הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 ביוני, 2006 3 תגובות

אני מאמין שהמקום שבו נכשלנו, אלה מאתנו המאמינים בשינוי חברתי, זה לא בכיבוש השלטון, זה לא בהשתלטות על השלטון בדרך האלקטורלית או בהתקוממות או ברדך המזוינת. נכשלנו ביצירת יחסים חברתיים מסוג חדש. השביתה הפועלית הקלאסית היא מאבק בו מחשבים מה ניתן יהיה להשיג ואז יוצאים לשביתה. מכאן אנו עוברים לצורות מאבק "המאשרות את עצמן" זה מאוד ברור במקרה של ארגנטינה והביטוי הראשון לכך הוא ארגון "האמהות מכיכר מאי".

לדעתי אחד ממקורות העוצמה שהתנועות מתחילות להפוך את המרחבים שתחת שליטתם למרחבים אלטרנטיבים לממסד הקפיטליסטי. מרחבים של התנגדות מתחילים להיות מרחבים אלטרנטיביים, מה שבשבילי זוהי היכולת להשליט צורות חדשות של יחסים בין בני האדם. אני מאמין היום שהדבר המהפכני ביותר זה ליצור יחסים חברתיים שוויוניים, אופקיים, אחוותיים. זהו נושא שאני עובד עליו כבר זמן מה, למשל בדוגמא של תנועת האיכרים ללא אדמות (Movimiento de los sin Tierra) בברזיל, היכן שהוקמו 5,000 נקודות התיישבות ובהן גרים שני מיליון בני אדם. שם יש לנו אלפי "איים" בניהול עצמי "לא קפיטליסטי". אני לא רוצה לכנות באיזשהו שם סוציאליסטי כי אני לא יודע אם זה באמת כך, אך לפחות הם לא קפיטליסטים. ללא ספק "האיים" האלה נוצרו מההתנגדות הזאת שאני מדבר עליה.


מה אנחנו מבינים כתנועות?


ישנם הגדרות מדויקות מאוד של התנועות החברתיות, הגדרות המדגישות את סוג הארגון, את סוגי התביעות ואת סוגי אופני המאבק שמשתמשים בהם. ידידי ועמיתי הגיאוגרף הברזילאי קרלוס וולטר פורטו רונקאלבס (Carlos Walter Porto Roncalves) אשר עבד שנים רבות עם המנהיג באמזוניה צ’יקו מנדס (Chico Mendez) מציע סוג אחר של הגדרה השופכת אור על היבטים שונים, כאלה שאנו בדרך כלל לא מתייחסים עליהם.


הוא אומר שכל תנועה חברתית המעצבת עצמה, החל מאלה המתנתקים מהאינרציה החברתית, נעים, כלומר משנים מקום, דוחים את המקום שנועד להם באופן היסטורי בתוך ארגון חברתי מסוים ומחפשים להגדיל את מרחבי ההבעה. אם נביא בחשבון שתנועה חברתית יכולה להיות גם זאת המעבירה אותנו מהמקום שקיבלנו בירושה מהמערכת החברתית והתרבותית כדי למלא מקום חדש. האם יכולה להיות תנועה חברתית אשר מאששת את המקום החברתי המורש? זה שתוקע אותנו באותו המקום? המקפיא אותו? זוהי שאלה שאני משאיר פתוחה כי נראה לי שמדובר בנושא חדש.


נושא שני נוגע לפילוג, להתפזרות של התנועות. לפחות בריו דה לה פלטה (Rio de la Plata), רואים את הפילוג הזה כבעיה. אני נוטה להאמין שכאשר אנו מדברים על התפזרות והתפלגות, בדרך כלל אנו חושבים על צורך באיחוד התנועות. אני לא מצדד בריכוז ואיחוד של התנועות כי מאה השנים האחרונות מראות לנו את הבעייתיות הכרוכה בכך. תנועת האיגודים המקצועים הוותיקה היא הוכחה לכך. טוענים שתנועה היא יותר חזקה במידה שהיא יותר מאוחדת. נראה לי שמאה השנים האחרונות מראות שהאיחוד והריכוז יצרו אליטות, בדרך כלל גבריות, מושכלות ומערביות – הנוטות לקואפציה על ידי הממסד. ההנהלות הן כמו הקולבים עליהם תולים בסופו של דבר את התנועות והופכים אותן לתלויות בממסד. בנוסף, אני מאמין שהחזון של התפלגות, זהו חזון מלמעלה. כאשר מסתכלים מלמטה התחושה היא שונה, לעיתים קרובות זה רק מראה לנו את ההבדלים והצורות השונות של ההתארגנות. אני מאמין שהגוון וההבדלים הם אחד מהאספקטים היותר מעניינים של התנועות החדשות וזה עושה אותן פחות נוטות לשכפל את הממסד.


המעבר הכאוטי


המעבר המונהג והמאורגן, האמור להיות המעבר מהקפיטליזם אל הסוציאליזם, נוטה לכרוך מידה מסוימת של המשך הניצול, כי יש מי שמנהל ושולט והניסיון ההיסטורי מוכיח שהמישהו הזה הופך להיות אליטה חדשה שולטת ומדכאת.


אולי המעבר הכאוטי עשוי להיות פורה יותר מאשר המעבר המונהג והנשלט. על אף זאת, אני מאמין שהתנועות זקוקות לדרגה מסוימת של תיאום וארגון או איך שנרצה לקרוא לכך. התיאומים הנקודתיים האלה, הנוצרים בין הקבוצות, כלומר התיאום החיצוני והתיאום הפנימי, פחות פורמלי ופחות נראה, אך לא פחות יעיל במקרים שצריך זאת.


אחת השאלות שאני שואל את עצמי, איך יתכן שהיתה התקוממות עממית בארגנטינה אשר הפילה שני נשיאים, ללא הצהרות, ללא מנהיגים, ללא ארגון אשר זימן אותם? אני נוטה לחשוב שרגעים כאלה של מרד המאירים את ההיסטוריה, הם אולי רגעים בהם המנהיגים נוטים להיות מיותרים, ברגעים כאלה המנהיגים והמוסדות נראים חסרי תועלת, זה חוסר התועלת של המוסדות ושל המנהיגים הממוסדים ברגעים המכריעים. אני שואל אם יתכן שמה שהתרחש בחברה הזאת, מה שקורה ביומיומיות המאפשר להוציא לפועל התקוממות ללא מנהיגים ולכן גם ללא מונהגים, ללא הזמנות או גיוס וללא מוזמנים או מגויסים. אני חושב שהחברה מפעילה את עצמה ומתחילה לעשות דברים.


המניה להיות תלוים באג’נדה הציבורית


אתייחס באופן מאוד שטחי לכמה מקשיי התנועות שאני מכיר בריו דה לה פלטה. לדעתי אחת הבעיות זה "ניראות יתר". לא מפני שאני רוצה שהארגונים יהיו מחתרתיים, אלא מפני שזאת בעיה שאני קורה לה "מניה" (mania) של הארגונים להיות תלוים באג’נדה הציבורית של המערכת והאג’נדה המפלגתית ופחות שמים לב לאג’נדה הפנימית של התנועות שכל תנועה חיה אותה.


אני חושב שהחיפוש של הניראות והתלות באג’נדה הרשמית פועלות נגד האוטונומיה, והאוטונומיה במובן העמוק של המושג היא היכולת להישמע לצרכים העמוקים של המגזרים המתגייסים בתנועות.


בעיה נוספת העוברת על התנועות היא איך להרחיב וליישם בצורה כללית יותר את הפעילות המקומית במקומות השונים. לאחר התבוננות בהמון תנועות, אני מאמין שאנחנו לא יודעים איך מתרחבים לכלל החברה. ישנם מצבים בהם פעילויות נקודתיות ומקומיות, הנראות כאילו לא השאירו שום דבר מאחוריהם ושלא השיגו דבר – מתרחבות. איך הן מתרחבות? אם מנתחים איך הן מתרחבות בארגנטינה, אקוודור, בוליביה ופרו, עד הנקודה בה השטח מציף כל מבנה וכל ניסיון "תיעול". אין לי תשובה לכך, ומוצא חן בעיני לא לדעת כי זה מאיר את האפשרות המחקר מעט יותר לעומק.


הכרחי לאמץ יצירתיות


נראה לי שאנחנו במשך חיים שלמים חוזרים לסיסמא שנוצרה בשנות ה-60 והיא: "לארגן את המרד". לדעתי אלה הם מושגים סותרים, כי אם מדובר במרד, הוא לא מניח עצמו לארגון, ואם אנו מארגנים את המרד, אז מאלפים אותו ומחסלים אותו. לדעתי, כאשר אנו חוזרים על המשפט הזה "לארגן את המרד" – אנו אומרים שהכל תלוי ברמת ההתארגנות. כאשר אנו אומרים שאם נהיה מאורגנים היטב – נהיה מסוגלים לכל דבר, בעצם אנו חוזרים לדברים שאומר ההון. במקום לארגן את המרד, אני הייתי אומר – לשכפל את המרד ולהעצים אותו, ואין מתכונים מוכנים על הדרך לבצע זאת. זה בכלל לא קל, הכרחי לפעול ביצירתיות, להתמודד עם הבלתי נודע ועם החדש.


לדעתי חוסר התיאום הוא בעייתי. יש רגעים בהם אנו צריכים לתאם עם אחרים הדומים לנו, אך תוך כדי התחמקות מהריכוזיות ומהאיחוד ומעל לכל מליצור מערכות עם חיים משל עצמן הפועלות באופן אוטונומי מהבסיס של החיים היומיומיים.


אני חושב שהמקום בו נכשלנו, אלה מאיתנו המאמינים בשינוי חברתי, זה לא בכיבוש של השלטון, זה לא בהשתלטות על השלטון בבחירות, בהתקוממות או בדרך המזוינת. נכשלנו ביצירת יחסים חברתיים מסוג חדש.


להוציא לפועל מהפכה לא יוצר עולם חדש. המהפכה זה המעשה שבכוחו להוליד משהו חדש. העולם החדש הוא היחסים החברתיים מסוג חדש. אם לא נוצרים יחסים חברתיים מסוג חדש, נוליד את הישן. יותר מאותו הדבר. וזאת לפי דעתי הדרמה של המהפכות של המאה ה-20. לכן אני טוען שהמעשה הכי מהפכני שאנו יכולים לעשות זה ליצור בין הסקטורים החברתיים השונים, קשרים חברתיים חדשים, אחוותיים. האחווה יוצרת קשרים אופקיים, יחסים חברתים מסוג חדש וזה הדבר הכי טוב שאנו יכולים לעשות היום כדי לפעול למען עולם חדש.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. אחמד פילגר / מאוד אופנתי הגיב:

    מאמר מאוד אופנתי ומאוד פוסט-מודרני. חבל שהמחבר שכח כמה יסודות המאבק המעמדי ואת הדינמיקה של מלחמת המעמדות. אגב, זה נכון גם בארגנטינה וזה נכון גם בישראל/פלסטין

  2. דניאל – מאמר בעל-פוטנציאל, בהחלט הגיב:

    חבל רק, שהתרגום כה כושל וצולע. הניסוחים המסורבלים, מקשים מאד על הקריאה. ממליץ על עריכה יסודית.

  3. אשר פרוליך הגיב:

    אוסיף להערות של קודמי המגיבים שהן נכונות
    ומדויקות,שבמאמר פסילה לאנרכיזם (כדוגמה במשפט בקשר ל"ארגן את המרד").
    לא מובנת הטענה שעל "פי הנסיון של רכוזיות
    ב100 השנים האחרונות" או "המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם שיהיה כרוך בסוג חדש של ניצול"
    אלא כטענה אנרכיסטית המבוססת על סלידה מהסטליניזם,אבל נטולת כל הבנה כלכלית-חברתית
    וקרובה יותר להתמרדות אינפנטילית וריאקציונית במקרה הרע וחולשת הבנה ועומק
    במקרה הטוב.
    ו

הגיבו לאשר פרוליך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים