לפני 90 שנה נחתם ההסכם לחלוקת המזרח התיכון בין בריטניה הגדולה לבין הרפובליקה הצרפתית שנודע כשם "הסכם סייקס-פיקו"; על שמם של סר מרק סייקס הבריטי (מזרחן וממעצבי מדיניות ארצו במזה"ת) ושארל-ג’ורג’ פיקו (לשעבר קונסול צרפת בבירות). בעולם איש לא יציין את יום השנה ה-90 לחתימת ההסכם. אם כי בישראל רבים יציינו בשנה הבאה את יום השנה התשעים לאירוע נוסף הקשור בסר סייקס: הצהרת בלפור.
הסכם סייקס-פיקו הוא ההסכם שב-1916, כמעט שנה וחצי לפני כיבוש הארץ על ידי הכוחות הבריטיים בפיקודו של הגנרל אלנבי, חילק את המזה"ת בין המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות של התקופה: בריטניה וצרפת. עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה" כפי שהוגדרה אז) ובטרם התפרקה האימפריה העות’מאנית ששלטה באזור, בריטניה הגדולה הבטיחה שלוש הבטחות: לערבים היא הבטיחה "מולדת", לתנועה הציונית היא הבטיחה "בית לאומי לעם היהודי" (הצהרת בלפור ב-1917) ולצרפתים חלוקת המזה"ת.
הכל החל ב-1915 כאשר הנציב העליון הבריטי במצרים (כן, כיבוש מצרים על ידי בריטניה החל לפני שאלנבי כבש את הארץ) סר הנרי מקמהון לבין השריף חוסיין ממכה. מקמהון רצה את תמיכת חוסיין ושבטיו במאמץ המלחמתי הבריטי, חוסיין דרש בתמורה הכרה בריטית במדינה ערבית עצמאית – מדרום טורקיה והים התיכון ועד לנמל עדן שבתימן (שהיה אף הוא בשליטת בריטניה). חוסיין דרש הרבה והיה מוכן להעניק תמיכה בשאיפות הבריטיות למגר את העות’מאנים מן המזה"ת ועוד יותר: להעניק לתאגידים הבריטים עדיפות בשטח הכלכלי במדינה העצמאית הערבית שתקום ואף למסור את ניהול ענייני המדינה והצבא לידי הבריטים.
מקמהון, בשם בריטניה הגדולה השיב בנימוס ובחיוב לפניית השריף חוסיין, אבל הוציא מתוך מפת המדינה הערבית העתידה לקום את סוריה, חלק גדול מלבנון, שני מחוזות בעיראק (רוב שיטחה של עיראק דהיום) אזורים בהם החל לזרום הנפט. חוסיין הבין שכל חצי האי ערב, פלסטין-א"י, וגם מחוז מוסול העיראקי בידיו. אבל הוא טעה. כעבור עשרים שנה כתב מקמהון בעיתון "לונדון טיימס": "בחובתי לציין שלא הבטחתי לכלול את פלשתינה במסגרת המדינה הערבית. לדעתי גם חוסיין סבר כך והיה ברור לו שפלשתינה לא הייתה חלק מן ההסכם". חוסיין ולוחמיו התגייסו לטובת הבריטים. הבריטים לא בדיוק מילאו את חלקם בעסקה.
כעבור פחות משנה, סייקס ופיקו בשם ממשלותיהם ובתמיכה של רוסיה הצארית, חתמו על הסכם הסותר במידה רבה את הבטחות בריטניה לחוסיין. בעזרת מפות וסרגל חולק המזה"ת בין שתי המעצמות הגדולות "תוך שמירה על האינטרסים של רוסיה באזור". סוכם על השליטה הצרפתית ישירה או עקיפה באזור ב"לבנט" הצפוני (רוב סוריה ולבנון), לבריטניה הוקצה כל השטח שממזרח לירדן עד לגבולות איראן – כולל שטח בשליטה בינלאומית. פלסטין-א"י עתידה הייתה להיות מחולקת לחמש יחידות טריטוריאליות נפרדות:
- מצפון לקו העובר מהכנרת ועד לראש הנקרה, אמור היה להשתייך לשטח שבשליטה צרפתית ישירה.
- מפרץ חיפה, כולל עכו, חיפה ועמק זבולון, אמור היה להיות בשליטה ישירה בריטית,
- מרכז הארץ מדרום למפרץ חיפה ועד לקו חברון-עזה – כולל ירושלים והמקומות הקדושים – נקבע כשטח שיימסר לשליטה בינלאומית בפיקוח נציגים של צרפת, בריטניה, רוסיה, איטליה והשריף חוסיין.
- השטח מדרום לקו חברון-עזה אמור היה להיות חלק מה"מדינה הערבית", בחסות בריטית.
- השטח שממזרח לירדן, ועד לירמוך, אמור היה להיות חלק מה"מדינה הערבית", אבל בחסות צרפתית.
זו חלוקה קולוניאלית למופת של המזרח התיכון שהחזיקה מעמד בדיוק שנה ועוד שלושה חודשים. קודם כל רוסיה הצארית, "בעלת האינטרסים באזור", נעלמה כלא הייתה. מהפכת אוקטובר ב-1917 וברית המועצות שקמה בעקבותיה סירבה להכיר באינטרסים האימפריאליים של רוסיה באזור. יתר על כן, המשטר הסובייטי החדש היה מי שפרסם ברבים את הסכם סייקס-פיקו – והסכמים סודיים נוספים שנחתמו בין המעצמות האימפריאליסטיות והמדינות הקפיטליסטיות. פרסום ההסכם הכה בתדהמה רבים – כולל את חוסיין ממכה, שסבר שיוכל להגשים את חלומו בעזרת הבריטים.
לאחר פרסומו ברבים, הבריטים כבשו את הארץ ועקרון החלוקה בין המעצמות נשמר, אבל האזורים שתחת שליטה בריטית גדלו לפתע ככל שהתקדמו חיילי האימפריה. ועידת סן רמו שכונסה חמש שנים לאחר חתימת הסכם סייקס-פיקו, רק אשררה את עיקריו: בריטניה זכתה במנדט על פלסטין-א"י, עבר הירדן (כעת ירדן) ומחוזות בצרה, בגדד ומוסול (עיראק דהיום); צרפת קיבלה לידיה את סוריה ולבנון. ההגמוניה הקולוניאלית הבריטית-צרפתית תחזיק מעמד עד לסוף מלחמת העולם השנייה. היא תנסה להשיב את ימיה כקדם עם ההתקפה הבריטית-צרפתית-ישראלית על מצרים ב-1956. אבל כבר בסוף שנות הארבעים הסכם סייקס-פיקו היה לאות מתה.
האימפריה הבריטית שיקרה שלוש פעמים: היא שיקרה לחוסיין, היא שיקרה לצרפת (גבולות החלוקה שהסכם לא קוימו) והיא אף שיקרה לרוסיה. חוסיין, שהגדיר את עצמו "מלך הערבים" ב-1916, שלט בסופו של דבר רק בחצי האי ערב ומת בעמאן ב-1931 לאחר ש"ממלכתו" הייתה לערב הסעודית כתוצאה מסילוקו מהשלטון על ידי בני משפחת סעוד במחצית שנות העשרים. בנו של חוסיין: פייסל היה למלך עיראק, לאחר שהצרפתים סירבו להכתירו כמלך "סוריה הגדולה" (סוריה ולבנון). הוא נפטר בשוויץ ב-1933. בנו האחר של חוסיין: עבדאללה, היה למלך ירדן בין 1921 ל-1951. ב-1951 הוא נרצח בירושלים.
* חליפת המכתבים בין מקמהון לחוסיין, הסכם סייקס-פיקו ואת כל הטיוטות של הצהרת בלפור – כולל הגרסה שנודע ברבים, פורסמו כלשונם על ידי האגודה האקדמית הפלסטינית לחקר היחסים הבינלאומיים (PASSIA) שמקום מושבה ירושלים המזרחית:
Dr. Mahdi F. Abdul Hadi (ed.) Documents on Palestine – Volume I. From the Pre-Ottoman/Ottoman Period to the Prelude of the Madrid Middle East Conference (PASSIA, Jerusalem: 1997) pp. 17-22.
לי נראה שהבריטים שיקרו לכולם אבל לא שדדו אדמתו של אף אחד.
הם כבשו מידי אמפריה אחרת- העותומנית הטורקית, שטחים אמפריאליים.
גם ליהודים שיקרו הבריטים בהבטיחם להם בית לאומי הכולל שטחים בדרום לבנון וסוריה וחלק ניכר מעבר הירדן.
לא רק הבדואים של השריף חוסיין נלחמו לטובת הבריטים. גדוד הספקה אחד ושלושה גדודי קלעים יהודיים נלחמו בצד הבריטים לאור הבטחות בריטיות לבית לאומי יהודי.
מיינרצהאגן,קצין המודיעין של גנרל אלנבי טען שחלקם של הערבים בכיבוש דמשק היה קטן בהרבה ממה שהוצג על ידי קולונל לורנס ותועמלניו.
היות ואיני יודע רבות על ענין זה,איני מחווה דעה עליו.
אוי ואבוי. הספור חושף את העובדה המרה שלא פלשתינים ולא זהות לאומית. סתם עוד שיח עם שגעון גדלות להיות סלאח א-דין שהבריטים רימו.
זהות לאומית אינה נוצרת ביום אחד או מיוזמה אחת, וחלק מהיווצרותה היא אירועים חיצוניים כמו אלה שתוארו במאמר. האינטרס של מדינת ישראל הוא דווקא להכיר בזהות לאומית פלסטינית, אחרת נהיה נידונים להמשך השליטה על שני מיליון בני עם אחר – יהא אשר היא, או לויתור על הזהות הישראלית עקב הצורך לצרפם למדינתנו.
כדאי להזכיר שהסכם סייקס-פיקו ,היה אחראי חהיצרות אחד המיתוסים הגדולים בתנועה הציונית(אולי המיתוס בה’ הידיעה)- תל-חי.
לפי ההסכם ,בריטניה היתה צריכה להעביר לצרפת את כל האזור של הגליל העליון המיזרחי ,ואמנם היא עמדה בהסכם וכוחותייה נסוגו מהאזור ,אולם כוחות צרפתיים לא מיהרו להיכנס לאזור ,גם בגלל התנגדות ערביי האזור שחששו ששליטה צרפתית תסכל את היוצרות מדינת סוריה הגדולה- וכך למעשה נוצר באזור שטח הפקר.
בשטח זה היו באותה תקופה ארבעה ישובים יהודים-חמרה,תל-חי,מטולה וכפר-גילעדי, אשר הערבים היו נוהגים להיכנס אליהם כדרך של שיגרה על מנת לחפש חיילים צרפתים,בדרך כלל ללא בעיות מיוחדות.
עד 1 במרץ 1920.
אל תטעה. אני חושב שכיום ישנה ישות פלשתינית שצריכה מדינה לעצמה ושישראל צריכה לסגת מהגדה על אף היותה ערש התרבות היהודית. אני יוצא נגד קו החשיבה המופיע תדיר באתר זה ואומר שהפלשתינים הם בעלי הבית בארץ ישראל מזה מאות שנים ואילו כל מה שטוענים היהודים על הקשר שלהם לארץ ישראל הוא מיתוס חסר בסיס. בענין זה ראה את אסופת ההבלים של שורק את אדיב רק כמה מאמרים קודם.
באותה תקופה גם לאומיות יהודית וגם לאומיות פלשתינית היו נחלתם של קומץ בני מעמד בינוני משני העמים. הלאומיות הפלשתינית התרכזה במועדוני התרבות של משפחת חוסייני ונשאשיבי, שרק באותה תקופה החלו לזנוח את רעיון "סוריה הגדולה", ואילו לאומיות "יהודית", הייתה נחלתם של מיעוט מבוטל שהתייאש מנסיונות המהפכה במזרח אירופה, בדרך כלל הציונים היו אותם חלקים של תנועת העובדים המהפכנית שהשתייכו למשפחות מהמעמד הבינוני היהודי.
מרבית תושבי הארץ ראו את עצמם פשוט כפלאחים בני חמולה מסוימת, או כמתיישבים נתינים של אחת המעצמות הזרות. על כך אפשר להוסיף את אנשי היישוב הישן ואת שאר תושבי הערים שלדעתי ראו את עצמם פשוט כערבים.
תושבי הערים היהודים מעולם לא ראו עצמם כ"ערבים". הס"טים ראו עצמם כיהודים ס"טים, האשכנזים על נתינויותיהם ראו עצמם כיהודים יוצאי הארצות מהן באו, ובגדול כולם ראו עצמם כיהודים. לא כערבים.
בטח לא כ"ערבים בני דת משה".
גם הערבים לא ראו את עצמם כ"ערבים". מודעות לאומית לא הייתה קיימת אז. בכל מקרה תרבותם ושפתם של מה שהיום אנחנו קוראים יהודים ממוצא ערבי, הייתה ערבית יותר משהייתה אשכנזית. היישוב הישן היה יותר ערבי משהוא היה ציוני, לפני שהתחיל העימות הלאומי.
אולי אדוני מנסה לשבש את "הסרגל ההיסטורי" אבל את מקווה ישראל,פתח תקוה,משכנות שאננים ושאר שכונות יהודיות מחוץ לחומה הקימו בני הישוב הישן.
בני הישוב הישן ראו עצמם עותמנים אם כבר אך בראש וראשונה יהודים. ולהזכירך,בתוך הישוב הישן היתה קהילה אשכנזית נכבדה מאוד.
הס"ט דיברו לדינו כמו שהאשכנזים דיברו יידיש.
הקהילות ה"מסתערבות" נטמעו כמעט לחלוטין בקרב הספרדים במאות הקודמות (החל מהמאה ה 16)
וערביותם של יהודים היתה אולי נכונה בצפון אפריקה ובעיראק וסוריה אך לא בארץ ישראל
נדמה לי שגם את נווה צדק הקימו אנשי היישוב הישן.
עדיין שעור היוצאים מה"חומות" הוא מינורי.
אולי הגזמתי ב"ערביות" של היישוב הישן – אבל עדיין אין כאן הוכחה למודעות לאומית אמיתית בקרב מרבית תושבי הארץ היהודים עד שנות ה-20.
מודעות לאומית מודרנית לא היתה קיימת אצל אנשי הישוב הישן. הם חשו כיהודים הגרים בארץ ישראל. אינם חפצו בעצמאות אבל רצו לשבור את המעגל של חיים על נדבות ה"חלוקה".
הם,כמו כל יהודי,דחו את הכיסופים הלאומיים שלהם להתאחד בארץ הקודש במין אחרית ימים משיחית שלא ממש שואפים אליה בימינו אלא כשאיפה לעתיד הרחוק מאוד.
המאורעות הכבירים שטלטלו את העולם במאה העשרים יצרו מציאות שהביאה להגשמת החלומות הלא ממומשים הללו.
לגבי שיעור היוצאים מין החומות: מצב הארץ היה בכי רע. הביטחון האישי בדרכים וביישובי הפרזות (ללא חומה) היה בשפל.רוב הארץ היתה שממה,מלאה ביצות ומגפות ויהודים היו נתונים לשרירות לב השלטון התורכי. לכן תהליך המוני של יציאה מן החומות לא היה אפשרי. הבסיס היה חלש מדי. העליה הראשונה והשניה סיפקו 40 אלף עולים כל אחת כשמתוכם ירדו מהארץ כמחצית המספר הזה. מיעוט קטן מקרב העולים הללו התישב במושבות החדשות. מיעוט קטן מאוד. הבילויים מנו פחות מ30 בני אדם למשל.
אני ממתין לשנה הקרובה למאמר של אפרים דוידי על הצהרת בלפור ועל הקשר בין התנועה הציונית לתנועה האימפריאליסטית ההגמונית באותן השנים באזור.
במאמר זה מתעלמים מדבר חשוב מאד, גבולות ארץ ישראל, לפני ההסכם כללו את שטח רמת הגולן, שלא היה מעולם שטח סורי וזאת לצורך נוחיות השליטה והגבול הטיבעי של הירדן, כך שהיום לישראל ישנה מלוא הזכות על השטח הזה. עליי לציין שבאנציקלופדיה העיברית ההסבר על הסכם זה, מקיף מאד ונכתב ברוח זו. אני מקוה שמדינת ישראל תזכור זאת, כאשר יתנהל משא ומתן עם שכנתינו מהצפון.
נולדתי בדמשק בכ"ט בנובמבר 1934 ולמדתי בבית ספר אליאנס. הייתי גם חניך תנועת החלוץ.
כבר בסוף שנות השלושים ובתקופת מלחמת העולם שמעתי כילד רבות על הגולן ועל כך שנדבנים י
יהודים רכשו שטחים נרחבים ברמת הגולן כדי ליישב בו הכשרות נוער מדמשק. כשהגעתי ארצה
כילד ב-1945 חונכתי בקיבוץ גבעת השלושה וגם שם סופר לנו על ההבטחה והשקר של בריטניה
וצרפת והתכחשותם להסכם . עד היום שטחים אלה רשומים בטאבו על שם הרוכשים היהודים.
באוניברסיטת בר-אילן נודע לי על חבר העורך מחקר בנושא ובקרוב יפרסם ממצאים.
הייתי היום .(18.5.16. בכנס של ,,המרכז הירושלמי לעניני ציבור ו מדינה ׳׳ כביכול מוסד מחקר אך למעשה במה להפצת תעמולת הימין. . מי שמעונין ,יכול לקרוא מפעם פעם מאמר דעה של יוסי קופפרווסר. שהוא מהבכירים במוסד ומאמריו אינם אלא דף המסרים של נתניהו. נראה האירגון מקבל הרבה כסף ,חלק גם מכספי המיסים שלנו, כמו גם ההתנחלויות והתקציבים הצבאייםלמלחמות התוקפנות של ישראל. הכנס הוקדש ל 100 ש. להסכם סייקס -פיקו . הקהל היה עם הרבה חובשי כפה ודוברי אנגלית,מודל של כנס איפאק. במלון מפואר.יש לציין שבין הרצאות התעמולה היו גם הרצאות עניניות של מרצים מוזמנים כמו סגן שגריר רוסיה ורופסור מאוניברסיטה טורקית.