הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 באוגוסט, 2006 23 תגובות

לפני שבועיים וקצת, אחרי ההפגנה הראשונה הגדולה נגד המלחמה בלבנון, חברי האנרכיסטים חזרו נלהבים ומלאי מורל. שמעתי לא אחת מפי מכריי ש"זו היתה ההפגנה הטובה ביותר בה השתתפתי אי פעם!". מה שהפך את ההפגנה הזאת לכל כך מתגמלת עבור חבריי, היתה העובדה שההפגנה היתה מחזה אנרכיסטי צוהל, יותר מאשר הפגנה נגד המלחמה.

לא השתתפתי בהפגנה הטובה ביותר בחייהם של חבריי, אבל בשבוע שאחרי, כבר התייצבתי בכיכר רבין, לצעדה מהכיכר עד לרחוב דיזינגוף. ברחבת הכיכר המפגינים צוידו בסרטים ורודים שיכולים להיקשר לזרועות, ולאיברי הגוף השונים, לפי בחירת האנרכיסט לובש הוורוד. וכך יצאנו במחולות לצעדה. כמות המפגינים היתה מרשימה, אבל המסר האנרכיסטי, מהמקום בו אני עמדתי, טישטש את רוב המסרים האחרים.


ההפגנה היתה הזדמנות טובה עבור כתבים לענייני חוץ וביטחון, לטעום קצת ממנת חלקם של כתבים לענייני בידור ותרבות. האנרכיסטים (וכל מי שנסחף בזרם גם אם לא ממש מזדהה, או יודע מה היא התיאוריה האנרכיסטית) רקדו, צהלו וקפצו באוויר, הקימו "בלוק-שחור" אנושי, ונופפו בזרועותיהם עטורות הסרטים. המצלמות תקתקו, האנרכיסטים המשיכו בשלהם, וכמעט נעלמה מן העין העובדה שמאחורי ולפני הגוש הוורוד, צועדים בנחישות מפגינים רבים נוספים המתנגדים למלחמה בלבנון, שאינם יוצאים בריקודים ובמחולות.


ולמה כל זה מעורר בי תרעומת? ההפגנה הזאת לא התקיימה על מנת להזכיר לתקשורת שבארץ קיים קומץ אנרכיסטים נלהבים אך אדוקים בדתם. זו קריאה דחופה נגד המלחמה המתקיימת בימים אלו בלבנון, היא תגובה ישירה למוות של עשרות אזרחים ישראלים ואף יותר מעשרות אזרחים לבנונים. תפקידה לאותת על עוול. אין לי ספק שהאנרכיסטים שנכחו בהפגנה, כולם מתנגדים בלב שלם למלחמה, אך מבעד למחולות, המסר נגד המלחמה מטשטש.


התנועה נגד המלחמה (כן, יש חיה כזאת, והיא גדלה, ככל שהימים נוקפים), מוצגת בתקשורת בימים אלו כחיידק אזוטרי, אם היא זוכה להתייחסות בכלל. הקונסנזוס סביב המלחמה, כפי שהוא מוצג בתקשורת הישראלית, מוצג כחובק-כל, באופן כמעט מייאש. לכן, טבעי רק בעיני הציבור שמי שמתנגד למלחמה הזאת הוא או מטורף, או מחזיק באידיאולוגיה קיקיונית במידה שאפילו אינה משתרבבת לשיח.


אני לא חושבת שהאידיאולוגיה האנרכיסטית קיקיונית, אני כשלעצמי לא אנרכיסטית אבל חושבת שאפשר וניתן להחדיר "יישומים אנרכיסטים" לכל תרבות פוליטית, בלי להפוך אותה מהיסוד. אני לא תומכת בפירוק המדינה, אבל מייחלת לכך שהיא תהיה מבוזרת יותר. אני חושבת שהמיצגים האנרכיסטים עושים שירות דוב הן להתנגדות למלחמה, והן לאידיאולוגיה/תיאוריה האנרכיסטית כשלעצמה. המסר האנרכיסטי, כפי שהוא מיוצג אינו מבטא אידיאולוגיה ברורה. הוא מאשש את כל הדעות הלא-מבוססות בציבור הרחב שאינו יודע דבר וחצי דבר על התיאוריה האנרכיסטית, כמו ייחוס תכונות של תוהו-ובוהו ובלגן. העדר ההירארכיה שמבקשים לשדר האנרכיסטים, מתרגם לאי-סדר אידיאולוגי ולאי בהירות לגבי המסר.


לא הייתי בסביבה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, אבל מאיך שהמחאה מצטיירת בזכרון הלאומי (או הלא-לאומי, לבחירתכם), נראה כי מה שהפך את המחאה לכל-כך חזקה, וממלאת כיכרות, היתה העובדה שאף אחד לא ניכס אותה לעצמו. זו היתה מחאה חובקת כל, או לפחות חובקת כל בכך שהיא עוררה לפעילות גם כאלה שאינם משתייכים לחוג "האקטיביסטים" הצפוף של השמאל.


אני לא תולה רק ב"זעקה האנרכיסטית" את האשם לצמצום שורות ההתנגדות למלחמה. קשה מאוד להתנגד למלחמה בימים אלו כי זה כל כך נגד ה"אינטרס הלאומי", כפי שהוא מוצג בתקשורת הישראלית. אבל כנגד הגמגום וההתקרנפות של התקשורת, התגובה של תנועת המחאה לא צריכה להוות תמריץ לצמצום השורות.


לא ברור כמה זמן עוד הולכת להימשך המלחמה הזאת. אבל חשוב להבהיר שלתנועת המחאה יש מסר ברור וצלול: המלחמה הזאת מעוררת התנגדות, לא כי "כל המלחמות רעות", כפי שמצטייר ברופסות, אלא כי אנחנו מגיבים לאירועים קונקרטיים שמתקיימים בכאן ובעכשיו של מדינת ישראל, צריך להתייחס להשלכות החמורות שעלולות להיות למלחמה הזאת – בעיה הומניטארית רחבת היקף של פליטים לבנונים, פגיעה אנושה במעמדה של ישראל בעולם (אחרי הגשמת האינטרסים האמריקנים), עוול היסטורי, שיהיה כרוך באיוש מחודש של רצועת הביטחון. כל הדברים הללו עלולים לקרות כאן ועכשיו, והקריאה נגדם צריכה להיות צלולה וברורה.


אפשר וצריך למחות בצורה יצירתית, ובאופן רענן, כי המלחמה הזאת אכן מקוממת ומעוררת לפעילות, אבל זה לא הזמן למחולות אנרכיסטים…

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. חגי הגיב:

    תודה לאל שמישהו שם סוף סוף שם לב לזה…

    לפני כמה ימים כתבתי בתגובה למאמר פה שמה שמפריע לי להצטרף למחאה הזו זו העובדה שההפגנות האלה לא מתמקדות במסר ברור אלא מוסיפות עוד מסרים לא רלוונטים שתופסים את תשומת הלב. כשראיתי את ההפגנה הזו ברחוב לא ראיתי הפגנה נגד המלחמה בלבנון, ראיתי חבורת ילדים אנרכיסטים שמתלהבים מההזדמנות לעשות קצת רעש. אני מניח שאני לא הייתי היחיד ששם לב לזה.

    חבל – יש במאבק שלכם נקודות צודקות. צריך להתמקד בהן, אם אתם רוצים אי פעם שמישהו יקח אתכם ברצינות.

  2. החבר י’ הגיב:

    אני מזהה בסגנון המחאה האנרכיסטי שהתפתח לאחרונה – הכולל עוד שלל סיסמאות מגוחכות ומגחכות ("דן חלוץ, אל תדאג, עוד נראה אותך בדראג") – צלילה אל תוך מסלול הייאוש. נראה פעמים רבות שהאנרכיסטיות והאנרכיסטים במובנים רבים וויתרו על שינוי תודעתי משמעותי בציבור ולמעשה הם מיואשים ממנו לחלוטין. עם הייאוש הזה יש להתווכח.
    חשוב לראות כי יש גם אחרים המתעקשים לדבר באופן ברור – באופן המאפשר הבנה של המסר – באופן החותר לרכישת הזדהות ואהדה – וזאת מבלי למתן את המסר – הם נושאי בשורת התקווה הלוהבת.

  3. דניאלי הגיב:

    מה פשר הביטוי "כאן ועכשיו" המופיע פעמיים בפסקה האחרונה?
    ביטוי זה אינו אומר דבר, ותפקידו רק לעורר אצל הקוראים "רושם" על "נחרצותו" של הכותב/ת.
    אין צורך בביטוי זה, שהוא פשוט ריק מתוכן, ונמאס לראותו בכל מאמר שני שאתה קורא (ואולי אף קשה למצוא היום מאמר שלא מופיע בו ביטוי מעצבן זה).

  4. יסמין סיון הגיב:

    לדעתי זכותו של כל אחד למחות בדרכו. אני היתי באותה הפגנה וראיתי דברים אחרים לגמרי.
    אם את לא מזדהה,יכולת פשוט לצעוד במקום אחר, יש מספיק מקום לכולם.

    חגי, כשיהיה לך באמת חשוב למחות נגד המלחמה הזו (אם היא תמשך עוד כמה שבועות השלב הזה בטח יגיע) לא נראה לי שיהיה לך אכפת גם להצטרף להפגנה שחלק מהמפגינים בה בוחרים להפגין בדרך אחרת (יצירתית ורעננה כמו שציינת)

  5. אור הגיב:

    אני חושב שהביקורת במאמר קצת מוגזמת: המסר האנרכיסטי לא "השתלט" על ההפגנה ההיא וגם לא על הסיקור התקשורתי שלה. וברור שכל קבוצה שמגיעה להביעה מחאה מביאה איתה את המטען האידאולוגי שלה.

    אבל אני חושב שהאנרכיסטים כן צריכים להקדיש מחשבה לכך שבאיזשהו מקום הם הפכו לצוות הווי ובידור של הפגנות השמאל.

    עניין הסרטים הורודים היה לא ברור לי לחלוטין ביום שבת, וגם לא הריקודים והשירים – ילדים מתים בצפון ישראל ודרום לבנון, ובהפגנות נגד זה יוצאים במחולות? שאלתי לגבי זה כמה מהאנרכיסטים, ומלבד כמה דיבורים על סולידריות קווירית (מה הקשר?) לא ירדתי לסוף דעתם.

    אני שמח שפתחת את הנושא הזה.

  6. מבקש הסבר הגיב:

    כתבת שהיית רוצה לראות המדינה קצת יותר מבוזרת. ביבי עושה את זה נהדר. הוא מבזר את המדינה עד שבמקומות מסוימים היא כמעט איננה קימת מה שמאפשר לבעלי הון להכנס במקומה והם לא עושים את זה לשם שמים. זה מה שהתכוונת שיקרה?

  7. חוה לרמן הגיב:

    בין המתנגדים למלחמה באופן גורף מתחילתה הם האנרכיסטים .זה שהם מעבירים מסרים באופן יצירתי וצבעוני רק מוסיף למאבק מעורר ענין ושאלות ברחוב .ההשתלטות על ההפגנות ןנסיון לדחוק כל מי שלא שייך למפלגה היא זאת שצורמת .ועלולה להרחיק את מי שמלחמות השמאל זה לא העניין לשמו הם מגעים לפעולות.בהפגנות השמאל יש מקום לכולם .ואפשר ואפילו רצוי להצטרף למחולות אנרכיסטים ברמת -דוד רחובות תל אביב בילעין ובכל פעילות היזומה על ידם. אם יש משהו שטיפה מרענן אילו החברה האילה שמחויבים למאבק לא פחות מכל אחד מותיקי השמאל. מן הראוי להתיחס לתכנים והשאר זה עניין של טעם. אני אוהבת.

  8. ספידי הגיב:

    כן הגיע הזמן באמת שמישהו יכתוב כמה הנוכחות והמסרים האנרכיסטים מזיקים לכל תדמית השמאל. איטזה רושם זה יוצר על אנשים שהם רואים בהפגנות סיסמאות כגון: "התשובה לציונות מעבר לטבעונות", או "חופש לעמים לשחרר את הסוסים".

  9. חווה דעת הגיב:

    צריך לקחת בחשבון, שההפגנות האחרונות נפלו בזמן שבוע פעילויות ה’קוויראפשן’ המאורגנות על ידי תנועה הומו-לסבית ראדיקלית בין-לאומית בעלת ציביון אנרכיסטי. אולי זה מה שגרם להופעה הפרובוקטיבית וה"צבעונית" במיוחד של האנרכיסטים באותו ארוע.

  10. עדי לבני הגיב:

    לחווה לרמן

    אני מסכימה שהאנרכיסטים מוחאים בצורה צבעונית ומעוררת עניין, אבל הם שמים את דגש המקוריות שלהם על הצורה ןלא על התוכן. למתבונן מבחוץ, לא ברור לגמרי מה הם המסרים האנרכיסטים,ואיך בלוק שחור וסרטים ורודים קשורים למלחמה.
    עם כל הכבוד למקוריות, לא נראה לי שתגובה קרנבלית מתאימה להפגנה ביום אחרי שבו נהרגים עשרות אזרחים משני הצדדים, זה פשוט לא מצטייר כמשהו רציני. ואחרי שחכחתי בדעתי, אני שלמה לגמרי עם האימרה שלא כל מחאה צורת מחאה לגיטימית, או מתאימה.
    יתר על כן, כתבת שכל אחד "פועל לפי טעמו", אבל מכיוון שמחאה "צבעונית", כפי שכינית אותה, מאפילה במידה רבה, או לפחות תופסת מקום מרכזי באימפקט שההפגנה מעוררת, נראה לי שלא מדובר כאן על לפעול לפי הטעם האישי, אלא לעשות חושבים באשר למה משרת את מטרות ההפגנה ומה לא (כמובן שיש כאן עניין של מידתיות, לא צריך לרדד את המסר רק כדי להשמע, אבל כפי שאמרתי – הצורה היא לא המסר)

  11. ז’דנוב הגיב:

    פלוראליזם מפריע לכותבת הנכבדה. אולי גם ערבים ראוי שלא יופיעו כדי לא לקלקל את הרושם שיהודים מפגינים נגד המלחמה ואולי גם לא דגל המגל ופטיש שלא יווצר הרושם של חתרנות קומוניסטית.
    גברת נכבדה, האנרכיסטים אם לא ידעת נושאים בעול של המאבק האקטיבי נגד הכיבוש ונגד המלחמה מעל ומעבר לכל קבוצה אחרת בשמאל. אז קצת צניעות לא יזיק למי שהופיעה פעם אחת להפגנה בתל אביב

  12. אור חורב הגיב:

    "דן חלוץ, אל תדאג, עוד נראה אותך בדראג"???
    מעולה!! :))
    ממש צחקתי! באיזו הפגנה זה היה? היכן??

    הייתי רוצה להא/עיר שתי הא/ערות:
    1. כמעט שהזדהיתי בפה מלא עם המגיב שסבר שקיים יאוש, והוא שמוב?ע באמצעות מ?פגני ה"חריגות" החיצוניים והלכאורה לא-רלוונטיים, אלא שלאחר דיאלוג עם עצמי הפנמתי שזה לא חייב להיות יאוש! אלא, פשוט מדובר באנשים שחיים את הלינק בין כל המאבקים בצורה כה הרמונית, טבעית ואמיתית, עד כי יציאה לרחוב עם מסרים הקוראים בו-בזמן נגד הפליית מזרחיים, למען שחרור מיעוטים מיניים ובעד זכויות בעלי חיים לא מרגישה עבורם כ"תוהו ובוהו אידיאולוגי", גם בעת שמלחמה חורכת בעורפם, אדרבא ונהפוך הוא, הם *אינם רואים עצמם מסוגלים* לחיות את ההפרדה, המלאכותית לשיטתם, בין המאבקים ועל כן הם לדעתי אנשים ישרי-דרך מאין כמותם, ואין זאת כדי לשפוט כרגע האם ריקוד צוהל הוא טוב או רע למחאה (אני מזכיר שהסרט שיער הוא כולו ריקודים ושירים, חלקם עליזים).
    2. הלוואי שלא הייתי צריך לכתוב את זה: כל כך הרבה עוסקים בהתדיינות מעל הבמות השונות סביב השאלה המהותית כביכול – איך יכול השמאל להעצים את קולו ונגישות מסריו לציבור – כאילו היתה זו בסך הכל סוגיה שיווקית, עניין טכני של אסטרטגיה פרסומית כושלת של ציבור ענק שלא מצליח לחדור את קיר הזכוכית אל הציבור שווה-הכוח שמעבר לו.. מתי תפנימו, עם כל הכאב, שאין פה שום בעיה בדרך העברת המסרים, אלא שפשוט השמאל בישראל של היום הוא קטן בצורה שלא היתה מעודה, ולכן אין מי שישפיע? שבניגוד לשנות החמישים-עד תחילת השמונים, תקופה שהתרפקות עליה יכולה להסב הרבה עונג, כבר לא קיימת למעשה במרחב שלנו נוכחות בעלת משקל של אנשים אכפתיים, הגונים, רודפי שלום ודמוקרטיים, בצורה שתיתן את הטון במערכות השונות על אופי חיינו?? מאחר שאני האחרון שחשוד בפסימיזם, אחזור ואומר רק שהכל ניתן לשינוי, בעבודה אמיצה וראיה למרחק, אלא שבסיטואציה הנוכחית של השמאל המלאכה המונחת לפניו איננה עיסוק בלהחליט עם-או-בלי סרטים ורודים כדרך לשינוע מסר, אלא ה?תרב?ות.
    ועל קצה המזלג, כהמחשה לכוונתי על דרך הניגוד, אמנה את מה שאני חווה בשני העשורים האחרונים כסיבות ותהליכים להיעלמותו של השמאל – לא מומלץ לבעלי לב חלש:
    * הגירה של קרוב למיליון יוצאי מדינות סלאביות, שאינם נראים, אינם משתתפים בשיח ואינם צועקים מולנו בהפגנות, אלא פשוט, אחת לארבע שנים, הולכים לקלפי ומצביעים ימין.
    * ריבוי טבעי גבוה יחסית של אוכלוסיות בעלות מקדמי-סיכון סוציולוגיים מוב?נים להצבעה ימנית – מזרחיים, דרוזים, חרדים ובנוסף יהודי אתיופיה שהופקרו לחיק צבא-הישועה המפד"לי.
    * מוות – במלחמות, פיגועים, מחלות גנטיות ותאונות דרכים, או פשוט ירידה מהארץ – שיעורם של כל אלה גבוה יחסית בקרב האזרחים המאיישים את השדרה המרכזית של החברה, שהם גם המתונים והמשכילים.
    * השחיקה האירוורסבילית ברעיון השיתופי שזרקה מאות תושבי קיבוצים ובניהם לזרועות הקפיטליזם
    ואפשר להמשיך. הכל טראגי. הכל ניתן להתמודדות.

    אורלינג

  13. החבר א’ הגיב:

    מטרתן של הפגנות היא לא רק להביע את מחאתם של המפגינים למצב הקיים, אלא גם סוג של אמירת "אנחנו פה! יש כאלה שמתנגדים למלחמה".

    במציאות של קונצנזוס לאומני רחב סביב המלחמה, אמירה אופוזיציונית כזו היא חשובה מאין כמוה. אבל עצם זה שאנחנו מוחים זה לא מספיק. חשובה לא רק עצם האמירה, כי אם גם תוכנה.

    תנועת המחאה נגד המלחמה צריכה להיות כזו המזמינה קבוצות ואישים חדשים, שעד כה נמנעו מפעילות מחאה, להצטרף אליה.

    בשביל לסיים את המלחמה הזו אנחנו זקוקים לפנסיונר שהצביע פרץ אבל כועס כי המלחמה מזכירה לו את 82′, לסטודנט שהצביע מרצ ולא מבין למה המלחמה הזאת טובה, לקיבוצניקית שפעילה ב"שלום עכשיו" וממש לא מאמינה לדברי האלופים הבטוחים בעצמם.

    לכל האנשים האלה, לכל הקבוצות האלה, אנחנו צריכים להציע מסר של שינוי, אופק של מדיניות ישראלית אחרת. המחאה צריכה להיות מובנת כשם שעליה להיות מבינה, רדיקלית כשם שעליה להיות פתוחה.

    התנועה נגד המלחמה תגדל ותתעצם — ערבים כיהודים, נשים כגברים, צעירים כמבוגרים — עד שתמלא כל הארץ אותם, כנחל יגאה בעת סער.

  14. ישראל פוטרמן הגיב:

    לבד מטעמה הרע של הכותבת לא הבנתי כלום.
    מתנגדי המלחמה, בודדים וקבוצות המשתתפים בהפגנות מפגינים בצורה האופיינית להם שמעבירה גם את המסרים הייחודיים שלהם. כך קבוצת נשים פמניסטיות, קומוניסטים, גוש שלום ואחרים וכך האנרכיסטים. לכל מי שמשתתף בהפגנות תופעה זו יותר מברורה מאליה, ובתנאי שהמסר העיקרי הוא המסר של ההפגנה, התנגדות למלחמה. מסר זה העבירו גם האנרכיסטים, אם לא יותר לפחות כמו האחרים (בעיני ראיתי ובאוזני שמעתי).
    אלא מה, אולי בהזדמנות חגיגית זו מצאה הכותבת הזדמנות נאותה לרמוס קבוצה "קטנה וקיקיונית".
    אז אל תתחבא מאחורי "הרחבת השורות להתנגדות למלחמה" המבצבצת בין השורות ואולי תכתוב מאמר "למה אני לא אוהבת אנרכיסטים". רק כדאי שתביא לנו נימוקים יותר משכנעים מאשר "ריקודים ומחולות" ופחות נמוכים מאשר "מוות של עשרות אזרחים ישראלים ואף יותר מעשרות אזרחים לבנונים".
    כדאי רק שתזכור כי האנרכיסטים עושים ימים כלילות (לא סתם לתפארת המליצה) במאבק נגד הכיבוש והמלחמה הרבה מעבר לגודלם "הקיקיוני".
    כדאי גם שתזכור כי אולי בשעה שרקחה את הגיגיה נפצע קשה בראשו אחד מפעילי הקבוצה בבילעין מירי של קלגס משמר הגבול ושני נפצע "קל" ברגלו

  15. לישראל פוטרמן הגיב:

    מי שנפצע קל ברגלו ביום שישי בבילעין הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, ולא אנרכיסט…

    איחולי בריאות לכל הפצועים, אדומים ושחורים כאחד.

  16. קשישה תמימה ובורה הגיב:

    אנרכיסטים יקרים, אשמח לקבל מידע על עיקרי רעיונותיכם, המודלים הפוליטיים והכלכליים שלכם וכו’ בתמצית או בקישורית. אני מאמינה שאני מייצגת ציבור גדול וחף מכל ידע בעניינכם.

  17. tortoise הגיב:

    אני מודה שעברו שנים רבות מאז ההפגנה האחרונה בה השתתפתי. אבל אותה ההפגנה מלפני שבועיים הזכירה לי למה.
    במקום קריאה נחושה נגד המלחמה תוך סולידריות עם מי שנפגע מהמלחמה, או אולי אפילו קריאה פשוטה למען חיי אדם, הייתה ההפגנה בליל של מפלגות וקבוצות פוליטיות, צבועות כל אחת בצבעה, סגורה כל אחת באג’נדה שלה עם קריאות לא רלוונטיות לעניין. הביקורת כמובן חלה על חלק מהקבוצות פחות ועל חלקן יותר, אך הבעיה בלטה לעין.
    הביקורת של עדי נכונה מאד. אבל יש להזכיר שהיא לא חלה רק על האנרכיסטים. היא חלה על רב הקבוצות שהשתתפו בהפגנה ונשארו מאוחדים תחת דגלם הבדלני.
    בטח יבינו אותי לא נכון, יחפשו בדברי דרישה לטשטוש המסר על חשבון הביטוי ה"צבעוני ומרענן" של הקבוצות השונות. אבל האם המסר לא היה אמור להיות הפסקת המלחמה?
    האם מטרת ההפגנה לא הייתה להפסיק את הלחימה?
    היה לי עצוב לראות שבמקום קריאה משותפת נגד המלחמה, מצעד ההפגנה הפך לבמה להצגת אידיאולוגיות סקטוריאליות, שעוררו אנטגוניזם לא רק בקרב הציבור הרחב, אלא גם בין הקבוצות השונות שהשתתפו בהפגנה.
    אני לא אומרת שצריך לטשטש את המסר. העניין אינו ריכוך הקריאה בסגנון יפה נפש של יורים ובוכים. אבל הפגנות אמורות, למיטב ידיעתי, לעורר סולידאריות ולהראות שיש קול אלטרנטיבי מוצק. וזה לא קורה כשכל קבוצה מבקשת רק להבליט את עצמה ולתפוס טרמפ פוליטי על גופות הנרצחים כדי להביע מסרים אחרים, יהיו אלו לאומיים (בל"ד), קומוניסטים (מק"י), ליברליים (מרץ) או אנרכיסטים.
    וכן, ברור לי שהכל קשור: ברור שהמלחמה הזו היא תוצאה של הערכים הישראליים המדכאים (או של ערכי הדיכוי והשליטה המאפיינים כל מדינה אם תרצו), של אינטרסים כלכליים של ארה"ב, של חוסר סובלנות גזענית, מגדרית וכו’. אבל המטרה של ההפגנות האחרונות הייתה אקוטית וקונקרטית: הפסקת המלחמה. לא תיקון עולמי גלובאלי. זה פשוט קטנוני להתעסק במסרים המייחדים כל קבוצה אל מול רצח שמתרחש מספר קילומטרים מאיתנו. על אחת כמה וכמה כשהצורה, כמו שקרה עם האנרכיסטים, באה על חשבון המסר. זה לא תורם לא להערכת הציבור, ולדעתי גם לא לגיבוש אלטרנטיבה יציבה שמוצאת עצמה מופרטת לאינספור קולות בודדים.

  18. יניב בן-חנן. הגיב:

    אני מעדיף שקבוצה שךל אנרכיסטים לבושי בגדים שחורים. המשתתפים בהפגנות השמאל. ישירו וירקדו, במקום לשבור חלונות ראווה של בתי-עסק וחנויות לאורך הרחוב שבו הם צועדים. אני חושב שכל עוד, הפעילות של המפגינים אינה אלימה. היא פעילות חיובית. אני משער שענידת הסרטים הוורודים על ידי קומץ המפגנים האנרכיסטים היה- לשם הזדהות עם הקהילה ההומו-לסבית. משום שהקהילה הזו מזוהה עם הצבע הזה.

    אני גם כן, רואה הגיון בכותרת מאמר זה ובמסר המרכזי שלו. המלחמה בלבנון, היא לא דבר משמח או חגיגי. אלא דבר קשה ורציני. ריקודים ושירים עליזים. אינם מתאימים למחאה נגדו. משום שדבר זה משול ל- לצחוק וקריאות "הידד". בזמן הלוויה.

    בסופו של דבר, גם אני חושב ש- כל אחד מפגין לפי טעמו. כך זה היה גם בהפגנות השמאל האחרות. אשר התרחשו בשנים האחרונות. באילו שבהן אני נכחתי, האנרכסיטים, תמיד יצרו אי אילו פרובוקצית. רק כדי בשביל לעצבן. כאשר הם צעקו: "ציונות היא גזענות". במהלך שירת ההמנון הלאומי- "התקווה". כעסתי עליהם וכמעט שהרבצתי לאחד מהם. אני שמח שבסוף לא עשיתי זאת.

    תודה על המאמר.

    יניב בן חנן.
    ——-

  19. כבשה שחורה הגיב:

    אתחיל מהסוף – ליניב בן חנן:
    מדהימה אותי היכולת להעיד על עצמך מצד אחד שהתכוונת להרביץ לאנשים שלא אהבת את מה שאמרו בהפגנה, ומצד שני לרמוז שאם ה"אנרכיסטים" לא היו עסוקים בריקודים ברחובות היו פונים לפעילות אלימה. העובדה שמפגינות בהפגנות "שמאל" בארץ מותקפות באלימות משום שאמרו משהו שמישהי אחרת לא רוצה לשמוע, היא תעודת עניות לאותו שמאל.

    מחאה לא חייבת להיעשות תוך סבל כדי להיות יעילה. מי שמקדישה חלק נכבד מחיה לשינוי החברה בה היא חיה תוכל לעשות זאת בצורה טובה יותר אם תהנה תוך כדי כך.
    אם כל מטרת ההפגנה היא לעורר מודעות ברחוב ובין מקבלי ההחלטות לקיומן של מתנגדות למלחמה, ההפגנה יכולה לכלול מצעד אבל, ריקודים ברחוב או מסיבות טראנס המוניות. לומר שהדבר הנכון היחיד הוא לעמוד בפרצוף עצוב ולהגיד שמלחמה היא דבר רע? נו, באמת.

    ולנקודה המרכזית – חלק חשוב בשמאל האקטיביסטי בישראל מורכב מנשים (וגברים) שרואות את הקשר בין סוגים שונים של דיכוי, עוול ו"רוע".
    יש בערך צעד אחד בין רבות מהטענות המושמעות פה ובין הטיעונים המוכרים שכל מאבק שאינו קשור ישירות למלחמת המעמדות מפריע למהפכה.
    דיכוי נשים, דיכוי של קבוצות לא-הטרוסקסואליות, דיכוי של בעלי חיים, פגיעה בסביבה – לא יעלמו יום למחרת המהפכה האדומה. הם בטח לא ייעלמו אם תסרבו לדבר עליהם.
    סוגי הדיכוי קשורים זה לזה. זו לא תובנה לניסוח שלטים להפגנות. זו תובנה שהיא דרך חיים.
    הבחירה להיות חלק ממערכת היררכית, על הקודים שלה, השיח הוכחני שלה, הקונפורמיות שלה והקנאות שלה היא רעה גם כשהיא צבועה באדום.

    ממה הפחד הגדול? מנשים שמהפלגה לא אומרת להן מה לחשוב הבוקר? מנשים שרואות שהדיכוי שלהן הוא לא הערת שוליים של המהפכה? מנשים שלא מפחדות להנות מאקטיביזם?

    ואגב – תיאוריה קווירית זה ל-א "הזדהות עם הומואים ולסביות".

  20. יניב בן חנן. הגיב:

    בתגובה, לתגובתה של "כבשה שחורה":

    אין לי מושג מה היא ה- "התאוריה הקווירית". אני יודע ש-"קוויר" באנגלית זה כינוי ל"הומוסקסואל". אין לי בעיה, אם דרכים יצרתיות להבעת מחאה באופן פומבי. אני דווקא, די נהנתי לצפות בקרקס המהלך של קבוצת הפעילים והפעילות ה"אנרכיסטים". אני מתכוון ל- בנות שהלכו על קביים. לחבר’ה שהתלבשו באופן צבעוני ולאלו שניגנו בתזמורת של כלי נגינה מאולתרים. זה דווקא הוסיף צבע לדפוס החוזר על עצמו של הפגנות ה"שמאל" בישראל.

    כל זה טוב ויפה. אך יש דבר אחד של נעם לי. הרגשתי נפגע באופן קצת אישי. כאשר הפעילים והפעילות ה"אנרכיסטים". הפריעו לשירת ההמנון הלאומי- "התקווה". תוך כדי צעקות בנוסח: "ציונות היא גזענות". אין לי בעיה עם הסיסמה הנ"ל. אבל למה להפריע באמצע שירת ההמנון הלאומי. זה דבר מעצבן. אותי זה עיצבן. לכן כתבתי על כך מקודם. זה נראה לי עוד פעולה של משיכת תשומת לב. מצד ה"אנרכיסטים", כלפי המפגנים הנוספים המתונים יותר.

    בברכה.

    יניב.
    ——-

  21. יונתן ליבנה הגיב:

    לכבשה השחורה האלמונית –
    חותם על כל מילה שלך, מה שלא מפריע לי להשתייך למפלגה הקומוניסטית. מזמן אף אחד במפלגה לא אמר לי מה לחשוב – לא צריך להמציא אויבים כדי להגן על עמדותייך. מיותר גם לציין שאיחוד המאבקים (או במלים אחרות שוויון כלכלי, אזרחי וחברתי לכל בני הארץ הזו) נמצא בלב הפעילות שלנו, לצד המאבק הסביבתי, ככה שאנחנו גם לא צריכים הטפות מוסר בעניין הזה.
    עדי לבני שכתבה את המאמר אינה חלק מהמפלגה (לפחות לא בסניף כאן בירושלים), וספק אם היא צעדה שם בדגלים אדומים.
    למעשה, אנחנו סובלים מביקורת דומה לזו שאתם מקבלים. נטען, שהדגלים האדומים (והסיסמאות בערבית רחמנא לצלן) צובעים את ההפגנה כסהרורית ומבטלים את האפקטיביות שלה. בשתיים מן ההפגנות האחרונות נגד המלחמה התבקשו המפגינים במפורש שלא לשאת דגלים אדומים (ומצד שני – אמנם בעקבותיהם הושגה הפסקת האש המיוחלת, לכי תדעי, אולי הם צודקים 🙂 ).

  22. אני אומנם טבעוני הגיב:

    אבל יש כבשים מסוימות שאפשר ורצוי לשחוט.

  23. ניצן שחר הגיב:

    אני רואה חשיבות גדולה באי ההפרדה שבין המאבקים השונים. מובן שהכל קשור ולהכל יש מקום, ואני סומכת על האנרכיסיות שעושות את זה בצורה חכמה.

    ואולם מעבר לזה, מבחינת צורת המחאה, אני מרגישה שדרושה מחשבה נוספת. מלחמה היא התגלות בוטה ומכוערת של חולי החברה האנושית בבת אחת – ובעיקר אלימות מרוכזת וקשה, שמותירה מתים רבים. אני חושבת שאין מקום להפגנת שמחה באירועים כאלה, פשוט מפני שאין לנו את הפריווילגיה להתחיל היום ולחנך את קרובי ההרוגים כיצד יש להתמודד עם המוות. מי שאיבד/ה מישהי קרובה, סביר להניח שלא תצטרף למחולות בקינג ג’ורג’, אלא תתעלם אולי, ואולי תיעלב, ותחשיב את המפגינים כמזלזלים באובדנה.

    השתתפתי בכל ההפגנות שהתקיימו בתל אביב, ובאותו הזמן היה לי ממש נחמד לצפות בריקודים, ובכל השמחה הזו שהאנרכיסטיות הפגינו. אבל כשצעקו "מי שלא קופץ חייל" וכולן קפצו באושר מלא כזה – לא יכולתי להצטרף אליהן (ולא משום שאני חיילת). הגעתי להפגנה המסוימת אחרי שביליתי שבוע שלם בבית שלי בכרמיאל. כל השרירים שלי היו מנוונים מישיבה בבית (אי אפשר היה לצאת הרבה), ובכלל, הייתי -ועודי- מלאה בתסכול מהמלחמה הנוראה הזו. כל המטען הזה לא הותיר בי כח לקפצץ ולרקד. אז התחלתי לתהות כמה צפוניות יש ביניהן. התחלתי להרגיש שהן פשוט לא יכולות להבין אותי. זה היה מאוד מנכר.
    -ברור לי שיכול מאוד להיות שאני טועה, ושנשים מהצפון גם הן הצליחו לשמוח עם שאר האנרכיסטיות, ואני מבקשת שאם זה כך תעמידו אותי על טעותי, ואנא, ספרו לי איך ניתן לשמור על שמחת החיים האותנטית הזו בשעת מלחמה.

    חוץ מזה, רציתי לציין שהגוש האנרכיסטי בהפגנות הוא לא האחרון בטור. מאחריו משתרכות להן נשים מבוגרות רבות שלא מספיקות להדביק את הפערים שיוצרות האנרכיסטיות בשביל לרוץ בסופן בצעקות. וכשמגיעות למקום ההתכנסות אותן הנשים מפספסות את תחילת העצרת, ואני חושבת שזו חוסר התחשבות. אני בהחלט מאמינה שלא מכוונת – אבל חוסר התחשבות.

    הפסקת אש שקטה וממצה לכולן =))

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים