הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 ביוני, 2006 32 תגובות

הרומן שלי עם צה"ל התחיל לפני שאני ממש זוכרת. בגיל חד ספרתי. בגן הראשון שלי. הרי מה שרים בראש השנה? שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת. מספרים על "חייל גיבור". סביב יום העצמאות שולחים משלוח לחיילים. עד גיל 19 לערך, במהלך שירותי הצבאי, ה"רומן" שלי עם צה"ל היה בלי מרכאות. מגיל גן, החיילים היו גיבורים להם שולחים משלוחים עם פתקים, ואם יש מזל הם עונים. אחר כך, בחטיבה, בתיכון – מדים עשו גבר לנחשק. רצינו (תיכוניסטיות) לצאת עם "חיילים". לצאת עם חייל נחשב לסמל סטאטוס.

גדלתי על חשיבות התרומה למדינה, על סיפוריו של אבא מחוויותיו כמפקד טנק, על בן דוד של אבא שנפל בלבנון כשהייתי ילדה. כל שנה ביום הזיכרון הייתי הולכת עם משפחתי לבית הקברות הצבאי בבאר שבע.


מגיל צעיר לא רציתי שימנעו ממני דברים "כי אני בת". התעקשתי ללמוד נגרות ולא רק תפירה במלאכת יד. התעקשתי ללמוד מחשבים ולא רק כלכלת בית. 


מגיל צעיר חינכו אותי להתנדב. ביסודי התנדבתי במוסד לאנשים עם פיגור שכלי שהיה סמוך לבית הספר. בחטיבה, היתה שביתה ארוכה מאוד של מורים, ובזמן שחבריי היו בחופש, הלכתי אני להתנדב בבית ספר יסודי שהופעל על ידי מתנדבות כדי שהאמהות יוכלו לצאת לעבוד. הצטרפתי עוד בחטיבה לתנועת נוער התנדבותית שהיתה מבוססת על מחויבות להתנדבות פרטנית, לצד מבצעי התנדבות קבוצתיים, והתמדתי בה עד כתה י"ב.


מגיל צעיר הרגשתי מחויבת והתרגשתי לקראת גיוסי לצבא. הייתי בפרויקט "חץ וקשת" של צה"ל. חודש וחצי של טיולים ושהות בבסיסי צבא יחד עם נוער יהודי מחו"ל. כל קיץ הייתי הולכת למחנות קיץ של הסוכנות היהודית. גדלתי על חנה סנש ועל שרה גיבורת ניל"י. התנדבתי במשמר האזרחי.


לצבא הלכתי בשמחה – גם חייתי על המיתוס של שוויון לנשים בצבא, גם רציתי להגן על המדינה וגם רציתי לתרום.


ברמה האישית התאכזבתי מהצבא עוד בטירונות. לא הבנתי את הרציונאל, את הדרישות הלא הגיוניות (במאמר מוסגר אציין שקרובת משפחתי שעברה קורס מ"כים (בנים) עזבה אחרי מחזור אחד שהדריכה מהסיבה הזו – שהיא לא הרגישה שהיא יכולה מבחינה מוסרית לדרוש ולהעניש על דרישות לא הגיוניות), וגם התחלתי לסבול מבעיה רפואית במהלך הטירונות – בעיה שמלווה אותי עד היום. אבל התפיסה ש"זה מזלי הרע" ושלא מדובר בדפוס, ליוותה אותי הרבה שנים (זו הסיבה שגם לקח לי זמן רב כל כך עד שהגדרתי עצמי כפמיניסטית). כך שצלחתי את הטירונות והגעתי מלאת מוטיבציה לקורס. הייתי גאה בהיותי חיילת, גאה במדים, גאה שיכולתי ללכת איתם לבית הקברות הצבאי ביום הזיכרון.


אני רוצה לספר איך מהנקודה הזו, הגעתי לדעותיי כיום.


הקורס היה ביחידה סודית בבסיס בו הסתירו את קיום היחידה. במשך חודש למדנו, קבוצת נשים, את מה שלומדים גם הגברים, כשלא סיפרו לנו מה בדיוק אנחנו עומדות להיות. למדנו על מכ"מים, על טילים ואלקטרוניקה. החומרים היו מסווגים. הלימודים היו קשים. כל יום כלל בוחן, כל שבוע מבחן. תחושת הגאווה וגאוות היחידה היתה בשיאה.


לאחר חודש – סיפרו לנו מה אנחנו הולכות להיות. גברים שעושים את אותו הקורס הולכים להיות אנשי צוות אוויר. אנחנו הולכות להיות הפקידות שלהם. המשך הקורס היה ברמה של: לקו חוץ לחצי על 1. אם הקו תפוס לחצי פעמיים על 1. כדי להזמין מדביר במידה ויש תלונות על חרקים בחדרים את מחייגת את המספר הבא.


השבר היה גדול מאוד. מיתוס השוויון התפגר מול עיני. בסופו של דבר ביקשתי והגעתי למפקדה בקריה.


לא יכולתי שלא לשים לב שכל הנשים בענף הן פקידות וכל הגברים הם קצינים. לא חצי חצי, לא 40/60 לא 80/20 ואפילו לא 90/10.


לתפקיד שלי היה איזה שם מפוצץ של "מש"קית תכנון". הדבר היחיד שהיה לי לתכנן זה להקליד את מה שהמפקד שלי רצה. המפקד שלי התייחס אלי רע. ראיתי את בזבוז הכספים. בטיול המחלקה לדרום ראיתי את הוויכוח עם בעל המקום מי צריך לנקות את מה שאנשים מהמחלקה הקיאו על הרצפה מרוב שכרות. ראיתי את הפקידה מהענף ליד (גם בו כל הפקידות נשים וכל הקצינים גברים) שהשתכרה כי הקצין שידע שהיא מאוהבת בו חשב שזה ממש מצחיק לגרום לה להשתכר. היא הקיאה אצלנו בחדר כל הלילה. הסתכלתי על כל הפקידות במחלקה, והרגשתי שאפשר היה להחליף את כולנו בקלדנית אחת מהירה, אפילו לא במשרה מלאה. חברה שלי, ממוצע בגרויות של 113 ומוטיבציה בשמים, אחרי שנת עתודה ברפואה בשל ציוניה קיבלה אפשרות לעשות הפסקה בלימודים והתגייסה. יש יחידות שצריך בשבילן ממוצע קב"א מסוים. בשביל לאזן לקחו אותה עם קב"א 56 להיות פקידה בתחזוקה. היא היתה פקידה מחורבנת בתחזוקה – היה לה ידע רב בהמון תחומים, הקלדה מעולם לא היתה אחד מהם. הביטחון העצמי שלה, כמו שלי, "ירד לקאנטים" בעקבות השירות.


ואז היה את יניב. יניב היה ליצן השכבה בתיכון. הוא מככב בקלטת הסיום. התמונה שלו הופיעה בעיתון – הוא היה נהג במצ"ח, והמפקד שלו חשב שזה יהיה ממש מצחיק להכריח אותו לנסוע באור אדום בלי שום סיבה, סתם כי בא לו. המפקד יצא מהתאונה ללא פגע, יניב נהרג.


ואז היתה נאוה. נאוה שהיתה חברה שלי ביסודי ובחטיבה, נסעה בתיכון עם ההורים לשליחות בחו"ל, חזרה במיוחד לארץ כדי להתגייס. בעקבות מה שעברה בצבא היא ירתה בראשה בשירותים בשלישות.


ואז סיפורו של קרוב משפחתי הגיע לחדשות העיתונים – הוא היה קרבי, וסבל מחום. הוא ביקש להשתחרר מפעילות כי יש לו 39 מעלות חום. אז המפקד הכריח אותו לעשות 39 כפיפות שמיכה ולא שיחרר אותו. מתוצאות הזיהום שגרם גם לשחרורו מצה"ל, הוא סובל עד היום.


אחרי השירות הצבאי עבדתי כקלדנית בהוצאה לאור של חומר משפטי. יצא לי להקליד פסקי דין רבים של תביעות נגד צה"ל. נשים שלקו במחלת נפש בעקבות תקיפות מיניות שעברו בצבא. גברים שהתפרצו אצלם מחלות בעקבות התעללות מפקדים. פסק דין אחר פסק דין של התעללויות. המונים.


זה היה שבר גדול. אני גדלתי על צבא ההגנה לישראל. ופתאום ראיתי מערכת גדולה ופוגעת, קודם כל פוגעת בחיילים, שלא ממש מכירה בחיילים, שיש כל כך הרבה, לכל אחד יש תחליף. מכאן צמחה ההתנגדות הראשונה שלי לצה"ל במתכונתו הנוכחית – מהפגיעה שלו בחיילים עצמם שמשרתים בו.


חשבתי על זה הרבה. לא כל אחד מתאים להיות רופא, או מהנדס, או מתכנת, מאיפה הגיעה התפיסה שכל אחד מתאים לצבא? כיום, כשידוע שסיבת המוות מספר אחת בצבא זה התאבדויות, וסיבת המוות מספר שתיים זה תאונות מבצעיות, אני חושבת על כך שרוב ההרוגים הם לא "נפגעי מערכות ישראל", מטבע לשון באמצעותו מעודדים אותנו להמשיך ולתמוך בלחימה ש"מגינה עלינו", אלא הם נפגעי מערכת הצבא.


שנים לאחר מכן, כשפיתחתי מודעות פמיניסטית, ראיתי איך הצבא משמש להשאיר נשים בחוץ. אני "לא מבינה כלום" כי לא הייתי בקרבי, ובכלל "מה נשים רוצות שוויון אם הן לא משרתות אותו זמן בצבא". לא שרת הביטחון החליטה את זה, לא ראשת הממשלה, לא אלופות הפיקודים, לא ראשת אכ"א. גברים החליטו החלטות לנשים, והשתמשו בזה כדי להשאיר אותן בחוץ. פתאום שמתי לב ששתי המקפצות המרכזיות בישראל לפוליטיקה – צבא ודת, חסומות בפני נשים. וכך צמחה ההתנגדות השנייה שלי לצה"ל במתכונתו הנוכחית – נשים נשארות בחוץ, מחוץ למוקדי קבלת ההחלטות. כיום אני חושבת שזה משמש לא רק כדי להשאיר נשים בחוץ, זה משמש גם כדי להשאיר חרדים וערבים בחוץ.


לאחר מכן התפתחה תודעת השמאל שלי. נחשפתי לחומרים מבצלם, ממחסום WATCH, מחיילים ששירתו בקרבי ונתנו עדויות, והתחלתי לראות איך הצבא שחשבתי שתפקידו להגן, גם תוקף, ומתעלל, ומוביל לפגיעה בחיים ובאיכות חיים של תושבי המקום הזה. התחלתי להרגיש שהצבא שחשבתי שמגן עלי, מבצע גם את הפעולות שמהוות טריגר להתקפה עלי. מכאן צמחה ההתנגדות השלישית שלי לצה"ל – הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית.


כיום אני בת 28. אני רואה עד כמה גילאי 18 הם צעירים וקלים להשפעה. בקושי חוו דברים, עוד לא למדו כלום. האם זה הגיל בו צריך ללכת לצבא? מכאן צמחה ההתנגדות הרביעית שלי לצה"ל – שליחת נערים צעירים לצבא.


השיח על הביטחון משתיק כל שיח אחר. נושאים חברתיים וכלכליים שמשפיעים אגב יותר על נשים שהינן עניות יותר כקבוצה – נדחקים לשוליים. הכל אמור לכאורה לחכות עד ש"המצב הביטחוני ישתפר", למרות שלפי הפעולות שצה"ל עושה אין שום סיבה שהוא ישתפר. אין שום סיבה שיפסיקו לראות בנו "אויב ציוני". כואב לי לומר זאת, אבל על פי פעולות צה"ל זה מה שאנחנו למדינות השכנות – אויב ציוני. ומכאן צמחה ההתנגדות החמישית שלי לצה"ל – במקום שהצבא יתן שירות לאזרחים, הצבא השתלט על חיינו והאזרחים הם שאמורים לתת שירות לצבא. מצב זה מאפשר לכך שהמצב הזה יימשך. מי שמנהל את חיינו הם אנשים "קרביים". זו אחת הסיבות שהמציאות שלנו "קרבית". השירות בצבא נחשב מעל הכל. נערים שהתעללו מינית בנערות מקבלים עונשים קלים, בין היתר כדי שלא יפגע שירותם הצבאי. היותו של אדם "קרבי מצטין" זו סיבה לתת לו מאסר על תנאי, על ביצוע מעשים מגונים. השיח בו כל הזמן מזהירים אותי מ"הערבים" שרוצים לפגוע בי, משתיק את המציאות בה מי שבאמת מסוכן לחיי כאשה יהודייה, מי שסביר יותר שיכה אותי, יתקוף אותי, יאנוס אותי, יטריד אותי, יתנכל לי, יפלה אותי – הוא גבר יהודי.


נקודת ציון נוספת זה הסירוב של עידן חלילי לשרת מטעמי מצפון, על רקע פמיניסטי. למרות כל מה שכתבתי, לא עלה בדעתי שישנה אפשרות כזו עד שעידן הציגה את הרעיון בפני לפני כמה חודשים. לקח לי חודשים עד שעיכלתי את הרעיון, עד שהוא נראה לי מובן.


סיימתי לאחרונה לקרוא ספר של סמי שלום-שטרית "המהפכה האשכנזית מתה". אופן הראיה שלו את הדברים, השונה כל כך, מנוגד כל כך מהקאנון שגודלתי עליו, פשוט פתח לי את הקופסה שרק בתוכה חשבתי. הציונות כהגעה של קבוצות מאירופה שבאו לכבוש שטח שלא היה שומם במזרח התיכון שמאופין במדינות ערביות. אני בהחלט סבורה שליהודים מגיעה מדינה, ולא הייתי מעדיפה שנחיה באוגנדה מכיוון שגם היא היתה מיושבת בבני המקום. אבל כשמנתחים זאת כמזרח מול מערב, ישראל כתוצר של קולוניאליזם של המערב במזרח, היחס שנותנים בישראל לתרבות המזרח, שהיא בעצם התרבות האזורית שלנו, אני חושבת שניתן לראות נדבכים מרכזיים בסיבות לסכסוך האזורי.


לפני מספר ימים ביצעתי הגהה על מחקר שעתיד להתפרסם בתוך כמה שבועות, שעוסק ביחסי יהודים-ערבים. היהודים גזענים ועוינים פי כמה וכמה יותר מערביי ישראל. אני חושבת שהמציאות בה כל אזרח הוא באופן פוטנציאלי חייל, או עומד להיות חייל, או חייל בדימוס, מחזקת את היחס אל ערביי ישראל כאזרחים סוג ז’.


עברתי שבר גדול ושינוי גדול ממה שגדלתי עליו, אבל עכשיו אני יודעת, הצבא בצורתו הנוכחית לא רק מגן עלינו. הוא פוגע בנו. הוא פוגע בנערינו ונערותינו המשרתים בו. הוא פוגע בנשים, חרדים וערביי ישראל. הוא פוגע בשכבות רחבות בחברה שהמצוקות החברתיות והכלכליות שלהן מושתקות או מסולקות הצידה לנוכח השיח הביטחוני. הוא פוגע בהשתלבות שלנו במזרח התיכון.


אומרים לי שאין אלטרנטיבה. זה לא נכון שאין אלטרנטיבה. מצב בו יש צבא מקצועי, שמשלם שכר, של אנשים שעברו הכשרה של ממש ולא נערים בני 18 הוא אפשרי. צבא בו מחליפים עדר פקידות כי "יש נשים כמו חול" בעובד/ת אחת וקצינים בעורף שיודעים להשתמש במחשב בעצמם. צבא שבו מגייסים רק את מי שרוצה ומתאים/ה. צבא שאינו לוקח את האזרחים על מנת שישרתו אותו, אלא נותן שירות לאזרחים. צבא שמבצע רק את מה שהכרחי שיתבצע על ידי צבא ולא משתלט גם על תחומים אחרים כמו חינוך. צבא שלא מייצר שיח ביטחוני שמשתיק כל נושא דחוף אחר כמצב החברתי והכלכלי. צבא שלא משמש להדרת נשים, חרדים וערבים ממוקדי קבלת ההחלטות. וזה עוד לפני שהרחבתי בנושא היחס המחפיר שהצבא נותן לאוכלוסייה הפלסטינית, הרג והתעללות שכולם מקבלים הצדקה מראש ובדיעבד בשמו של אותו "ביטחון". בנושא זה אני מפנה לאתר של בצלם ולאתר של מחסום WATCH כי היריעה קצרה מלפרט. אנחנו ממשיכים לראות את עצמנו כדוד, בזמן שמזמן הפכנו לגולית. אם נפסיק, נוכל לצמצם את הצבא ואת תקציב הביטחון עוד יותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

32 תגובות

  1. קיפי קיפוד הגיב:

    מילים כדורבנות.והאמת שאני עוד לפני הצבא ידעתי שהמסגרת הזאת לא בשבילי ואת מחיר השתיקה אני משלם בריבית דריבית היום ובחמש עשרה השנים האחרונות.והאמת שלא ממש צריך לפחד מצבא התנדבותי כי במערכת חינוך שהופכת אנשים לחיילים עוד בעריסה תמיד יימצא מי שיהיה מוכן להיהרג ולהרוג-גם את החבר לחדר שלו שבגלל שיש דברים שהוא לא יכול להתגונן מהם מותר לעשות לו הכל.

  2. נתן. הגיב:

    "ואז היה את יניב. יניב היה ליצן השכבה בתיכון……. הוא היה נהג במצ"ח, והמפקד שלו חשב שזה יהיה ממש מצחיק להכריח אותו לנסוע באור אדום בלי שום סיבה, סתם כי בא לו. המפקד יצא מהתאונה ללא פגע, יניב נהרג."

    הסיפור הזה מצוץ מהאצבע.

    • מיכל הגיב:

      אדון נתן- עד שלא תברר את העובדות לעומקן אין לך הזכות לכתוב את המילים הרדודות שלך!
      יניב חיזקיה , לא איתנו כבר אבל זיכרונו יהיה בליבנו לעד!

  3. נועה הגיב:

    המיתוס של שוויון לנשים בצבא? עשי לי טובה. מעולם לא היה מיתוס כזה. זה ידוע שרוב הבנות בצבא פקידות, וזה גם ידוע שצה"ל לא בהכרח מפליא בשיבוץ אנשים לפי יכולותיהם. זה גם ידוע שהמערכת הצבאית שמנה ומטומטמת. לא ברור לי איך הצלחת לחיות בארץ הזאת והמידע הזה חמק ממך.
    מימוש עצמי בצבא? לצבא מתגייסים כדי להגן על המדינה. לממש את עצמך, ממשי באזרחות. מה שכן, נתקלתי ביותר מבחורה אחת שהיתה פקידה והצליחה לצאת מזה לתפקיד אחר.
    אני כן מסכימה שיש אבטלה סמויה (וגלויה) בצבא, וריבוי פקידות הוא עניין מיותר – ניתן לחלק לפ-טופ לכל מג"ד ולסגור עניין.
    צבא מקצועי? לא.
    כי עיקר כוחו של הצבא שלנו נשען על חיילי מילואים. בעת מלחמה הסדירים אמורים להחזיק בקווים 48 שעות. לאחר מכן המילואים אמורים לתגבר אותם.
    הפתרון, בעיני, הוא לחוקק "חוק שירות לאומי", שיפתח אפשרות למעוניינים בכך לעשות שירות לאומי. גם אם הם חילוניים, ובמקרים מסויימים – גם אם הם בנים. וגם בלי שהלכו והוציאו פרופיל נפשי.
    אני גם מסכימה שכל התחומים הלא צבאיים שצה"ל עוסק בהם יכולים לעבור לשירות לאומי.

  4. נועה – בענין השוויון הגיב:

    את היית פמיניסטית כבר בגיל צעיר. "מגיל צעיר לא רציתי שימנעו ממני דברים "כי אני בת"" – זה פמיניזם, אחותי.

    רק שהרשי לי לפקפק בעניין המחשבים מול כלכלת בית. לא מלמדים כלכלת בית זה שנים, ואני בספק אם בבית ספר כלשהוא בארץ שולחים את הבנים למחשבים ואת הבנות לכלכלת בית.

    השוביניזם לא מוגבל רק למערכת הצבאית. סרבנות על רקע פמיניסטי נראית לי מופרכת. בין השאר כי אין מפלט מאפליית נשים בכל מקום.
    אחרי הצבא עבדתי במוטורולה ככתבנית. זה היה בזמן הבהלה הגדולה של באג 2000, ומוטורולה עברו מתוכנה-חובקת-כל אחת לתוכנה-חובקת-כל אחרת. מישהו היה צריך לסדר יפה ובצורה אסטאטית את כל החוברות שהסבירו לעובדים איך לתפעל את התוכנה החדשה. במסגרת העבודה עבדתי עם מהנדסים. כולם בגיל העמידה, כולם עם כרס. לכולם מאהבת אחת לפחות (או שככה הם אומרים), כולם מעבירים אחד לשני תמונות סקס באימייל הפנימי (וקוראים לי לבוא לראות, ועוד מתווכחים איתי שתמונה של בחורה יושבת על קקטוס. "מה! ואם שילמו לה מיליון דולר?"
    "למה שישלמו לה מיליון דולר על תמונה שמופצת חופשי ברשת, כשאפשר בעלות מיקרוסקופית להושיב ביצועיסט ליצור את אותו דבר בפוטושופ?" אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת), וכו-לם מספרים בדיחות שוביניסטיות בנוכחות נשים.

    אגב, איך בדיוק צה"ל פוגע בחרדים?

  5. ירושלמי הגיב:

    צה"ל הוא בבואה של החברה שלנו – חברה גזענית , אלימה , מפלה נשים ומיעוטים .

    דווקא הצבא , בשנים האחרונות , משקיע מאמצים רבים בהקטנת נגע תאונות דרכים ומבצע מאמצים רבים בבטיחות חייליו , ובמניעת התעללות בחיילים – כך שהאשמה שכל הרעות החולות הינה אשמת צה"ל אינה מבוססת .

    זכותך להטיף לסרבנות או לפמינזם אך לשם כך לא נדרש להאשים את צה"ל .

  6. שרון הגיב:

    אחד המאמרים החזקים והחשובים ביותר שקראתי!

  7. עמיק/מאמר שיטחי ורדוד הגיב:

    נו, עוד אחד/ת גילה את אמריקה: יש בישראל מיתוס ביטחון! יש אתוס ביטחוני שמשתלט על השיח הציבורי! נשים ומיעוטים מופלים בגלל זה!!! וכו’ וכו’. אני נאלץ לספק לכותבת התמימה שכל הנ"ל כבר נלעס עד עייפה בשני העשורים האחרונים. לא אק שהכותבת היקרה איננה מחדשת דבר, היא גם עושה סלט בין הבעייתיות שבצבא בכלל ובין צה"ל בפרט וכמובן מתעלמת לחלוטין מהשינויים שעברו צה"ל והחברה הישראלית מאז שנות התשעים. המאמר רלוונטי לישראל של 1986 ולא לישראל של 2006.
    ראשית, חל פיחות עצום המעמדו של צה"ל ובמרכזיות השירות הצבאי לחברה הישראלית. כיום רק המחצית מהאזרחים מתגייסים לצבא ורק שיעור מזערי עושה מילואים. השירות הצבאי איננו מהווה כמעט פקטור להשתלבות במעגל העבודה (לצערי) או החברה. רוה"מ הנוכחי היה בסה"כ כתב צבאי ושדר הביטחון אומנם היה קצין בחיל חימוש אך תדמיתו רחוקה מהצבאיות ת"ק פרסה. היום צה"ל הוא בעיקר כלי למובילות חברתית של הגורמים הנוחשלים בחברה הישראלית-מזרחיים, עולים חדשים ובני מיעוטים.
    שנית, במקביל לפיחות המעמד הצבא נפתחו לנשים הזדמנויות למלא מגוון עצום של תפקידים בצה"ל, כולל קרביים ויוקרתיים. אילו המאמר היה קצת יותר מעמיק, היית תוהה אולי על כך שמאפשרים לנשים נגישות לתחום מסוים רק כשהסטטוס שלו יורד (כך קרה גם לגבי מקצוע ההוראה כידוע).
    שלישית-חיי הצבא אינם קלים ולא כל אחד מתאים לזה. קשה לדעת מראש מי לא מתאים וגם מתנדבים נלהגים עשויים להתאבד אחרי חודש של לחצים ועומס נפשי שלא היו מורגלים אליו. שיעור ההתאבדויות והטרגדיות בצה"ל איננו שונה מהותית מזה של כל צבא אחר וןלמעשה, איננו גובה בהרבה משיעור ההתאבדויות בקרב בני אותו גיל באוכולסיה אזרחית.העיסוק בלוחמה וההכנה לה אינם סימפטיים ,מה לעשות. אני בטוח (או לפחות מקווה) שהכותבת לא סבורה שאפשר במחי יד לוותר על קיומו של צבא חזק.
    חמישית, צבא שכיר איננו פיתרון ריאלי לשום דבר. גם משום שגודל הצבא שישראל תוכל להחזיק לא יגיע קרוב לשיעור הנדרש (אחוז המתנדבים לצבאות שכירים בעולם די דומה ובישראל יהיה מדובר בכ-30 אלף איש בלבד) וגם איכות כח האדם עלולה להיות בעייתית. כן גברתי, דווקא צבא מקצועי יתגלה כמאוד בעייתי בטיפול באוכלוסיה אזרחית כפי שהאמריקאים מוכיחים בעירק. בישראל העובדה שחיילים רבים הם נערים איכותיים חניכי תנועות נוער וכו’ מצמצמת מאוד את מקרי ההתעמרות שכתוצאה מהחיכוך עם אוכלוסיה ערבית. ואת זה אני כותב מניסיון.
    שישית-תפיסתך את שורשי הסיכסוך ונסיבותיו מאוד שיטחיות. דומה כי עברת מתפיסה ציונית שיטחית לתפיסה אנטי ציונית שיטחית. חוסר היכולת שלך לקבל את זה ששורש הסיכסוך הוא בחוסר מוכנות לקבל כל נוכחות יהודית במולדת ההיסטורית של העם היהודי (אני מקווה שגבירתי מודעת לנוכחות היהודית הרציפה בארץ ישראל). אני ממליץ לך בחום לקרוא את אמנת החמאס על מנת להיטיב להבין את השורשים העמוקים של הסכסוך.
    הסכסוך לא ייפתר על ידי שינוי פני צה"ל ממש כשם שמעמד הנשים בישראל לא ייפתר על ידי זה. נא לא לחפש את המטבע מתחת לפנס. הסכסוך ייפתר, אגב, כשהעולם הערבי יהיה מוכן סוף סוף להסכים לזכותה של מדינת ישראל להתקיים. כשזה ייקרה, תהיה אפשרות להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ולהביא מזור לכולנו.

  8. ע"ש הגיב:

    לכאורה הרעיון של צבא מתנדבים/שכיר קוסם. אבל כל פעם שאני חושבת שכך צריך להיות אני חוששת שיתגייסו רק בעלי המוטיבציה – החרד"לים והמניאקים למיניהם, הששים אלי קרב מסיבות דתיות/ימניות/פסיכיות (אני לא מאמינה שיעשו מבדקי אישיות והשקפת עולם למתנדבים לשרת).

  9. נתן. הגיב:

    כותבת טל:"לאחר חודש – סיפרו לנו מה אנחנו הולכות להיות. גברים שעושים את אותו הקורס הולכים להיות אנשי צוות אוויר. אנחנו הולכות להיות הפקידות שלהם."

    עד היום חשבתי שלצוות אויר מגיעים מקורס טייס,אבל שכשקוראים את "הגדה השמאלית" לומדים כל יום דבר חדש.

  10. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    טל שלום

    התרשמתי מאוד מרשימתך ו"עם-זאת" … בלי "אבלים". אין לי כל כוונה להתמודד עם מידת אמינותם של סיפוריך האישיים, מכיוון שאין בכך, בבחינה-בבדיקה זו כל רלוונטיות לעצם ההצגה הכנה, הישירה והמרגשת (במידה מסויימת) של דבריך.

    אכן הציונות היתה חלק אינטגראלי מתנועה קולוניאליסטית, או לפחות פסאודו-קולוניאליסטית.

    אכן הביטחוניזם שולט בחברתנו מאז ראשית הציונות, והוא מתבטא גם, ובאופן נבזי וזדוני, בתצורות אמנות כגון שירים וציורים. מעניין, היום בגיליון "הארץ", ב"מדור" נוסטלגיה, מובאת פרסומת ל"שוקולדה" (כן, כך במקור) של ה-27 ביוני 1948, וכיתובה – "מזין, טעים ומבריא" (של "עלית", "איך לא?!") ובצד מתקרצות לנו דמויותיהם של חייל וחיילת.

    אכן, לא "נעים" לצה"ל ולרשויות השלטון בכלל להציג את נפגעי המערכת הביטחונית, אלא כ"פגועי המולדת ומערכות ישראל", ולנגד עיני, כפי שאני נוהג להביא מדי פעם כדוגמה, מזדקר נאומו המרגש והמרטיט (וכלל אין זה משנה האם נישא בכלל, והאם בנוסח זה) של פריקלס, המנהיג האתונאי, נוכח אזרחי אתונה והמשפחות השכולות בכלל, כשהוא מספיד את הלוחמים שנפלו בקרבות הפלופונסיים מול צבא ספרטה, ומשפט המפתח הינו: "הם נפלו על מזבח הדמוקרטיה", כאשר מדובר בנוסח כסת"חי, כדי לכסות על פשלת היציאה המיותרת למלחמה הנידונה ב-431 לפנה"ס.

    אכן אין להתפלא, ועל כך ישנן אין סוף ואין ספור דוגמאות מההיסטוריה, כי כל ייצור אורגני המתקרא אדם, בשעה שהוא מתגדר בתוך מערכת חברתית סגורה, בשעה שהוא לובש מדים ומאבד את חירותו ואת האניזם שלו ומהוי בתוך רבים כמותו ובשעה שמציידים אותו בנשק, כופפים אותו למערכת של פקודות, מפנימים בקרבו את "צידקת הדרך" ואת הפטריוטיזם, שהוא, כידוע, מפלטו האחרון של הנבל … קבלתם ייצור טורפני ומגעיל.

  11. עופר לנועה הגיב:

    אם סיפורך נכון, הרי שלמען הדיוק מה שנתקלת בו זו לא אפלייה (בהנחה שבתמונות הסקס הופיעו גם גברים), אלא הטרדה מינית – שגם היא תופעה חמורה כשלעצמה.ואין לכך שום קשר לעובדה שלמהנדסים בגיל העמידה היתה כרס או מאהבת.

  12. מיכאל שרון: צבא מיליציות ומערכת מסואבת הגיב:

    מאחורי יחסי הציבור המתוחכמים המציגים את צה"ל כ"אחד הצבאות הטובים בעולם".. קיימת האמת הפשוטה: כפי שזמן רב מציגים זאת ההיסטוריון הצבאי הדגול ד"ר אורי מילשטיין, והמומחה לביטחון לאומי פרופ’ ואן קראפלד, איש האוניברסיטה העברית – צה"ל אינו למעשה אלא צבא מיליציות לא מקצועי, בו ה"בלגן" חוגג, ואין בו תרבות של ביקורת והפקת לקחים, אלא פולחן של כמה "גאונים" אנשי המערכת…

    ____________

    אי היעילות המדהים השורר בישראל הוברר שוב בפשיטת אנשי החמאס בכרם שלום, כאשר חולייה של 8 לוחמים שהתפצלה ל-3, היצליחה לעשות צחוק מצבא אדיר על נישקו המתקדם. בנוסף, הסימנים לחפירת המנהרה היו שם כבר חודשים, וכך גם ההתראות. אך שוב, צבא מסורבל וחסר יעילות באופן מחריד, שקומץ לוחמי אויב נחושים עושים ממנו צחוק שוב ושוב.

    כרגע נותר רק להביט בזעקות השבר של בכירי הממשל והצבא בישראל, הפונים לעבאס ומתחננים בפני אומות העולם שיעזרו להחזיר את החייל החטוף.

    כך גם ארע בלבנון, צבא אדיר בעל נשק משוכלל הושם לצחוק על ידי קומץ לוחמי גרילה – החיזבאללה – בעלי נשק פרימיטיבי. עד שהתקפלנו משם בתקופת אהוד ברק תוך מנוסה מבועתת והפקרת בעלת בריתנו צד"ל.

    והאמת הפשוטה: חרף הצהרות הרהב של ממשל אולמרט אודות "פלא כלכלי ישראלי" הפער עם מדינות המערב לא רק שלא מצטמצם אלא אף גדל.

    העיתונות המגוייסת בישראל חגגה בתופים וחצוצרות על גידול "ללא תקדים" של 6% בתוצר ברבעון הראשון. משום מה שכחו להזכיר לציבור, שנתונים על גידול בר קיימא בתוצר, ניתן להפיק רק כעבור שנה. שכחו גם להזכיר לציבור משום מה, שהגידול בתוצר, עיקרו במלוות שארה"ב נתנה גיבוי להן כתשורה על הנסיגה מגוש קטיף, והצפת השוק בממון, ועליית הצריכה הפנימית כתוצאה מכך. אין זה גידול הנובע מעלייה בייצור.

    שכחו גם להזכיר לציבור שאין ניסים וארוחות חינם בעולמנו, וכי אין שום סיבה לכך שישראל, ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה בה נמוך ברבע ויותר מאשר במערב (54% לעומת 68% במערב), ופיריון העבודה בה נמוך בשליש מאשר במדינות המערב – אין שום סיבה שהתוצר יגדל. בטלנות וחוסר יעילות אינן מביאות לצמיחה אלא רק להתכווצות.

    ומערכת הבריאות הישראלית עם "טובי הרופאים בעולם", תקציבי הענק, והרפואה הפרטית החומסת אותנו בסכומי עתק?

    במוסף הארץ ביום ששי האחרון פורסם סיפורו של רופא בכיר בבי"ח קפלן, שהחליט לחשוף טפח מהאמת אודות רמתה הירודה של הרפואה בישראל, לאחר שאישתו שניפגעה בתאונה קלה, נותרה משותקת בכל גפיה עקף רשלנות רפואית שאין שני לה בטמטומה של כירורג במיון, שעשה שגיאות שכל אחות לא מוסמכת ידעה לומר לו לא לנהוג כפי שנהג. ונחשפות במאמר שטויות רפואיות נוספות, מסמרות שיער בטימטומן.

    כן, הרופאים בישראל הינם סמכותיים, עושים רושם מרהיב וללא דופי, מדברים בז’רגון נימרץ וקצר, יודעים לגבות סכומי עתק עבור שרותי רפואה פרטית,אך עולה שמאחורי החזות המרשימה עומדים רופאים שרמתם נמוכה מהירודות בארצות העולם השלישי. סיכוייך, האזרח, לחלות במחלה קשה עקב זיהומים במחלקות, הסיכונים שאתה נוטל כאשר אתה מתאשפז, גדולים לאין שעור מהתועלת שבטיפול.

    בנוסף, רמת ההנדסה והבנייה: גשר המכבייה שקרס, אסון אולמי וורסאי, שיטת פאל קאל…ראשי נפץ זעירים בטילי הק"ק של סאדם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, חוללו כל אחד מהם הרס אדיר ומוטטו עשרות מבנים, מה שמעיד על איכות חומרי הבנייה בישראל. אך כן, גובים מאיתנו את המחירים הגבוהים ביותר במערב עבור דירתנו, ואנו משתעבדים לנכס הנדלנ"י שנים רבות. חזות הבניין הדורה, אך החומרים, מה שבפנים – הכל רקוב. שאלה של זמן קצר עד שקירות דירתך ההדורה יפוררו על ידי מי גשמים ומי האינסטלציה.

    מול הנוכלות וחוסר היעילות הנורא, במה עוד נותר להאמין?

    מדינת הפשלות: ביזיון כרם שלום והפשלות בכל תחום
    — קישור —

  13. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    רעיון הצבא המקצועי/השכיר הינו בהחלט נושא שיש לחשוב עליו ובו, ולמען הגילוי הנאות אציין כי מאמר בשבחו פורסם אי-פעם מפרי עטי בעיתון "הארץ".
    מדובר בצבא שממדיו מצומצמים בהתאם למשימות הביטחוניות השוטפות, מה שיחסוך כסף רב לקופת המדינה.
    מדובר בצבא הכפוף מינהלית למשרד ממשלתי, ויעילותו מתוך כך תהיה רבה.
    מדובר בגוף בוגר יותר, שכפיפות זכויותיו ומעמדו למסגרת המשלמת את שכרו (ממש כעובד מדינה רגיל) תבלום אותו מ"עשיית שטויות".
    מדובר בגוף בוגר יותר (גילאית ונפשית) ומצומצם בהיקפו, שעשוי, מעבר לחיסכון, להוות טריגר חשוב ורציני להבלעת הביטחוניזם התפלצתי והנורא שבמחוזותינו אל תוך תהום הנשייה.
    מדובר בגוף שכיר, שיתחיל לחשוב גם במונחים של זכויות חברתיות, וממילא יינטל עוד עוקץ ביטחוניסטי-פטריוטיסטי ממודעתנו כחברה לא-נורמלית.
    אלימות ובוטות לא תשרור בקרב הגוף המדובר, מכיוון שיהיה כפוף לתקשי"ר ועוד.

    לו יהי …

  14. צבא מקצועי רק ידבן אלימות יתר הגיב:

    צבא שהוא לא צבא העם מתפרנס ממלחמות ולכן יעודד אלימות יותר מהצבא הגרוע שיש כרגע.
    צבא מקצועי יטרפד כל תהליך שלום כי האנשים בו לא רוצים להשתחרר כמו החיילים של עכשיו אלא בונים קריירה על המלחמות ולכן זה יהיה אסון חמור יותר מזה הקיים כרגע.

  15. אורי ברייטמן הגיב:

    מאמר חזק מאוד.
    מזדהה עם כל מילה.
    אין ספק שצה"ל חייב להפוך לצבא מקצועי, קטן ולא-עממי. המצב הנוכחי הוא בזיון פוליטי, כלכלי, חברתי ומה לא.

    הצבא מוצץ את המיסים שלנו, מייצר חורבן והרס סביבנו, מפלה מיעוטים ופוגע בשוויון. זה צבא שיש לו מדינה, ולא מדינה שיש לה צבא.

    טל קר, כל הכבוד לך על מאמר אמיץ ביותר.

    • משה הגיב:

      מאמר מצויין ונכון .כל מילה בסלע , כאחד ששרת בחטיבה גרועה בצהל[חטיבה 84] ברוב טפשותי בקשתי להגיע לשם ,[הגעתי לקציעות ,ומצאתי עצמי עם מלא עולים חדשים של שנות ה90 ]כעקרון די סבלתי ממפ ימח-שמו ששנא אותי והשפיל אותי לעיני פלוגה שלמה . היום אני די מאשים את עצמי על שבבקו"ם ,בחרתי להגיע לשם וויתרתי על הצנחנים .בקיצור את מאד צודקת ,צריכים צבא מקצועי .

  16. free left הגיב:

    I am in america right now but is like you told my own story. Zahal hart his soliders.

  17. מירה נבון: למגיב בעניין צבא מקצועי הגיב:

    "צבא מקצועי יטרפד כל תהליך שלום כי האנשים… בונים קריירה על המלחמות ולכן זה יהיה אסון" – הרי זה בדיוק המצב כעת. האלופים ותתי-האלופים מחרחרי המלחמה, מומחי הביטחון גדולי הדור מהשב"כ שמכתיבים את הסחרחורת של פעולות צבאיות אלימות וחסרות תוחלת – הם לא בונים פה קריירה? הרי בזכות שירותם הם אח"כ בונים קריירה שנייה ושלישית בפוליטיקה או בעסקים. היום צבא ה"עם" הוא המקפצה בה"א הידיעה לכל קריירה בצמרת המדינה, מדינית או עסקית.
    והלא לכך בדיוק כיוונה טל קר כשדיברה על הדרה: צבא ה"עם" מעדיף באופן מובהק גברים יהודים חילונים או "דתיים-לאומיים", ולכן לא מפתיע שיחסי הכוחות הללו בדיוק נשמרים בכל שאר התחומים במדינה.

  18. טל ק. הגיב:

    אהלן, שמחתי לראות שדברי התפרסמו. תודה לתומכים, נעים לקרוא!

    בנוגע ל’מפקפקים’:
    קורס בכלכלת בית התקיים גם התקיים בחטיבת ביניים בן גוריות בהרצליה בתחילת שנות התשעים, והסיפור על החלוקה המגדרית בנוגע למחשבים גם הוא אמיתי.
    בנוגע ליניב, שגם היו שחשבו שהסיפור ‘מצוץ’ ניתן לגגל על ‘יניב חזקיה’. בתוצאות אפשר למצוא את הטקסט הבא

    "סמל מהמשטרה הצבאית, ש"התמחה" בנהיגה פרועה, מואשם כי הרג שוטר צבאי אחר בתאונת דרכים כאשר "לימד אותו לנהוג". ביחד איתו מואשם קצין לוכדי העריקים, שידע על הנהיגה הפרועה לא עשה דבר
    מאת: עמיר רפפורט, כתבנו לענייני צבא
    "תראו משהו יפה", כך נהג לומר סמל מהמשטרה הצבאית לשוטרים צבאיים שהיו עמו ברכב. ואז הוא הדגים להם את תחביבו – בנהיגה פרועה ומסוכנת.
    התחביב הסתיים לבסוף באסון, כאשר הסמל התבקש לחנוך כנהיגה שוטר צבאי אחר, אשר נהג לראשונה במכונית של המשטרה.
    ההדרכה התבצעה ברוח הנהיגה האהובה על הסמל החונך: הוא הורה לנהג המתלמד, רב"ט יניב חזקיה, ללחוץ על דוושת הדלק ככל יכולתו. החניך ביקש להאט, אבל החונך הורה לו לעבור צומת ללא זכות קדימה בנסיעה נגד כיוון התנועה. הרכב סטה מהכביש, התנגש בעמוד חשמל והתהפך. הנהג, רב"ט יניב חזקיה, נהרג. הסמל החונך רק נפצע.
    התובע הצבאי של פיקוד המרכז, רס"ן אשר הלפרין, הגיש כתב אישום המאשים את הסמל בהריגתו של יניב חזקיה ז"ל.
    מסתבר, כי הסמל שירת ביחידת לוכדי עריקים ונהג להתפרע בדרך ללכידת חיילים בטענה, שהוא נמצא ב"מרדף".
    בכתב האישום נטען, כי לפני מותו ביקש חזקיה להאט את מהירות הנסיעה גם לאור העובדה שזו היתה הפעם הראשונה שנהג ברכב עם הילוכים. גם כאשר הגיעה המכונית למהירות 120 קמ"ש, לא היה החונך מרוצה והאיץ בחניך: "נו, תיסע כבר, טמבל".
    ברכב נסע שוטר צבאי נוסף, בדרגת רב"ט, שנפצע גם כן. הוא והסמל מואשמים שתיאמו ביניהם בבית החולים גרסאות וניסו לטעון שהם לא ממש זוכרים מה היה בתאונה. לפיכך הם מואשמים עתה גם בשיבוש הליכי משפט.
    רק לאחר התאונה סיפרו החיילים ביחידה על מעלליו של הסמל. באחת הפעמים הוא נסע במהירות שיא לעבר אישה שעברה עם עגלת תינוק ליד מחנה המפח"ש, עצר בחריקת בלמים סנטימטרים לפניה, והתמוגג מנחת לנוכח הבעתה שאחזה בה. הוא היה נוהג במהירות של 170 קמ"ש והשיא שלו היה 190 קמ"ש. הוא הגיב בביטול כאשר חיילים ביקשו ממנו לחגור חגורת בטיחות, וכאשר חייל ברכבו חגר חגורה, העיר לו בזעם "מה אתה עושה, אצלי ברכב לא שמים חגורות"!
    התביעה הצבאית האשימה גם קצין בדרגת סגן מיחידת לוכדי העריקים, בכך שידע עוד לפני האסון שבו נספה חזקיה ז"ל על כל מעלליו של הסמל, אך לא הורה לו לנהוג על פי החוק, ואף שלח אותו לחנוך נהגים חדשים. הקצין מואשם, כי בעצמו נהג במהירות מופרזת ברכב המשטרה הצבאית, כאשר היה בדרך לניחום אבלים בביתו של חזקיה ז"ל בהרצליה. משפטם של הסמל החונך, הרב"ט שניסה לשבש עמו את החקירה, והקצין ייפתח בקרוב בפני בית הדין הצבאי של פיקוד המרכז.
    ("ידיעות אחרונות", אפריל 1998)"

    טל

  19. צבא מיקצועי הגיב:

    מי שרוצה צבא מיקצועי הוא זה שמעונין שילדי העניים יהרגו בשבילו. כך אפשר להרוג שני ציפורים במכה, גם "ילדינו" לא יהרגו וגם לא "נסבול" מתופעת "ארבע אמהות". ממש כמו ההבדל בין צבא ארה"ב שכובש את עירק לבין צבא ארה"ב שנלחם בויטנאם

  20. עופר יהלום הגיב:

    יש התנגדות למלחמה בעירק ממש כמו שהיה בוייטנאם, יחסית להיקף המלחמה ואורכה. בצבא מקצועי ייהרגו פחות מכיוון שיהיה יותר קטן וכל שימוש בו יהיה יותר יקר, ויסבול מפחות ל לגיטימציה בקרב האזרחים שלא שירתו בו.

  21. עפרה הגיב:

    טל, מאמר מצויין המקיף ברהיטות את רוב מה שמעוות בחברה הישראלית, צה"ל כמשל. כל מה שמכוער (גזענות, שוביניזם, חמדנות, זלזול בחיי אדם) מתנפח לממדים מזעזעים כאשר בעלי הדעה מחזיקים גם בנשק ובסמכויות בלתי מוגבלות על הנתונים למרותם – נשים, נערים או פלשתינים.

  22. יורם גת הגיב:

    נדמה לי שקיים כיוון פעולה שיהיה משותף לאלו התומכים והמתנגדים לביטול גיוס החובה והתבססות על צבא סדיר שכיר בלבד. הכיוון הזה הוא הבטחת תנאי תעסוקה נאותים לחיילים.

    אין שום סיבה שחיילים (בין אם הם מגוייסים בכפייה ובין אם הם שכירים) יעבדו עבור שכר זעום וללא כל ייצוג לאינטרסים הלגיטימיים שלהם. הבטחת שכר ראוי (נאמר, השכר החציוני במשק) לכל חייל, חופשות כמקובל במשק ותוספות עבור שעות נוספות, יקדמו את החיילים כברת דרך ארוכה כלפי הייחס שלו ראוי כל אדם. בנוסף לכך, יש לפעול למען הקמת איגוד מקצועי עבור החיילים ומתן גישה לייעוץ משפטי ותעסוקתי מידי גורם חיצוני לצבא.

    מעבר לתועלת הברורה שתנאים שכאלה יספקו לחיילים עצמם, אפשר גם לקוות כי חיילים שמקבלים יחס של כבוד ייתנו יחס דומה למי שהם באים איתו במגע.

  23. פרופ’ בעילום שם הגיב:

    מדוע לציין תואר אקדמי כחלק מהשם (ד"ר יחיעם שורק) בפורום כזה? האם יש צורך גם לציין למה מתייחס התואר האקדמי (רפואת שיניים, למשל?), האם נחוץ גם לציין תואר שני (או ראשון)?

  24. אני הגיב:

    מילים כדורבנות.

  25. אורי הגיב:

    את כל כך צודקת. ועכשיו כל הבלגן שיש בצה"ל יוצא החוצה.

  26. אחד הגיב:

    צבא מקצועי של סינים נ או עניים דפוקים ??

    גברת על איזה צבא מקצועי את מדברת של מנקי שירותים שיעשו את העבודה במקומך במקום המשפחה שלך ושלי כי לך יש בעיות עם הארגון הזה . יש בעיות בצבא אבל הדרך היא לא להתחמק משירות ולהיות פרזיט אלא להתמודד.
    האמת שאצל זה תירץ את רוצה באמת שלא יהיה צבא זה לא מסתדר עם האג’נדה הפמניסטית שלך אז למה לספר סיפורים .

    • משה הגיב:

      לא שייך לפרזיט יש אנשים חרוצים שהצבא לא מתאים להם ,יש קצינים קרביים שלא אוהבים את הצבא ,צבא מקצועי יפתור המון בעיות .המאמר מאוד נכון

  27. ןןןןןןןן הגיב:

    "ואז היה את יניב. יניב היה ליצן השכבה בתיכון……. הוא היה נהג במצ"ח, והמפקד שלו חשב שזה יהיה ממש מצחיק להכריח אותו לנסוע באור אדום בלי שום סיבה, סתם כי בא לו. המפקד יצא מהתאונה ללא פגע, יניב נהרג."

    הסיפור הזה לא סתם מצוץ מהאצבע כמו שאחד המגיבים כתב. הסיפור הזה הוא הסתה שמזכירה בסיגנונה ושיטותיה את דר שטירמר.

  28. שי הגיב:

    גם אם היה מקרה אחד חריג ונוראי כזה, זה לא אומר דבר על הצבא בכללותו, אלא על תפוח רקוב אחד. זו רק טכניקה של הסתה להשתמש בזה…..

  29. תומר גרציאני הגיב:

    שלום, היום הוא ערב יום הזכרון לחללי צה"ל 2012
    אני מאמין כי היום ומחר רבים מבני שכבתי נזכרים ביניב ואולי גם מחפשים את שמו בגוגל…סוג של אקט שגורם לך להרגיש מעט יותר קרוב

    הגעתי לפה היום ואני מרגיש צורך לאמת את הדברים של הכותבת
    חשוב לי להדגיש כי אין לי רצון או כוונה לתקוף או להגן על צה"ל
    אלא לציין כי דברי הכותבת נכונים מתוך רצון לכבד את זכרו של יניב
    ככל שעוברות השנים מותו הופך להיות יותר ויותר בלתי נתפש דווקא משום היותו מוות כ"כ מיותר

    זוכרים אותך, ילד יפה, מצחיק ונצחי

הגיבו לאורי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים