הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 באוגוסט, 2006 16 תגובות

אחרי שבוע קודר ועכור, שלא הותיר הרבה מקום לתקווה כלשהי לעתיד טוב יותר, קל מאוד לשקוע במרה שחורה. ההסתבכות הממאירה בלבנון הפכה לעובדה, ההרוגים היהודים והערבים בחיפה, ליד כפר גלעדי ובמקומות אחרים בצפון מעיקים על הנשמה, ורק הסיפור הקטן על שני אזרחים (אחד מהם תושב עירנו) שהגיעו לקרית שמונה ושילמו במכולת את חובותיהם של העניים והדלים שנתקעו במקלטים (מסיבות יותר סוציולוגיות מאשר ביטחוניות) מחמם קצת את הלב. המחווה הזאת אינה מחפה על מחדלי הממשלה, על חוסר השוויון בחלוקת העול הביטחוני, על העובדה הלא מקרית שמצב המקלטים בשני המגזרים המקופחים בישראל, המזרחי והערבי, הוא מתחת לכל ביקורת.

במהלך העשור האחרון קורבנות הסכסוך הם בעיקר עניים. גם בפיגועים ההמוניים במרכזי הערים ובאוטובוסים וגם במלחמה המטורפת הזאת. לשווא נתעלם מהממד החברתי של האירועים. הממשלה הפריטה את החברה, והפקירה את החלשים לגורלם. הניאו-ליברליזם המוקצן שחילחל מכל ממשלות ישראל באמצעות משרד האוצר סותר לחלוטין את התפיסה שאנחנו חברה במלחמה. מעולם לא נחשפו חולשות המדינה הישראלית כמו במלחמה הזאת, שהיתה אמורה להיות קרב קטן נגד ארגון המונה כמה אלפי חברים, וגם זה בקושי. ספרטה עם אורח חיים אתונאי? על ההמצאה הזאת אפשר לגחך, אבל לא ליישם אותה בעולם האמיתי.


הדכדוך בכל חלקי החברה והזירה הפוליטית הוא אולי המלט המאחד היחיד. הציבור הכוחני התייאש כיוון שאין לישראל די כוח כדי להשתולל באין-מכלים; המיעוט השלומניקי כואב על גורלנו אבל גם על גורלם של שכנינו, ואילו האזרחים הערבים נתקעו במלכוד כפול: הם סובלים כמו כל ישראלי בצפון, אבל חשים כמו אחיהם מעבר לגבול. הצדקנות הממסדית המאוסה מנסה לגבות מהם מחיר כבד. משום מה קיוו הישראלים מהימין ומהמרכז הלאומני שהאבדות בקרב הציבור הערבי יגרמו להם להזדהות יותר עם הממסד. אשליה מופרכת. רוב הערבים בישראל חושבים, שישראל היתה יכולה להימנע ממלחמה כה קשה אחרי תקרית גבול אמנם חמורה, אבל נשלטת. כיוון שטבח אזרחים בלתי פוסק מתקיים בעזה במקביל, קשה לצפות מהם להזדהות עם הכובשים. מצד שני הם מטפחים התמרמרות קשה על ההזנחה ביישובים הערביים בצפון, והם צודקים בזה לגמרי.


בשום נושא לא קיימת בחברה שלנו סתירה טראגית כה חמורה כמו ביחסו של הממסד לאזרחים הערבים. נוהגים בהם כאילו היו בן חורג ודחוי, ודורשים מהם נאמנות בלתי מבוקרת וחסרת מיצרים. במשבר האחרון שכחו רוב הישראלים את ההבדל בין נאמנות למדינה להזדהות עם הממסד. ישראלי טוב, יהודי או ערבי, יכול להתנגד לכל ההיבטים הגלויים והסמויים במדיניותה של ממשלת ישראל, ובכל זאת לדרוש את מלוא הכבוד ואת סל השירותים הניתן לכל האחרים. הממשלה איננה פטרון של האזרחים אלא המשרתת שלהם. תיכנון ההגנה האזרחית במגזר הערבי ובעיירות הפיתוח הוא חובה של הממסד כלפי התושבים, ואין להתנות אותו בשום עמדה פוליטית. זוהי מהות התפיסה של המדינה כיישות לא-פאשיסטית.


ההפנמה של האמת הבסיסית הזאת תמיד לקתה בחסר, והממסד נוטה לדרוש מאיתנו לקבל את האידיאולוגיה שלו כדי לקבל ממנו לגיטימציה. אבל הוא טועה. הממסד מקבל לגיטימציה מאיתנו, ויש לו חובות מוגדרים לא רק כלפי הרוב אלא גם כלפי המיעוטים במדינה.


בעיצומה של אחת התקופות הקשות בחיי המדינה, אנחנו עדיין נתקלים בתובענות הגסה של אנשי העשירון העליון. זה מקומם מאוד על רקע המצב בחברה הישראלית. לא שעלינו לקבל בשלווה סטואית את הרווחים הבלתי הגיוניים של הטייקונים (שרובם נובעים בעצם מרצונו הטוב של משרד האוצר) אלא גם את משכורות העתק של המנהלים הבכירים, שרובם שירתו את מעסיקיהם מהמגזר הפרטי כאשר היו עובדי מדינה. גם כשהעשירים רבים ביניהם ומגיעים לבתי המשפט מדובר בכספים שזרמו לכיסיהם של האנשים האלה באמצעות העוצמה הפוליטית של ראשי המדינה. הם קיבלו אופציות, קרנות ומניות. מינו איש את רעהו לתפקידים משתלמים היטב, אירגנו לעצמם חיים משוגעים בעזרת ידידים בחוץ לארץ שלא פעם קיבלו תמורה על חשבון הציבור עבור האירוח הנדיב שלהם בטירות פאר דמיוניות. לכל הדברים האלה יש השלכה ישירה על ההתנהלות העכשווית בצפון. נותנים לאלה שיש להם, לוקחים מאלה שאין להם, וכאשר פורצת מלחמה חשופים העניים לכל פגעיה.


* * *


בדרך כלל העשירים משעממים אותי. את המדורים הכלכליים אני חייב לקרוא, כי בלי הכלכלה לא ניתן להבין את התהליכים הפוליטיים. אבל גם שם אני מעדיף לדלג על הסיפורים העסיסיים, כביכול, העוסקים באורחם ורבעם של הטייקונים. מנקודת ראות פוליטית, כמעט שאין חריגים בין ראשי המשפחות המובילות במשק. היו פעם עשירים מופלגים (במושגי שנות ה-50) שתרמו כסף לשמאל ולמחנה השלום, אבל היום כולם נוהים אחרי האינטרס שלהם שאיננו אלא הזיקה לימין השמרני של ארצות-הברית. זיקה כזו מתעלת אותם למרכז הלאומני. במקרה הטוב הם נוקטים במינוח של שמעון פרס ותומכים במדיניות של אהוד אולמרט; במקרה הרע הם מדברים כמו ביבי נתניהו אבל גם אז תומכים באולמרט. לכן לקח לי זמן-רב להבין מי זה "נוחי" דנקנר, ומה דני גילרמן מחפש בעצרת האו"ם. גם פרטי הפרטים של המריבות, האיחודים, הפילוגים, האהבות, השנאות, ההטרדות המיניות, ההטפות על לכידות חברתית (תוך כדי פיטוריהם של מאות עובדים), ספינות הפאר והארוחות המוטסות מפאריס לא מרתקים אותי במיוחד. כמוהם כספרי הרומן הרומנטי שקונים בשדה התעופה כדי להעביר בנעימים נסיעה ארוכה ומייגעת.


רבים מבני דורי הם תוצר מובהק של שנות ה-50, ואת הבוז הסוציאליסטי כלפי אנשי העסקים כמה מאיתנו משמרים מאז. מנקודת ראות מציאותית, אין הרבה משמעות להתייחסות הזאת, שכן רבים מאנשי ההון הגדול צמחו בתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת ועדיין שרים במסיבות שלהם "דגלנו אדום-אדום", חרף העובדה שאת המדורה וניחוח תפוחי האדמה החרוכים החליפו הקייטרינג והוויסקי הסקוטי המשובח.


אבל בשבת שעברה מצאתי את עצמי בולע בהנאה רבה את הכתבה המרתקת ב"סופשבוע" של "מעריב" (עמרי אסנהיים, שרה ליבוביץ-דר) על המריבה הגדולה בין אנשי העסקים עו"ד יגאל ארנון ושלמה פיוטרקובסקי, לשעבר מראשי הבנק הבינלאומי הראשון. הכתבה היתה מושקעת וארוכה מאוד, ולמדנו ממנה על מספר רב של טייקונים ועובדי ציבור לשעבר, על הקשרים ביניהם ועל רוב הטובה שהשפיעו איש על רעהו או על רעותו. בז’רגון המשמים של היום קוראים לזה, במידה רבה של צדק, "קשרים בין הון לשלטון". ארנון הסולידי (לפחות כלפי חוץ) הוא עורך דין עתיר מוניטין, שייצג בין השאר את אהוד אולמרט, אריה דרעי ושמעון שבס. פיוטרקובסקי, לשעבר איש בנק לאומי, עלה לגדולה בזכותו של ארנון, שמינה אותו למנכ"ל הבנק הבינלאומי הראשון. ברקע נמצאת משפחת ספרא שמוצאה מחאלב, מיליארדרים שהקימו את חברת סלקום והיו בעלי הבנק הבינלאומי עד שנת 2003. הם נטשו את ארנון ופיוטרקובסקי אחרי שהבנק נחל הפסדים גדולים בתחילת המאה הנוכחית.


הכתבה הארוכה עוסקת לא רק בכסף ובדרכים להשגתו, אלא גם ביחסי האהבה והשנאה שבין המהר"ל (ארנון) לבין יציר כפיו הגולם מפראג (פיוטרקובסקי). על רקע משכורות העתק, הרווחים העצומים והחיים הנוחים, הקוראים יכולים לפענח כמה מהקודים המקובלים בעולם ההון, ולהבין שמסיבות הפאר אינן רק בילוי אלא גם אמצעי ראשון במעלה לקדם עסקים ולהרוויח מיליונים. אחרי שדילגתי בקלילות על הרגשות הקשים של עברה וזעם, ההאשמות ההדדיות בבגידה ושאר הבלים מהסוג הזה, הגעתי לדבר האמיתי. השניים לא רבים על כיבודים, או על אהבה נכזבת, אלא על אחוז אחד ממניות סלקום, כלומר על סכום צנוע של 17 מיליון דולר. שני השותפים לשעבר קיבלו בעצם שני אחוזים מהמניות, אבל ארנון טוען שפיוטרקובסקי ניכס לעצמו את חלקו של ארנון, אותו החזיק ב"נאמנות". פיוטרקובסקי מכחיש, ושמות התואר שהם מחליפים ביניהם מזכירים יותר את מגרשי הכדורגל מאשר את עולם העסקים האנין.


לקראת סוף הכתבה מסביר עו"ד ארנון את המניע העיקרי שלו לתביעה נגד חברו לשעבר, ואת הטונים הגבוהים של המריבה בין השניים: "בכל ימי חיי לא תבעתי איש. אבל איך אני יכול לוותר על 17 מיליון דולר? אם היה מדובר במיליון או שניים אולי הייתי מוותר, אבל 17 מיליון?". כלומר, כמו בסיפור המפורסם עד לזרא על ג’ורג’ ברנארד שאו והגבירה הלונדונית (שקיבלה ברצון הצעה מגונה תמורת הון עתק אבל דחתה אותה בבוז כאשר שאו הציע סכום קטן מאוד) מה שקובע הוא המחיר.


המחיר שדורש ארנון הוא גבוה, ובסכום שיזכה (אם יזכה) אפשר היה להקים מקלטים רבים בצפון הארץ. הצד המשפטי בכל הפרשה הוא זניח לעומת ההיבט העקרוני. אני לא מאמין שאיש פרטי כלשהו עשה כל כך הרבה למען התקשורת הטלפונית בארץ, עד שמגיעה לו תמורה כזאת.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. ענבל בר-און הגיב:

    מאמר מצוין, מצוין, מצוין!!!! ( וכמה התייחסויות למאמר )

    א. האידיאליזציה של תרבות אנשי האלפיון העליון מגולמת באופרת סבון כל-אמריקאית אפל-פאית ששמה ‘צעירים חסרי מנוח’. בסדרה מגולמים כל הערכים של אמריקה השמרנית אווגנליסטית: הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים ( השחורים שם תמיד מתאהבים בשחורים והלבנים בלבנים ), חשיבות ערכי המשפחה ( דיקלומים שטוטיים וקיטשים של בני משפחת טייקון זו או אחרת אחד כלפי השני "המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיי", אפשר להבין למה, הרי משפחה היא המוקד המשמר את ההון של הציבור בתוכו מבלי שיצא החוצא לציבור ), ושנאה ואיבה למעמד הפועלים ( תמיד כאשר דמות מן העבר רוצה לנקום באחד הטייקונים שם, למשל ויקטור ניומן, היא באה לעבוד כעובד נמוך דרג במשקי הבית של העשירים או בחברות שלהם וכך מתכננת את נקמתה בהם ). — קישור —

    ב. כואב הלב על 17000 השקלים האלו, על כמות המקלטים והבתים ומקומות הדיור שהיה אפשר לספק לעניי הצפון בסכומים הללו.

    ג. מה שעוד יותר כואב הוא שהטייקון היחידי שתורם כספים הוא זה שהתרומה עבורו היא ממחטה לניגוב הדימוי הציבורי הרע שלו בעקבות פשעי הון שלטון שעשה ושנחשפו. טייקונים מסודרים מבחינה תקשורתית ומבחינת דימוים הציבורי אינם נזקקים לעיר-אוהלים זו או אחרת כממחטה לניגוב דימויים הציבורי הרע. או שהם ניגבו את הדימוי הציבורי הרע קודם ( ראה שרי אריסון- שהקימה בעבר מעין פרוייקט של קשקושים רוחניים בגרוש – — קישור — )

    ד. בתחום דיני החברות, אם דיירקטור היה נוהג באופן שנבחרי ציבור נוהגים אצלנו, הוא היה מועמד לדין מכוח ס’ 373 לפקודת החברות על הפרת חובת האמונים, פעילות בניגוד לאינטרס של החברה, וכו’ וכו’ וכו’. לו ישראל הייתה חברה בע"מ כל מי שמקבלים הטבות במסגרת היותם עובדי ציבור בה- היו עומדים לדין או נתבעים בבנזיקין- האבסורד הוא שחובות מחמירות יותר של אמונים, תום-לב, נאמנות, אי-ניגוד עניינים חלות על דירקטורים ובעלי משרה בחברות מאשר על נציגי ציבור במדינה דמוקרטית. לא רק חובות הדוקות יותר של תום לב, אמון וכו’ חלות על בעלי משרה בחברות, אלא אמצעי פיקוח ואכיפה טובים יותר כלפיהם מאשר יש לציבור כלפי נבחריו. חוסר השוויון בין דיני החברות למשפט הציבורי בנושא ‘חובת הנאמנות’ ו’בעיית הנציג’ לטובת דיני החברות מראה שהתפיסה הנאו ליברלית בכלכלה יודעת לייצר חוקים ( גישה מרכסיסטית לפיה ההון משפיע על המחוקק ולא הציבור ) אשר ייטבו עם המחוזקים ( בעלי מניות בחברה ) יותר מאשר עם המוחלשים ( הציבור ותביעותיו האפשריות כלפי נבחרי ציבור )

    ה. באשר לכלכלה הניאו ליברלית, מדור שלם מוקדש לכך באתר שלי : — קישור —

  2. עזרא מכרמיאל הגיב:

    מדויק לגמרי. גם חיים וגם ענבל.

    לפני כמה שנים עוד הייתי מקווה שאלה שהושארו מאחור לחסדי הפצצות עוד יבקשו את החשבון אבל כנראה שתאבי נקם מזדקנים מהר.

    היום כבר ברור לי שאלה שהושארו מאחור הם בדיוק אלה שבכל סיטואציה לא יוכלו לעשות דבר מלבד קריאת תהילים או כל מה שהמאמינים האחרים נוהגים לקרוא.

  3. אורי הגיב:

    לחיים ברעם
    כרגיל כתיבתך מושחזת וחכמה, וזו הסיבה היחידה לקניית כל העיר הירושלמי (למרות פרסום מאמרך כאן). יש לי הערה.
    עם כל הסימפטייה להשקפת עולמך הסוציאליסטית, איני יכול להבין לאן הסוציאליזם מוליך בשורה הסופית. הסיבה לכך לדעתי היא חוסר הגשמתו בצורה נקייה במקום אחר כלשהו בעולם. אני חושד שמעבר לרצון לראות חברה איכפתית ולא מנוונת לא עומדים מספיק עקרונות מוגדרים, "מתמטיים" ונקיים, מעבר ל "ואהבת רעך כמוך". לדעתי, אם רוצים להגביר את המודעות לאלטרנטיבה לקפיטליזם דורסני ול"שוק חופשי" ועוד מנטרות כאלה, צריך פשוט לחשוב על עקרונות כלכליים מוצלחים יותר, ולפרסמם.
    שימת הדגש על טוב ליבו של האדם ורצונו לעזור לאחיו לא תביא לתוצאות (בדיוק כמו שהפגנות השמאל בעד שלום לא באמת יביאו שלום, אלא דווקא מכות שחוטפת ישראל יביאו אותו). צריך פשוט לחשוב ולהמציא עקרונות כלכליים טובים יותר. איני מתיימר לדעת מהם, אולם כיוון המחשבה צריך להיות רציונלי יותר, ופחות אמוציונלי.

  4. עדי- בקשר לערבים בישראל הגיב:

    בקשר לערבי ישראל אין כל בעיה עם העובדה שיש להם ביקורת חריפה כלפי ישראל. זכותם המלאה.
    השאלה היא מדוע רבים מהם לא מעזים לבקר גם את פעולות הצד השני. מדוע כה קשה להם לצאת נגד הירי חסר האבחנה של החיזבאלה, הפוגע גם בהם?
    דומני שרובם אינם מחזיקים בהשקפות אוניברסליות על צדק ומוסר, אלא עמדתם נובעת בראש ובראשונה מהזדהות אתנית -דתית צרה.
    יש פער עמוק בין השמאל אליו משתייך גם חיים ברעם לבין רוב ערביי ישראל בדיוק בנקודה זו

  5. חיים ברעם הגיב:

    לאורי,
    אני חושב שהעלית שאלה חשובה על אף שלדעתי השמאל הישראלי הוא דווקא רציונלי מדי ומזניח מאוד את הצד הרגשי בהסברה שלו. אישית, אני אוהב יותר את האסכולה הדרום אמריקאית, המשלבת ביקורת "ספרותית" ורגשית על הרכושנות גם במאמרים מלומדים ואנליטיים. מכל מקום, אני מבטיח להקדיש טור שלם לנושא הסוציאליסטי בעתיד הקרוב.

  6. אותנטי הגיב:

    חיים תלמד רק המזרחים ישנו את מצב המזרחים והערבים המדוכאים. לא אתה ולא ההגמוניה האשכנזית על ענפיה השונים.
    כן גם הימין גם השמאל הציוני וגם אתה וחבריך שמתקראים שמאל רדיקלי.
    והנה הראיה\גם בזמן שלום\גם במלחמה מי שאוכל אותה הם הערבים והמזרחים.
    כן חיים גם אתה שייך למעמד פריביליגי, אתה אולי מרשים את חבריך אך לא אותי.

  7. ד"ר גדי טאוב (לא באמת) הגיב:

    רוח המאמר: אם רק ישתכנע השמאל הקיצוני בטעותו – הכל יהיה בסדר. נוכל לישון בשקט.
    — קישור —

  8. שי לחיים הגיב:

    אני אשמח אם תוכל לכתוב מאמר תגובה לגדי טאוב.

  9. חיים ברעם הגיב:

    לשי, לצערי אינני יודע דבר על מאמרו של גדי טאוב. אודה לך אם תשלח פרטים.
    לאותנטי, התגובה שלך היא גזענית, חד וחלק, ודווקא על מאמר שמציג את הנושא החברתי מנקודת ראות שמאלית. חבל.

  10. גדי יונה צחורה הגיב:

    אין פלא שגדי טאוב, שגדל (לפחות מטאפורית) בשורות ה"שמאל" המפא"יניקי והנוער העובד, פונה עכשיו ל’ריאל-פוליטיק’ הביטחוניסטי ומשמיץ את קולמוסי הפסודו-שמאל שהם שותפיו לשעבר.
    ובנוסף הוא גם מקפיד לתקוע לרב-תרבותיות ולפוסט מודרניזם. חשוב מאוד.

  11. חיים ברעם הגיב:

    בינתים קראתי את כתב הפלסתר המגוחך של טאוב. מצאתי במאמר בעיקר הסתה בשירות השמרנים נגד השמאל העקבי, פרי עטו של מתקרנף מקצועי.
    לדוברי המרכז הלאומני שהמיטו אסון עלינו ועל שכנינו, אין שום סמכות מוסרית להטיף לנו מוסר. בסך הכל רצינו להציל את החיילים, את תושבי הצפון ואת הלבנונים ממלחמת שווא, שעלתה בחיי אדם וגרמה נזק אדיר.
    טאוב קיבל את ליטרת הבשר שלו ממאות הטוקבקיסטים הניאו-פשיסטים שהשתלטו על רוב אתרי החדשות באינטרנט. אני מקווה שהוא שאב מההתנסות הזאת את מלוא ההנאה האינטלקטואלית והחושנית.

  12. שמאל שיודע לשאול הגיב:

    וכמה שהוא צודק בביקורת שלו. מה שקרוי כאן "שמאל רדיקאלי" כבר מזמן איבד כל קשר לציבור הישראלי, כבר מזמן הפסיק לנסות לגייס, כבר מזמן ויתר על הצגת אלטרנטיבה מסודרת.ה"שמאל" הזה שבוי בידי קשקשנים פוסט-קולוניאליסטיים מהאקדמיה, עסקנים של המגזר הערבי וכל מיני ילדודס אנרכיסטים שבעיקר אוהבים לעשות בלגאן.

    שמאל צריך לדעת לגייס וצריך לדעת להילחם. שמאל צריך להיות ריאליסטי ולא הזוי. שמאל צריך לדעת שלא כל מה שמורד ובועט הוא שותף ראוי.

    הגיע הזמן לשמאל שיישא את נס הליברליזם האתאיסטי והסוציל-דמוקרטיה בלי התנצלויות וילחם למען ערכים אלה. מספיק עם "הרגישות לאחר" כש"האחר" יורה עליך, יורק בפרצופך ורוצה לעטוף אותך ברעלה.

    תנו לי אלף מוקיונים כמו בוש ורק לא מנוול אחד כמו אחמניג’אד או נסראללה. כן, כן, בהחלט יש "משלנו" ו"לא משלנו", גם אם ההם "משלנו" לא תמיד נורא מוצלחים.

    וכל זה בלי לפסול את הדרישה הצודקת לחקירת המלחמה הזאת שעשתה מעט מדי, רע מדי.

  13. יעקב רז הגיב:

    לחיים
    1.מה ההתרגשות הגדולה מהאסכולה הדרום אמריקאית ?
    היית פעם במדינות דרום אמריקה ? אלה המדינות עם הפערים והשחיתות הגדולים ביותר (הרבה יותר מבארה"ב)
    דרך אגב – רוב הסופרים והמשוררים (ממה שקרוי "שמאל")ממדינות אלו משתייכים לעשירון העליון במדינות אלו (כאלה שמחזיקים משרתים ב 100 דולר לחודש)
    2. מה כוונתך בשמאל "עקבי" – שמאל כזה ששום מאורע / אירוע לא ישפיע עליו ? האם שינוי דעות הוא נורמה פסולה ? זה מזכיר קצת את ההערצה לסטלין.

  14. חיים ברעם הגיב:

    ליעקב רז,
    תשובות על קושיותיך:
    1. נא לקרוא את הטקסט לפני התגובה. ההקשר הדרום אמריקאי היה רק בנושא השילוב בין הרגש לבין האינטלקט. זה קוסם לי.
    2. אז מה בכך?
    3. שמאל עקבי בהקשר הישראלי הוא שמאל אנטי אימפריאליסטי, המתנגד להגמוניה האמריקאית, לנשק הגרעיני, לגלובאליזציה, להפרדה בין יהודים וערבים על בסיס "ציוני", הדוגל בשיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי נגד ההגמוניה ה"ציונית", התומך בחיסול הכיבוש ובמציאת פתרונות יצירתיים לסיכסוך הישראלי-ערבי, המתנגד להפצצת אזרחים בלבנון ובעזה על בסיס גזעני, המאמין בסולידאריות אנושית ולא במוטיב הרווח, המתנגד לקרנפים בשמאל הציוני, למרכז הלאומני ולימין, המכבד כל אזרח ומתייחס בסובלנות לדת ולדתיים.והיתר, כפי שאמר רבנו הלל, צא ולמד, או בעצם, נצא ונלמד.

  15. ענבל ( ל’שמאל שיודע לשאול’ ) הגיב:

    ל"שמאל שיודע לשאול". די מסכימה אתך ( כשמאל ציוני ). אכן עולה תחושה שהשמאל הראדיקלי נהנה מה’מדליקות’ וה’קוליות’ שבתיאוריות פוסט קולוניאיסטיות מבלי להבחין שהוא עושה את אותו חטא אשר האוריינטליזם עושה- הבחנה פשטנית בין "טובים" ל"רעים" כאשר ישראל הינה לעולם ה"רע" והאחרים, לרבות הטרוריסטים הם ה"טוב".
    — קישור —

  16. חיים הגיב:

    תגובתו של ברעם למאמר של טאוב דווקא מחזקת את טיעוניו של האחרון. התגובה לא נגעה בכלל בטענותיו של טאוב, אלא ביפי הכוונות של השמאל הרדיקאלי ובכיעור המגיבים למאמר של טאוב. נרקסיזם אמר טאוב, מונח הקרוב לדימוי האוטיסטי החביב על שמואל אמיר. זה לא שלא מבקרים את החיזבאללה בשמאל הרדיקאלי, אלא שלא נותנים לחיזבאללה אפילו את הבעלות על דעותיהם ומעשיהם, לא מבקשים מהם אחריות על ההחלטות שלהם, לא נותנים להם קרדיט על ההצלחות שלהם. החיזבאללה בשיח הרדיקאלי הם בובה בידי ישראל והמערב, אוטומטונים חסרי בינה שרק מעשי ישראל דוחפים אותם לפעולה, מגיבים נצחיים, ריאקציונרים ללא תקנה.

    לטעמי טאוב עדין מדי, זה לא נרקסיזם, זו גזענות לטנטית.

הגיבו לאותנטי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים