הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 ביולי, 2006 18 תגובות

קראתי בשנה האחרונה מבחר של ביטויים בכתבות של פרשנים רבים מ"מעריב" על כמה מאנשי השמאל והשלום בתקשורת, בעיקר על גדעון לוי מ"הארץ" ("התעמלן האש"פיסטי"), שהזכירו לי ואולי גם לכמה קוראים אחרים את ההסתערות הפאשיסטית על העיתונות הליבראלית ו"היהודית" בין שתי מלחמות העולם. הסגנון הוא תמיד נבזי ומחשיד, הטון היסטרי ומלא שנאה כלפי טובי הישראלים החשים תיעוב ובחילה כלפי הממשלה ששלחה טנקים והפגיזה אזרחים למטרות מפוקפקות. כמה כותבים ליבראלים ענו למשמיצים (לשם ההגינות יש לציין שהם עשו זאת גם מעל דפי "מעריב"), אבל הריח הרע נשאר בחלל האוויר. המחנה הימני הוא ענקי, וקשה לנו להתמודד עם הצדקנות, ההתחסדות, הדמגוגיה הלאומנית והכוחניות שעומדות בבסיסן של ההטחות המכפישות כלפי ישראלים שמרבים להיסחף בגל הלאומני העכור.

כל אחד מאיתנו חש באורח אישי את השנאה כלפיו, ואפילו את הנידוי בכמה מקומות. התהליך הזה הגיע לשיאו באינתיפאדה ובעיקר בחודש אוקטובר 2000 שבו הותקפו, נפצעו ונרצחו אזרחים ערבים. באותם הימים ראינו בעיניים קמות את הרוע מנצח, את ההתקרנפות שהפכה כמעט לאופנתית. לא רק עירית לינור הזניחה ולהקת הכתבים הצבאיים שהקיפה אותה הפכו את עורם ונעשו לעמוד האש ועמוד הענן של המרכז הלאומני. זו היתה תופעה רחבה הרבה יותר, כמעט המונית.


פעם עשיתי תחקיר על העיתונות בדרום ארצות-הברית בתקופת המאבקים של השחורים וידידיהם (רבים מהם יהודים) לזכויות שוות. הטון לא היה רק דומה לעיתונות הישראלית בשנת 2000, אלא ממש זהה. היו עיתונאים, בכללם אותה לינור, שהתייחסו אפילו ל"הארץ" השמרני כאילו היה מבצר של מאואיזם בתוככי אלבאמה. העמדה הבלתי-לגיטימית מנקודת ראות דמוקרטית-ליבראלית נעשתה לקונסנזוס לאומי, והביקורת עליה הוכתמה כ"בוגדנית". התסמונת הזאת עולה כפורחת בכל משבר ביטחוני, למרות שהאירועים האלימים עצמם לא היו קורים אילו שעה הממסד לאזהרות מחנה השלום. למעשה, עמדת הביניים בין הלאומנים לבין הדמוקרטים צמצמה את עצמה לאפס אחד גדול. קשה להיות אובייקטיביים במובן הראשוני של המונח הזה. האם יש מקום לעמדת אמצע בין דיכוי לבין חופש, בין שוויון אנושי ולאומי לבין גדר האפרטהייד, בין הניסיון לפלס דרך לשיחות עם המנהיגות הנבחרת של העם הפלסטיני לבין המאמץ הנואל לחסל אותו באמצעים שאינם אלא פשעי מלחמה?


גדעון לוי הפך את תיעוד הזוועות ללחם חוקו, והוא מטריד אותנו ואת המצפון שלנו כמעט בכל יום. באמצעותו אנחנו לומדים על כל תינוק פלסטיני שנרצח על ידי טייסי חיל האוויר, ובזכותו יש לנו תמונה אמינה על המתרחש. יש גם פרשנים טובים אחרים, שלא מסכימים להצטרף אל עדת מעריציו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, איש שחצן וריקני (מוכשר מאוד אומנם) שהעתיק את גבהות לבו ואת הליכותיו המחוספסות מהמישור המוניציפאלי של עירנו למישור המדיני והביטחוני. בתוך שבועות אחדים הוא הפך את עמיר פרץ לסמרטוט, ואילו שמעון פרס המשיך לשרת אותו כעבד נרצע, בדיוק כפי שעשה בעידן אריאל שרון. מי שמניח לאולמרט ליהנות מן הספק בשם איזו אתיקה עיתונאית שכולה זיוף, וטוען שיש לתת משקל זהה לטענות הממסד החומס ולזעקות בני האדם הנחמסים, טועה ומטעה.


במציאות הישראלית והאזורית בקיץ 2006, אין מנוס מאיזכור חדש של אמיתות ישנות: יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש כובשים ויש נכבשים, יש אלימות ממסדית ויש אלימות של חלשים, יש מנשלים ויש מנושלים, ישנן דרכי הידברות וקיימת גם דרך ההתעלמות וההתנשאות שבגללה סבלו קשות אלפי יהודים וערבים מאז יוני 1967. אם קיים בארץ מוקד של התנגדות לכיבוש ולאלימות הממסדית אז יש לעודד אותו ולא לדרוש ממנו "מידתיות" בשם האתיקה. לעורך עיתון או מגזין אקטואליה בטלוויזיה אין שום סיבה לתת משקל זהה לדעות של פאשיסטים, גזענים וכובשים מצד אחד ולהתקוממות המוסרית והפוליטית של דמוקרטים ושוחרי שלום מן הצד האחר. קיימות אמיתות מוחלטות, ולא רק "נראטיב" של צד כזה או אחר. תפקידו של הפרשן הוא להסביר את המציאות לאור ערכים אנושיים ולגנות ערכים כוחניים ופאשיסטיים. האם אתם מצפים מ"כל העיר", למשל, להקצות מספר שווה של עמודים למטיפים לטרנספר לעומת אלה שמגנים בכל תוקף נאציזם מהסוג הזה? עיוות כזה לא שרר כאן אף פעם, לא בימי אהוד אשרי כעורך וגם לא עכשיו.


לכן אין לבוא בטרוניות לערוץ 10, וגם לא להבין לנפשו של איש ימין מדומיין, שאמור להתקומם נגד "הסיקור המוטה" בערוץ. לימין הלאומני, ש"תופס את ביטחון ישראל במונחים של כוח והרתעה" כפי שדווקא אשרי כתב השבוע בביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ", אין שום סיבה לבוא אלינו בטענות. המרכז הלאומני והימין שולטים בכל כלי התקשורת, ובנושאים הצבאיים גם בערוץ 10, והמינוח שלהם, החל מ"יהודה ושומרון" וכלה בהכפשת כל לוחם חירות בשם "מחבל" (גם כאשר הוא עוסק בפעילות צבאית ולא בטרור), חילחל לכל מקום. אין אפילו אדם רציני אחד בארץ המאמין במיתוס של המאפיה השמאלנית. לצערי הפכה ישראל למדינה ימנית מובהקת, מנוקדת בכמה איים בודדים של חשיבה חלופית. העניין הישראלי (The Israeli Cause) הפך עתה לחלק מהחשיבה הימנית והשמרנית בעולם. בנימין נתניהו הצליח, חרף כישלונותיו כאיש ציבור, לשנות את תדמיתה של ישראל מן הקצה אל הקצה. החברה האזרחית הניאו סוציאל-דמוקרטית הפכה למפלצת ניאו-ליבראלית, ישראל איבדה לא רק את תמיכת השמאל העקבי אלא גם את זו של סוציאל-דמוקרטים וליבראלים ברוב ארצות התרבות.


אז מה לנו כי נלין על תוכנית יום השישי של ערוץ 10 שכפרה בהנחות היסוד של המדיניות הישראלית, שתמכה בהידברות עם החמאס וקראה לקצת שפיות בדרך התנהלותו של הממסד המדיני? אהוד אשרי הסכים עקרונית עם עמדת הערוץ, אבל החליט להקדיש את טורו המעולה דווקא להוקעת החד-צדדיות, כביכול, של הדיון. זה לא היה דיון חד-צדדי, אלא ליבראלי ואנושי בתוך ים של שוביניזם ולאומנות מוטרפת. אנחנו לא חייבים דבר. לא לאליקים העצני, לא לאביגדור ליברמן וגם לא לביבי.


תארו לעצמכם שהיינו חיים בברצלונה בשנת 1937, שנה אחרי שהגנרל פרנסיסקו פראנקו מרד בממשלה הנבחרת בשם אידיאלים שמרנים ניאו-פאשיסטים. האם גם אז, בדיון בתחנת רדיו כלשהי, היינו דורשים איזון בין המורדים לבין הרפובליקה? אינני סבור כך. פרשנים כמוני למשל, וגם כמו אשרי עצמו, היו מוקיעים את הפאשיזם ואת המיליטאריזם ולא דורשים שנציג של הכנסייה או של בעלי ההון יבוא להגן על אלה שתופסים את תהילת ספרד במונחים של כוח, דם ואדמה.


רביב דרוקר ועופר שלח אומנם קידמו סדר יום "ששולל מכול וכול הסלמה צבאית, מפקפק ביעילות פעולת צה"ל בעזה ודוגל בפתרון המשבר במשא ומתן עם כל גורם רלבנטי". אין שום שמץ של מחשבה שמאלית מיליטאנטית מאחורי עמדות כאלה. ממתי תוכנית טלוויזיה שדוגלת כולה בשלום, בשפיות דעת ובהידברות כדי לקדם אינטרסים חיוניים של תושבי ישראל היא שנויה במחלוקת? ממתי יש לאזן בין תפיסה דמוקרטית מתונה לבין טירוף המערכות השורר כאן כיום?


תארו לעצמכם שהתוכנית של יום שישי בערוץ 10 היתה דנה בבריאות הנפש, ולא בתוקפנות הנפשעת והמטורפת של ישראל בעזה. האם גם אז הייתם דורשים "איזון" בין דוברים שמטיפים לחמלה, לטיפול הומאני וליחס חם לחולי הנפש כדי שיוכלו להשתקם במידת האפשר בחברה סובלנית ומתוקנת, לבין אלה שידרשו לנדות אותם מחוסר תקציב או מחוסר עניין? האם תוכנית שכולה נאורות וחשיבה יצירתית היתה פסולה בעיניכם, רק משום שלא נתנה ביטוי לדעות קניבליות כלפי החולים? האם קיים בכלל איזון והאם יש מקום לאובייקטיביות שלא לדבר על ניטראליות בין חשיבה מתקדמת לבין מנטאליות של ימי הביניים?


ומה באשר לתוכנית על איכות הסביבה? האם זה פסול שדרוקר או שלח או שניהם יגנו את זיהום הסביבה, יסבירו את הסכנה האקולוגית הרובצת לפתחנו, יתנגדו ל"הסלמה בפינוי שפכים לים, יפקפקו ביעילות האמצעים שמופעלים כיום נגד הזיהום וידרשו לשתף כל גורם רלבנטי בפתרון"? האם מישהו היה דורש מהם להביא פרשנים שטוענים שיש לזהם למען הפיתוח ושדווקא ים מלא שפכים הוא מצוין לכלכלת ישראל?


ומעל הכול יש להזכיר לידידי הטוב אשרי, שערוץ 10 איננו איזו יישות אוטרקית שפועלת בחלל הריק. הוא רק אחד מערוצי התקשורת, לא יותר. יש גם להודות שערוץ 10 הוא בינתיים פחות פופולארי מהערוץ השני, שמפיץ יום ולילה את הרעל הלאומני של רוני דניאל ושל אהוד יערי, יחד עם מקהלה שלמה של קרנפי הערוץ. זה מצער אותי ואולי גם את אשרי, אבל זה נכון. לכן איזון כביכול בערוץ 10 דווקא מפחית באורח אובייקטיבי את האיזון בתקשורת הישראלית בכלל. אני מעריך מאוד את דרוקר שציטט את שר ההגנה האמריקאי לשעבר רוברט מקנמארה, אחד מיוזמי מלחמת וייטנאם שחזר עתה בתשובה והכיר בטעות הכרוכה בניסיון "לדכא בכוח שאיפת עצמאות של עם שלם". מה יכול להיות יותר רלבנטי מזה?

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. השמאל החופשי הגיב:

    לחיים היקר, הכל נכון ועצוב מאוד חוץ מהעובדה שאולמרט הפך את פרץ לסמרטוט מפני שזהו פרץ שנכנע שוב פעם לתבוסתנות ולחיבוק של ממשלות אחדות כוזבות.
    במקום לפרוש מהקואלציה ולהציע אלטרנטיבה שמאלנית הולך פרץ גם ביחד עם יולי תמיר בדרך של פואד לשקוע חזק בכיסאות השררה.

  2. מיכאל שרון: לתת – את הנשמה ואת הלב הגיב:

    לתת – את הנשמה ואת הלב (שיר נפלא של הזמר בועז שרעבי)

    קראתי, ברגשות שנקל לתארם "מאמר שכזה" אודות ערביי ישראל – ציבור סבלן ונהדר – שסובל קיפוח ואפלייה גזענית, סבל ממשל צבאי קשיח ואת טבח כפר קאסם ב-1956 בו נירצחו בדם קר 40 איכרים שחזרו מיום עבודתם (כרגע נבנית שם אנדרטא לזכר הטבח). ואף על פי כן, אנשים מושרשים אלה, באדמה ובסבל, נוהגים בנו יפה וביושר צרכני, שלא כמו רבים מאחינו בני ישראל במקומותינו, העושים מעשה קרטל ושוד צרכני בכל התחומים.
    — קישור —

    הייתי חייב, בדחף לאו בר כיבוש (מושג של השופט אגרנט ל-irresistable impulse כבסיס להעדר כוונה פלילית) לכתוב הערונת קצרצרה, בזו הלשון:

    את שימת ליבי בתוך מאות מילות המאמר הזה, לכדה, אבוי, דווקא פיסקה בת 4 מילים, בה אתה מנמק למה ערביי ישראל צריכים לעמוד בפרץ ולסייע לנו עם כל הלב והנשמה:

    הפיסקה היא:

    "הם הרי מכירים אותנו"

    במוחי חלף בדל מחשבה: אולי זו בדיוק הנקודה…

  3. גיא הגיב:

    ברכות על מאמר מצוין ומדויק, כרגיל. אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי זה כאשר אנשים טוענים כלפי מתי המעט שמנסים לאזן את התמונה התקשורתית המוטה לחלוטין ימינה בכך שהם "חד-צדדיים" (כל מיני "למה גדעון לוי לא מזכיר נפגעי טרור?" וכו’).

  4. עידו לם הגיב:

    רק רציתי שתדע חיים שאני קורא באדיקות את הטורים שלך וחושב שהם מעניינים ונכונים מאוד יתרה מכך חשוב שיש אנשים כמוך שמייסרים את ישראל על פשעיה הנתעבים והמגונים ובכך מנסים לממש את הייעוד של מדינת היהודים שנלחמת נגד הרשע והפאשיזם ונלחמת לצד כוחות הטוב מי ייתן ונשתחרר מהכיבוש הממאיר ונהפוך למדינה מתוקנת

  5. גידי הגיב:

    מסקרן אותי לדעת כמה ממבקרי אתר זה קראו את כתבתו של גדעון לוי ב"הארץ" לפני שבועיים (איזור הדמדומים), המתאר (בהבנה וחיבה, לטעמי) נערה אוהדת שהידים שבעצמה רצתה להיות שהידית ולא הסתייע הדבר בידה. ואם כן מה חשבו עליו? האם רק לי נראה שגדעון — שדווקא הערכתי רבות מכתבותיו על סבלות האדם הפשוט — חצה כאן איזשהו גבול, ובגדול?

  6. רמי הגיב:

    רוני דניאל ואהוד יערי הם אכן דוגמאות טובות מהספיסס שהתרבה בערוצינו, אבל קרנפה אמיתית היא דווקא קרן נויבך מערוץ אחד, ששמה הולם אותה באופן מפתיע. אמש היא ראיינה יוצר סרט תיעודי על פועלות הג’ינס בסין ששמו פלד (לצערי נשכח ממני שמו הפרטי ואכיר תודה למי שיתקן את המעוות), והקרנפה הזו היתה כמובן מלאת אמפתיה לנערות הסיניות המחזיקות את שמורות עיניהן פתוחות באמצעות אטבי כביסה, כי היא מומחית בלזהות את המצבים שבהם יש לגלות אמפטיה לעניין פלוני וגם את המידתיות (איזה מילה שהיתה לזוהמה) הנאותה, אבל הפעם זה לא הסתדר לה כי כשהיא שואלת אותו: התוכל להסביר לישראלי מדוע זה חשוב גם לו, הרי הוא נהנה מג’ינס זול, אז מ’כפת לו? נעזוב את עניין המוסר. פלד הוא מענטש. הוא אינו הולך אתה, אפילו לא למען הנימוס הראיוני, אלא משיב התשובה האחת והיחידה שהוא יודע: איני יכול להתעלם מהעניין המוסרי. כלומר, אני לא יודע לשחק. אצלי זה הדבר כמות שהוא. אצלי יש – כמו שמראה חיים למעלה וזה שווה ציטוט שוב ושוב – טוב ורע. אמת ושקר. חיים ומוות. מלחמה ושלום.
    אז קרן נויבך ושאר קרנפי הערוצים, לו רק מצאתם בקירבכם ולו קמצוץ זעיר מאותה יושרה של אלו היודעים שיש טוב ויש רע.

  7. עדי- בעד הידברות עם החמאס, אבל… הגיב:

    חיים, אני מסכימה שיש למצוא דרכים לדבר עם החמאס כדי לנסות ולהנמיך את הלהבות באיזור, אך מכאן ועד לכנות אותם "לוחמי חירות" הדרך היא ארוכה.
    למי ששכח, המדובר בארגון שרואה עצמו כחלק מהמהפכה האיסלמסטית הג’יאדיסטית העולמית. חבריהם לדעה רצחו אזרחים תמימים בארה"ב, בריטניה וספרד שאינם כידוע שטחים כבושים. הם אינם אף נרתעים מלרצוח ללא הבחנה את אחיהם המוסלמים בעירק בפעולות טרור מזויעות.
    במושגים ישראלים החמאס הוא סוג של תנועה כהניסטית. לא צריך לשגות באשליות.

  8. חיים הגיב:

    הפוסל בדבשתו פוסל.
    ברעם קובל על ה"חד צדדיות" בתקשורת וקורא לחד צדדיות באותו המאמר. תירוצו? אנחנו היפים, הצודקים, הנקיים, הראויים להשמע. כמעט ומבישה ההשוואה בין העמדות השונות בויכוח הפוליטי בישראל לבין קניבליזם כלפי חולי נפש. וכשהשוואה נואלת כזו מגיעה מאדם שמקבל את החמאס(ארגון קיצוני דתי אנטישמי במוצהר) בבר שיח כמעט ברורה מאליה נותר לתהות מדוע שמו של המאמר אינו "על העוורון".
    התקרנפות? מאואיזם? התבצרות חסרת תוחלת בעמדות אנכרוניסטיות? דבשת כבר אמרנו?

  9. מירה נבון הגיב:

    מילים כדרבנות. גם אני קראתי את המאמר והתנגדתי לו מאותן סיבות.
    טוב עושה חיים ברעם שחושף את מכבסת המילים ואת שפת הקריצות שמשפיעה, מסתבר, גם על טובי העתונאים וההגונים שבהם. איכשהו, תמיד המטורפים עם הקצף על השפתיים דורשים "איזון" כשמישהו מערער על הנחות היסוד המופרעות שלהם ולא, לדוגמא, כשאזרחים חפים מפשע נרצחים על ימין ועל שמאל.

  10. יורם גת הגיב:

    הדיון המתמיד בנושא האיזון והצורך לתת ל"צד השני" להתבטא מקורו בעיוות הנגרם מריכוז השליטה בתקשורת בידי מעטים.

    במצב הטבעי, ההוגן וההגיוני, הגישה לאמצעי התקשורת פתוחה באופן שווה בפני כל הציבור. במצב כזה אין כל צורך לדאוג לאיזון. האיזון נוצר באופן טבעי מכך שכל מי שרוצה להביע את דעתו יכול לעשות זאת, וקולו נשמע בעוצמה זהה לזו של כל דובר אחר.

    לעומת זאת, במצב הנוכחי, כאשר ישנם אלו, כגון אהוד יערי ודומיו (ובמידה פחותה שלח ודרוקר, ובמידה פחותה יותר גדעון לוי, ומידה פחותה עוד יותר חיים ברעם), שזוכים שקולותיהם יהיו רמים פי שבעים ושבעה מאלו של שאר האזרחים, נשאלת השאלה איך מאזנים בין דעותיהם של בעלי הקולות הרמים לבין דעותיהם של בעלי הקולות החלושים.

    והתשובה היא כמובן שמי שקולו מוגבר אינו רוצה כלל להשיג איזון. אך טבעי, ואף מוסרי, כי כל אדם שניתנת לו ההזדמנות להשמיע את דעתו ינצל את ההזדמנות כדי להפיץ את מה שהוא לדעתו האמת – וינסה להשתיק את אותם דברים שהם לדעתו שקר וגניבת דעת.

    מה נלין על יערי שמרעיל את מוחותיהם של בני ישראל יום אחר יום. הרי מוחו שלו שטוף באותו רעל עצמו, והוא סבור שכל דברי הבלע שלו הם אמת צרופה. הוא סבור שבהפיצו את הדברים הוא עושה מלאכת קודש בהשכלת הציבור.

    וכמונו כמוהו. ההבדל היחידי הוא שאנו צודקים ומוסריים (בעינינו) והוא טועה ומרושע (בעינינו).

    כאמור, למצב הזה אין פתרון זולת חלוקה הוגנת של הגישה לאמצעי התקשורת.

  11. חיים ברעם הגיב:

    לרמי,
    בוודאי השגחת בעובדה שאני מרבה לתקוף את עמיתי בתקשורת. זהו חלק מהמאבק על התודעה, ואני רואה בכך מעין שליחות.
    עם זאת, נדמה לי שחלה איזו טעות בביקורת על קרן נויבך. שאלות של מראיין או מראיינת אינן בבחינת הבעת דעה. לעתים הן נועדו לחלץ ממנו עובדות או הערכות. אין לי ספק שהשאלה על לובשי הג’ינס האדישים למצוקות הנערות בסין באה דווקא להדגיש את הבעייה ולא לטשטש אותה.

  12. שלי, לגידי הגיב:

    במאמר "הדמדומים" של גדעון לוי בהארץ מצאתי דווקא נקודה מעניינת. השהידית הפוטנציאלית המתוארת באהדה בכתבה שלו סיפרה שהתכוונה להתפוצץ בישראל, אבל עכשיו זה הרבה יותר קשה לעשות את זה בגלל גדר ההפרדה. גדר זה דבר מכוער בעקרון, והלוואי והיינו חיים בעולם ללא גדרות, כאן ובכלל. אבל אם גדר ההפרדה מצליחה לצמצם משמעותית פיגועי התאבדות, מה טוב. נכון, שהיה צריך להקים אותה במינימום פגיעה בתושבים הפלסטינים, ולא כמו שנעשה. אבל בין לא להקים אותה כלל לבין להקים אותה כמו שהוקמה, מעדיפה את האופציה האחרונה.

  13. עופר כסיף הגיב:

    לחיים,

    הייתי מאד שמח לו היית מקדיש את טורך הבא (או לפחות חלק ממנו) ל"כסאח" על ההתלהמות הדוחה (והלא מפתיעה) של דן מרגלית כנגד איש תקשורת אותו לא ציינת ואשר ראוי להרבה מילות עידוד, הרי הוא עקיבא אלדר.

  14. אגוזי, תל-אביב הגיב:

    אני רוצה לראות אם תפרסמו את תגובתי (כי הרי אתם מגדולי הצנזורים, זה ברור כבר לרבים, לא רק לי, והשפעתכם לכן אפסית). אשתמש לכן רק במילים שבהן משתמש ומטיח כותב ה"מאמר" הזה, וכבר נאמר הפוסל במומו פוסל.
    ובכן, אדון יקר: אתה בעצמך עורך הסתערות פאשיסטית … בסגנון נבזי ובטון היסטרי ומלא שנאה כלפי טובי הישראלים… אתה צדקן, מתחסד ודמגוג… וגם אני חש תיעוב ובחילה כלפיך… אתה שייך לצד הרוע… ולמזלנו אינך בצד המנצח…

  15. גיא לאגוזי הגיב:

    אני אתעלם מהטענות המגוחכות שלך על צנזורה או להתקפה שלך (יש גם נימוק כלשהו לדברים או רק דברי נאצה?!) ורק אשאל אותך אם תוכל בטובך להסביר לי איפה בסכסוך הישראלי-פלסטיני אתה מוצא "צד מנצח" כדבריך? מי מנצח בדיוק? אני לצערי רק רואה (וגם חש על בשרי) איך כ-ו-ל-נ-ו מפסידים, שמאלנים, ימנים,ערבים ,יהודים- כולם מפסידים מהסכסוך הזה.

  16. חיים-ברעם הגיב:

    כפי שנאמר בטור, לאו דווקא בסדר הזה, הרי שיש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש כובשים ויש נכבשים, יש אלימות של חלשים ויש אלימות של ממסד דכאני. זהו פחות או יותר המסר. היתר, צא ולמד.

  17. גדעון לוי הפך את תיעוד הזוועות ללחם חוקו הגיב:

    למען האמת גדעון לוי לא עושה לי כלום,

    וגם לא אתה חיים…

    אם היה לכם קצת יותר רחמנות גם כלפי העם שלכם, אולי הייתם מצליחים יותר.

    חשבו למי אתם רוצים להגיע. את אילן פפה וריינהרט לא צריך לשכנע.

  18. חיים ברעם הגיב:

    אם דיווחיו האחרונים של גדעון לוי על התינוקות שנטחנו בעזה על ידי חיל האוויר אינן מזיזות לך, אז איך אתה רוצה ש"אגיע" אליך?
    המניע העיקרי שלי הוא "רחמנות" כלפי העם שלי וכלפי הצד השני. תעבור על הטורים ותיווכח. זה מצחיק אותי שמי שרוצה למנוע שפיכות דמים נחשב למנוכר לעמו, ומי שמוביל למלחמה אחרי מלחמה נחשב לפטריוט גדול.

הגיבו לגידי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים