הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 ביולי, 2006 22 תגובות

ידידי ירון לונדון, ידיד בלי מרכאות ואחד מחביבי האמיתיים בתקשורת, הוא כמעט בן-גילי, ובשנים האחרונות התחלתי לגלות שיש לי מכנה משותף עם ילידי הארץ בני-דורי. הם ספגו פחות או יותר אותם ערכים שניסו להנחיל לי, סבלו באותם בתי-ספר, עברו אותה שטיפת מוח, האמינו בצדקת הדרך, שרו אותם שירים והם מתבוננים בעברם באותה סלחנות מבודחת. זה לא אומר שיש לנו השקפת עולם דומה. השנים שחלפו הטביעו את חותמן על כולנו, ואני בטוח שאין שום דבר משותף ביני לבין לונדון בכל הנוגע להשקפה על קובה, או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או על הקפיטליזם. בנושא החברתי-כלכלי פעורה תהום רבה ביני לבין רוב הצברים בני-דורי, וכבר ברור לכולנו שלא ניתן לגשר על פניה. אני כבר מתנחם בכל פעם שאני פוגש סוציאל-דמוקרט ורדרד כי רוב חברי לשעבר הפכו כבר מזמן לניאו-ליברלים, שרק הנציות הבוטה של מנהיג הליכוד מפרידה ביניהם לבין ביבי נתניהו. לונדון הוא הומניסט אינסטינקטיבי, אבל איש המרכז הלאומני בכל הווייתו. התוכנית המלבבת שלו בערוץ 10 עם מוטי קירשנבאום איפשרה לו להשתחרר מעט מהתדמית הקצת מכופתרת שרכש בשנותיו הרבות בקול ישראל ובטלוויזיה. שם הם גדלו על מורשת הבי.בי.סי; עכשיו ירון לונדון מושפע יותר מהמנחים המבוגרים בטלוויזיה של ארצות-הברית.

התראיינתי פעמיים אצל לונדון בטלוויזיה, בהפרשי זמן עצומים. ב-1979 על פרשת פינטו, הסגן שרצח שבויים במבצע ליטאני וזכה לחנינה תמוהה מהרמטכ"ל רפאל איתן, ולפני כמה שנים בראיון אישי ארוך ונחמד בחברת רובי ריבלין. לונדון מסוגל לשאול שאלות די נוקבות בטון נעים וחם, וכך הוא מוציא את המיטב מכולם. פעם השתתפתי בסימפוזיון במשכנות שאננים, אירוע לא טלוויזיוני אבל מרתק על הישראליות בחברת המשורר והח"כ לשעבר אמיל חביבי. לונדון היה מנחה מחונן, מרתק ונעים-הליכות. אבל מאמריו ב"ידיעות אחרונות" גורמים לי לעתים סבל רב. אני מודה שהגלישה של ירון לשמרנות מרגיזה אותי מאוד.


השבוע קראתי בעיון את המאמר הראשי שלו על אירועי עזה. הוא התחיל במלים הצפויות אבל המאכזבות ש"יש להכיר בכך, שהתאמתו אזהרותיהם של מתנגדי ההתנתקות מעזה. היא לא הפחיתה את עוצמת העימות, ובעל כורחנו אנו נאלצים לשלוח את הצבא אל המקומות שנטש". דברים שטחיים ולא נכונים. לונדון מניח מראש, שרק הוויכוח בין המרכז הלאומני לימין המתנחל הוא תקף, ומבטל לגמרי את טענות השמאל והאזרחים הערבים, שהם יותר ממיליון בני-אדם במדינת ישראל. אמרנו כל הזמן שאין שום טעם בהתנתקות שאיננה מלווה במשא ומתן והסכמי שלום ובכל זאת התעקשתם לנדות את יאסר עראפת ואת יורשיו, לנפץ את הרשות הפלסטינית ולעשות הכול בצורה כוחנית. מדוע אין לכם ברירה? תיזמו שיחות עקיפות עם החמאס בתיווך הפתח, ותיצרו שורה שלמה של אופציות שלא חלמנו עליהן עד כה. זה טבעי שהנחות היסוד השמרניות והלאומניות של לונדון מובילות אותו לברירה הכוחנית. אין שום טעם במחוות מדיניות, יש להשתמש בצבא. מסתבר שהמרכז הלאומני יותר מסוכן מאשר הימין הקיצוני וגרעין הצדקנות בתוכו מוצק יותר.


* * *


ביום שלישי השבוע תקף העיתון "ידיעות אחרונות" שוב את השופט המחוזי מנצרת אהרן אמינוף, ותיאר אותו כאנטיפת עם קבלות. אני זוכר היטב את השופט אמינוף, ממש מקדמא דנא, ותמיד היו לי רגשות מעורבים כלפיו. רק מחמת הכבוד, שכן אמינוף איש נכבד הוא, אני לא מדווח לכם ממה הם מעורבים. אבל את סדר הזמנים אני יכול איכשהו לתעד. אמינוף היה שכן של חברי הטוב ביותר רמי גול ז"ל בשכונת הבוכרים, בן למשפחת כדורגלנים שכולם צמחו במכבי ירושלים והגיעו בסוף דרכם גם לבית"ר. אהרן אמינוף היה חלוץ מרכזי מפורסם ופופולרי. כוכבו של יוסי הצעיר, האח היותר מוכשר, דרך יותר מאוחר. אבל בשנות החמישים, ליתר דיוק בשנת 1957, הוא כבש נגדנו שער שוויון בדרבי הרשמי האחרון לפני שעלינו לליגה הבכירה ונפרדנו מבית"ר ל-11 שנים נפלאות. בסוף אותה עונה היה אחד האחראים המרכזיים ל"מכירת" משחק להפועל חדרה, כדי שהפועל לא תעלה. המחוות הבלתי ספורטיביות של אמינוף היו כה בוטות, עד שהקהל הבית"רי עצמו פרץ למגרש ימק"א והפסיק את הפארסה.


אחר כך עברו שנים רבות, דרכינו נפרדנו לגמרי ונתקלתי בשמו לעתים רחוקות. לפני כשלוש שנים קראתי שהוא קיבל ציון נמוך מאוד מעורכי הדין על דרך התנהלותו בבית המשפט. זה לא ממש הדהים אותי כי לעומת אחיו הקלילים ואוהבי החיים אהרן היה תמיד חמור סבר ונטול הומור. אבל כשנה אחרי שספרי "אדום צהוב שחור" יצא לאור, קיבלתי ממנו שיחת טלפון מפתיעה. נכון שהעליתי שם באוב את כל פרשת המשחק המושחת, אבל בכל זאת ציפיתי לשיחה די נעימה. כתבתי על משפחת אמינוף בספר באהדה ובחום. אחרי הכול, הם אולי בית"רים אבל בכל זאת ירושלמים עד הסוף, בשר מבשרנו. עד שאהרן טילפן הספקתי לפגוש ולשמוע דברים יפים על הספר מאחיו הבכור משה וגם מהאח הצעיר, יוסי.


אבל בטלפון אמינוף נשמע כמו שופט שהולך לשלוח אותי למאסר ממושך. הוא התלונן על ששמו הופיע כ"אהרון", טרוניה סבירה בעיני, אבל במיוחד מחה בכל תוקף על איזכור שמו בהקשר של מסירת המשחק לחדרה. הוא ניסה להכחיש את העובדות בספר, ובעיקר את הרגע שלא אשכח לעולם: אהרן אמינוף כידרר עד פי השער ואז פשוט חזר עם הכדור למרכז המגרש, ולא בעט לשער בכוונת מכוון. הוא השחית מלים לשווא והמחאה נדחתה על הסף. אמינוף לא הביא בחשבון את הזיכרון המשפחתי המופלג. גם אחי עוזי וגם אני היינו במשחק, השתתפנו בפריצה למגרש ושוחחנו על האירוע הזה מאות פעמים. בספר אפילו שחזרתי את ההרכב של בית"ר משנת 1957, וכל העובדות שהובאו היו נכונות לגמרי.


השיחה קיבלה תפנית. אמינוף הוא אולי שופט מחוזי שנוי במחלוקת, אבל יש לו ניסיון עצום. הוא קלט שסילוף העובדות לא יצלח בשום פנים ואופן ושיש לו עסק עם מישהו שזוכר הכול גם אם המשחק האמור התקיים לפני כמעט חמישים שנה. הוא החליף דיסקט, שינה לגמרי את הטון, שאל אותי לשלומו של אחי ושאלות מהסוג הזה, ולבסוף נפרד ממני בנימוס רב. אבל בכל זאת לא אהבתי במיוחד את השיחה הזאת. אמינוף ניסה בתחילת הדיאלוג בינינו להפחיד אותי, ורק התקיפות שלי והעובדות המוצקות הדפו אותו. הנטייה שלי להאמין לעורכי הדין שלא מדובר כאן באיש נחמד, התגברה מאוד.


בשבוע האחרון עלה שוב השופט אמינוף לכותרות, בהקשר די דוחה. אמינוף ועוד שתי שופטות (נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי) הרשיעו אב באונס בתו הקטינה לאורך שנים ארוכות. גזר הדין היה פחות או יותר מידתי, 16 שנות מאסר. נכון שגם מאסר ממושך יותר היה מתאים, אבל לפחות לא פטרו את האנס המזוהם הזה בעונש קל. אבל "ידיעות אחרונות" חשף, שלהכרעת הדין שורבבה תוספת ממש מטורפת. נכתב שם: "ייתכן שהסיבה שהילדה התלוננה נגד אביה רק בגיל 18 היתה שבמשך השנים נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם". איך היה אומר אליל הילדות של כל האמינופים מנחם בגין? "שומו שמיים".


כך הפכו שוב את הקורבן לנאשם. ממתי ילדה קטנה קובעת שיחסי מין הם "נעימים", וממתי החשש להתלונן נגד אב אלים ואנס מעידים על הסכמה בוגרת למעשים האלה? אני עדיין זוכר את השנייה שבה אמינוף הכדורגלן סטה מדרך הישר בשער הדרומי של מגרש ימק"א, אבל לעומת הסטייה של אמינוף השופט, מדובר באמת במשחק ילדים. אני מצדיק בכל לבי את כל הישראלים, נשים וגברים, שהרימו זעקה עד לב השמיים נגד הפסקה ונגד הכפשת הילדה.


התמיהה הגדולה נגד שתי הנשים שישבו בדין כאילו התפוגגה כאשר הן האשימו בגלוי את השופט הראשי אמינוף בהונאה. השופטות מוניץ ולוי טענו שהפסקה האומללה נכללה בהכרעת הדין "שלא על דעתנו ובניגוד להשקפתנו הערכית". ההגינות כלפי אמינוף מחייבת אותי לציין, שיש לי ספיקות בנושא הזה. ברור ששתי השופטות היו רשלניות, ידעו על הפסקה ולא בדקו אם אמנם נמחקה כפי שהובטח להן. אני בכלל לא בטוח שאמינוף הבטיח למחוק, וייתכן שהן פשוט נבהלו מהסערה התקשורתית שנוצרה ומעמדתן המביכה כנשים כפרשה הזאת.


אני מקווה שהפרקליטות, שר המשפטים ובית המשפט העליון יתנו את דעתם על הסיפור המחריד הזה ולא יאפשרו לו לעבור לסדר היום. הדרישה המקורית של מרצ להדיח את שלושת השופטים נראית לי סבירה, ואין להעניש רק את אמינוף ולאפשר לשופטות לרחוץ בנקיון כפיהן. טוב שהמועצה לשלום הילד התערבה בעניין, ואני סומך על ד"ר יצחק קדמן שיפעל בצורה תקיפה, אבל לא היסטרית. חבל לי על אמינוף, ירושלמי אסלי שהגיע לגדולות, על שהקדיח את תבשילו והרס את שמו כשופט מחוזי מכובד.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. רמי הגיב:

    לפרשת אמינוף יש לומר כי החטא הקדמון הוא גל של מינויים פוליטיים של אנ"ש שיצא לפועל עם ההתבססות של הליכוד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. חלק מאותם מינויים פוליטיים היו ראויים (למשל המינוי של דב לוין לעליון. מדובר באישיות משכמה ומעלה ומשפטן רב יכולת, "למרות" הרקע הרוויזיוניסטי). אבל חלק, ואמינוף הוא רק אחד מרבים, היו פשוט לא ראויים. שופט טוב הוא משפטן העולה באופן משמעותי על סביבתו מהצד המקצועי, אך בנוסף הכרחי שיהיה אדם הניכר ביושרו וביושרתו וביכולתו לנהל משפט צדק ולא לשאת פנים. מנסיון של עשרות שנים אחדות אומר שיש נסיגה ניכרת ברמת השפיטה בישראל ובעצם זה כבר מזמן בא לידי ביטוי בשיח הציבורי ומקובל על משפטנים רבים. אין ספק שהנסיגה החלה באותה תקופה שלאנשי הליכוד עלה לראש השישו ושמחו של יציאתם משולי הזירה הציבורית אל מרכזה. הרבה אמינופים הרימו אז טלפונים למי שהרימו והרבה ידיים נלחצו בגבריות והתוצאות הן מאוד עגומות, אם כי, יש לומר, בשדה הפוליטיקה והמדינאות ויחסי ישראל ערב היו נזקי הרוויזיוניסטים חמורים במידה רבה.

    אשר לירון לונדון, הוא זכה כאן למחמאות שממש לא הגיעו לו. לונדון ו"הומניזם אינסטיקטיבי" הם שני דברים מאוד רחוקים זמ"ז. יתכן שיש לו איסטינקט לראות היכן האמת והצדק והיכן השקר והרוע, אבל יש לו גם יכולת בולטת להתעלם לחלוטין ממראה עיניו ולבחור ברע מנימוקים כביכול הגיוניים. אכן, האיש שפעם היה פעיל בשלום עכשיו איכזב אותי שוב ושוב, ואזכיר מאמר שלו בידיעות אודות ההגירה המכסיקנית לארה"ב שבו נרמזת הסכמתו לחוק הישראלי הנירנברגי המונע מישראלים לחיות בישראל עם בני זוגם וילדיהם רק מפני שהם ערבים ("חוק האזרחות והכניסה לישרל (הוראת שעה)").

  2. א הגיב:

    חיים,
    יש לך טעם רע מאוד. אתה לא יכול להבחין בין מקרה פרטי שלך לאמירה נפשעת של השופט.

  3. מכלוף הגיב:

    לונדון הוא אולי חברך,כמו שאולמרט הוא חברו הטוב של דן מרגלית.
    מבחינתי ירון לונדון הוא טווס אשכנזי מתנשא
    שהראיון המשפיל ,שהעניק לניסים סרוסי לפני כשלושים שנה עדיין טבוע בזכרון הקולקטיבי שלנו.

    לגבי פרשת פינטו שהזכרת,לדעתי לא הכל נאמר ונחשף שם……

  4. יגאל – לרמי הגיב:

    אתה כנראה מבולבל לחלוטין..
    המינוים הפוליטים והשחיתות החלה בתקופת המערך עם מינוי המקורבים לכל התפקידים המשפיעים במשק..
    הליכוד רק המשיך "נורמה" שהיתה זו מכבר..
    הוא לחלוטין לא המציא את השיטה, אבל אין בעיה להאשים בכל את הימין, השמאל תמיד יוצא נקי..

  5. מיכאל שרון: תקשורת ופטריוטיזם עושק הגיב:

    הפולמוס של השילטון בסורייה עם האינטלקטואלים מתנגדי מדיניותו, מזכיר להפליא את סגנון השיח התקשורתי הישראלי. בניגוד לתעמולה הרווחת בישראל, המציגה את הערבים כפרימיטיבים, הן מצרים והן סוריה, וכמובן לבנון, הינן מדינות תרבות, העולות ברמתן הפובליציסטית על ישראל. גם ישראל וגם סורייה הינן מדינות שאני מגדיר "מדינות פטריוטיזם וצדקתנות של עושק".

    — קישור —

    כותב אחד האינטלקטואלים האופוזיציוניים, המגדיר את הממשל בסוריה כ"סוראליסטי"

    ""האין זה סוריאליזם שמישל כילו מבלה יותר ממחצית חייו בעיסוק בענייני ציבור וכל העושר שהוא רכש נאמד במספר שנים בכלא, בלילות ארוכים של פחד ובהאשמות בבגידה ובהיותו סוכן… זאת, בזמן שכל מנכ"ל או שר המתמנה לתקופה שלא עולה על שנה יוצא אח"כ [כשברשותו] אדמות, מכוניות, וילות וקרנות בבנקים הפרוסים מקו המשווה ועד הקוטב הצפוני?!"

    בסוריה קיים כיום גל גינויים של אינטלקטואלים, המבקרים את מדיניות הממשלה. טעוני מלככי הפינקה של הממשל, מגלים דימיון מדהים לדברי עמיתיהם בישראל. בישראל כמעט ולא עוצרים אינטלקטואלים מתנגדים, אך מביאים להטרדתם על ידי ביריונים (דבר המקובל גם בסורייה), והחרמתם, תוך השמטת במות פירסום מהם. גם ישראל וגם סורייה הן מדינות פטריוטיזם של כסף, דהיינו שהשילטון והקרבה אליו הם הדרך להתעשרות, ובשני המקרים, השילטון בוזז את משאבי המדינה. בשני המקרים, בישראל ובסורייה, מקובל מלל צדקתני ופטריוטי מצד משרתי השילטון המתעשרים, תוך גינוי גורמי חוץ בצדקתנות. אינני מגזים. קראו.

  6. מיכאל שרון: מעצר אינטלקטואלים לוחמי זכויות האדם בסוריה הגיב:

    מעצר 10 אינטלקטואלים לוחמי זכויות האדם בסורייה, והפולמוס
    — קישור —

  7. עמי למיכאל שרון – קצת על עיתונות ערבית הגיב:

    ובכן, יש לי בעיה קלה עם דבריך על עליונותה כביכול של העיתונות והתקשורת הערבית על זו שלנו. או, כפי שאמרת: "הן מצרים והן סוריה, וכמובן לבנון, הינן מדינות תרבות, העולות ברמתן הפובליציסטית על ישראל".
    כל בר דעת יסכים שדבריך הם טעות במקרה הטוב או עיוות מגמתי במקרה הרע.
    יש לי דוגמה קטנה ורלוונטית מעיתוני מצרים (העולים ברמתם על אלו שלנו, כן?) לגבי מעשהו של כדורגלן נבחרת גאנה ג’ון פנטסיל שמשחק בהפועל ת"א, והניף את דגל ישראל לאחר נצחון נבחרתו במונדיאל:
    אני מתרגם את הדברים מאתר sports.yahoo.com שאינך יכול להאשימו בסילוף עובדות:

    "מספר עיתונים מצרים כינו אותו "סוכן מוסד",
    אחרים אמרו "ישראלי שילם לו כדי לעשות את זה". אבל ה תאוריה המפותחת ביותר הייתה של העיתון הנפוץ במצרים – אל-אהרם: "הסיבה האמיתית היא שהרבה כדורגלנים גנאים עוברים מחנות אימון ע"י מאמנים ישראלים שגילו את הכשרון האפריקאי ומנצלים את העוני של ילדי היבשת כדי למכור אותם למועדונים אירופאים.
    מחנות האימונים מתחילים כל בוקר בהצדעה לדגל הישראלי!"

    ובכן, מר מיכאל שרון, הרי לך עיתונות לתפארת העולם הערבי, והעולה על שלנו עשרות מונים.

  8. מיכאל שרון לעמי: כה ברור? הסטראוטיפ ושרירי העכוז הגיב:

    אתה כותב : "כל בר דעת יסכים שדבריך הם טעות במקרה הטוב או עיוות מגמתי במקרה הרע".

    אלא שהשאלה היא מדוע אתה נותן לקביעה זאת מעמד ידע (מעמד אפיסטמי) של אמירה מובנת ומסתברת מאליה, ההכרחית לפי השכל הישר של כל אדם סביר ("כל בר דעת"..). האם עשית מחקר או קראת תקופת מה עיתונות ערבית, כזאת היוצאת בסוריה, לבנון, קהיר או האמירויות?

    שים נא לב שהסימוכין לדבריך הן אנקדוטות בשולי הכתיבה העיתונאית. הרי ברור שבעמודים פנימיים בסגנון "מסביב לעולם" בידיעות, מובאות אנקדוטות, שאין מאחריהן התייצבות של הכתבים הרציניים של העיתון. ידיעות זבל מסוג זה גודשות במאותיהן את העיתונות הישראלית בעמודים הפנימיים.

    אשר לידיעה ב"אל אהרם" – במהות, פרטי הידיעה ניראים לי סבירים ויותר מכך, פרט לנושא ההצדעה לדגל. אם "אנשי עסקים" ישראלים מציפים את אירופה בבתי הימורים וקזינו, עוסקים בסחר איברים וסחר אדם, חולשים על עסקי הזנות במזרח אירופה, ובמידה מסויימת בהמבורג ואמסטרדם, מייצאים ישראליות כזונות לברים בטוקיו, מציפים את אירופה ודרום אמריקה בבלדרי סמים ישראלים צעירים, הנחשבים לטובים מסוגם בעולם (היה מאמר גדול ב"הארץ בנושא"), למה הידיעה הזאת אינה סבירה?

    סביר גם שזו ידיעה אנקדוטלית ב"אל אהרם".

    אך שוב, למה כל כל "ברור לך" שהעיתונות הערבית "פרימיטיבית" ומוכוונת תעמולת כזבים? תשובה: עברת שטיפת מוח סמוייה בנושא על ידי התקשורת ותצורות השיח השליט בארץ, בנושא "הערבים". מבין השיטין, בצבצה אמונתך העמוקה. אתה הוא שמצדיע לדגל כל פעם שמוזכר "ערבי", ודומה ששרירי העכוז המתכווצים מונעים מכבודו לזכור מידע הסותר את הסטראוטיפים שלו בנושא "ערב"

  9. דמוקרט הגיב:

    למקרא הקישורים של מיכאל שרון, על מאבקם של אינטלקטואלים ופקידים סורים למען דמוקרטיה בסוריה, אי אפשר שלא להרגיש הערצה אמיתית לאומץ ליבם של אנשים כאלה, שמסכנים את פרנסתם, את החופש שלהם, ולפעמים אפילו את שלומם הפיזי למען החופש לכלל אזרחי סוריה (וביניהם המיעוט הכורדי המופלה).

    כמו בכל מדינה של פטריוטיזם כפייתי (וישראל היא דוגמה נוספת לכך), מי שמבקר את השלטון נחשב לבוגד, למי שמפורר את האחדות הלאומית, שמשמיץ את המדינה בפני הגויים, שפוגע בכבודם של אנשי השלטון וכו’ עוד ועוד בולשיט כיד הדימיון הטובה. אם יש באותו זמן ביקורת בינ"ל נגד אותו שלטון, מיד מחברים את ה"בוגד" לאויבי המדינה ומספרים שהוא "עובד בשירותם" של אלה ש"מתערבים בעניינינו הפנימיים". כך טענו גם בסין בזמנו בפרשת הטבח בכיכר טיינאנמן.
    אותם אלה שמגנים בתוקף ביקורת שבאה מבחוץ בתרוץ "התערבות בעניינינו הפנימיים", דוחים למרבה ההפתעה גם כל ביקורת מבפנים, בטענה שהיא משרתת את אויבי המדינה… מה שמדהים הוא שיש בארצנו לא מעט לוחמי זכויות אדם או זכויות לאומיות שמגינים בשצף קצף על תומתו של השלטון המתועב הזה, בדיוק באותם נימוקים. אז הגיע הזמן לומר בקול ברור- אין כל קשר בין ביקורת על הבעת’יזם לבין תמיכה באימפריאליזם האמריקאי. שינוי דמוקרטי מתחיל מבפנים, ובדיוק בגלל זה צריך לתת את מלוא התמיכה המוסרית לעצורי "דמשק-בירות", ולהפסיק לתקוע סכין סמלי בגבם בשם "האחדות האנטי-אימפריאליסטית".

  10. עמי למיכאל שרון – האמנם אנקדוטה? הגיב:

    אתה צודק, דוגמה מעולם הכדורגל היא אכן אנקדוטה,
    ולכן עברתי לפסים קצת יותר רציניים:
    תוך חיפוש קצר באינטרנט גיליתי עשרות ציטוטים מעיתונים ערביים שעוסקים ההכחשות שואה ומזימות של יהודים להשתלט על העולם.
    למשל בלינק הבא:
    — קישור —

    שלא לדבר, אגב, על עשרות קריקטורות בעיתונים המצריים והסורים החשובים בהם מופיעה דמותו של היהודי הנלעג, המכוער, המלוכלך, עם אף ארוך ומראה של חומד בצע כשברקע צלבי קרס לרוב.
    אכן עיתונות תרבותית ואינטלקטואלית לעילא ולעילא.

    ובעניין תגובתך התמוהה אלי ("שרירי העכוז" וכו’):
    דווקא כשאני צופה בכתבות טלויזיה העוסקות בענייני ערבים או קורא מאמר בעיתון בנושא זה – לא מתעורר בי שום רגש שלילי כלפי מושאי הכתבה.
    אפילו אם מדובר באנשי חמאס וכו’.
    הכתבות תמיד אינפורמטיביות ונראות חסרות פניות. לעיתים מדובר בכתבים של ערוץ 1 או ערוץ 2 שמראיינים פלסטינים והכל נראה לי אנושי והגיוני (אלא אם מדובר בפרופגנדה ישראלית כל-כך מתוחכמת שאין המוח האנושי מסוגל לפצח).
    לכן אין לי ספק שהתקשורת שלנו בהתייחסותה לערבים בכלל היא טובה והוגנת עשרות מונים מזו הערבית.

  11. מיכאל לעמי: תעמולת הכזבים: קווים לדמותה הגיב:

    עמי, ראשית אתייחס לקישור שהבאת: מדובר בנבירה אינטנסיבית מצד תועמלנים ציוניים בעיתונות ברחבי העולם הערבי, תוך מאמץ רב למצוא חומר "מרשיע". כל בדל ופרור טקסט שניתן לפרשו כאנטישמיות – מייד מאירים אותו בזרקור ענק, מתוך מיליוני הפסקאות בעיתונות בארצות ערב, ויוצרים מצג שקר לציבור בישראל: "זאת היא העיתונות הערבית". גם כשהטקסט שעטו עליו בתרועות גיל כמוצאי שלל רב הוא "מאוזן מדי, אללי" משמשים בטריקים הרגילים במקומותינו: זאת החל מקטיעת תחילת המשפט והצגת חלק מהמשפט, ועד צרוף קטעי משפטים ממקומות שונים במאמר, ליצור את המצג המבוקש. וכמובן, משמיטים את ההקשר.. טריקים אלה היו עוד כששרתתי בדו"צ, 1969-1971 ולא השתנו מאז. מה שכן השתנה היא ההתמעטות הדרסטית בקטעים מסוג זה כיום, לעומת העיתונות הערבית אז, בתקופת גמאל עבד-אל נאצר, כאשר משקל האינדוקרינצייה הנאצריסטית היה רב, כך שהמכפישים המקצועיים הציונים כיום, נאלצים להזיע הרבה יותר. ליבי עליהם, אבל נקווה שמשלמים טוב. וכך בציטוט שהבאת, מכלל אלפי המאמרים ומיליוני הפיסקאות בעיתונות הערבית, מצאו בסך הכל התועמלנים לעניינם 19 פסקאות.. חלק מהעיתונים הם שוליים כגון Egyptian Gazette , או אל אהראם אל ערבי (שאינו אל אהרם המפורסם).

    מתוך 19 הקטעים שנידלו בעמל רב, ראה שניים:

    Al-Akhbar, July 14, 1998 (article by Dr. Hassan Rajib) "Zionism has elevated the Holocaust to a sacred level and uses it for the purposes of blackmail…even if the ovens at Buchenwald and Auschwitz were working day and night, it would have taken dozens of years to kill six million people, and not just the three years which the Nazis had…"

    שים לב שהמשפט האחרון נקטע באמצעיתו..

    בקטע הבא מודגם עוד טריק מקובל בכגון הא: הכותב אומר "יהודי פנאטי" (ומתכוון לאנשים כדוגמת בנימין נתניהו או מתנחלים קיצוניים, ואילו התועמלן הציוני יוצר מצג כאילו הוא אומר "כל היהודים באשר הם"..
    Al-Ahram, December 8, 1998 (article by Nabil Amar)
    "Has there been any change at all in the personality of the fanatic Jew, as it has come to be known and described in the literature and heritage of most of the nations of the world? That is to say, has there been any development of his character traits after his state has been established and he has obtained international influence? For example, is there any difference between Netanyahu’s traits, when he is negotiating with the Palestinians, Lebanese and the Syrians, and those of the money-lender from the play ‘The Merchant of Venice’?"
    _______________________

    לעומת זאת, בעיתונות הישראלית, לעיתים בסגנון רהוט המתחזה כמאוזן, ולעיתים בסגנון מתלהם יותר, קיימת מזה זמן מערכה להכפשת האיסלאם כולו, בחסות היסטוריוגרפיית כזבים המתחזה ל"תאוריה מדינית-ביטחונית" ומתרפקת על "מלחמת הציויליזציית" – ספקולציה פרועה שהנטינגטון עצמו חזר בו ממנה לפני שנים. קיימים "ניתוחים" אודות פנטיות האיסלאם, וידיעות אודות "אי סובלנותם הנוראה של מוסלמים", כגון בכיסוי החדשותי של מחאת המהגרים האחרונה בצרפת, תוך יצירת מצג ש"כולם ערבים", וכלה באמירה שמדובר בשנאת התרבות המערבית, ההפך מהמציאות, שכן המחאה הזאת כוונה דווקא לאינטגרציה לתוך החברה והמדינה הצרפתית. זאת תוך התעלמות מההטרוגניות הרבה של העולם הערבי ומאמונתם הדתית הסובלנית בעיקרה של מליארד ושלוש מאות מיליון המוסלמים הפרוסים במדינות כמו פקיסטאן, טוניסיה, אוזבקיסטאן, מצרים, קשמיר, מרוקו, טורקמניסטאן, קווקז, אינדונזיה, מלזיה, ניגריה ואמירויות המפרץ
    __________

    ברור שסגנון הסער והפרץ של מזרחני תקשורת פופולריים כגון אהוד יערי, מוסיפים לתחושת הציבור שהערבים עסוקים יומם ולילה בהתלהמות והסתה כלפי ישראל.

    נסיים במסרים הסמויים (הסאב טקסט) המצויים בעיתונות הישראלית: אין "מנהיגי העם הפלשתיני" אלא "טרוריסטים", אין "מפקדי הגרילה הפלסתינאית" אלא "בכירי הטרור".

    ראה גם דוגמא לדקויות של הסאב-טקסט הזה:

    במוסף החדשות של מעריב, עמ’ 23 הופיעה ידיעה חדשותית קטנה:

    ** התחשמל למוות במהלך הכנות לחתונה **
    קריאות שמחה לרגל נישואי זוג צעיר בכפר הדרוזי ירכא שבגליל המערבי, הפכו שלשום בערב לזעקות שבר כאשר בן משפחת הכלה התחשמל למוות…

    * ההודעה נכתבה בעילום שם מכיוון שישנם כאלו שלא יקחו אותה בהומור הדרוש…

    _______________

    מיכאל שרון (יום שני, 07/05/2001 שעה 1:40)

    וגם הניסוח:

    כנראה יש במשהו במה שאתה אומר אודות המסר החבוי על "פרימיטיבים" – "קריאות השמחה" ו"זעקות השבר". אילו היה הדבר קורה חלילה לכפריים יהודים, למשל קיבוצניקים או מושבניקים, הניסוח היה מן הסתם מאופק יותר ופחות קולני, משהו ברוח "אבל כבד ירד על המתכוננים לחתונה". הרי כבר ידוע שיש "אישים יהודים ורעיותיהם" אבל רק "נכבדים ערבים וכלותיהם".

    — קישור —

  12. מזל הגיב:

    מזל שיש פה מאמר של ברעם.

    אחרת איך היינו יודעים על מעצרם של ה-10.

    למה זה קשור?

  13. עמי למיכאל שרון – הרי לך הוכחות הגיב:

    ברשותך אתמקד בדברים שאמרת בשתי הפיסקאות האחרונות של תגובתך.
    אני מקבל את הרושם שדווקא אתה הוא זה שמראה סימנים של שטיפת מוח ומחשבה סטראוטיפית – בכל מה שקשור לתקשורת בישראל.
    ברשותך אביא מספר דוגמאות שיסתרו לחלוטין את טענותיך:
    אנא קרא את הלינק הבא:
    — קישור —
    הרי לך כתבה שמציגה את מנהיגי העם הפלסטיני כפי שהם (ראש ממשלה, שרים) ומצטטת את טענותיהם.
    לא רק זאת, אלא שהמעצרים שעשה צה"ל מתוארים כמעצרים של "אישים פוליטיים"!
    אני חוזר וכותב – "אישים פוליטיים"!!
    ובכלל לא כפי שטענת כשאמרת שבעיתונות הישראלית "אין "מנהיגי העם הפלשתיני" אלא "טרוריסטים".

    הנה עוד דוגמה, הכתבה הראשונה שמצאתי בנושא המהומות בפריס:
    — קישור —

    ברור שלשיטתך התקשורת בישראל (כדרכה בקודש, כפי שאתה טוען) אמורה לעוט על הנושא כמוצאת שלל רב ולעשות עוד דמוניזציה לאיסלם, אבל הנה לך דוגמה לכתבה אובייקטיבית בעיתון מרכזי שאף מקטינה את חלקם של המוסלמים במהומות…

    לצערי טענותיך על התקשורת בישראל מתגלות כחסרות שחר, ואשמח אם תתיחס לציטוטים שהבאתי.

    לסיום אבקשך להסביר לבור שכמוני מהן ה"דקויות של הסאב-טקסט" בעניין הבחור שהתחשמל למוות.

  14. מיכאל: כרגע מתנהל מבצע מקיף להפלת השילטון הפלשתינאי הגיב:

    ברגעים אלה יש ידיעות על פשיטת צה"ל בגדה כשהעילה היא "רקטת קסאם על אשקלון"..

    ניתוח שפירסמתי ב-29 ביוני מראה שלכל זה יש סיבה פשוטה:

    ביקור אולמרט בארה"ב ומבצע מקיף להפלת שילטון החמאס
    — קישור —

    ניתוח הלוקח גורמים רבים בחשבון מראה בסבירות גדולה כי מתנהל כיום מבצע מקיף להפלת החמאס. כפי שהראה כותב דברים אלה ב-29 יוני 2006 – ביקור אולמרט בארה"ב בשליש האחרון של מאי כלל בסבירות גבוהה הסכמות להפלת החמאס. ניבאתי גם שיהיה מבצע מקיף בגדה (ראה הודעה 2 בתחתיתה). לאחר שהבאתי גם דיווח מכתבת אל-אהראם מרמאללה אודות פשיטת כוחות צה"ל לרמאללה בסביבות ה-29 יוני (דבר שהוסתר מהציבור בארץ) נימחקה הידיעה שהיצבתי, אף שהיספיקו לקרוא אותה כמה אלפי איש.

  15. רותי הגיב:

    אין עשן בלי אש וגם הסיפור של חיים ברעם המעלה באוב סיפור מלפני 50 שנה מראה לנו כי צדק במשפט המשומש הזה.
    השופט אמינוף אולי לא מכיר את אחד האיסורים מההיסטוריה היוונית העתיקה: יש עונש על היבריס. היחבריס זו גאוות יתר ובזה חטא השופט אמינוף שחושב שלשופט מותר לומר הכל ואפילו בלי מחשבה שנייה.
    אם הוא לא יילך הביתה צריך לשלוח אותו בבעיטה.

  16. מיכאל: מזה שבוע – מבצע להפלת השילטון הפלשתינאי הגיב:

    ברגעים אלה יש ידיעות על פשיטת צה"ל בגדה כשהעילה היא "רקטת קסאם על אשקלון"..

    — קישור —

    ניתוח שפירסמתי ב-29 ביוני מראה שלכל זה יש סיבה פשוטה:

    ביקור אולמרט בארה"ב ומבצע מקיף להפלת שילטון החמאס
    — קישור —

    ניתוח הלוקח גורמים רבים בחשבון מראה בסבירות גדולה כי מתנהל כיום מבצע מקיף להפלת החמאס. כפי שהראה כותב דברים אלה ב-29 יוני 2006 – ביקור אולמרט בארה"ב בשליש האחרון של מאי כלל בסבירות גבוהה הסכמות להפלת החמאס. ניבאתי גם שיהיה מבצע מקיף בגדה (ראה הודעה 2 בתחתיתה). לאחר שהבאתי גם דיווח מכתבת אל-אהראם מרמאללה אודות פשיטת כוחות צה"ל לרמאללה בסביבות ה-29 יוני (דבר שהוסתר מהציבור בארץ) נימחקה הידיעה שהיצבתי, אף שהיספיקו לקרוא אותה כמה אלפי איש.

    להלן הידיעה שהבאתי, מה-29 יוני בערב, של כתבת (העיתון הקהירי הגדול) אל-אהראם בגדה אריקה סילברמן, אודות פשיטת כוחות צה"ל בגדה. כאמור בהודעתי למעלה, הדבר הוצנע מהציבור בישראל, תוך תעול כל תשומת הלב לגזרת עזה ולפעולות צה"ל שם, "להחזיר הביתה את גלעד שליט"…

    — קישור —

  17. מיכאל שרון: פשר התגובות הלא מידתיות הגיב:

    פשלת ה-25 ליוני 2006 (ביזיון כרם שלום) – חשפה את ערוות הפיקוד הצהל"י, את רמת האימונים הירודה, איכות תאום הכוחות השערורייתית, ואת המועדות להכנס לטרוף מערכות בעת הפתעות (שכלל לא צריכות לקרות – במקרה זה במקרים רבים אחרים, היה קיים כל המודיעין הרלוונטי). 8 לוחמי קומנדו פלשתיניים בעלי חימוש פרימיטיבי, שהתפצלו ל-3 חוליות, עשו צחוק מצבא אדיר על נשקו המתקדם, ניידותו ורמת התקשורת הבין יחידתית שלו.

    וכאן שימו לב לתופעות מרתקות:

    1) ראשי הממשל והצבא היציגו ומציגים נכון לעכשו פעולה זו כפעולה פושעת ממדרגה ראשונה, פשע מלחמה ממש שאין שני לו, דבר שאין אבסורדי ממנו. שהרי לא היתה כאן פעולת הרג כנגד אזרחים לא חמושים, אלא פעולת התנגדות גרילה קלאסית כנגד הצבא, כמוה יש כל חודש בעיראק בעשרות.

    2) לקיחת חייל שבוי במסגרת פעולת הקומנדו הזאת, דבר מקובל ביותר במערכה, הפכה למשהו בדומה למפץ הגדול, והוצגה כתופעה מרעישה ומזעזעת באופן חסר תקדים, בקבלה מימדים העולים על אלה של מעשי טבח באזרחים, כגון 30 החוגגים בליל הסדר במלון פרק בנתנייה ערב מבצע חומת מגן. חוסר המידתיות המוזר לאין שיעור הזה בולט נוכח העובדה, שאזרח חסר מגן, אליהו אשרי, שנחטף בטרמפיאדה באותו זמן (ולא נישבה בקרב), ואף נרצח בדם קר, מיקרהו כמעט לא זכה לתהודה בהשוואה לפסטיבל גלעד שליט – שרעם ועודו רועם בתקשורת, וקיבל כמעט מימדים חובקי עולם.

    3) צה"ל ריכז כוחות, פתח בהרעשה רבתי, הרס 3 גשרים בעזה ומרכז שנאים ועוד, אסר חלק ניכבד מהממשלה הפלתינאית ובכיריה. שוב – תגובה מאד לא מידתית.

    4) הפלשתינאים כמעט שלא הגיבו, כבעבר, לפרובוקציות המוזרות הללו בירי קסאמים. התקשורת היצניעה את העובדה שכמות הקסאמים בשבוע האחרון ירדה מאד. אך לעומת זאת, כשנורה לבסוף קסאם יחיד לאשקלון (פרט לקסאמים ספורים בימים האחרונים לשדרות), דבר שארע בעבר לא מעט פעמים, שוב הוצג העניין כארוע חסר תקדים..

    מה פשר הדבר? תשובה: פרט לתמונת המצב שחשפתי כאן, של מבצע מקיף, שנערך ונוזם עוד קודם – להפלת ממשלת החמאס, קיימת סיבה נוספת:

    כאשר נחשפת ערוות הצבא והפיקוד, וככל שהחשיפה הזאת של הערווה והכשל גבוהות יותר, כך פותחים באקטים טכסיים של חיפוי על הערווה והסחת דעת ממנה, באמצעות "מופעי זיקוקים" וספקטקל מרשים. יש להבין שלמערכת ודרגי הפיקוד הגבוהים מוזרמים כספי עתק (שלא לדבר על רמת החיים הגבוהה והמשכורות והפנסיות העולות בהרבה על המקובל במשק), ויש לה אינטרס מובנה להצניע את העובדה הפשוטה שחרף משאבי הענק מדובר במערכת כושלת, מסורבלת ועתירת כאוס ואנרכייה, שהסחורה שהיא מספקת כלל אינה מצדיקה את תשומות המשאבים והכספים. ומדוע "אקטים טקסיים"? כי אין כאן יחס סביר בין התגובות המוזרות לכשל, ובין הכשל עצמו, אין בתגובות אלה כדי להתקרב ולו קצת למניעת כשלים דומים בעתיד, להפיק לקחים, לשפר. מדובר במופעי זיקוקים, ולא בתגובות תכליתיות ומוכוונות בעייה ומטרה.

    גם פסטיבלי חלוקת הצלשי"ם הכוזבים במקרי פשלות ענק (כגון החווה הסינית), פרט לעניין הפשוט של שוחד צבאי לדרגי הקצונה שתעצור אותם מליפתוח את פיהם ולחשוף את הביזיון, פרט לכך יש להם ערך ריטואלי (טקסי) של מופעי זיקוקין במסגרת טקסי חיפוי.

    מדינת הפשלות (בקול הלב – הרדיו בקליפורנייה מחוץ לטריטוריה הישראלית – טווח פורענותם של שרלטני הממסד) — קישור —

  18. הצועד בנעליו הגיב:

    ברור שאתה עושה ללונדון הנחה.
    הנ"ל הוא פשיסט.

  19. עמי למיכאל שרון הגיב:

    כמה חבל שנטשת את הדיון המעניין שלנו (בנושא התקשורת הישראלית מול זו הערבית) לטובת נושאים צבאיים ואמירות נוסח אורי מילשטיין.
    בתגובתי האחרונה דווקא הבאתי מספר דוגמאות שסתרו לחלוטין את האמירות הקשות שלך על התקשורת בישראל, ואני עדיין ממתין לתגובתך…

  20. מיכאל לעמי: עיתונות ישראלית הגיב:

    נתתי תגובה, אך בטעות לא התפרסמה.

    הקישור הראשון הוא לידיעת עיתונות של AP בצרוף רועי נחמיאס. אלא שהתייחסנו שנינו למשהוא אחר לגמרי, לפובליציסטיקה, או לכתבות פרשניות.

    אבל גם כאן ניתן לראות את מסרי התעמולה שרועי נחמיאס "מגניב" לנו בטון של דיווח אוביקטיבי. כבר בכותרת מופיעה ההטייה התועמלנית:

    – "הגיב ראש ממשלת החמאס ברשות לגל המעצרים חסר התקדים שביצעה ישראל בקרב בכירי החמאס".

    אבל לא מדובר ב"ראש ממשלת החמאס" אלא בראש ממשלת העם הפלשתיני, שניבחר בבחירות דמוקרטיות בפיקוח בינלאומי. לשם השוואה, כשעבאס היה ראש ממשלה בתקופת עראפת, לא ניכתב "ראש ממשלת הפת"ח.. גם את אולמרט לא מכנים "ראש ממשלת קדימה"…

    וכמו כן:

    – מול *בכירי החמאס* במסלול הפלילי ולא במסלול הביטחוני, כדי שניתן יהיה להעמידם לדין לפי הפקודה למניעת טרור. העצירים עצמם פתחו בתגובה…"

    אלא שמדובר בשרי הממשלה הפלשתינית וניבחרי העם הפלשתיני. ואילו כאן נוקטים בלשון "בכירי החמאס" וממשיכים ומתארים את "מעלליהם" כ"עצירים"… מינוריזציה למופת, אם לא ביזוי האומה הפלשתינאית

    – נוקטים בימים האחרונים בכירי התנועה בדמשק בצעדי

    שוב, איזו "תנועה"? מדובר במפלגת השילטון הפלשתינאית. כאילו היו מתארים את אולמרט וציפי ליבני בביקורם בוושינגטון כ"בכירי תנועת קדימה בוושינגטון"…

    הידיעה השנייה – כנ"ל, סוכנות ידיעות, כנראה תרגום מידיעה של AP .

    בנוסף ובמאמר מוסגר, העיתונות הישראלית חדורה במכת פלגיאריזם כפייתי, שהיא מכת מדינה בישראל. עקרי הדברים במאמרים שלי מועתקים מזה שנים לעיתונים ישראלים, וגם של כותבים אחרים, כמילשטיין ואפילו יואב יצחק. כתבה אחרונה של דן מרגלית ב-4 ליוני "אחינו אליהו אשרי" היתה פלגיאט ב-3 הנקודות האחרונות על חומר שלי. ישראל מדורגת על ידי משרד הסחר האמריקני באחד המקומות הראשונים בגניבת קניין רוחני. די להזכיר ששני ההימנונים לאומיים, התקווה וירושלים של זהב הם פלגיאט.
    לא ה"מולדובה" של סמטנה. שיר העם הרומני "העגלה והשוורים"
    — קישור —

    תקצר היריעה. איני מאמין שאתקל בדחפי קלפטומנייה כה כפייתיים כלפי רעיונות חדשים ורעננים בעיתונות הערבית, כפי שאני נתקל כאן זה שנים.

    מתוך מכתב ששלכתי למערכת הארץ:

    דומני שאין זה סוד שכתבים שונים שלכם, מזה שנים, לוקחים מערכות רעיונות שלי במאמרי, וכותבים תחת שמם (הדבר נעשה גם בידיעות, כגון במאמרה האחרון של פרופ’ טנייה רינהרט "שקט, מתאפקים" מה-21 יוני 06 ולעיתים במעריב). מדובר באנשים שמקבלים משכורת יפה, בעוד לי, יתכן מסיבות של הצנעת המקור (דבר שכיח במקרה של גניבת קניין רוחני, שהיא מכת מדינה בישראל) לא מאפשרים דריסת רגל, כנראה בעילות שווא שונות . כנראה שנהוג לאמר במקרים אלה, שהאיש שלכם, כותב זאת יפה ממני. אך זה בוודאי אינו נכון. בנוסף, עיתונאי ידוע שלכם, שסגנונו הומוריסטי, אימץ על כרעיו וקירבו סגנון חדש שהיצגתי (עם קווים בנוסח קישון), בסטירה ששלחתי לכם ב-1986 אודות מנחם גולן ותעשיית הסרטים. מאמרי אמנם לא התקבל, אך כשבוע לאחר מכן, ב-1986, הופיע מאמרו הראשון בסגנון ש"השאיל" ממני.

    אנא, גלו קצת הגינות בנושא.

  21. אמיר תיבון הגיב:

    הסכמתי מאוד עם הקטע לגבי ירון לונדון – מדובר בעיתונאי מקצועי וראוי להערכה, שמצער לגלות אחת לכל כמה זמן כיצד הוא מאמץ את הסילופים של ‘המרכז הלאומני’. חבל.

    ולגבי השופט והמשחק המכור – מרתק. חיים ברעם הוא העיתונאי היחיד שמצליח להסביר בצורה כל-כך ברורה כיצד ספורט הוא בסך-הכל מיקרוקוסמוס של הדברים ה’גדולים’. אני מקווה שהשופט יישא בעונש על הדברים המכוערים שכתב.

  22. אלעד דקר הגיב:

    לחיים ברעם.
    בבקשה שלח ללונדון את המאמר שלך.

הגיבו למיכאל לעמי: עיתונות ישראלית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים