הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 ביוני, 2006 12 תגובות

ביקורת ההיסטוריוגרפיה הישראלית


טלאולוגיה היא גישה תיאורטית המנסה להסביר את העולם הארצי במושגיה של תכלית עליונה הנמצאת מעבר מזה. ההסבר הוא שהעולם נועד להשגתה של איזה תכלית עליונה ואגב כך הוא נתפס ומוסבר כאמור במושגיה של אותה תכלית. חסרונה הגדול של התפיסה הטליאולוגית הוא היסוד האינסטרומטלי הדכאני הטמון בה. יסוד הבא לידי ביטוי ברור בתפיסה הטליאולוגית הדתית לפיה העולם והאדם הבשר ודם אינם קיימים כשלעצמם ובשביל עצמם, אלא נועדו לשמו ולמענו של איזה עולם או אדם אחר הניצב מעליהם.

נראה שבמקרה הישראלי היסוד הטלאולוגי הדתי הזה בא לידי ביטוי ברור בפרשנות האידיאולוגית של ההיסטוריה הציונית. הטענה העיקרית שלי היא אכן שההיסטוריוגרפיה הישראלית מדגישה את יחודו וייעודו ההיסטורי ו/או הרוחני של "העם היהודי" ואגב כך ממעיטה ומבטלת את ההוויה ההיסטורית הציונית כפי שהייתה כשלעצמה ובעיניהם של הפלסטינים מצד אחד ומרוממת ומפארת אותה בשביל עצמה מצד אחר. כך גם, במושגיה "הייעודיים" של האידיאולוגיה הלאומית היהודית, ההיסטוריה הציונית נקראת לאחור כישות אחדותית הפועלת מלכתחילה לאורו של חזון לאומי משיחי.


כך גורני:



"מראשיתה התבססה הציונות כתנועה לאומית על עקרונות חברתיים ומדיניים שהעניקו לה את טעם קיומה. העיקר הראשון הוא השאיפה לריכוז טריטוריאלי של העם היהודי בא"י מולדתו ההיסטורית."


באופן היסטורי התנועה הציונית צמחה לא מתוך "השאיפה של העם היהודי" אלא כתגובה לגל של פרעות אנטישמיות ששטף את אוקראינה ודרום רוסיה בעקבות הרצח של הצאר אלכסנדר ה-III ב-1881. הארגון הציוני הראשון, "חובבי ציון", נוסד באותה שנה על ידי קומץ של משכילים יהודים שפנו לרעיון הלאומי היהודי כמפלט ופיצוי על האכזבה מההשתלבות במסגרת הדמוקרטית הרוסית. הציונות נתפסת אפוא בעיני אחד העם ויתר אבות הציונות כתחייתן הפוליטית של אותן "תכונות המהוות את עיקר נשמתו… של עם ישראל".


בהדרגה מתחזקת האורינטציה ההתיישבותית של התנועה הציונית בפלסטין העותומנית. האורינטציה הציונית של הממשלה הבריטית והכיבוש הבריטי של פלסטין בעקבות התבוסה העותומנית במלחמת העולם הראשונה מחזקים באופן ברור את האורינטציה הקולוניאלית ההתיישבותית של התנועה הציונית. במהלך שנות ה-20 וה-30 מרכז הכובד של הפעילות הציונית אינו עוד "השאיפה" הלאומית של יהדות מזרח אירופה, אלא מפעל ההתיישבות בפלסטין המנדטורית והמאבק הצבאי כנגד העם הפלסטיני המקומי. במרכזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה הייתה אולי משמעות אמנציפטורית מסוימת לחזון התחייה הלאומי, אך הפרדוקס הגדול היה הניסיון לממש בפלסטין המנדטורית בחצי הראשון של המאה ה-20 את החזון הלאומי היהודי המזרח אירופאי. ההסבר לכך הוא שציבור המתיישבים הציוני נזקק לחזון התחייה הלאומי היהודי כדי להתייצב כאיש אחד, נחוש ומלוכד, נגד העם הפלסטיני, "הזר המאיים הניצב ממול".


נראה שהטלאולוגיה הלאומיות היהודית שימשה מלכתחילה כנשק האידיאולוגי וכאמצעי הגיוס והחברות העיקריים של היישוב הציוני ושל מדינת ישראל במאבק ההיסטורי עם הלאומיות הפלסטינית. בלשון סוציולוגית, במציאות של הסכסוך עם הפלסטינים, העיקר לא היה עוד תוכנו החזוני של הרעיון הציוני, אלא תפקודו הפוליטי והחברתי במאבק עם הלאומיות הפלסטינית.


אכן, סקירה שטחית של תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני מלמדת שלא ההתיישבות היהודית כשלעצמה עוררה מלכתחילה את ההתנגדות הלאומית הפלסטינית. היישוב היהודי הישן חי בשלום ובשלווה עם תושבי הארץ במשך מאות שנים. גם מאוחר יותר, בתקופת המנדט, הקומוניסטים, אנשי "ברית שלום" וחלק מחברי "השומר הצעיר" ניצבו לצדה של הלאומיות הפלסטינית ובשום אופן לא נגדה. אך ורק ההגדרה היהודית "החזונית" של היישוב הציוני היא שעוררה את הסכסוך עם הפלסטינים. בן-גוריון וחבריו בהנהגת מפא"י והפלג הרוויזיוניסטי הימני הם שצברו בהדרגה עוצמה והקצינו את תפיסתם הלאומית החזונית וכך החריפו בהדרגה את הסכסוך עם הפלסטינים. אליעזר הכהן, ממנהיגי השומר הצעיר, כתב אז:



"פוליטיקה של בת יענה בשטח הערבים מוליכה את הציונות על פסים שסופם קטסטרופה… ושוב נכונה לנו יקיצה מרה ככל יקיצה מחלומות תעתועים. מפלגת פועלי ארץ ישראל היא האחראית לכך… אנו חייבים… לחתור ללא לאות אל הסיכוי ההיסטורי הגדול של הציונות – ההסכם עם העם הערבי" (אליעזר הכהן, "לבחינת דרכים").


אפשר לומר אפוא, בהיפוך האמירה הידועה של מרקס, שלא הווייתו של היישוב הציוני בפלסטין היא שקבעה את תודעתו הלאומית, אלא תודעתו הלאומית היא שקבעה והגדירה את עמדתו ביחס לפלסטינים. בעקבות עליית היטלר לשלטון וגלי ההגירה הגדולים של יהודי גרמניה בשנות השלושים, הנהגת היישוב אימצה בהדרגה מדיניות שמטרתה לממש בכוח את אותו ממד לאומי חזוני. מדיניות שעוררה באופן בלתי נמנע את הלאומנות הערבית שכנגד והציתה את אש הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים. אותה מדיניות אחראית להחלטה הפרובוקטיבית על הקמת המדינה, שבעטיה פרצה מלחמת 48′. במהלך המלחמה התבצע הגירוש של התושבים הפלסטינים ובעקבותיה הרס הכפרים והסירוב המתמשך להתיר את חזרת הפליטים לבתיהם. בדומה לכך אנו רואים היום כיצד הקנאות החזונית הדתית של המתנחלים מעצימה ומבססת את הכיבוש וממילא מחריפה ומחדדת את הסכסוך עם הפלסטינים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אפוא המימוש של היסוד החזוני באידיאולוגיה הציונית והכוח המניע שלה כאחד.


הנה כי כן, הרלבנטיות והחשיבות של הטענה ההיסטוריוגרפית האמורה מתייחסים לזרם הממסדי של היסטוריוגרפיה הישראלית המניח את קיומה של ישות מטהפיזית על-היסטורית המכונה על ידו "העם היהודי". ישות המשמשת בד בבד כמושג מסביר, ככוח מניע וכתכלית של ההיסטוריה הציונית ומדינת ישראל. לעומת זאת, קריאה היסטוריוגרפית ביקורתית היא זו העולה מלמטה למעלה הרואה את התנועה הציונית כמומנט או שלב בתהליך היסטורי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני,כלומר, כאחת מהתנועות הפוליטיות הפועלות במקום ובזמן ההוא, או בלשונו של הגל, "כאחת מהשניים ולא כטוטליות של התהליך ההיסטורי." פירושו של דבר, שההיסטוריה הציונית בתקופת המנדט היא ההיסטוריה של יחסי העוצמה והמאבקים של המפלגות הציוניות והמפלגות והארגונים הפוליטיים הפלסטינית ולא המשכה ומימושה של היסטוריה היהודית באשר היא. במילה, הטענה שלי היא שהכוח המניע והמושג המסביר של ההיסטוריה הציונית והקמתה של מדינת ישראל אינו אלא מאבק הכוחות של מפלגות ומנהיגים פוליטיים בשר ודם שנאבקו להשגת מטרותיהם. לא יותר ולא פחות.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. רמי הגיב:

    איש אחד, משה רבנו שמו (ואולי קדמו לו אנשי ציבור אחרים, לא כאן העיקר), עמד על התכונה הבעייתית המאפיינת בני אדם רבים, לחמוד את רכוש הזולת ולגנבו. לכן הוא ציווה על נתיניו שלא לחמוד את רכוש הזולת ושלא לגנהו (ר’ עשרת הדיברות, תנ"ך קסוטו). לעניות דעתי, כאן טמון הכלב. כמובן שחמדנים גדולים כמו דב"ג או אריק שרון (שהיה בגלגול הלפני אחרון זולל שטחים מושבע) או ישראל גלילי או גולדה מאיר, לא פעלו מתוך יצריות לא מרוסנת, אלא, כמצוות אנשים מלומדה, שיכנעו את עצמם שהם פועלים למען מטרה נעלה אשר מולה, סבלם הזמני והלא קיצוני שם בני עם שכן אינו מכשול בלתי עביר (ומה גם שהם כל כך רעים ומתנגדים לכל קידמה ובעצם הם, לא נעים לומר – ערבים). אבל האמת היא (והגעתי אליה מתוך התבוננות בעצמי ובתהליכים שעברתי מימניות לשמאליות) – היצריות הגנבית היא שהיתה והיא שהינה המנוע הענק של הכיבוש, ורק כאשר אדם תופס את עצמו ומבין את הדיבר התורני (הראו לי את זה חרות כם על אבן חמורבי בלובר, אבל אני לא קורא צרפתית…) של לא תחמוד ולא תגנוב, או, כפי שהיטיב הלל הזקן להסביר: את אשר שנוא עליך, אל תעשה לחברך, רק אז ייעצר גלגל הכיבוש הדורסני המרסק פיזית בני אדם ורכוש. והמסקנה: במקום להתבסס על הנמקות פרקטיות ו"בטחוניות, יש להביא למרכז ההסברה את ההנמקה המוסרית, כי היא מתחברת לכל אדם, אפילו אם הוא לא בדק את המונח טלאולוגיה בוויקיפדיה.

  2. תיקון הגיב:

    אתה כותב ש"הארגון הציוני הראשון, "חובבי ציון", נוסד באותה שנה על ידי קומץ של משכילים יהודים שפנו לרעיון הלאומי היהודי כמפלט ופיצוי על האכזבה מההשתלבות במסגרת הדמוקרטית הרוסית."

    לא הייתה שום מסגרת רוסית דמוקרטית שאליה יכלו יהודים או לא יהודים ברוסיה להצטרף. זו הייתה רוסיה הצאריסטית, והארופית-גזענית.

  3. חנן הגיב:

    לכותב המאמר: אולי תנתח בצורה דומה את ההתפשטות המוסלמית, את האידיאולוגיה והמעשה של מלחמתם ב"כןפרים"? וכל זה, לאורך מאות שנים, מה שהביאם עד הלום.
    עד שלא תעשה זאת, אין להתייחס ברצינות לדבריך.

  4. עודד הגיב:

    בשם אותה מערכת של מאבקים פוליטיים ניצלו חייהם של חצי מליון בני אדם יהודים מהשמדה בידי הנאצים- היה להם לאן לברוח-לארץ ישראל
    צריך גם להזכיר את חלקם של יהודי (וערביי) פלשתינה במאמץ המלחמתי הבריטי כנגד חילות רומל

  5. אודי נגד מרכס הגיב:

    אודי אדיב לקח על עצמו את התפקיד שרבים וטובים (ורעים) לקחו על עצמם להפריך את מרכס. לצורך זה נקלע למערכת של סתירות: "באופן היסטורי התנועה הציונית צמחה לא מתוך "השאיפה של העם היהודי" אלא כתגובה לגל של פרעות אנטישמיות ששטף את אוקראינה ודרום רוסיה", כלומר צורך חומרי מובהק (ומן הסתם היו עוד סיבות).
    ועוד: "נראה שהטלאולוגיה הלאומיות היהודית שימשה מלכתחילה כנשק האידיאולוגי וכאמצעי הגיוס והחברות העיקריים של היישוב הציוני ושל מדינת ישראל במאבק ההיסטורי עם הלאומיות הפלסטינית" תיאור שמרכסיסט מן הסתם היה קונה). יחד עם זאת עוד כהנה רעיונות מוזרים כגון שלא ההתישבות הציונית עוררה את ההתנגדות הפלסטינית אלא ההגדרה החזונית הציונית, כלומר שהנישול הציוני לא עורר את התנגדותם אלא האידיאולוגיה שעמדה ברום עולמם (של הציונים) יחד עם סתם סילופים: "בתקופת המנדט, הקומוניסטים, אנשי "ברית שלום" וחלק מחברי "השומר הצעיר" ניצבו לצדה של הלאומיות הפלסטינית ובשום אופן לא נגדה". נניח לקומוניסטים שלא היו ציונים, אבל ברית שלום והשומר הצעיר מעולם לא ויתרו על המטרות הציוניות ועל האמצעים לביצוען (עליה עברית, גאולת הארץ עבודה עברית תוצרת הארץ..) הם רק הציעו את כל אלו במסגרת של מדינה דו לאומית (עד שהיהודים יהוו רוב כתוצאה מהפריבילגיות הנ"ל..)
    ובהמשך ללא קשר ברור להגיון של המאמר" "אפשר לומר אפוא, בהיפוך האמירה הידועה של מרקס, שלא הווייתו של היישוב הציוני בפלסטין היא שקבעה את תודעתו הלאומית, אלא תודעתו הלאומית היא שקבעה והגדירה את עמדתו ביחס לפלסטינים". כלומר שלא ההווייה הקולוניאלית של היישוב היהודי העמידה אותו במאבק בלתי מתפשר עם הילידים הפלסטינים…
    ולסיום: "הטענה שלי היא שהכוח המניע והמושג המסביר של ההיסטוריה הציונית והקמתה של מדינת ישראל אינו אלא מאבק הכוחות של מפלגות ומנהיגים פוליטיים בשר ודם שנאבקו להשגת מטרותיהם. לא יותר ולא פחות".
    עכשיו צריך אודי לכתוב מאמר נוסף המסביר את המשפט המוזר הזה.

  6. אודי הגיב:

    אני מתקשה להגיב לאוסף הטענות הביקורתיות של הכותב האחרון בעיקר בשל הטון הסטליניסטי של דבריו. אף על פי כן אנסה להסביר שוב במה מדובר.
    נראה שהכותב לא ניסה להבין כלל את טענת המאמר ואגב כך הוא מצטט רק קטעי דברים וחצאי משפטים שמן הסתם אכן לא אומרים לו דבר.
    צריך אפוא, לחזור ולומר שהטענה הביקורתית שלי מכוונת כנגד כל הזרם המרכזי של ההיסוריוגרפיה והפוליטיקה הישראלית המסביר עד היום את התנועה הציונית כתנועה לאומית יהודית ואגב כך מדינת ישראל נתפסת עלידו כמימושו של אותו חזון לאומי יהודי מזרח אירופאי. כנגד זה, הטענה שלי היא שהתנועה הציונית כבר "שם" אולם בעיקר "כאן" לא הייתה אלא תנועתם של אותם מפלגות ואישים שנאבקו בה להשגת מטרותיהם השלטוניות והמעמדיות.לא יותר ולא פחות.
    באשר ליתר הטענות:ראשית, לא ברור לי מה עניינו של מרקס לדיון "האנטי ציוני" הזה?
    שנית,התנועה הציונית אכן פעלה ממניעים חומריים אולם גם ובעיקר ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים. כפי שהראיתי,לימוד שטחי (והשוואתי) של ההיסטוריה הציונית מספיק כדי ללמד שההתנגדות הפלסטינית מכוונת בעיקר כנגד הקנאות הפוליטית והאידיאלוגית, כלומר השאיפה המדינתית ההגמונית של מפלגת הפועלים הציונית ולא כל כך כנגד הפעילות התישבותית והעירונית כשלעצמה.
    שלישית, אתה מבדיל בין הקומוניסטים שלא היו ציונים לברית שלום והשוה"צ שכן היו. אולם בהקשר של הסכסוך ההבחנה שלך איננה רלבנטית שכן גם האחרונים רצו ויכלו לחיות בשלום ובשוויון עם הפלסטינים והציונות שלהם לא הייתה בשום אופן סיבה לסכסוך.יתרה מכך, הקומוניסטים, למחרת נאומו הידוע של גרומיקו הצטרפו לפי הפרשנות שלי לזרם הציוני המרכזי בכך שהכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ואף על פי כן הם המשיכו להאמין (בצדק ) במה שהם מכנים עד היום "אחווה יהודית-ערבית".

  7. אודי נגד מרכס הגיב:

    קודם כל אני מוחה על השימוש שלך ב"טון הסטליניסטי" שמצלצל כביכול מדברי. שמתי לב שמי שנקלע למצוקה עקב עמדותיו המועלות באתר הזה מיד מאשים את מבקריו בסטליניזם.
    לעצם הענין, הקשר בין מרכס לדיון "האנטי ציוני" הזה מפורש במאמר על ידך וגם מתוכנו, הנסיון לתת פירוש אידיאולוגי-פוליטי כסיבה לסכסוך, כאילו אין קשר של סיבה ומסובב בין הפרקסיס הקולוניאלי הציוני ובין הפוליטיקה והאידיאולוגיה שלה.
    הפלסטינים לא היו צריכים להיות מרכסיסטים כדי להתנגד להתישבות היהודית ולעלייה היהודית במסגרת הציונות, ובכך ראו את לב הענין, ואכן עשו כך וגם השיגו תוצאה מסויימת שהתבטעה בספר הלבן אחרי המאבק של 36-39 ("כפי שהראיתי" עדיין לא מלמד שהראית). אני יכול להסכים איתך שקיים מאבק של אישים ומפלגות להשגת מטרות שלטוניות, אך אלו לעולם יש להם אג’נדה החורגת מהאינטרס הצר שלהם.
    לענין העמדות של הקומוניסטים, ברית שלום והשוה"צ, מדובר על תקופת המנדט וההפרדה בין העמדות מוצדקת. לציונים היתה אג’נדה ציונית שרצו להגשימה במסגרת מדינה דו לאומית שבה ינתנו כל הפריבילגיות ליהודים כדי להגשים את הציונות. הפלסטינים מעולם לא קנו עמדה שקופה זו (שלא לומר צבועה).

  8. אודי הגיב:

    נראה שהכותב (מעניין מדוע הוא חושש לציין את שמו) עדיין לא ירד לסוף דעתי או שהוא מתעלם ביודעין מתוכן הדברים. בכל אופן, באשר לטענה הסטליניסטית. סטליניזם לעניות דעתי הוא שילוב גרוע של התנשאות, חוצפה וגסות רוח שהיו נפוצים בעיקר בקרב מנהיגים וחברים של המפלגות הקומוניסטיות ביחסם לכל מי ש"העיז" לבקר את את תורותיהם של מרקס ולנין ובעיקר את ברה"מ. השילוב הגרוע הזה בא לידי בטוי מובהק במשפט האחרון שלך: "אולי אודי יסביר לנו את המשפט המוזר הזה." אדם רגיל כאשר הוא קורא משפט שאיננו מובן לו עושה מאמץ נוסף ולבסוף, במידה ועדיין לא נופל לו האסימון,הוא פונה בדחילו ורחימו ומבקש בנימוס מהכותב להסביר שוב למה התכוון המשורר. לעומת זאת, הסטליניסט איננו טורח כלל להבין במה מדובר שכן הוא כבר קרא את כתבי מרקס ולנין ואגב כך, הוא מסיק שהכותב איננו יודע מה שהוא אומר, או שהוא נמנה על "הרבים (הרעים) שלקחו על עצמם להפריך את מרקס."

  9. אשר פרוליך הגיב:

    לאודי:

    מהמאמר הנוכחי ומתגובות אחרות של אודי
    נתן לגלות שאצל אודי העולם,התהליכים ההיסטוריים וההסברים לכל מה שמתרחש נובע
    מכוחות נסתרים ומעורפלים,כגון "ישות אחדותית"
    ושאר מושגים "אידיים" או אידאולוגיות המקיימות עצמן במנותק מהמציאות הקונקרטית ויש
    להן חיים עצמאיים משלהן.
    יש בכך חזרה לפילוסים האידאלים כמו פלטו
    ,קנט ורבים אחרים,שנסו להסביר את העולם באותה
    "טאוטולוגיה אינסטרומנטלית" שאודי כל כך
    מתנגד לה.
    השימוש במושגים מפותלים ובשפה "פילוסופית"
    עשירה בביטויים בלתי מוסברים לא מוסיפה
    להבנה ולניתוח המציאות (בלי כוונה ?)ולכל היותר,מהווה שעשוע ספרותי של סגנון מתנשא וחלול.

  10. עופר כסיף הגיב:

    גם אני אינני מסכים עם חלק נכבד מדבריו של אודי, אך נשבר לי כבר מויכוחי הסרק של חלק מן הכותבים כאן אשר כל מה שיכולים הם לעשות זה לגדף ולחרף במקום להעלות טיעונים רציניים משלהם. אתך, אודי, הייתי מאד שמח לשוחח אישית: הגיע הזמן שנכיר, הלא כן?

  11. לעופר כסיף הגיב:

    הפוסל במומו פוסל

  12. איתי הגיב:

    אודי שלום
    תמוה בעניי שאתה עדייןנמצא עם הראש בתוך החול. ובלא קשר למאמר אתה עדיין מסרב לראות את הנעשה האיסלם הרדיקלי, את ההתפשטות את מעשה האיבה ואת מעשה ההרג הנפשעים.הגיע הזמן שתתעורר!

הגיבו לאודי נגד מרכס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים