הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביולי, 2006 8 תגובות

קאלי, העיר השנייה בגודלה בקולומביה, ידועה בעיקר בזכות מוזיקת הסלסה וקרטל הסמים. זאת עיר קשה, ענייה להחריד, מסוכנת. שיחות יומיום נסבות סביב ניסיונות השוד האחרונים שעברו המסובים, לעתים קרובות לאור יום ברחובות ראשיים. עם זאת, הרחובות במרכז העיר (שלא לדבר על האוניברסיטה) מלאים בגרפיטי ססגוני וחתרני שמתווכח בתעוזה עם התערובת הקטלנית של פוליטיקה אוטוריטרית, פארא-מיליטריזם ופשיעה שמדכאת את תושבי העיר. השמאל ההטרוגני בעיר משחרר אמנות, מוזיקה, ביגוד, תוכניות רדיו ומגזינים בשפע. בשיחה המובאת כאן עם שתי פעילות פמיניסטיות אנטי-מיליטריסטיות ומהפכניות, ניסיתי לברר את שורשיה ועיקריה של ההתנגדות הזאת, בין היתר מתוך עניין בבעיות המשותפות לשמאל בקולומביה ובישראל (ובהבדלים הניכרים ביניהן). אין זה ראיון במובן הרגיל של המלה, אלא ניסיון לפתוח בדו-שיח בין שותפים ושותפות למאבק.

קרולינה נרבאס מרטינס עובדת בעמותת "המרכז לפעולה אינטגרלית למען נשים". היא פעילה במרחבים פמיניסטיים רבים, ביניהם רשת הנשים הלאומית וקבוצת נשים למען שלום, והשתתפה בקולקטיב המכין ומשדר תכנית רדיו פמיניסטית. היא חלק מקבוצה העומדת להוציא לאור עיתון בשם "התססה פמיניסטית".


סנדרה פיידראיטה עובדת עם ילדי רחוב במסגרת פרויקט ממשלתי. היא פעילה בקבוצה המייצרת "מותג" של בגדים שמעבר להיותו עסק כלכלי, מביע עמדה נגד האלימות היומיומית בחברה. משתתפת גם בקולקטיב של סרבני וסרבניות מצפון שמהווה חלק מהאסיפה הלאומית של סרבני/ות המצפון בקולומביה, ומשתדל לשפוך אור על המיליטריזציה של חיי היומיום. היא חלק מאותו קולקטיב רדיו, ויחד עם חברות אחרות יוצרת "התערבות ויזואלית" (גרפיטי) בסטנסיל.


מ"ק: מה הוא פמיניזם בעבורכן? איך הוא בא לידי ביטוי בחיי היומיום?


סנדרה: בשבילי הפמיניזם הוא פרויקט חיים, משהו עמוק שמאפשר לי להיות מאד ביקורתית כלפי כל מה שקורה סביבי, בחיי היומיום. זה משהו שאני עושה כל הזמן, כחלק מפוליטיקה שמזמינה לחשיבה מחודשת. כאן אנחנו עדיין בתחילת ההתפתחות; עדיין חסר גרעין שיוכל "לנצח" במאבק – אבל גם כך הפמיניזם מאפשר לתפוס את המצב הכה-חלש של זכויות האישה בקולומביה.


מ"ק: תוכלי לתת דוגמא קונקרטית?


סנדרה: לפני שבועיים הלכתי לאכול בדוכן רחוב עם חברה. בקרבת מקום עמדה בחורה עם גופיית מחוך חושפנית. הגיעו לדוכן שלושה גברים כדי לאכול. אחד מהם התחיל ללכלך על הבחורה (שלא הייתה במרחק שמיעה), לקרוא לה זונה ולהעליב אותה. הוא דיבר ככה עם החברים שלו אולי רבע שעה, וכולם שתקו עד שאני לא יכולתי יותר. אמרתי לו שהוא כנראה מאד מבולבל. הוא מייד התחיל לצעוק ולהתנהג באלימות: "מה הבעיה שלך? מה את בכלל עושה ברחוב בשעה כזו?" בכזו קלות הוא הרשה לעצמו להטיל ספק בכל החיים שלי.


הוא הלך ונהיה יותר אלים ופחדתי. מה שהפריע לי יותר מכל זה שבעלת הדוכן, דוניה מרטה, עמדה לצדו. הפמיניזם שלי מאפשר לי לעמוד לצדה של האישה שהועלבה באלימות כזאת, ואני מבינה למה דוניה מרטה לא הצטרפה אליי. ההיסטוריה התרבותית שלה מלמדת אותה ש"ככה זה"; לי היא אמרה: "אל תתווכחי אנחנו לא יכולות לשנות את העולם". הפמיניזם מאפשר לי ליצור יחד אתה חשיבה חדשה, ואני הולכת לעשות את זה. ניסיתי כבר פעם אחת ולא הצלחתי, אבל אני אנסה שוב. זה התהליך הפוליטי והאישי.


קרולינה: בשבילי הפמיניזם הוא השקפת עולם שבאה לידי ביטוי בפעולה.


הישרדות, הבנה של יחסים חברתיים כמו אהבה ומיניות, דרכים שבהן אני מגיבה לדיכוי נשים ולדיכוי שלי. מה שמרתק בפמיניזם זה המבט שלו על הקשר בין הציבורי והפרטי. אני קרובה מאד לחשיבה האקו-פמיניסטית ולזרם הפמיניזם התרבותי (פמיניזם של השוני). האהבה שלי לאקו-פמיניזם בין היתר נובעת מכך שזוהי מחשבה שהתפתחה באמריקה הלטינית, למשל אצל הסופרת הברזילאית איבון גבארה. האקו-פמיניזם מחפש את ביטוייו של דיכוי הנשים בניצול ובהרס של הטבע.


הפמיניזם של השוני חשוב לי בגלל שהוא מכיר ברב-גוניות של נשים. הוא מגיב לפמיניזם של הגל השני, שייצג בעיקר נשים לבנות והטרוסקסואליות בנות המעמד הבינוני. מתוך השיטה שבה אנחנו חיות, זהו כלי שמאפשר להטיל ספק בנכסי צאן ברזל כמו ערך השוויון, שלעתים קרובות משמעו הוא ניסיון להומוגניזציה, להצבת הגבר כמודל עבור האישה, הפוליטיקה והמהפכה של הגברים כמודל לפוליטיקה ומהפכה שלנו. בעיתון, למשל, אנחנו מנסות להרחיב את הקהילה הנשית, ומכאן ההצעה להכרה עצמית. המוקד של העיתון הוא תודעה עצמית. הדרך היחידה למהפכה נמצאת מחוץ לצורות שלמדנו עד כה. האקו-פמיניזם, מצדו, העיר אותי לצורות שבהן המסחר מנכס לעצמו את הגוף שלנו, כמו באמצעות תחבושות היגייניות – הפתרון שמציעים לנו ל"דימום" החודשי שלנו.


מ"ק: מה הקשר שלכן לתנועת סרבנות המצפון? איך עיצב המצב בקולומביה את הסרבנות כאן?


סנדרה: כאן בקולומביה ההיסטוריה של סרבנות המצפון קצרה. לפני שלושים שנה, אף אחד לא דיבר על סרבנות. התחילה את התהליך הקהילה הליברטרית (אנרכיסטית). עוד בשנות השלושים אנרכיסט מפורסם בשם ביופילו פאנקלאסטה נכלא על סרבנות. אחרי מותו, בשנות השמונים, הקהילה האנרכיסטית הוציאה כתב-עת בשם "ביופילו" שדיבר בזכות הסירוב על אף שהיה מקורב לשמאל החמוש (תנועות הגרילה – מ"ק). שנות השמונים ותחילת התשעים היו קשות מאד לשמאל. פעילים רבים נרצחו, מה שכמובן לא עזר לרכך את עמדת השמאל בנושא האלימות. בנוסף, בעולם השלישי, וקולומביה בכלל זה, הפרדיגמות הנוקשות שיש לפעילות מסבכות מאד את אפשרות השינוי. אם אתה לא תאום אמה גולדמן, אתה לא אנרכיסט; אם את לא הולכת לכלא, את לא ראויה להיקרא "סרבנית". עבורנו יש דרכים רבות לסרב. הפמיניזם הוא סירוב. אנחנו מסרבות יום-יום.


מ"ק: אתן מגדירות את עצמכן כפציפיסטיות?


סנדרה: אין לי עמדה מגובשת בעניין. באסיפה הלאומית אנחנו עובדים הרבה סביב הנושא הזה ודנים בו, על אף שהאסיפה אינה מוגדרת כפציפיסטית. אני לא פציפיסטית, ועם זאת אני קרובה מאד לאי-אלימות, הגישה המבקשת תגובה אינטליגנטית לאלימות, ולפעולה ישירה לא-אלימה. ברמה הפרקטית אני מתנגדת לכל הצבאות (הכוונה לצבא המדינה, אך גם לתנועות הגרילה ולקבוצות הפארא-מיליטרים הימניות-קיצוניות – מ"ק).


קרולינה: בעיניי, בהקשר של מלחמה כמו בקולומביה הפציפיזם הוא עמדה מהפכנית. אי-אפשר להסביר את האלימות בקולומביה אך ורק כפונקציה של הגרילה, הפארא והצבא. לאלימות כאן יש אפיקים רבים. אנחנו חיים יום-יום עם אלימות. הערים אלימות מאד, אנשים נשדדים יום יום, והמרחב הציבורי רחוק מלהיות בשליטת הציבור. בהקשר כזה, פציפיזם שמגובה בפעולה הוא עמדה מהפכנית. זה שאני פציפיסטית לא אומר שאני לא מגיבה לאלימות, אלא שאני מגיבה בכלים אחרים. זאת אינטואיציה חשובה.


מ"ק: איך אתן מנתחות את תפקידן של תנועות הגרילה בקולומביה? האם הן כוחות מתקדמים של השמאל או שהן מהוות אויב באותה מידה כמו המדינה והפארא-מיליטריזם?


סנדרה: בתחילת דרכן, הגרילות היו צבאות של השמאל הקולומביאני, עם השפעה על הפוליטיקה הלאומית. היום הן לא מספקות מידע רב על הפעולות שלהן, ולא מביעות עמדה בדיון הפוליטי היומיומי. במערכת הבחירות האחרונה הן לא הביעו עמדה, אך מצד שני הורידו מאד את רמת הפעילות בהשוואה למערכות בחירות אחרות. ייתכן מאד שיש לכך קשר עם העובדה שבפעם הראשונה זה שנים רבות היה מועמד שמאל משמעותי. עם זאת, הגרילות הולכות ותופסות תפקיד יותר פונקציונלי במערכת. קל יותר מבחינתן להמשיך להילחם מאשר לעשות שלום. ייתכן מאד שאם הן היו מחליטות להניח את נשקן, השמאל ככלל היה מרוויח. אך ההיסטוריה של קולומביה מלמדת שלוחמים שמניחים את נשקם – נרצחים. כך היה עם תנועת ה-19 באפריל שחתמה על הסכם שלום בשנות התשעים, ושרידיה נמצאים היום ב"קוטב הדמוקרטי האלטרנטיבי". זה המצב, והוא מקשה מאוד על דה-מוביליזציה של הגרילה.


קרולינה: הגרילות אכן התחילו כצבאות של השמאל עם מחויבות לעם. הפאר"ק ("הכוחות המזוינים של המהפכה הקולומביאנית", הגרילה הגדולה ביותר – מ"ק) דרשו בתחילת שנות השבעים רפורמה אגררית. לפני שלוש שנים הם הודיעו שתוך עשר שנים הם עומדים לעשות מהפכה בקולומביה. מצד שני, אני משוכנעת שהלוגיקה של המלחמה גוררת בהכרח את הפרת זכויותיו של העם.


היום, אי לכך, העם משוכנע שהגרילות הן כוחות רצחניים ומאוסים. אזרחים רבים מתו מידיהן; נדמה שכל אחד הוא מטרה לגיטימית. איכרים נרצחים בהמוניהם בלי שייקחו בכלל צד בסכסוך, אך ורק בגלל שהם חיים באזורי מלחמה. שוב, אני משוכנעת שזה ההגיון הבלתי-נמנע של המלחמה. כולם רומסים את זכויות האדם. ההיגיון של תגובה וההתגוננות מקריב את הכל למען המטרה. בשם המלחמה ברודנות, מותר להקריב כל אדם.


סנדרה: יש לי ביקורת קשה על כך שהגרילה אינה נוקטת עמדה בנושא שלושת מיליוני העקורים, שהרי העקירה של איכרים מעל אדמתם היא תוצאה ישירה של המאבק המזוין. במקרים רבים האיכרים נאלצים להגר מעל הקרקע ולעבור לחיים של אבטלה ועוני בעיר כתוצאה מהסכסוך. זה קורה ככה: מגיעה קבוצה של פארא-מיליטרים לכפר, לוקחת בכוח מזון ותרופות, ומגייסת נערים בכוח. אחר-כך באה הגרילה, עורכת חקירות ומענישה "משתפי פעולה". חוזרים הפארא, מאיימים ורוצחים. וחוזר חלילה עד שלאיכרים נמאס והם עוברים לחיים של עוני מרוד בעיר. כביכול המלחמה היא למען האיכרים, אבל היא חושפת את האיכרים לסכנה הזאת.


מ"ק: בולט מאד לעין הקשר בין סמים ופוליטיקה בקולומביה. שמתי לב שבשמאל הצעיר כאן מחייבים באופן פעיל את תרבות הסמים. יש קשר?


קרולינה: "המאבק בסמים" הוא הצידוק. העיקרי לפלישה הצבאית והכלכלית (של ארה"ב – מ"ק) לקולומביה. כך מצדיק הנשיא את ההוצאות הצבאיות העצומות והפעולות להשמדת יבולי הסמים. מטוסי הריסוס, יחד עם הרעל שהם מפזרים – שאינו מותר לשימוש במערב – הכל מיובא מארה"ב. הצמחים שהם מרססים אינם "סמים"; צריך תהליך תעשייתי כדי להוציא מהקוקה – שיש לה שימושים רבים – את הסם. 90% מהכסף שנכנס לקולומביה קשור למאבק בסמים, ולבריאות וחינוך אין תקציב. יש בשמאל דיון על העמדה שלנו כלפי צריכת סמים. יש מי שתומך במאבק ללגליזציה; מי ששולל את המדינה באופן גורף יותר טוען שאנחנו לא צריכים לדרוש כלום ממנה, אלא רק לעבור לייצור אוטונומי יותר ולגדל לבד. הסיבה לכך היא שכאשר אנחנו קונים סמים ברחוב, אנחנו תומכים בפועל ברשת הסחר המנצלת איכרים ומנשלת אותם מאדמתם. פועלות רבות מנוצלות בזיקוק הקוק, למשל.


סנדרה: הפוליטיזציה של השימוש בסמים היא דבר חדש. כשאני הגעתי לפעילות כבת-עשרה הייתה סטיגמה מלווה לשימוש. במקרה הרע שללו את השימוש באופן גורף ובמקרה הטוב התעלמו ממנו. היום זה שונה.


במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות קולומביה (מאי 2006) התלכד השמאל בפעם הראשונה זה זמן רב סביב המועמד קרלוס גביריה, במסגרת "הקוטב הדמוקרטי האלטרנטיבי".הנשיא המכהן, אלברו אוריבה, ניצח ברוב גדול (אם כי אחוז ההצבעה היה נמוך מאד). גביריה זכה ל-27% מהקולות.


מ"ק: מה דעתכן על מסע הבחירות של גביריה? הישג או כישלון?


קרולינה: בהחלט הישג. צריך להבין שבמשך שנים רבות השמאל פשוט נעלם מהנוף הפוליטי בקולומביה, על אף שההתנגדות למשטר גדולה מאד. בבחירות האחרונות ההתנגדות הזאת סוף סוף באה לידי ביטוי והתגברה על הדה-לגיטימציה שעבר השמאל פה בעשור האחרון, שבו "שמאל" הפך לשם נרדף ל"טרוריסט" ו"סוחר סמים". זהו רגע משמעותי עבור החלק של השמאל שהחליט להשתתף במערכת.


מ"ק: במדינות המערב יש תופעה מוכרת של קואופטציה, שבה תנועות חברתיות "נקנות" על ידי המערכת האלקטורלית ומאבדות את הפוטנציאל המהפכני שלהן. אתן חושבות שיש סכנה כזו כאן?


קרולינה: השמאל הקולומביאני מעולם לא נקנה – הוא הושמד. זה האיום שעומד מול עינינו, וזו סיבה אחת שהרבה אנשים מהשמאל הרדיקלי הצביעו לגביריה, ואני ביניהם. הרבה שנים לא הצבעתי, אבל הפעם כן, על אף שידעתי שלא ננצח. אני לא תופסת את המדינה כשדה פעולה לגיטימי; אני לא שייכת ל"קוטב" ולא עשיתי תעמולת בחירות לגביריה, אך אין ספק שההצבעה הזאת הייתה חשובה ונכונה, בעיקר כהצהרה של התנגדות להיגיון האוריביסטי.


מ"ק: לסיום, יש לכן מסר שהייתן רוצות להעביר לשמאל בישראל?


סנדרה: הייתי שמחה לדעת יותר על הסרבנות בישראל ולהכיר עוד סרבניות וסרבנים. אני מאמניה שיש לנו מכנה משותף רחב, והידיעה שיש בישראל תנועה מחזקת אותנו. מעניין אותי ללמוד על הכלים, המשפטיים והאחרים, שבהם נעזרים סרבנים וסרבניות בישראל. כדאי שנחשוב עוד על אך אפשר לפעול יחד ברמה הבין-לאומית.


קרולינה: אני לא מאמינה בגבולות. הגבול היחיד שצריך להגן עליו הוא הגבול של האנושיות – הוא נתון לאיום מתמיד. כל הגבולות בין מדינות הם כלים של שליטה ודיכוי, שקרים. אני לא מאמינה בהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אנרכיסט נגד הגדר הגיב:

    כל הכבוד לקרולינה, שאומרת חד וחלק "כל הגבולות בין מדינות הם כלים של שליטה ודיכוי, שקרים."

    זה הזמן לפרק את כל הגדרות האלו, כאן ובכל מקום — באירופה, אפריקה, אמריקה, וכן גם באסיה.

  2. ירון הגיב:

    וחוץ מזה קאלי היא אחלה מקום תוסס ויפה עם אנשים לבבייםנשים יפות ומוסיקה מצוינת

  3. סער הגיב:

    סירבתי לשרת בעבר בשטחים ובלבנון, אך זה לא אומר שאני מתנגד לפעילות לגיטימית נגד אוייבים, גם אם הם ערבים.

  4. נירית, לירון הגיב:

    ירון: "קאלי היא אחלה מקום… עם נשים יפות"

    איזו מין התבטאות סקסיסטית ומייל זובינסטית?

    האם לשלוח תגובות "מאזנות" המדברות על הגברים בעיר כזו או אחרת או נתוניהם?

  5. מיה הגיב:

    אח… קאלי, קאלי…

    איזה גברים לטיניים אמיתיים יש שם, לא כמו החנונים השמאלניים…

    אוף… למה אני עוד פעם לא שם?

  6. שירה הגיב:

    מאמר מחמם את הלב בגלל "המיליטריזם ההומני" שלו. זה השילוב היפה מכל: הומניזם משולב עם כבוד עצמי ואומץ לב (בניגוד לזה של אראסמוס מרוטרדם למשל, שהיה הומניזם פחדני יותר (ולכן גם לדעתי, "מצומצם"…). אופי כזה הוא גם תשובה ניצחת לימין בישראל שחושב שהאומץ הוא נחלתו הבלעדית ואנחנו, לעומת זאת, רק עסוקים בללקק לערבים…

    אגב, איזה ביטוי יפה זה "האומץ לסרב".. הצלחתי להבין אותו לעומק רק לפני כמה חודשים…

  7. יפה (וגם א.) הגיב:

    מאמר מקסים. התגובות קצת פחות…

  8. חיה וילדע-וייסגל הגיב:

    אהבתי את התגובה של מיה, שהיא "קונטרה" (כך אני מניחה) לתגובות הגבריות-שוביניסטיות המקובלות. אוח… תנו לי גבר לטיני אחד, ולא 6 חנונים של הגדה השמאלית.

הגיבו לאנרכיסט נגד הגדר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים