הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביוני, 2006 3 תגובות

"אספתי בידי את חלקי הגופות של שני ילדי. איזו אמא צריכה לעשות את זה? פגז אחד של התוקפנים ריסק אותם. תוך שנייה נהרסו חיי לתמיד". האשה דיברה בשקט. בנה השלישי, כבן 8, עמד לידה וניגב מדי פעם את הדמעות מפניה. אשה מטופחת, שיערה אסוף במטפחת ורודה, לבושה היטב, מאופקת אך חדורה שנאה עצורה ל"תוקפנים" שגרמו לאסונה – הסרבים. זר-פרחים גדול ותצלומי ילדים בפתח הבית הזכירו שזה היה יום-השנה לאסונה. זה קרה לפני 15 שנה – ביום הראשון של המצור על סארייבו.

מהרגע שבו נחתנו – רחל ואני – בעיר, אחזה בנו סרייבו והטילה אותנו למערבולת של רגשות, שלא הרפתה מאיתנו לרגע. בסרייבו פשוט אי-אפשר להיות אדישים. אבן מקיר תזעק, פשוטו כמשמעו – קירות מנוקבים בכדורים, חורבות שהיו פעם בתים, אנשים שיש להם סיפורים מסמרי-שיער שכאילו קרו אתמול. עיר מושכת-לב וקורעת-לב.


במשך ארבע שנים תמימות היתה סרייבו נתונה במצור. קשה להאמין – אבל זה קרה לפני עשר שנים בלבד. עיר-הבירה של מדינה אירופית, מכותרת מכל הצדדים, מוכה, מורעבת, מופגזת, מעונה – ואירופה כולה עמדה מנגד.


בירת בוסניה-הרצגובינה היא עיר יפהפייה – ודווקא היופי שלה היה לה לאסון. סרייבו – הרים סביב לה. היא שוכנת בעמק, מוקפת בגבעות גבוהות מכל עבר. גבעות ירוקות, מיוערות, או גבעות מנוקדות בצפיפות בגגות-רעפים אדומים. אין כמעט מקום בעיר שאין רואים ממנו את הגבעות. בזה יופייה. אבל מכיוון שראשי כל הגבעות האלה ומורדותיהן נתפסו על-ידי הצבא הסרבי שצר על העיר – לא היה כמעט מקום בעיר שבו לא היו התושבים חשופים לצלפים. לא יום, לא שבוע, לא חודש. ארבע שנים תמימות.


סרייבו היא עיר של קברים – עשרות בתי-קברות פזורים בתוך העיר, קטנים, גדולים וגדולים מאוד. אלפי מצבות מסמאות בלובנן, אחידות לרוב בצורתן ובכיתוב קצר, וזרי-פרחים רעננים לרגליהן. 12 אלף מתושבי העיר ניספו במצור ונקברו בה, 1,500 מהם ילדים מתחת לגיל 14. העיר כולה חיה עדיין בטראומה.


ולמרות כל זאת – עיר סואנת. התנועה צפופה, המכוניות ישנות ומרעישות, הכבישים והמדרכות מטולאים ומצולקים. העיר משתדלת להתאושש: רבים מהבתים המרובעים, שכמו יצאו מציורי-ילדים, נצבעו בצבעים עזים ככתום-חימר, ירוק וחרדל, וביניהם שפע של עצי-פרי וגינות קטנות עם שיחי-ורדים ענקיים.


באמצע העיר – ארמון תורכי, שנבנה בשעתו דווקא על-ידי השלטון האוסטרי. שכנה בו הספרייה העירונית, מהחשובות בעולם. היא נשרפה כליל במלחמה. מאחורי החזית המפוארת – הכול שרוף. אבל השיפוץ בעיצומו.


גנרל בדימוס, אפור-שיער וחרוץ פנים שזופים, הראה לנו את אתרי הקרבות והסביר לנו את מהלך המצור. הרגשתי כאילו הייתי שם בעצמי. כול מלה שלו הזכירה לי את החוויות שלי במלחמת תש"ח. הצבא המאולתר, ההרגשה של "אין ברירה", האמונה שאם נפסיד בקרב יטבחו אותנו ואת משפחותינו, המחסור בנשק, ההרגשה של "מעטים מול רבים", פריצת המצור על עיר (ירושלים היהודית), טשטוש הגבולות בין חיילים ואזרחיים.


בשעתו עקבתי אחרי המלחמה בבוסניה מתוך הרגשה שהיא דומה מאוד למלחמה שלנו. היא היתה מלחמה אתנית, מלחמה שבה הופעל מה שנקרא מאז "טיהור אתני".


הוזמנתי לסרייבו כדי להרצות על נושא זה בדיוק, במסגרת ועידה בינלאומית של הארגון "אגורה חדשה", שמרכזו בפולין ומטרתו היא לקבץ הוגי-דעות מארצות שונות כדי לדון בעתיד העולם (ביוון העתיקה היתה ה"אגורה" כיכר-השוק, שבה נאסף הציבור כדי לדון בענייני העיר).


"מלחמה אתנית", לפי תפיסתי, שונה מכל מלחמה אחרת. מלחמה "רגילה" מתנהלת בין מדינות, לרוב בגלל ריב על חבל-ארץ המצוי ביניהן. כך לחמו גרמנים בצרפתים מאות בשנים על חבל אלזאס. ואילו מלחמה אתנית היא מלחמה בין עמים על ארץ, שכל אחד מהם רואה בה את מולדתו. במלחמה כזאת שואף כל צד לא רק לכבוש את מירב השטחים, אלא גם – ובעיקר – לסלק מהם את בני העם האחר. משום כך היא תמיד אכזרית במיוחד.


מלחמת תש"ח הייתה מלחמה אתנית בין יהודים וערבים. כל אחד משני הצדדים האמין שכל הארץ שייכת לו. מחצית בני העם הפלסטיני גורשו בה מבתיהם ומאדמתם, חלקם על-ידי אירועי המלחמה, חלקם על-ידי מדיניות מכוונת. למען הצדק ההיסטורי, יש להזכיר שגם בשטחים (המעטים אמנם) שנכבשו על-ידי הערבים, לא נותרו יהודים. אלא שאנחנו כבשנו 78% של הארץ, ובשטח הזה כמעט ולא נותרו ערבים. 750 אלף ערבים גורשו, פחות ממאה אלף נותרו. מאות הכפרים נהרסו, ועליהם קמו יישובים יהודיים. רבעים שלמים בערים התרוקנו, ובהם שוכנו עולים חדשים. כיבוש וגירוש היו צמודים זה לזה. בקיצור: טיהור אתני.


מלחמת בוסניה היתה דומה – אלא שבמקום שני צדדים, כמו אצלנו, היו שם שלושה: בוסניאקים (המוסלמים), סרבים (נוצרים אורתודוכסים) וקרואטים (נוצרים קתוליים). כל אחד מהשלושה לחם בשני האחרים. המלחמה היתה רצופה במעשי-טבח נוראים. "איכרים החורשים את אדמתם מגלים בכל פעם קברים המוניים חדשים", אמר לנו בוסניאק בעצב.


כמו שהיה אצלנו לפני תש"ח, חיו האוכלוסיות השונות בבוסניה בערבוביה. הערים היו מעורבות (כמו חיפה וירושלים), הכפרים שכנו זה ליד זה – כפרים שבהם מזדקרים צריחי המסגדים, כפרים שבהם מתנשאים מגדלי הכנסיות הקתוליות וכפרים שבהם נראות כיפות הכנסיות האורתודוכסיות.


לכן היה מקובל לחשוב, לפני המלחמה, כי "בסארייבו זה לא יכול לקרות". הסרבים והקרואטים אמנם שחטו קודם לכן אלה את אלה בשאר מדינות יוגוסלביה המתפרקת. אבל בבוסניה? הרי בבוסניה כולם התחתנו עם כולם. הרי בבוסניה אין כמעט אדם שבעורקיו לא זורם הדם של כל שלושת העמים. בערים הם גרו דלת מול דלת.


בסארייבו היה – ועדיין יש – רוב גדול של תושבים מוסלמים, לצד מיעוטים של קרואטים, סרבים ויהודים (לפי סדר זה). הגנרל שהסביר לנו את הקרבות, יוון דיבליאק, שהיה סגן מפקד הצבא הבוסני, הוא סרבי. הוא נטש את הצבא היוגוסלבי (הסרבי) כדי להגן על סארייבו.


הצלם שצילם אותי למען שבועון מקומי התקשה להסביר את אילן-היוחסין שלו. סבא אחד, מוסלמי, נשא אשה קרואטית. הסב השני היה חצי סרבי וחצי מונטנגרואי, והסבתא היתה מוסלמית. "כולנו צריכים לחיות ביחד", חזר ואמר, "הרי כולנו דומים זה לזה".


ואכן – זהו הבדל גדול בין המלחמה שלנו ומלחמת בוסניה. שם, כל שלושת הצדדים, שטבחו זה בזה בחשק רב, מדברים את אותה השפה. שלושתם צאצאים של אותם השבטים הסלאביים, שכבשו את הארץ במאה השביעית. אי-אפשר להבחין ברחוב בין מוסלמי, קרואטי וסרבי.


סארייבו היתה – ונשארה, למרות הכול – דוגמה לסובלנות. על דונם אחד במרכז העיר שוכנים זה בצד זה מסגד, כנסייה קתולית, כנסייה אורתודוכסית ובית-כנסת. קשה להאמין שרק לפני 10 שנים היתה בארץ הזאת מלחמת-אחים נוראה.


"אני לא ישן בלילות", אמר לנו הטבח המוסלמי באחת המסעדות. "כל לילה חוזרים אלי המראות. אני רוצה לשכוח, ולא יכול". כצעיר בן 18 גויס הבחור גבה-הקומה והשרירי לצבא של יוגוסלביה המאוחדת של אז, שבו שלטו הסרבים. עם פרוץ המלחמה בין סרביה וקרואטיה, הוא צורף ליחידה מיוחדת ונשלח לבווקובאר, שם ערכו הסרבים טבח נורא בקרואטים. "קצרנו אותם, עשרות, מאות, גברים, נשים וילדים. גם אני. לא היתה לי ברירה. מי שלא ירה, נורה בעורף על-ידי המפקדים. בסוף גנבתי משאית עם נשק וערקתי. תפסו אותי וישבתי חצי שנה בכלא. זה היה קשה, קשה מאוד. ברחתי אל הקרואטים, הייתי ביחידה מיוחדת שלהם, עד שהצלחתי לערוק ולחזור לסארייבו. עכשיו אני גר עם אבא ואמא שלי. אני רוצה לפתוח פונדק משלי, להקים משפחה, ולעזאזל עם כולם".


אחרי רגע הוסיף: "בכל אשמים הפוליטיקאים. אילו הייתי אלוהים, הייתי הורג את כולם!".


בפתח חנות במדרחוב של סארייבו ראיתי חולצת-טי תלויה ועליה כתובת אנגלית: "אני מוסלמי. אל תיכנס לפאניקה!".


לנו, כישראלים, קשה לתפוס שכמעט כל האנשים ברחוב הם מוסלמים. הם לא דומים למוסלמים שאנחנו מכירים בארץ. הם אירופים בהירי-עור. כמעט כל הילדים בלונדינים. על אלפי הקברים, מעל לשם הנפטר ותאריכי לידה ומוות, רשומה מלה ערבית אחת ("פתאחה", תפילת-הקדיש המוסלמית), אך חוץ מהמופתי הגדול, שהיה שכני בדיון ציבורי, לא פגשתי באיש היודע ערבית. גם לא ראיתי איש המעשן נרגילה, גם לא ליד עשרות המסגדים בעיר.


המופתי הגדול שמע רק במעורפל שהמופתי הגדול של ירושלים ביקר בעיר במלחמת-העולם השנייה. "אה, מה שמו, החוסייני הזה", אמר בביטול. לעומת זאת זוכרים שיאסר ערפאת נפגש עם המנהיג הנערץ של הבוסניאקים, אליה עיזתבקוביץ. כשדיברו על הצעות-השלום שריחפו אז בחלל, נתן לו ערפאת עצה פשוטה: "קח מה שאתה יכול לקבל!".


נשים ספורות חובשות מטפחות-ראש ממשי צבעוני, המכסות את שערן. די מוזר לראות בנות כאלה, בכיסויי-ראש צבעוניים ובשמלות אלגנטיות מטאטאות-רצפות, יושבות בבתי-הקפה עם חברות ומעשנות סיגריות. הן גם מטיילות בקבוצות מעורבות עם בנות גלויות-ראש, בג’ינסים הדוקים וחולצות-טי, ולא נראה שיש בעיה.


הרבה חנויות בשוק מוכרות אמנות מקומית – תרמילי פגזים המשמשים כאגרטלים או מטחנות מלח ופלפל, תרמילי כדורים שהפכו לעטים. בכל מקום מוכרים תמונות של טיטו, שרבים מתגעגעים אליו מפני שכל עוד חי שמר על השלום בין עמי יוגוסלביה.


אבל המקום הכי-הכי מעניין בשבילי בעיר הוא המנהרה. היא מסבירה איך החזיקה העיר מעמד במשך ארבע שנים נוראות של מצור, מבלי שימותו בה מרעב ומחוסר תרופות, או ייכנעו בגלל חוסר תחמושת. כמו שאנחנו פרצנו את דרך-בורמה לירושלים הנצורה, כך חפרו הבוסניאקים מנהרה, שחיברה את העיר הנצורה עם השטח המוסלמי בחוץ, מתחת לעמדות הסרביות. תמורת חמישה מארקים בוסניים (שניים וחצי יורו) אפשר להיכנס: גובהה 1.60 מטרים, רוחבה מטר. דרך המחילה הזאת הוכנסו לעיר בחצי זחילה מזון, תרופות ותחמושת, והוצאו ממנה הפצועים.


עכשיו זה מוזיאון, גאוות העיר. אולי יבוא יום והמנהרות ברפיח ישמשו מטרה דומה.


הסמל הלאומי של בוסניה הוא הגשר של מוסטר, מרחק של שעתיים נסיעה באוטובוס מהבירה. התורכים, ששלטו בבוסניה במשך 400 שנה והזכורים בה לטובה, בנו שם מעל לנהר גשר אדיר-ממדים בעל צורה קמורה מיוחדת, שהחזיק מעמד במשך כל מאות השנים, חרף כל המלחמות. אך כאשר צרו הקרואטים על מוסטר, הם הרסו את הגשר במתכוון.


אחרי המלחמה נבנה הגשר מחדש, בדיוק במתכונת הגשר ההרוס, במימון אירופי. אך המעשה הברברי הזה עדיין בוער בלבו של כל בוסניאק. "אל תשכח את 1993!", דורשת כתובת חקוקה בלוח אבן.


כשביקרנו שם, בלב העיר העתיקה המקסימה, הסתובבו על הגשר חיילי הכוח הבינלאומי, השומר על השלום בבוסניה.


הסתכלתי בתגי החיילים ולא יכולתי להתאפק מלצחוק. הם היו חיילים אוסטריים.


ב-28 ביוני 1914 רצח לאומן סרבי בשם גברילו פרינציפ את יורש-העצר האוסטרי ברחוב הראשי של סארייבו, כדי לגרש את השליטים האוסטרים שבאו במקום התורכים. מעשה זה גרם במישרין למלחמת-העולם הראשונה, ששינתה את פני העולם.


עכשיו, כעבור 92 שנה, חזרו החיילים האוסטרים לבוסניה, והתושבים מרוצים מנוכחותם בארצם. אמנם, רבים מתושבי בוסניה מאמינים שלא תיתכן מלחמה נוספת: "זה לא יכול לקרות שוב. למדנו לקח!" אך צעירה בת 20, הסוחבת עימה את הטראומה של המצור, אמרה לנו: "אם יסתלקו החיילים הבינלאומיים, שלא יהיה לכם ספק – הכול יתחיל מחדש!".


יתכן מאוד שהמלחמה האתנית בבוסניה, כמו המלחמה האתנית בארצנו, עדיין לא הסתיימה.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. אור חורב הגיב:

    מדהים לקרוא!
    תודה.
    מישהו כאן שומע? המלחמה כאן אצלנו היא על רקע אתני-תרבותי!
    ועדיין יש מישהו שלא משוכנע שהפיתרון הוא יצירת שתי מדינות לאום נפרדות?
    טוב היה אם אבנרי היה משלים את רשימתו דווקא בנימה האופטימית ומציין את מה שכבר ידוע, שהיום הבוסנים והקרואטים מקיימים יחסי שכנות מצויינים. משני עברי הגבול.

  2. יחי ההבדל הקטן הגיב:

    הקרואטים, הסרבים והבוסנים שייכים לגזע האחד הגזע הסלבי, המלחמות שלהם הם מלחמות דת, לא מלחמות גזע, לעומת זאת היהודים בעיקר האשכנזים, שייכים לגזעים סלבים-שמיים-טאטריים המערביים אריים-שמיים לעומת הערבים שהם שמיים, כמו רוב יהודי המזרח, עירק, תימן וכדו’ להוציא מרוקאיים שהם שמיים-ברברים ברובם, תכניס את זה למרקחה ותקבל מלחמת גזע לא רק מלחמת דת והכל מעורבב בכדירה אחת חמה מאוד, פיתרון רחוק מאוד מהמציאות, במדינה שגבולותיה לא נקבעו עדיין ויש לה צרות פנימיות וחיצוניות, ראה ערך אירן שמתכננת עלינו ניסוי גרעיני או שתיים, בין כל הבלגאן, שמריח מסרחונות של גזענות ולאומנות, אין מה לעשות של כל הצדדים המעורבים ולא צריך להיתמם ולשחק אותה יפי נפש, "טבע האדם רע מנעוריו", לא משנה כמה ילמד או לא ובמלחמה כמו במלחמה הכל צודק ואני חוזר הכל!!!

  3. ליחי ההבדל הקטן הגיב:

    הסכסוך הישראלי-ערבי הוא אתני-דתי, ואין בו שום אלמנט "גזעי".

הגיבו לליחי ההבדל הקטן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים