעלותה.

הערה כללית: "ציבורי" אין פירושו "מדינתי" בהכרח. בצידה של בעלות המדינה יתכנו "ציבורים" שונים מאוד בסוגם ובהיקפם: ערים, מועצות מקומיות, ישובים חקלאיים, קואופרטיבים, מוסדות חינוך, תרבות וכדומה. פולחן "ההלאמה המדינתית" שהתפשט במשך שנים רבות, עיקר את האנשים בסוציאליזם מיוזמה אישית וקולקטיבית, מאינטרסים לגיטימיים, ויצר דגם של "סוציאליזם", בו המדינה נותנת הוראות, כופה ביצועים, מענישה חריגות מכל סוג שהוא.



  • כפי שכבר ציינתי, רוב העובדים בכל התחומים שיעברו עבודה פיסית ורוחנית יהיו עובדים שכירים. אולם כשם שלא יתכן שלא יהיה בחברה זו שכר מינימום המחייב חוקית והמאפשר לעובדים קיום בכבוד בחמשת התחומים הידועים: עבודה, דיור, בריאות,חינוך ותרבות. כן לא יתכן שלא יהיו גבולות מחייבים וידועים לכל על גובהו של השכר המותר ועל גודל ההון שרשאי הפרט לצבור לעצמו. כללית אומר זאת כך: בסוציאליזם כפי שאני מבין אותו לא מתבטל הרכוש הפרטי, השוק והתחרות הקיימים בתוכו. אולם אסור שיהיו בתוכו צוברי הון המחסלים למעשה את הכלכלה הדמוקרטית. מפעלים תעשייתיים, חקלאיים, תיירותיים ואחרים שבעליהם צוברים מיליארדים או מיליונים לא יתכנו בחברה סוציאליסטית. לעומתם יתכנו בהחלט מפעלים פרטיים בינוניים וקטנים בכל התחומים שהוזכרו לעיל, ואפילו בנקים קטנים, הצמודים למקומות ישוב או למפעלים תעשייתיים גדולים יתכנו בהחלט. בחברה שבה קיים השוק בו מוכרים היוצרים סחורות לצרכנים, סביר שמוסדות שסחורתם הוא הכסף לא יפגעו בכלכלה הדמוקרטית.

  • כשם שחיוני שהסוציאליזם יהיה מבוסס על סולידאריות בין העובדים השכירים כן נכון שכלכלה זו תעודד סולידאריות ועזרה הדדית בין יזמים פרטיים הפועלים בתחומים הקרובים זה לזה בתנאים הטכנולוגיים של ימינו – מחשוב, מידע, הייטק – שיתוף פעולה כזה, שאינו מבטל תחרות בהכרח, מסייע מאוד להתפתחותה של הכלכלה הדמוקרטית.

  • אשר להשקעות ההון הזר, אין לי בעיה אם תהיינה גם במדינתי הסוציאליסטית בשני תנאים (הנהוגים כמדומני בויטנאם) 1. יוקמו מפעלים תוך שיתוף פעולה בין הון זר למקומי. 2. השקעתו של ההון הזר תהייה מוגבלת בזמן שאורכו ייקבע בהסכמים שונים ועל פני זמנים שונים.

החברה הדמוקרטית


תנאי חיוני בחברה סוציאליסטית דמוקרטית הוא קיומה של חוקה תחת הכותרת הזאת. במרכזה של החוקה ימצאו העקרונות האוניברסאליים של השוויון בין כל האנשים, והקווים האדומים שאין לעבור עליהם: אפליות מעמדיות, גזעניות, לאומניות ומיניות לסוגיהם השונים. זו תהייה מדינתם של כל אזרחיה בה יבוטלו כל החוקים המפלים שהיו בקפיטליזם מה שיבוא לידי ביטוי בהמנונה ובדגלה של המדינה. חשוב שהייה ברור מתוך קריאתה של בחוקה כי השוויון אין פירושו השוואתנות. ייחודם של כל איש ואישה, ייחודן של הקווצות האנושיות וזכויותיהם לשמור על ייחודן בשפה, בתרבות ובאורח-חיים יישמרו.



  • בתוך הקווים האדומים ולא מעבר להם תותר הקמתן של מפלגות פוליטיות אופוזיציוניות, גם כאלה אשר שוללות את הסוציאליזם כליל ושואפות, בדרכים דמוקרטיות כמובן, לבטלו.

  • מאליו מובן כי סוגים שונים של התארגנות אנושית למטרות חברתיות שונות תותר אף היא, ואף תזכה לעידוד במידה שאינה עלולה לחצות את הקווים האדומים האסורים על פי החוק. חשוב שיהיה ברור לכולם, בתוך המדינה הסוציאליסטית ומחוצה לה, כי הסוציאליזם אין פירושו בעלות המדינה על החיים האנושיים, גם לא לטובה; ואילו יוזמות של אזרחים ופעולתם למען מימושן של יוזמות אלה רק מבורכת, או לפחות מוסכמת כזכותם הבסיסית של האזרחים.

  • מכיוון שסוציאליזם אינו מבטל את הרכוש בפרטי והעבודה השכירה, ברורה מראש זכותם של העובדים להתארגן באיגודים מקצועיים המנהלים משאים ומתנים עם המעסיקים הציבוריים והפרטיים בכל התחומים הקשורים לעבודה: שכר, תנאים סוציאליים, תנאי עבודה הוגנים במקום עבודה ראוי, פנסיה, מחלה, חופשות וכדומה. מאליו מובן שזכות המאבק המקצועי לגווניו עד לשביתה ועד בכלל, היא מזכויות היסוד של כל אזרח עובד.

  • המדינה בריבון והרשויות המקומיות ריבוניות בשטחן, אחראיות לרווחתם של האזרחים, ולאורח חייהם: הדיור, הבריאות, החינוך והתרבות. בין התחומים האלה ישנם כאלה שאינם מחייבים תמורה כספית כלל ועיקר, כמו הבריאות והחינוך ויש תחומים אחרים התובעים תמורה כספית כמו הדיור והוצאותיו והתרבות לסוגיה. אולם התמורה הכספית הנדרשת חייבת להיות שווה לכל נפש. מכיוון שבחברה סוציאליסטית חיים אנשים בעלי הכנסות כספיות שונות, הרי ברור שגם רמת חייהם של האנשים אינה שווה, ויכולת הבחירה שלהם באורחות חיים שונות, שונה אף היא.

  • כדי להבטיח את כל אלה לאזרחיה זקוקה המדינה, זקוקות הרשויות המקומיות לכסף ומקורו העיקרי של זה הם מיסים. בחברה הסוציאליסטית המיסים העיקריים הם המיסים הישירים והעיקרי שביניהם מס ההכנסה. זה צמוד תמיד להכנסתו של האזרח, בשכר או ברווח הנובע מהבעלות השונה על הרכוש הפרטי, ומהעסקתם של עובדים שכירים. ברור שאלה שהכנסתם גבוהה בשכר או ברווח ישלמו הרבה מיסים, יותר ממה שנהוג בחברות קפיטליסטיות (כמה?…); השכירים ובעלי מפעלים קטנים שהכנסתם בינונית ישלמו בהתאם; ואילו אלה שהכנסתם היא הנמוכה ביותר המותרת בחוק (שכר מינימום) ישלמו מעט מאוד; ושאינם משתכרים כלל, חולים, קשישים וכדומה לא ישלמו כלל.

מס ההכנסה הוא המס העיקרי אבל לא היחיד. בעלי רכוש מכל סוג, ציבורי או פרטי (מפעלים כלכליים, משרדים, בתים, דירות פרטיות וכדומה) ישלמו כמובן ארנונה לרשות המקומית שלהם בהתאם לערכו של הרכוש שבבעלותם. בכספים אלה תממש הרשות המקומית את כל מערכת האחראיות שלה כלפי אזרחיה כציבור וכפרטים. כמובן שרשות מקומית גדולה ואמידה תוכל לעשות זאת טוב בהרבה מרשות קטנה וענייה. לאלה חייבת המדינה לסייע מקופתה שלה.


האם מיסים אחרים הקיימים בחברה הקפיטליסטית כגון מס ערך מוסף ואחרים חיוניים גם בחברה הסוציאליסטית? כאמור, אינני כלכלן ואין לי תשובה ראויה למכלול השאלות הללו. ברור רק שמיסים קפיטליסטים שונים יבוטלו, רק אם ביטולם לא יפגע באנשים, בבריאותם, באורח-חייהם ובאורך-חייהם שמדינה זו אמורה לספק לאזרחיה. ברור גם שאפילו "אז", כאשר תהיינה מדינות סוציאליסטיות רבות בחברה האנושית הגלובלית, לא ייעלם הפער בין מדינות עשירות ועניות, ומערכת המיסוי בכל אחת מהן תיקבע בהתאם לכך.


שום חברה סוציאליסטית לא תיפטר מנזקקים ומעבריינים ושניהם מחייבים מערכת מטפלת רחבת היקף, רבת כישורים ויכולת ביצוע. אלה תלויים כרגיל בשלושה: מדיניות נכונה, אנשים מתאימים למימושה וכסף. כאן אומר בקצרה רק זאת: שתי הקבוצות האנושיות האלה, השונות כל-כך זו מזו, שתיהן אינן יכולות להשתקם בדרכים פרטניות בלבד, ושתיהן זקוקות לקהילה משקמת ותומכת כדי לגבור, במידת האפשר, על מצוקותיהם. אולם זהו בדיוק הדבר שהחברה הקפיטליסטית בורחת ממנו: את העבריינים סוגרים בבתי-כלא "רחוק מהעיניים"; ואת הסובלים ממצוקות שונות מוסרים בעיקר בידי עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, או שסוגרים גם אותם במוסדות בהם מעורבים תמיד סגירות הכרחית עם סגירות שרירותית. ואילו חברה סוציאליסטית שאזרחיה יחיו ברובם בהתאם לעקרונותיה ההומניסטיים וחינוכם של בנותיה ובניה יתנהלו בהתאם, תתאים יותר מכל חברה אחרת למערכת שלמה, מסורה ומושכלת של טיפול קהילתי באלה ובאלה.

מערכת בריאות דמוקרטית


מערכת בריאות דמוקרטית היא רק כזו המספקת בריאות במלואה (כולל "ביטוח משלים") לכל אזרחיה. גם אם כל מדינה כזו תספק את הבריאות במידת יכולתה (כאמור הן תהיינה שונות גם אז…), חיוני שכל אחת מהן תראה בבריאות של אזרחיה את פסגת מחויבותה.


מערכת הבריאות היא תמיד מוסד ציבורי, ממלכתי או ציבורי אחר, וכל מחשבה על הפרטתה תידחה על הסף. ביסודה היא לעולם לא תוכל להיות תלויה ביכולתו של האזרח לממש אותה על חשבונו.


האם זה אומר שלא תתקיים לעולם בחברה סוציאליסטית מערכת נלווית פרטית המספקת בריאות נוספת תמורת תשלום לאנשים היכולים לרוכשה? אינני חושב כך. בחברה הסוציאליסטית עליה אני דן כאן, שאינה חברה קומוניסטית, ישנן מידות שונות של רכוש פרטי שאינו פוגע בדמוקרטיה. במדינה זו בה קיים שוק של מוכרים, קונים ומתחרים, לא יתכן שתימנע הזכות למכור בריאות לרוצה בה והיכול לשלם עבורה. כל זאת בשני תנאים חיוניים: הראשון, שזו לעולם לא תהייה תחליף לבריאות היסודית אותה חייבת המדינה לכל אזרחיה; השני, שזו לעולם לא תהייה שר"פ (שרות רפואי פרטי) וכדומה לו. לא יתכן שלבריאות הפרטית יינתן מרחב מחיה כל שהוא בתוך מערכת הבריאות הציבורית (מבנים, חדרי ניתוח, מוסדות בדיקה, מעבדות ועבודה משרדית); את כל אלה יצטרכו הרופאים והחולים שלהם, בפועל ובכוח, להקים באמצעים העומדים לרשותם.

מערכת חינוך דמוקרטית


מיד לאחר הבריאות מתייצב לו החינוך כחובתה הציבורית העליונה של החברה. זוהי חובה המתחילה להתממש בגיל הרך ביותר, ומסתיימת בחינוך הגבוה, כולל מוסדות מחקר בהם פועלים בוגריו של החינוך הזה. אמנם בהבדל מהבריאות או אף בניגוד לו, ישנם בחינוך שני פנים העלולים לפעול בנפרד זה מזה: הפן הערכי והפן ההשכלתי. כמובן שבחברה שלנו שני הפנים הללו יהיו שני פנים של מטבע חינוכית אחת.


הפן הערכי ימומש תמיד במוסדותיה הציבוריים של המדינה בהתאם לערכים הכתובים בחוקתה: ערכים אוניברסאליים, הומניסטיים ושוויוניים, שאינם חוצים את הקווים האדומים של הגזענות וכל "חברותיה". כמובן שהפן הערכי לא יתעלם לעולם מההיסטוריה הלאומית, הלשון והתרבות של המורים והתלמידים ( אצלנו ישראלים-יהודים ופלשתינים-ערבים). ואילו הפן ההשכלתי יפעל תמיד במידת יכולתו כדי לספק ידע רחב, הומניסטי-ריאליסטי-טכנולוגי הרלבנטי לחייהם של התלמידים, ולא פחות מכך, את הכישורים ללמוד כיחיד ובחברותא באמצעותם של הכלים הנתונים בידנו כבר עכשיו ומתחדשים ללא הרף.


וכמו בבריאות, האם מערכת החינוך הציבורית תמנע בכל דרך, באמצעות חוקים ואכיפתם, חינוך פרטי שאינו ציבורי? גם כאן אינני חושב כך. מובן שהמדינה הזו תמנע בכל דרך, גם בחקיקה ואכיפה, את הפרטתו של החינוך הציבורי. זה יתפתח, יתגוון ויתעשר כציבורי וכל האמצעים המצויים בידי המדינה, ברשויות המקומיות, ובארגונים ציבוריים העוסקים בחינוך (אורט ועמל אצלנו) יינתנו לו. אולם כשם שלא יעלה בדעתה של מערכת החינוך לאסור על תלמידיה ועל הוריהם להשתמש בשיעורים פרטיים להשלמת השכלתם ושיפורה (אם כי יעשה תמיד כל מה שאפשר למנוע את הצורך בהם או לפחות לצמצמו), כן לא יהיה זה נכון לאכוף על קבוצות הורים וילדיהם את מערכת החינוך הציבורי שאותו מנהלת המדינה וכל שלוחותיה. קבוצות אלה אצלנו הן שונות זו מזו ומצומצמות בהיקפן. הן יכולות להיות חרדיות מאוד, אשר חרדיותן נפגעת על-ידי מערכת החינוך הציבורית והן יכולות להיות קבוצות של הורים בעלי יכולת, שהעולם הערכי של המערכת הציבורית אינו לרוחם, או שיש בידם להקנות לילדיהם רמת השכלה גבוהה יותר. אינני חושב שנכון יהיה למנוע מקבוצות כאלה להקים בתי-ספר פרטיים, או ציבוריים קטנים, בשני תנאים מפורשים: חינוכם של התלמידים הללו לא יחצה את הקווים האדומים של חוקת המדינה, שחצייתם היא תמיד בגדר עבירה פלילית; ושחינוך זה ימומן תמיד בידי ההורים או על-ידי קרנות ציבוריות המעוניינות בו. בשתי המגבלות לא יפגע קיומם של החריגים הללו במערכת החינוך הדמוקרטית של החברה הסוציאליסטית.

התרבות בחברה הדמוקרטית


עקרונית קל הנושא הזה מכל הנושאים האחרים בהם דנו. אין סכנה שנחזור לשיטות הז’דאנוביסטיות שהיו נהוגות בברה"מ בכל הקשור בתרבות, תרבות משטרה להלכה (ז’דאנוב) ולמעשה (ק.ג.ב. ורדיפותיו). לעומת זאת מלמד הניסיון כי הסיכוי שיוצרי תרבות יקבלו את ערכיה של המדינה הסוציאליסטית ודרכי מימושם הדמוקרטיים במציאות, גדול אולי משל כל ציבור אחר. על ציבור יוצרי התרבות ייכפו, כמו על כל האחרים, רק הקווים האדומים הידועים. לעומתם תהייה התרבות פתוחה לכל, בתוכן ובצורה: הספרות לגווניה, התיאטרון לסוגיו השונים, הקולנוע הרגיל והקולנוע הדוקומנטארי, הטלביזיה בכל ערוציה, כל המסגרות והביטויים המוסיקליים, מוזיאונים, להקות ריקוד וכל האחרים ששכחתי להזכיר יקבלו חירות ביטוי בלתי מוגבלת.


כמובן שבצדן של כל החירויות ניצבת בעיית המימון. אחרי סעיף החינוך וקרוב אליו ניצבת התרבות. מכיוון שקיים סיכוי גבוה, לא ביטחון, כי יוצרי התרבות ברובם לא יהיו רחוקים מעולם הערכים של החברה הסוציאליסטית, קיימת סיבה נוספת, בנוסף לכללים הדמוקרטיים של חופש הביטוי, לספק לתרבות את צרכיה הבסיסיים. כאן יבוא לידי ביטוי היחס ההכרחי בין כוחה של החברה לממן את התרבות לבין הצרכים והרצונות של האזרחים ליהנות ממנה, גם תמורת תשלום.


***
עד כאן תמצית המטרה הסוציאליסטית שאני חותר לקראתה. אודה כי זו לא נכתבה כאן בעקבות דיון מכל סוג שהוא, דיון שהוא חיוני בעיני. בהעדרו של דיון כזה באה לידי ביטוי חולשתו של מה שנכתב. כזכור, לא נאמרה כאן מילה לגבי "הדרך אל". אולם אני מאמין כי אם יתפתח, גם בעזרת הדברים שנכתבו, הוויכוח על המטרה, יתלווה אליו בהכרח הדיון על הדרכים להשגתה.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. גדעון הגיב:

    אין לי שום אמון ב’דמוקרטיה’ שמבטיח דני פתר (ואני מתעלם כרגע מכל ‘הסוציאליזם הכלכלי’ שלו).

    מי שכל חייו שר שירי תהילה למשטרי טרור, דיכוי ורצח המוניים ומתאבל על קריסתם הוא לא בדיוק הסמכות לדבר על דמוקרטיה.

  2. אחמד פילגר / הח’ פתר צודק הגיב:

    החבר פתר צודק בדבריו. יתכן ואני לא מסכים עם כל אחת מטענותיו, אבל באופן כללי הוא צודק. הייתי מציע לחברי מערכת "הגדה השמאלית" לקיים דיון ציבורי בנושא במועדון שמברכז תל-אביב. יש גבול לדיון באמצעות המקלדת!!!

  3. חיים הגיב:

    איך מתיישב התיאור שלפנינו עם הסוציאליזם כפי שהשתקף ממאמרים אחרים של פתר(על וייטנאם או קובה) רק האל יודע. מר פתר מתאר את צרפת ברב הסעיפים או מתאר את מדינות סקנדינביה כמעט אחד לאחד. מלבד מגבלות על שכר מירבי(בלתי אכיפות בעליל בעולם מודרני)ומיסים דרקוניים(שיובילו למנגנון שלם של עקיפה) במה שונה המדינה ה"סוציאליסטית" של פתר מכל מדינה מערבית מודרנית?

  4. אבי הגיב:

    פתר מה אתה אומר על מדינות סקנדינביה?

  5. אשלייה הגיב:

    מה שמר פתר מתאר לנו כאן זו האשלייה של הזעיר בורגנות שסובלת מהתוצאות של הקפיטלים הדורס מחד ושאינה יכולה להנתק ממנו כחלק מהוויתה ולכן מנסה לתקן את כל חוליי המשטר מבלי להרוס אותו כליל. אבל התוצאות הם חלק אימננטי של השיטה הנובעות מהדינמיקה ומההתפתחות שלה. חזרנו מאה וחמישים שנה לויכוחים שהיו למדכס עם "דגמים" מהסוג הזה.
    פתר מתעלם מהעולם המציאותי ובונה לנו אשלייה. אבל בעולם המציאותי מדינה (וכאן מדובר על מדינות) בסגנון שפתר מתאר ושהוא עצמו לא יודע איך תיווצר, תצטרך לסגור את עצמה כדי לקיים את התנאים המפליגים לאזרחיה, קודם כל מפני תחרות של עבודה זולה מבחוץ. תתנתק מיד מהכלכלה העומית על כל המשמעות שבכך ואפילו תוכרז מיד פחות או יותר כמדינת טירור או גינויים ונידויים כיוצא באלו ותאלץ במהרה לוותר על הרעיון או להפוך לדגם הישן המוכר של מדינת צבא.
    סוציאליזם לעולם לא יוכל להתחרות עם נעליים שמיוצרים בשכר של שני דולר ליום.
    המאבק האמיתי שמתחולל כיום בעולם הוא ע"י מדינות או בני אדם המנוצלים ביותר ע"י השיטה. אבל להם אין כל תשתית לחברה סוציאליסטית ולכן מתבצרים, לא משנה תחת איזו אידיאולוגיה, תחת משטר צבאי.
    האשלייה שאפשר ליצור דגם שישכנע בני אדם שחיים בעולם שיש לו תשתית אבל שנהנה מהניצול לשאוף לסוציאליזם היא נחלתם של כאלו שמנסים לברוח מהמציאות הקשה במקום להתמודד איתה.

  6. אסתר ואיתן הגיב:

    מדוע אתה מתלהם . דני הקדיש את כל חייו לרעיון מתוך הומאניזים צרוף מתוך אהבה יוקדת לאדם העובד. אתה אינך יכול להטיל על דני את כל הפגמים וכל גילויי ההסתאבות שפקדו את המחנה שהוא היה חלק ממנו. הוא ראוי לכל הערכה שלמרות גילויים מצערים ומכאיבים , בוערת בתוכו הלהבה של חתירה לכינונה של חברה סוציאליסטית.
    מי ייתן ויהיו עוד רבים כמוהו.

  7. אודי הגיב:

    אני רוצה לציין ולברך ראשית על עצם הנסיון שלך, דני לדון בשאלות שברומו של עולם. שאלות שאמורות להשלים את הכתיבה העיתונאית הרדיקלית ואגב כך לקדם את הדיון השמאלי במחוזותינו.
    לגופם של הדברים יש לי שתי טענות ביקורתיות: מטודולוגית ותכנית.באשר לטענה הראשונה גדעון צודק בכך שכל דיון רלבנטי בעתידו של הסוציאליזם חייב להתחיל בביקורת של ההלכה והמעשה הסוציאליסטי so far .ואולי חשוב מזה בביקורת עצמית שלך ושל כל אותם הקומוניסטים שסגדו שנים ארוכות למדינה הביורקרטית המודרנית האדירה שנקראה ברית המועצות.
    באשר לתוכן הדברים, ברוח המרקסיזם אתה מקדיש את עיקר דבריך לבסיס הכלכלי של הסוציאליזם ורק בסופו של דבר, על הבסיס הכלכלי ניתן יהיה לפיך לאפשר גם את הבריאות,החינוך והתרבות.באופן לא מפתיע אבל אתה כמרקסיסט מניח מראש ולא עוסק כלל בתכליתה,ארגונה ופעילותה של המדינה כגוף הפוליטי האמור לממש ולבצע את כל התכליות הראויות של הסוציאליזם. הסיבה להתעלמות הזו היא מן הסתם ההנחה הידועה של מרקס ששכלולה ותיקונה של החברה כבר נעשה כשלעצמו באמצעות הפעילות הכלכלית המשותפת של הפרולטריון, וממילא הדיון וההתארגנות הפוליטיים אינם אלא אמצעי לקידומה של הפעילות הכלכלית. לדאבוננו הרב הנסיון של המאה העשרים הוכיח, בכל האותות והמופתים האפשריים, שהכלכלה, כפעילות היוצרת אובייקט מחזקת עדיין בד בבד גם את היסודות היצריים האנוכיים של האדם.זאת מן הסתם הסיבה שהסוציאליזם הכלכלי שלך לא יוכל אכן להתחרות עם נעליים העולות שני דולר, כפי שטוען בצדק קודמי.לעומת זאת, נראה בברור שכל הנסיונות המהפכניים המוצלחים של המאה ה-עשרים נעשו באופן פוליטי מ"בנין העל" ללא הבסיס הכלכלי הקפיטליסטי עליו דיבר מרקס. כך, הקיבוץ כמשל, כמודל סוציאליסטי פוליטי-רעיוני, לא היתה בו עבודה שכירה ואגב כך לא הייתה לו שום תחרות עם "עבודה ערבית".

  8. איל – מאבק סוציאליסטי הגיב:

    המאמר הזה הבהיר לי מדוע מרקס נמנע מלהציג מודל ל"מהו סוציאליזם". תודה למחבר.
    הייתי מודה לו עוד יותר אם היה טורח גם לתת כיוון להקמה של תנועת עובדים שתוכל גם להוריד את המודלים שלו ממרומי האולימפוס.

  9. הערה לאודי הגיב:

    אתה כותב:
    הקיבוץ כמשל, כמודל סוציאליסטי פוליטי-רעיוני, לא היתה בו עבודה שכירה ואגב כך לא הייתה לו שום תחרות עם "עבודה ערבית".

    ובכן הסיבה החשובה ביותר להתמוטטות המשק הקיבוצי וכן המשק של חברת העובדים וכן אפילו מקומות עבודה פרטיים שבו היו העובדים מאורגנים הוא כניסתם של מאות אלפים פועלי שטחים זולים ומשוללי זכויות סוציאליות.
    כלכלה הבנויה על עבודה עצמית ו/או על עבודה שכירה מאורגנת המבוססת על שכר הוגן ותנאים סוציאליים לא תעמוד בתנאי שוק חופשי מפני תחרות של עבודה זולה.
    בקיבוץ מחירו של פועל/ת חקלאי חבר קיבוץ הוא לאין ערוך גבוה ממחירו של פועל/ת פלסטיני או תיאלנדי זו הסיבה שהקיבוץ נאלץ כדי לשרוד להעסיק פועלים שכירים ולהפוך את חבריו למיותרים.

  10. אשר פרוליך הגיב:

    צודק איל כשמסביר למה מרקס נמנע מלהציב מודל
    מהוא סוציאליזם,בגישתו הדיאלקטית המתווה את
    הדרך תוך הליכה.כמובן שצריך שיהיה כוון ברור,
    אבל אין צורך ואפילו מזיק לנסות לבנות "מודל"
    או "דגם".
    בכל זאת,המאמר של דני חשוב ביותר בגלל שמעלה אתגר לשמאל,לבנות מחדש את החלום האומניסטי,הצודק,הסולידרי,היפה,הבריא ובר-קיימה של הסוציאליזם שנפגע אנושות על ידי הביורוקרטים הסטליניסטים,ושצריך להחליף את העולם העצוב,ההרסני,הבלתי אנושי,המסוכן,של הקפיטליזם בו אנו חיים היום.

  11. אודי אדיב הגיב:

    הערה להערה. ובכן ההתפרקות של הקיבוץ איננה קשורה כלל לכניסה של פועלים זרים למשק הישראלי.בדברי התייחסתי לקיבוץ דווקא בתקופת המנדט שבניגוד למשקים הפרטיים לא התנהל אז על פי כללי השוק אלא על פי העקרון הסוציאליסטי הציוני. כפועל יוצא מכך לא היתה בו עבודה שכירה ואגב כך גם לא עבודה זולה של הפועלים הפלסטינים. ההתפרקות של הקיבוץ היום אכן קשורה לכוחות השוק, אולם הסיבה האמיתית איננה איזה הכרח כלכלי או טבעו האנוכי של האדם, אלא פשוט שקיעתו של החזון הסוציאליסטי וכתוצאה מכך אבדנה של הדרך הקיבוצית.

  12. אשר פרוליך הגיב:

    הערה לאודי:

    בשנות השישים אני עצמי הייתי חבר קיבוץ
    והחלטתי לעזוב כי כבר אז היו עובדים שכירים
    בקיבוץ.החלטתי לעזוב הייתה מלווה בוויכוחים
    עם יעקב חזן,מראשי השומר הצעיר ומפ"מ.
    טענתי הייתה לא נגד ה"סימפטום"(העובדים
    השכירים),תוצאה ממחלה עמוקה וקשה יותר,אלא
    נגד ה"מחלה"עצמה,(הסיבה לאותה תוצאה).
    והסיבה היא בכך,(אז,טענתי,וגם היום),שבחברה
    האנושית של עידן הקפיטליזם,לא נתן לקיים
    לאורך זמן חברה,מסגרת,"קומונה",קיבוץ,מדינה
    סוציאליסטית (קיבוץ,קובה,ברה"מ,לדוגמה),כמסגרת
    נפרדת ושונה הפועלת על פי כללים אחרים
    מאלה החלים על כלל החברה האנושית.
    מצב זה מביא בהכרח לקונפליקט,סתירה,מערכת
    ערכים כפולה,מוסר כפול, שבסופו של דבר יכריע
    לצד השולט והחזק יותר.
    לצערי הרב,נבואה זו התגשמה.
    אבל בכך אינני חידשתי כלום.הרבה לפני היה
    זה מרקס הזקן,(כן רבותי,שוב ושוב מרקס)שהסביר
    ותיאר זאת בבהירות רבה כשכתב על הסוציאליזם
    האוטופי.
    ותסלחו לי אם אני תמיד חוזר אל מרקס.
    מה לעשות?,בנושא זה,כמו בנושאים רבים אחרים,
    הוא פשוט צדק,!!!,וזה רק הזמן ששוב ושוב מוכיח לנו עד כמה הוא צדק !!!.

  13. לאודי הגיב:

    תפיסת עולמך האידיאליסטית זו הבעיה שלך, אבל הקבוץ התפרק פשוט כתוצאה מפשיטת רגל כלכלית. דוקא הקיבוצים שהחזיקו מעמד מבחינה כלכלית שמרו במשך זמן מה על "החזון הסוציאליסטי" לעומת חבריהם העניים.
    שקיעתו של "החזון הסוציאליסטי" כרוך כמובן גם בכשלון הנסיון הסוביטי שלא נבע שם "משקיעת החזון" אלא מסטגנציה ונסיגה כלכלית (מעניין שדוקא בשנים האיומות של סטלין אך שבהם היתה צמיחה כלכלית גדולה היה המשטר פופולרי בברה"מ יותר מאשר בכל תקופה אחרת) זה הצד האחד ומהגלובליזציה (שוב הסיבה הכלכלית) וכתוצאה שקיעת מדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית מצד שני.
    לענין הקבוץ בתקופת המנדט ראה ערך "עבודה עברית" שמטרתה היתה (שוב) כלכלית פר אקסלנס

  14. אבי הגיב:

    דני האם מדינות סקנדינביה קרובות לחזון שלך?

  15. איל תיקון לאודי הגיב:

    עד כמה שאני יודע כבר בשנות ה-20 כחמישית מהעבודה בקיבוץ הייתה שכירה. לא סתם ניסו לעודד את הגירת התימנים – את הסיפור שלהם אתה מכיר בטח.
    מלכתחילה קיבוץ ללא מאבק לסוציאליזם ברמת המשק הלאומי הוא חסר כמעט כל ערך פוליטי.
    מאמצע שנות ה-50, אז גם קיבוצי השמו"צ נעו ימינה והפסיקו להתנגד אקטיבית לקפיטליזם הישראלי, כבר היה ברור שאין בין הקיבוצים לסוציאליזם שום כלום והם עוד גוף במפעל הכיבוש הישראלי – ציוני.

  16. אודי הגיב:

    לכל מבקרי הקיבוץ, השאלה של הקיבוץ נידונה אצלי בהקשר של הדיון הכללי של הסוציאליזם. בהקשר הזה טענתי היא שהקיבוץ, למרות היותו גם ובעיקר ישוב קולוניאלי לאומני, עשוי בכל אופן לשמש כמודל למה שאני מכנה רפובלקניזם רדיקלי או סוציאלי , כלומר סוג של משטר דמוקרטי השתתפותי שהוקם מלמעלה למטה מתוך "בניין העל" ולא כפי שטען מרקס מתוך ה-"בסיס כלכלי". יתרונו הגדול של הרפובליקניזם הרדיקלי שהוא פועל על בסיס וולונטרי תודעתי לאורה ובהשראתה של תפיסת צדק אוניברסלית הנגזרת מהעקרונות של הנאורות בניגוד למודל הסוציאליסטי המרקסיסטי הנגזר באופן דטרמיניסטי "מדעי" מהתפתחות כוחות היצור. כך, הקיבוץ כמשל היה ישות אוטונומית שנהלה את חייה על פי העקרונות הכללים שהיא קבעה לעצמה בניגוד לסוציאליזם המרקסיסטי בברית המועצות שהוקם והונהג לאורו של החזון הדטרמיניסטי הכלכלי שנכתב על ידי מרקס. בלשונו של סרטר, "התנועה הדיאלקטית איננה גילוי של איזה כוח כל יכול הניצב מעבר מזה כמו רצון אלוהים. הדיאלקטיקה מתגלה רק לצופה מבפנים, כלומר לחוקר אשר חי את מושא חקירתו." לאור דבריו של סרטר הטענה שלי שהרעיון הקיבוצי התגלה לקיבוצניק מבפנים, תוך כדי ובאמצעות חייו הקיבוציים בניגוד לך- אשר- שהסוציאליזם התגלה לך אפריורי מתוך כתביו של מרקס. אולם אם כך, במה שונה הידיעה הצודקת תמיד של מרקס מרצונו של אלוהים?

  17. אברהם נוריאל הגיב:

    מבלי להכניס את ראשי הקטן אל קרב הענקים המתנהל כאן בין עמדות, פלא פלא, שנטחנו עד דק בוויכוחי איתנים בסוף המאה ה – 19 הריני להרים את תרומתי הצנועה בהצעה פשוטה.
    התפנו לשעה קלה ופנו אל
    — קישור —
    שם, בגיליון האחרון (20.5 – 2.6) תמצאו 8 מאמרים הדנים בניצחונות חזית השמאל (המפלגות הקומוניסטיות) בהודו.
    אני מאמין ומקווה שדיונים בשאלות של סוציאליזם, שיתוף, דמוקרטיה, גלובליזציה, שנאות אתניות, וכיו"ב במאה ה21- עשויים להיבנות מניסיונם של קומוניסטים שמנהלים באורח דמוקרטי כבר 30 שנים ברציפות מדינה ‘פעוטה ונידחת’ כמערב בנגל על מאות מיליוני תושביה, ושבבחירות האחרונות זכו למנדט גורף לנהלה בחמש השנים הבאות.
    אם מכל המאמרים לא תעלה אפילו תובנה אחת לדיון שלעיל, הרי לפחות המאמר הקצר על ‘המשורר בתחפושת’ – מנהיג חזית השמאל, ראש ממשלת בנגל – עשוי לחמם במעט, כך אני מקווה, את ליבות המתדיינים.

  18. אודי נגד מרכס הגיב:

    הקיבוץ הוקם מתוך ההכרח של הקולוניאליזם הציוני שלו מאפיינים יחודיים, לישב בפלסטין מהגרים *יהודים*. אבל מהגרים יהודים ממזרח אירופה, לא בעלי ממון, כפועלים לא יכלו בשום אופן להתחרות בפועל החקלאי הערבי שהיה זול ובעל כושר ייצור גבוה מהם. לצורך זה הוקמה המסגרת הקיבוצית המוגנת (תוצרת הארץ ועבודה עברית). הרי לך הצורך החומרי שמתחבר בהתאמה לפסבדו אידיאולוגיה סוציאליסטית (ע"מ שלא להגרר להגדרה של אידיאולוגיה נציונל סוציאליסטית). ובכלל, לנסות להפריך את מרכס בטיעונים שדופים (ולא בגלל שהיה אלוהים) נראה לי טרחני במאה העשרים ואחד.

  19. אשר פרוליך הגיב:

    לאודי=
    היינו מצפים ליותר רצינות ממך.מייסדי
    תנועת הקיבוצים וחלק גדול ממשיכיהם לא היו בני יהדות מזרח אירופה הענייה.חלק חשוב מהם
    באו ממשפחות עשירות ומבוססות מקהילות רבות
    בעולם.
    מודה שסגנון הכתיבה שלך לא ברור,בלשון המעטה (מה לכל זה ולמרכס ?).

  20. אייל גם לאודי וגם לנוריאל הגיב:

    אודי – עד כמה "הרעיון הקיבוצי התגלה לקיבוצניק מבפנים, תוך כדי ובאמצעות חייו הקיבוציים" ניתן לבחון בצורה מאד יפה בתהליך ההפרטה המהיר יחסית למה שהיינו מצפים לו הנחתך היתה נכונה. הביקורת על הקיבוץ יכולה בהחלט להיות נפרדת מהביקורת על הציונות. גם ללא מפעל הקולוניזציה, נועד הקיבוץ להתנוונות מרגע שנטש את המאבק על חברה סוציאליסטית. איים של שיתוף בסופו של דבר טובעים.

    נוריאל – למה אתה לא מזכיר שאותה "מפלגה קומוניסטית" נתמכת על ידי בעלי העסקים הגדולים ומבצעת מדיניות ניאו-ליברלית השאולה מהמפלגות ה"סוציאל-דמוקרטיות" בגרמניה, פורטוגל, ברזיל, צ’ילה, דרום קוריאה, ספרד, אנגליה, צרפת, בלגיה, צ’כיה וכו’…

  21. עודד פילבסקי הגיב:

    אין שום התייחסות במאמר לעניין בחירת מוסדות ע"י הציבור.פתר מקבל ,כנראה את שיטת הבחירה הקיימת במשטרים פרלמנטריים-בורגניים.ומה באשר לדמוקרטיה מועצתית האמורה להתבסס על אסיפות ציבור האזרחים ברובעי מגורים,מקומות עבודה,מועדונים וכו’, בהם ידונו ענייני הציבור,בהם ייבחרו נציגים למועצות מקומיות, אזוריות,ומהם הלאה למוסדות מחוזיים,ארציים ובינלאומיים?
    הסוציאליזם המהפכני אמור לשנות מן היסוד את מערכת היחסים בין היחיד והחברה על מוסדותיה, לכן חיונית מעורבות רבת אנפין של כל המעוניין בתהליך קבלת החלטות באורח יומיומי.זה בר השגה במערכות משוכללות של דמוקרטיה מועצתית וקואופרציה נרחבת בתחום הכלכלי.

  22. אשליות הגיב:

    ומה עם יתברר שהאזרחים לא מעוניינים במעורבות? כמו בקיבוץ למשל או בועד הבית?
    אז מר פילבסקי יתן הוראה? או יכריז על קץ הסוציאליזם?
    זאת הבעייה של כל החוזים מתכנני העתיד המרעיפים עלינו מכל טוב עד הפרטים הקטנים.
    האוטופיסטים אם כי לא מצטיינים בריאליזם, מצטיינים דוקא באופטימיזם וזה בסדר.
    הענין הוא שכאשר האוטופיה מכזבת הם עלולים להיות מסוכנים מאוד.

הגיבו לאודי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים