הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 ביוני, 2006 27 תגובות

מאמר זה מבוסס על דיאלוגים שקיימתי עם אנשי חינוך, ומרצים באוניברסיטה בסיאנפואגוס ולה הבנה, שיחות עם נציגים של מועצת העם, וקריאת חומרים מארבע מקורות: מאמרים מקצועיים בפרסומים של איגוד המחנכים הקובניים והביטאון הלטינו-אמריקאי לחינוך מבוגרים "La Piragua", ונתונים שהתפרסמו בביטאון הנוער הקומוניסטי "Juventud Rebelde. כל הנתונים מתייחסים לשנים 2004 ו-2005. המאמר מנסה לתאר את מה שהקובנים מכנים "המהפכה החינוכית השלישית" ולהסיק מסקנות ביחס לחברה הקובנית, ובהשלכה, לחינוך בישראל.

המהפכה הקובנית מצאה ב-1959 חברה אשר רובה ככולה היתה אנלפבתית ואנפלבתית פונקציונאלית (ידיעת קרוא וכתוב ברמה של עד כיתה ד’ – ה’ בקרב בני אדם מעל גיל 16). 30% מהבוגרים מעל גיל 16 לא ידעו קרוא וכתוב, ועוד 60% ידעו קרוא וכתוב ברמות מותאמות לכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. לכך יש להוסיף שהיו אז רק שלש אוניברסיטאות בכל האי.


כל השינויים שהיו מאז המהפכה ב-1959 בתחום החינוך, נקראים היום בקובה בהכללה "הקרב על האידיאות", כלומר הקרב על ההשכלה והחינוך הכללי, פורמאלי ובלתי פורמאלי, ועל האידיאולוגיה ההגמונית והערכים המייצגים אותה. המהפכה הראשונה בחינוך שהוכתרה בהצלחה מסחררת היתה ביעור הבערות. יש היום בקובה 0.02% בני אדם אנלפבתיים. המהפכה השנייה היתה הרחבתה של ההשכלה הגבוהה. היום יש בקובה 50 מוסדות להשכלה גבוהה. במקביל לשתי המהפכות הללו, קובה קיבלה כשלושים פרסים בינלאומיים וציונים לשבח חוזרים ונשנים מצד האונסקו על פועלה בכל רחבי תבל לביעור הבערות. היא היום מתחרה עם מדינות העולם הראשון ברמת ההשכלה הכללית של אוכלוסייתה. במבחנים בינלאומיים במתמטיקה ושפה, היא מגיעה לחמישייה הפותחת (ישראל ממוקמת כבר שנים בין העשירייה השלישית והרביעית). לכך יש להוסיף שהיא מחזיקה בשיעור הנמוך ביותר בעולם בנשירה גלויה של ילדים מבית הספר: פחות מ-0.1% (בישראל 17.7%).


המהפכה השלישית, המאתגרת ברמה בינלאומית הינה גם בעלת היבטים מהפכנים ביחס לארגון ההשכלה. היא מורכבת מחמישה חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא חלוקת הכיתות בגנים ובבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים וחטיבות עליונות: מ-40 ילדים ל-20 ילדים בגן חובה ובבתי הספר היסודיים; מ-45 ילדים ל-15 ילדים בחטיבת הביניים; ומ-45 ילדים ל-15 ילדים בחטיבה העליונה (הממוצע היום בישראל הוא 38 ילדים בכיתה והוא הולך וגדל). החלק השני: הוא בניית קאדר של "מחנכים אינטגרלים", לחטיבת הביניים, אשר חלקם הם פרחי הוראה מסיימי י"ב כיתות ואשר מתחילים במקביל את לימודיהם האקדמיים. החלק השלישי, הוא העברת ההוראה הפרונטאלית דרך טלביזיה, ווידאו ושימוש במחשבים. החלק הרביעי הוא הרחבת כל המערכת ליום לימודים ארוך: בממוצע מ-7.30 בבקר ועד 4.45 אחה"צ (בישראל חוק יום הלימודים הארוך הוקפא כבר שנים; הוא מופעל בצורה של "פיילוט", כלומר על בסיס של לחצים פוליטיים מוניציפאליים). החלק החמישי והאחרון הוא בניית שלוחה של מוסדות אקדמיים על כל עשרת אלפים בני אדם עם תכולה מינימאלית של שמונה מקצועות אקדמיים. מיותר לציין, שכל ההשכלה הגבוהה היא בחינם (לעומת ישראל, בה כל ההשכלה הגבוהה היא מופרטת ואין דבר כזה "בחינם"; יש מערכת מלגות סמליות או על פי מוצא עדתי). על כל אלו יש להוסיף שלשה מרכיבים נוספים בקומפלקס של המהפכה השלישית בחינוך: נבנו עוד תשעה בתי ספר לאומנויות ברחבי המדינה (בתי ספר לאומנויות בישראל הם אולטרה-אליטיסטיים והלכה למעשה הם מופרטים), להכשרת פרחי הוראה בתחומי אמנות שונים. הוכשרו מורים לחינוך מיוחד ואנשי מקצוע מומחים ביחס של מורה/מומחה אחד על כל חמישה ילדים בחינוך המיוחד ובעלי צרכים מיוחדים (בישראל, בעשרים השנים האחרונות ישנם קיצוצים תמידיים של תקנים בחינוך המיוחד, והפרטת שירותי החינוך לילדים עם צרכים מיוחדים). והמרכיב האחרון הוא ה"מהפכה השקטה" באקדמיה. הכוונה לפריחה אקדמית שהתאפשרה הודות להעלמות ההשפעה המאבנת של האקדמיה המזרח אירופית.


מול נתונים אלו, אין צורך להרבות במילים כדי להסביר שרק במדינה שבה אחד מסדרי העדיפויות המרכזיים הוא הרחבת השכלת העם וההון התרבותי שלו, מסוגלת להניע תהליך כזה בארבע שנים. המדובר במשאבים ענקיים. בבניית מאות בתי ספר חדשים, אלפי כיתות חדשות, עשרות אלפי מכשירי טלביזיה, ווידאו ומחשבים. ועל כל אלו יש להוסיף את ההכפלה של כוח האדם בהוראה.


הלכה למעשה המחשבה על הצורך בשינויים מבניים עמוקים בחינוך בקובה התחילו משני כיוונים עיקריים. כיוון אחד, שהוא ידוע לרוב הציבור בישראל, הוא המהפכה הטכנולוגית והשפעתה על חיי בית הספר. כמות המידע המועבר היום דרך אמצעי התקשורת והאינטרנט מחייבים את בתי הספר להיות מעודכנים. לא רק כדי להתחרות מול האינטרנט ומול הלחץ של הורים וילדים מתלוננים מהמעמד הבינוני, כפי שקורה בארץ. אלא בעיקר, כדי שכל הילדים, כולל אלו מהאוכלוסיות המדוכאות יוכלו לנכס לעצמם את ההון התרבותי היקר מפז. כיוון אחר, והוא מעניין יותר, כי הוא מראה על עומק החשיבה של אנשי החינוך הקובני, הוא הצורך להתמודד עם המשבר המתמשך – והעולמי – בחטיבות הביניים. חטיבת הביניים היא "ילדת הסנדוויץ’" של המערכת החינוכית. היא מצד אחד אינה אמורה להקנות מיומנויות למידה בסיסיות לילדים, כי הדבר אמור להתבצע בחינוך היסודי. והיא אינה רצה לקראת תעודת בגרות או תעודה שוות ערך, כי את זה אמורים לעשות בחטיבות העליונות. יתר על כן, מצד אחד, הילדים הם עדיין קטנים וצריכים יותר תשומת לב מאשר בחטיבה העליונה. ומצד שני, יש לחץ לאקדמיזציה של המקצועות בגלל דרישות החטיבות העליונות. הקובנים הגיעו למסקנות ברורות מאליהן, אשר כאן בארץ אנו, אנשי חינוך, נאבקים כבר למעלה מעשרים שנה כדי להסביר אותן. כדי להצליח בחטיבת ביניים צריכים מעט מורים על מעט תלמידים (בארץ למשל, יש בממוצע בחט"ב 12 מורים לילד, וכל מורה רואה בממוצע 186 ילדים בשבוע!). האינטימיות והפחתת הניכור יכולה לבוא לידי ביטוי על ידי הרחבת תפקיד המחנך. כלומר, שהמחנך ילמד את רוב מקצועות הלימוד, כך הוא יוכל להיות באינטראקציה גבוהה עם הילדים. הקובנים קוראים למחנך, מורה אינטגראלי. כלומר הרעיון של משרד החינוך ואנשי פדגוגיה קובנים הוא רעיון אשר עונה על בעיות המיצוב של חטיבת הביניים. אם אתה רוצה לתת יותר תשומת לב, לבנות יחסי אמון בין מורים לילדים, לדאוג לכל אחד ואחת, למנוע נשירה סמויה וגלויה, להפחית את רמת האלימות וכד’, אתה צריך יותר מורים אינטגראליים על פחות ילדים. אם אתה רוצה, להתמודד עם המהפכה הטכנולוגית, הכנס את הטלביזיה, הווידיאו והמחשב, ועשה אותם אחראים להוראה הפרונטאלית. תפקידו של המורה יהיה לתרגל, להסביר, לחזור על החומרים, לאחר ההוראה הפרונטאלית. פיתוח המודל נעשה על בסיס של דיונים בתוך קובה ובהתייעצות עם מומחים בעולם.


הבעיה היתה כמובן, איך לבנות כוח אדם המתאים לכך בזמן מועט. המערכת החינוכית הקובנית עשתה זאת בשני שלבים. בשלב ראשון, העבירה קורסים אקדמיים למורים קיימים אשר התנדבו, כדי להופכם למורים אינטגראליים. בשלב שני, התחילה להעביר קורסים מזורזים של עד שנה לתלמידי חטיבות עליונות אשר היו מעוניינים להתחיל להיות פרחי הוראה כבר בסוף כיתה י"ב. כך נוצר מצב בו ניסו לחלק כיתות בחטיבת הביניים, על פי מפתח של מורה וותיק המלווה פרח הוראה. במקביל, בימי שבת, על חשבון זמנם הפנוי, אותם פרחי הוראה ממשיכים את לימודיהם באקדמיה. במובנים אלו, הדרישות של המערכת החינוכית כלפי אנשיה והמאמץ הדרוש הוא עצום. אוסיף נתון חשוב להבנת המאמץ מצד הצעירים פרחי ההוראה. בעקבות ירידה בהישגים הלימודיים בעיר הבירה (במונחים אבסולוטיים מדובר על פערים של עד 40% בציונים ממוצעים במתמטיקה ושפה), כארבעת אלפים פרחי הוראה מכל האי, התנדבו לעבור ללה הבנה, כדי לתגבר שם את כוח ההוראה (על פי שיחות שלי עם אנשי חינוך, בעיר הבירה הבעיה במערכת החינוכית היא שחיקה גבוהה מאוד של מורים בעקבות המשבר החברתי שבא בעקבות המשבר הכלכלי משנות ה-90). פרחי ההוראה נכנסים אך ורק לחטיבת הביניים. חלוקת הכיתות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות העליונות, נעשתה רק על בסיס של עובדי הוראה עם תואר אקדמי. רק שני מקצועות אינם חלק מארגז הכלים של המורה האינטגראלי: אנגלית וחינוך גופני.


הערכת שעות הלימוד מתבצעת לא רק כדי שיהיה יותר זמן נטו ללמידה, אלא גם משתי סיבות עיקריות נוספות. הראשונה, שכל הילדים יקבלו את כמות הקלוריות הנדרשת בארוחת הצהרים בבית הספר (זו למידה בעקבות המשבר הגדול בשנות ה-90). הסיבה השנייה היא הצורך בזמן תרגול מובנה במקום שיעורי בית ושיעורי העשרה. בארץ, בעקבות ההפרטה של המערכת הממלכתית החלק הזה בחינוך נעשה על ידי תשלום למורים פרטיים. משמעות הדבר שרק הורים מהמעמד הבינוני יכולים לספק צורך זה לילדים.


אני מתעניין אצל נידיה גונזלס, מנכ"לית איגוד המחנכים הקובניים, בשאלת איכות ההוראה. הרי, העברת סמכויות הוראה לצעירים בגיל שמונה עשרה, ועוד כמורים אינטגראליים המחייב אותם לרכוש ידע בכמה מקצועות בסיס וגם לדעת ללמד את כל מקצועות הללו, נראית לי משימה בלתי אפשרית. נידיה חושבת שיש שני צדדים למטבע: "אין ספק שיש חשש כזה והוא מוצדק. כיוון שידענו זאת מראש, הכנו מערכת בקרה והדרכה. ראשית ישנו המחנך הוותיק. הוא יושב כל יום עם פרח ההוראה, עובר על השיעורים, על הדידקטיקה, ועל הבעיות שיכולות להיות בהבנת החומר. שנית, יש את החומרים המועברים דרך הטלביזיה, הווידיאו והמחשב. אלו נותנים תשתית להוראה. הדגש של פרח ההוראה צריך להיות על התרגול. שלישית, אנו מפעילים מערכת בקרה חיצונית המורכבת מאנשי האיגוד שלנו ומפקחים. זה לא אומר שאין עדיין בעיות, אבל אנחנו רגילים לתקן "על הדרך". כי אם לא,הינו צריכים לדחות את כל המהפכה החינוכית השלישית בעוד כמה שנים, עד שכל כוח ההוראה יהיה מוכן, ויחד עם זאת גם הוא היה חסר ניסיון. וזה הצד השני של המטבע. כשאתה מכניס בכיתה צעיר בן 18 – 19, ובמקביל הוא לומד באקדמיה את רזי הפדגוגיה, הוא מבצע את הפרקסיס (שילוב בין ניסיון מעשי, לבין רפלקציה תיאורטית, וחוזר חלילה, מ.ו.). ואתה יודע שאין התקדמות ללא פרקסיס. אז אנחנו מעדיפים לשלם את מחיר הטעויות, מאשר לחכות למהפכה".


על פי סקר שביעות רצון של משרד החינוך הקובני, כ-82% מהילדים מרוצים מהשינויים בחטיבת הביניים, וכ-86% מן ההורים. גם ההורים קיבלו תפקיד בשינויים המבניים. הוקמו סדנאות להורים, בייחוד לגיל הרך, אשר תפקידם לעודד את ההורים לקיים פעילויות השכלתיות בקרב ילדיהם הקטנים. ב- 2004 השתתפו בפרויקט זה כ-50 אלף משפחות.


החלק האחרון במהפכה החינוכית, הוא הקמת שלוחות אקדמיות, מה שבקובה נקרא "מיקרו אונברסיטה", על כל עשרת אלפים בני אדם. הייתי באחת מהן, בכפר "לה פלמירה", בפרובינציה של סיינפואגוס. לומדים כאן במשמרות כי המקום קטן. אני פוגש נערה שהיא "פרח עובדת סוציאלית". פרוש הדבר שהיא שייכת לקבוצת נערים ונערות אשר סיימו רק תשע שנות לימוד, פרשו מהלימודים בגלל סיבות חברתיות או משפחתיות והיו מנותקים לפחות שנה מלימודים ועבודה. חוק חינוך חובה בקובה הוא 9 שנות לימוד. המערכת החינוכית בשיתוף עם גורמים מנהיגים בקהילה, בייחוד וועדות ההגנה השכונתיות על המהפכה, הציעו לנערים ונערות אלו לחזור לעבודה ולאוניברסיטה ביחד, ללא צורך בסיום 12 שנות לימוד. כלומר, מסלול מאתגר, מקצר דרך. תפקידם של "פרחי עובדים סוציאליים", שהיינו קוראים להם בארץ, מדריכי נוער מנותק או מדריכי חבורות רחוב, הוא לקיים קשרים בלתי פורמאליים עם הנוער המנותק כפי שהם היו בעבר הלא רחוק. לבקר בבתים, לפתור מצוקות קונקרטיות ולהעביר את הנושא לטיפול גורמים מקצועיים במידת הצורך, והכי חשוב למנוע הידרדרות לעבריינות. ה"תקופה המיוחדת", כלומר משבר שנות ה-90, הביאה לעלייה דרסטית בשחיתות וניכור חברתי. לדוגמה, אחת התופעות הקשות ביותר, היתה מכירת דלק "מתחת לשלחן"; כלומר סחר בשוק השחור של דלק בזמן מחסור. הנוער היה מאוד "פעיל" בתקופה הזו כבלדרים של אנשי שלטון ופקידים מושחתים. הכניסה של תיירות מערבית והכלכלה הכפולה שהביאה בעקבותיה פריחה של הזנות, הסמים והפדופיליה. עיר הבירה, על שלשה מיליון תושביה, היא ריכוז של קשיים וכשלים מערכתיים, המתבטאים הן בתופעות הניכור החברתי והן במערכת החינוכית. עבודת פרחי עובדים סוציאליים היא קודם כל, עבודת גיוס נערים ונערות לפרויקט בו הם בעצמם משתתפים. אותה נערה מספרת לי שהיא כבר שנתיים "פרח עבודה סוציאלית". היא לומדת במכינה למשפטים והיא הגיעה למקצוע הזה מתוך היכרות אישית עם משבר הילדים בעקבות גירושים לא מוצלחים ובעיות אחזקת הצאצאים. היא חושבת שזו אחת מהדרכים לסייע לאותם נערים ומשפחות מנותקות. את המכינה ואת לימודי התואר היא עושה ב-"מיקרו אוניברסיטה".


באוניברסיטת סיינפואגוס אני פוגש את המרצה קיריה טרו-מסו. קיריה בת עשרים ושבע, עם תואר שני, מנהלת המחלקה ללימודי מגדר בפקולטה ללימודים סוציו-תרבותיים. יש לציין שבקובה כמו בכל לטינו-אמריקה, התואר הראשון הוא ארוך יותר – בין 4 ל-5 שנים – והוא מהווה מעין תואר שני ללא תזה. מכאן שבעלי תואר שני יכולים להיות מרצים באוניברסיטה. קיריה מספרת לי על עבודתה כמרצה: "יש לי 10 שעות פרונטאליות שבועיות בהן אני פוגשת את הסטודנטים שלי. במקביל אני מלווה מחקר אנתרופולוגי בשטח עם פועלי מפעל לעיבוד סוכר, "ספרטקוס", אשר נסגר בעקבות הנפילה של השוק במזרח אירופה. התפקיד שלי והצוות הוא לבדוק את ההשפעות המשבריות על קולקטיב הפועלים אשר במשך שני דורות ראו במפעל מקור לזהות אישית. כרגע אני בשלבי המחקר הסופיים. אני יכולה רק להגיד, כמסקנת ביניים ברורה, שלא מספיק לתת לכל הפועלים את הזכות להשתלב בלימודים אקדמיים ולקבל אותו שכר, או למצוא עבודה אחרת ולהמשיך לקבל את אותו שכר, שדרך אגב הוא גבוה משלי. הבעיה היא שבני אדם מתרגלים לקצב חיים מסוים. שעון המפעל, למשל, הוא בשבילם סמל למחזוריות הזמן, היום, הערב, זמן ארוחת צהריים ועוד. הצוות כמסגרת של חברות, של עבודה, של מפגשים אחר הצהריים. עבודתי שם היא עבודה מתערבת. אני לא מסתכלת על התופעה. אני והצוות שלי, ביחד עם הפועלים, מנסים לבדוק אלטרנטיבות, ללמוד מהטעויות שנעשו, לתקן אם אפשר. אז אני עובדת עם אנשי "ספרטקוס" כ-20 שעות שבועיות. יתר 10 השעות אני מדגישה לתיקוני עבודות של סטודנטים ומחקר מגדרי. סה"כ 40 שעות שבועיות". חשוב לציין, שאלו השעות העבודה הממוצעות של מרצה באוניברסיטה. הכלל הוא שאין הפרדה בין תיאוריה ומעשה. ומכאן שכל מרצה מחויב לעבודה מעשית בתחומו. למשל, רפאל ארמס-מוי, האחראי על ארגון הכנס בו השתתפתי, מנכ"ל "אוניברסיטור", חברה השייכת לאוניברסיטה ותפקידה לדאוג לכל ההליכים הארגוניים ואדמיניסטרטיביים הכרוכים בכנסים בינלאומיים (ויש כאלה בקובה הרבה מאוד), הוא פסיכולוג ארגוני ומרצה בפועל באקדמיה. באקדמיה בארץ, היו טוענים כנגד, שעבודה מסוג זה אינה מאפשרת חופש מחקר אקדמי, כיוון שאין למרצה זמן לקריאה וכתיבה. אין ספק שהטיעון חשוב. יחד עם זאת, לפחות בכל הקשור לפקולטות לחינוך בארץ, מניסיוני אני יכול לציין, שהרוב המכריע של המרצים אינם מבינים דבר בעשייה חינוכית. כפי שאני מציין זאת חדשות לבקרים, הם לא ראו מקרוב ילד או מורה זה שנים, למרות שיש להם את ה"סמכות" להגיד כתיאורטיקנים, מה לעשות לאנשי החינוך הקורעים תחת נטל העשייה היום יומית.


אני שואל את קיריה מה משמעות המושג "סוציו-תרבות". היא צוחקת ואומרת לי: "זו המצאת קובנית. הלכה למעשה זה שילוב של סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, לימודי תרבות וכלכלה מדינית. המחלקה הוקמה עם העלמות השפעתה של האקדמיה המזרח אירופית והצורך להתחדש ולהכיר תיאוריות חדשות אשר התפתחו במערב אירופה. אתה יודע, ההומניסטיקה היא במידה רבה סלט. אתה לא יכול להפריד בצורה ברורה בין המקצועות … אני חושבת שהחשיבה האקדמית החדשה (הכוונה למערב אירופה, מ.ו.) נתנה לנו פרספקטיבה חדשה, רעננה יותר, למרות שבקונטקסט שלנו, יש צורך בשינויים".


כדי לסכם אציין שה"מהפכה החינוכית השלישית" בקובה, מראה בצורה ברורה, שלא יכולה להיות הלימה בין תפיסות ניאו-ליבראליות חברתיות, כלכליות וחינוכיות לבין השכלת הרוב. והרוב בארץ הם הילדים, הנוער והצעירים מהאוכלוסיות המוחלשות, מודרות ומדוכאות. במובנים אלו הניסיון לקיים חלוקה אינסטרומנטאלית בין חינוך לבין פוליטיקה, נועד קודם כל להסתיר את עובדת הכישלון המערכתי שלנו ואת האידיאולוגיה הניאו-ליבראלית המניעה אותו (ראה/י מאמר פרי עטי, בספר "אי שוויון בחינוך", בעריכת דפנה גולן, הוצאת בבל, 2004). כשסדרי עדיפויות משתנים, כשישנה הבנה שהשכלה הוא כוח מניע לשינוי תודעה ולשותפות אזרחית בהכרעות החברה, כשתפיסת העולם המניעה את החברה היא שהרחבת ההון התרבותי של הציבור, והמלחמה כנגד הבורות והבערות, הינה חובה שהמדינה חייבת לקחת כלפי אזרחיה, המציאות אמורה להיראות דומה יותר למודל החינוכי הקובני.

תגובות
נושאים: מאמרים

27 תגובות

  1. אחמד פילגר / מאמר מרשים הגיב:

    מאמרו של מרסלו וקסלר מרשים במיוחד. לדעתי האתר יכול לפתוח מדור בשם "קובה במבחן" ולרכז בו את הכל המאמרים – כולל המתורגמים שפורסמו ויתפרסמו בנושא.

  2. יגאל – קריות. הגיב:

    אם הכל כל כך טוב, למה הקובנים ממשיכים לברוח לארה"ב ??

    המאמרים המלומדים כאן כנראה מחמיצים דברים שאנשי קובה מבינים מזמן..
    לחופש אין כנראה מחיר !!

  3. יורם בר-חיים הגיב:

    הסתכלתי על סוף המאמר והרגשתי שמשהו חסר, בה יגאל ועימו ההבנה : היתה חסרה השאלה המטומטמת שאותם אנשים שמים בסוף כל מאמר על קובה, שאלת מליון הדולר למה אנשים מנסים להגר מארץ עניה לארץ עשירה…

    "אין מחיר לחופש" ? נכון, בגלל זה אסאטה שקור ברחה מארה"ב לקובה…

  4. שלומי אמיר הגיב:

    שמחתי לקרוא את המאמר וללמוד על מודל אחר מוצלח למערכות חינוך והשכלה. אין ספק שהייתי רוצה להיות חלק ממערכת כזו ולשלוח אליה את ילדי בעתיד. אף מערכת אינה חפה משגיאות וקונפליקטים – מי שלא עושה, לא טועה!נתוני הבערות וההצלחה ביעדי חינוך והשכלה ועצם העובדה שמעל 80% מהאוכלוסיה בקובה מרוצה מהשינוי במערכת החינוך ומוכיחה שלעשייה יש תוצאות חיוביות הרבה יותר מכשלים ובעיות.

    לגבי אידיאל החופש – בעיני חופש לקבל חינוך איכותי ולהשכיל הוא תנאי הכרחי לחופש אמיתי.

    • אם הייתי שואל את זה בהאוונה סביר להניח שלא הייתי פה הגיב:

      ולדבר נגד השלטון בלי להכינס לכלא או לקנות שמפו וסבון בלי לפשוט רגל זה חופש או "מחיר שווה למען הפכה ?

      • אם הייתי שואל את זה בהאוונה סביר להניח שלא הייתי פה הגיב:

        איך "יותר מ80 אחוז" בדיוק ? אין במדינה שום חברות סקרים עצמאיות , שום תקשורת חופשית או עיגון חוקתי של חופש הביטוי, אין שום אפשרות לדעת עד כמה העם באמת תומך בשלטון. הכול נתון בידי המדינה והקיסר קסטרו אה סליחה המהפכן הדגול קסטרו.
        השנים חולפות אבל הנאיביות המפחידה-מגוחכת שלכם עדיין נשארת, אתם ממשיכים לבלוע ללא ספקנות את הדמגוגיה של הדיקטטור התורן. בדיוק כמו שבכיתם ביום בו סטלין הדגול מת.

        ובכלל כל "הישגים" של קובה הם הבל הבלים מוחלט אין להם משמעות מול העובדות, החינוך חנימי אבל גרוע, מערכת הבריאות רחבה אבל סובלת ממחסור חמור בתרופות, אין אבטלה אבל מערכת הכלכלית שם נמצאת במצב של שחיתות וחוסר יעילות שרק בזכות שוגר דאדי תורן (בר"המ, וונצואלה) היא לא קורסת, אין הומלסים אבל הם חיים בבתים במצב מחפיר ומזעזע, אין רעב של ממש, אבל קובה שורצת "חנטריטוס" שאונסים מתיירים כל לירה כדי לספק לעצמם עוד מזון ועוד ציוד כי יש מחסור חמור, מדד הפיתוח לא נמוך באופן קטסטרופלי אבל האי נראה כמו גוש ריקבון אחד גדול מחוסר תשתיות, כבישים מחוררים, הפסקות חשמל, שחיתות קשה, זנות, ואבטלה סמויה בצורה אסטרונומית.

  5. חוזה מארטי הגיב:

    חוזה מארטי, המהפכן הדמוקרטי-רדיקלי בן המאה ה-19, שהוביל את המאבק לשחרור עבדים בקובה ולמען עצמאות מהקולוניאליזם הספרדי, אמר, ולא טעה:

    "לזכות בחינוך — פירושו לזכות בחופש!"

  6. יגאל – קריות. הגיב:

    הכל טוב ויפה, המשך התשובות המפולפלות עדין אינן נותנות את התשובה מה היא הסיבה שאזרחי קובה המשכילים , בעלי החינוך ממשיכים לחתור לכיוון ארה"ב ??

    כנראה מגיבי האתר פה אינם רוצים להודות באמת, שמא זה יערער מעט את תפיסת העולם הכה מוצקה שלהם ?

  7. יגאל – קריות הגיב:

    ליורם בר חיים, אתה ממש צודק אסטאה שקור חזרה לקובה..
    כמה עוד אנשים כמוהה חזרו לקובה ??
    השקר שאתה מוביל בו את עצמך על מנת להצדיק את דעותיך, אינו תואם את המציאות..
    הכיוון הוא מקובה לארה"ב ולא להיפך..

  8. ירושלמי הגיב:

    יש ללמוד ולהפיק מהדוגמה הקובנית את הדברים הטובים :
    שיוויון בין גזעי אמיתי , השקעה מסיבית בחינוך מהגיל הרך עד אוניברסיטה , מערכת בריאות שוויונית לכל , ( למרות המחסור בתרופות בסיסיות ) , פיתוח ספורט וכול

    אך עדין יש לזכור שמדובר במשטר טוטליטרי המדכא חופש דת של האזרחים , המגביל זכויות אנושיות בסיסיות כחופש הדיבור ,( אסור לבקר את המשטר ) ,החופש להתאגד , הזכות לשבות , מניעת חופש אמיתי – שוטר בכל פינה , מעקב אחרי סטודנטים , במיוחד אחרי כאלה שהוריהם חשודים היו בפעילות נגד המשטר , 300 אסירי מצפון הכלואים בתנאים תת אנושים עם אנסים ופושעים , עצימת עין של השלטונות משחיתות ומתיירות מין פדופלית ..

    • שיויון אמיתי הגיב:

      אין באמת שוויון גזעים בקובה, לדרדר את כולם לאותה רמת עוני באופן שווה ׁזה לא באמת שוויון אל יהיה נאיבי כל כך. (חוץ מבכירי השלטון שמתפננים להם ברבעים המודרניים של האוונה) .

      יש השקעה מסוימת בחינוך ואכן בניגוד למדינות אחרות באזור כל קובני זוכה לקבל אותו. אבל החינוך רחוק מלהיות כמו במערב, והוא באופן כללי די פרמיטיבי ומישון, אני מניח שהוא מוצף בקשקושיאדה מרקסיסטית של שטיפות מוח על שושלת קסטרו וצ'ה גאוורה. אין לחינוך שם באמת ערך במערב כי אין שם חינוך לחשיבה חופשית וביקורתית, למגוון דעות, לידע רחב וגישה עליו . ההשכלה של הקובנים היא בסיסית בלבד הישג די עלוב יחסית להשקעה של 50 שנה ב12 מיליון איש בלבד.
      אני שואל את עצמי האם החינוך הבסיסי נותן משהו בחייו של קובני פשוט אם אחרי בית ספר הוא נאלץ ללכת להתעלק על תיירם כדי להשיג כסף לסבון, ונשים שמתחננות לכסף כי הן בהריון.
      כנ"ל לגביי הרפואה, היא מפגרת בהרבה אחרי המערב, את הניתוח שלכם אתם תעדיפו לעשות באחת מהארצות הקפיטליסטיות כמובן. זה הכול עבודה בעיניים. הרמה שם נמוכה ומטה. אין מה ללמוד מקובה שום דבר, אם כבר ללמוד זה יהיה מהולנד, או ארצות סקנדיבניה

  9. ליגאל קריות הגיב:

    מה היא הסיבה שאזרחי ישראל המשכילים , בעלי החינוך ממשיכים לחתור לכיוון ארה"ב ??

  10. לירושלמי הגיב:

    אין הגבלות על חופש הדת בקובה. לנוצרים מאמינים מותר אפילו להצטרף למפלגה הקומוניסטית.

    והממשלה הקובנית ממש לא עוצמת עין מול שחיתות ומול תופעת הזנות, אלא נאבקת בשניהם. ההבדח הטא שבניגוד למאבק בזנות בישראל, הקובנים נאבקים בסרסורים, ולא בזונות…

  11. אסאטה שאקור הגיב:

    תרגום של אחרית הדבר מתוך האוטוביוגרפיה של אסאטה שאקור, העוסק בקצרה בקובה, נמצא בכתובת הבאה: — קישור —

  12. משטר הרשע הרקוב בקובה יקרוס דקה אחרי מות קסטרו הגיב:

    וקסטרו כבר לא ממש צעיר …
    כבר עכשיו מוזרם הון עתק של כסף קשה – דולרים – מידי גולים קובנים לקרובים בקובה. תעשיית התיירות משגשגת מכניסה מט"ח לקובה אבל גם גורמת להחדרת רעיונות מערביים "מתועבים" כגון חופש הביטוי, דמוקרטיה (ולא, לא מדובר בדמוקרטיה "עממית" בנוסח קובה), ויוזמה חופשית. תעשיית המין והזנות בכלל שוברת שיאים בקובה …
    לא חינוך ולא נעליים.
    קובה תשוחרר בדיוק דקה אחרי מות קסטרו.
    וההיסטוריה עוד תאמור את דברה.

  13. פטריוט הגיב:

    כבר עכשיו הסוציאליסטים, חברים של קסטרו משתלטים על ארצות של האמריקה הלטינית: וונצואלה ובוליביה, וזה עוד רק ההתחלה. ארה"ב עוד יקרוס, מקסיקו תשתלט על חלק הדרומי שלה, מספר המהגרים המקסיקאים כבר היום מהווים כ-15% מן האוכלוסיה בארה"ב ומספרם הולך וגודל, שום גדרות לא יעזרו לארה"ב, כפי שלא עזרו לרומא לשרוד. המפלגה הקומוניסטית בקובה עוד תחגוג את היום הזה, ומתנגדיה ימשיכו לכעוס ולמות בעירק ובאפגניסטן! גם צפון קוריא תחגוג את היום הזה!

  14. תעשית המין והסיגרים הגיב:

    מטרידה אותי ההתעלמות המוחלטת של חסידי קובה מסוג של בילוי ישראלי מאוד בשנים האחרונות – טיולי גברים לקובה. לא ייתכן שהתופעה אינה ידועה לשלטונות ואולי בעידודם. הטיולים מבוססים על תעשית הסיגרים (שם עובדים ילדים בני עשר) וגם על הרפתקאות מיניות (גילאים בהתאם). כתבתו של יגאל סרנה למשל
    — קישור —
    מתייחסת ל"מאה נערות עליזות". שמעתי רשמים אישיים נוספים על העליזות הזאת שעומדת למכירה בדולר או שנים.

  15. תעשיית השקר והבולשיט הגיב:

    ילדים בני עשר עובדים בתעשיית הסיגרים? ממשלת קובה מעודדת תיירות מין? מאיזה עטיפה של מסטיק בזוקה גירדת את התובנות האלה…?

    והכתבה של יגאל סרנה חביבה מאוד. אומנם לא פרו-קובנית יתר על המידה, אבל חביבה. וגם לא קשורה בגרוש, אגב, לטענות שלך…

  16. ל"תעשיית השקר והבולשיט" הגיב:

    צר לי, אבל תעשיית השקר והבולשיט היא בדיוק המאמר הזה והתגובות המתלהבות.
    תמשיכו להאמין שקובה היא גן עדן עלי אדמות ולהיות חסידים עוורים של כל מה שמתקשר להוד קדושתו הקומוניזם.

  17. חדוה הגיב:

    למה אין במאמר ההתייחסות לליגה הקומוניסטית המהפכנית? או התייחסות לאיך זה מתחבר לכאן ולעכשיו? הלו???

  18. מצטרף ומזדעזע הגיב:

    זה באמת חוצפה שכותב המאמר כתב על הדברים שמעניינים אותו ולא על הדברים שמעניינים אותך.

  19. נדיה הגיב:

    חדוה, איזה ליגה קומוניסטית מהפכנית? יעני, איזה קומוניזם ואיזה מהפכה??? איפה, מתי, למה?

  20. אדראינה הגיב:

    מרסלו, האם המארחים ידעו על העבר הפלגני והאנטי-סובייטי שלך? ואם כן, איך זה השפיע על האירוח?

    hasta la victoria siempre!

  21. א-ב בחינוך ביתי הגיב:

    מתוך מאות כתבות שקראתי בעניין מערכות חינוך זו הבהירה החזקה והאיכותית ביותר,
    יש כאן תאור בעיה, פתרון ותוצאה.
    ——————————-

    מערכת החינוך בישראל קרסה.
    א-ב בחינוך ביתי מחזיק בחזון שבתוך חמש שנים לכל היותר לא תהייה מערכת ציבורית והורים לא שילחו את הילדים שלהם ללמוד במוסד במתכונת הנוכחית.
    אשמח אם הכותב המבריק יתן את דעתו לאמור באתר א-ב בחינוך ביתי
    — קישור —

  22. עדי הגיב:

    הכתבה מאוד עזרה לי

  23. עדי לוי הגיב:

    תגובה לשלומי אמיר
    רואים שטרם ביקרת בקובה-
    היית מדבר אחרת.
    החינוך שם לא עוזר לאף אחד כאשר הם חיים בדלות פושעת ובלתי נתפסת שמטוייחת בטיח קומוניסטי.
    פחד האנשים מלדבר חלילה אחרת על המשטר מזה המורשה מגלה את הפחד הקיומי האמיתי. זה ועוד התנהגויות מחרידות אחרות. אני מעדיפה לחיות במקום בו החופש ברור ויחסית די פתור ומערכת החינוך בו עוד דורשת שיפור תהומי.
    מסטודנטית השובתת עקב מערכת חינוך לעשירים

הגיבו לנדיה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים