הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 באוגוסט, 2006 6 תגובות

הולכת וקורסת לפני עינינו תורת הביטחון "הלאומי". ועמה הולכים וקורסים יסודות ההשקפה המדינית-לאומנית ששולטת במדינת ישראל. כיריבים מושבעים של הפוליטיקה השלטת במדינה הקפדנו להבחין ברמת הניתוח ככל האפשר בין הביקורת הערכית והרעיונית שלנו על מהלך העניינים ובין הערכה ריאליסטית בדבר העוצמה והיציבות של החברה הישראלית, הנהנית מתמיכה של רוב אזרחיה. הביקורת על המדיניות הישראלית היתה צודקת אך נראה היה שהחברה הישראלית מסתדרת "לא רע" בלי עצותינו. לא ידענו ולא יכולנו לדעת שבפנים, בתוך השלטון, הרקב והניוון עלו על כל מה שיכולנו לדמיין.

המנהיגות המדינית


מדובר בחבר פוחזים וריקים חסר שיקול דעת אלמנטרי. חבורת עסקנים בדרגה ג’ היא שדחפה את ישראל למלחמה נרחבת ללא אחראיות וללא זהירות. היא בלעה את כל הלוקש שהאכילו אותה אלופי הצבא. היא אימצה על פניו רעיונות נפל מופרכים כאילו שזכו לשמוע פנינים של חוכמה עילאית. הנה דוגמה: אגף המודעין  פיזר אשליות מוזרות לגבי כוח השכנוע של כוח הזרועה. איזה אינטלגנט המציא את הרעיון הנפל שנוכל להרעיב את עזה כדי שהפלסטינים יבינו שאסור להם לתמוך בחמאס? איזה אידיוט מדופלם שיכנע את הממשלה הלקקנית שההתקפה על לבנון תשכנע את העם הלבנוני להבין שהחיבאללה הביא עליהם אסון? איך ישבו שם חכמי חלם ושמעו כיצד פצצות צה"ל תפוררנה כל פירור של יוקרת נאסראללה? מי בממסד צבאי הוליד את האשליות האינפנטיליות שנוכל להיוושע אם רק נצליח לחסל את נאסראללה ו מ ש פ ח ת ו. מי מעלה את הרעיון החולני של חיסולים ממוקדים לדרגה של אסטרטגיה לאומית?


הגנרלים המוצלחים


גיבורי קרבות הקסבה והחיסולים הממוקדים ברחובות עזה נוחלים כשלון מקצועי אחד אחרי השני. מאחר שיש לנו גנרלים ואלופים במספר אין סופי, בסדיר ובמילואים, נוכל לשמוע זרם אדיר של פטפטת רוויית התנפחות בלתי ריאלית והערכות שכולן מצוצות מהאצבע. אפשר לשמוע מדי שעה גרסה שונה על מה שקרה ומה שהיה צריך לקרות. ביוהרה החליטו אלופי המטכ"ל שאפשר לחסל את איום הטילים של החיזבאללה בימים. צה"ל הבטיח ונכשל בזה כישלון חרוץ.


המקהלה הצרחנית הממסדית לא הפסיקה אף לרגע לשבח את העורף. אך איש לא דאג לגורלם של מיליון אזרחים במקרה שחיל אוויר "יטעה" וירי הטילים לא יסתיים. אחרי חודש, מספרים לנו שזה לא חיל האוויר שנועד להפסיק את הטילים הקרובים. מיליון איש במקלטים ואין לנו מושג שחוק מי בעצם היה צריך להפסיק את ירי הטילים מדרום לבנון. אין כתובת. כולם מסתובבים במשקפי שמש ומדברים שטויות.


חודש ימים אמרו לממשלה וסיפרו לציבור על 3,500 לוחמי חיזבאללה. הסבירו  במהלך הקרבות שהרגנו כ-700 חיילים, כלומר 20% מכוחותיהם. אתמול למדנו בפעם הראשונה שיש להם, לחיזבאללה, עוד שני קווי הגנה: קו נאצר עד הליטני עם 3,000 חיילים ועוד 3,000 חיילים בקו באדר בואך ביירות. אחרי חודש מסתבר שיש – איזה פלא – מילואימניקים לחיזבאללה.


הרס לבנון וחלק ניכר של תשתיותיה מתקדם. אך העם בלבנון לא מבין את תפקידו. בשלב זה הוא כבר היה אמור להבין שצה"ל מטיב עמו, ולעומת זאת החיזבאללה הוא הגורם לסבלו. הסיכוי שתהליך כזה יתרחש היה קטן מאוד מלכתחילה. אך, לצאת למלחמה כדי לשבור את כוחו הפוליטי-חברתי של החיזבאללה, שחלק ניכר שלו צרוב בתודעת העם בלבנון – לצאת למלחמה על יסוד הנחה כזו היא הרפתקנות טהורה. מי יכול לעשות דבר כזה?


מצעד ההישגים המגעיל


כבר לפני שבועיים התחיל אהוד אלמורט במסע הניצחון ופירוט ההישגים שהם, תשמעו נא, כבר ללא תקדים. בשעות אלה, שגוברים הסיכויים להסכם במועצת הביטחון, שוב נזכה בסיכומים דמיוניים על הישגים שלא היו ולא נבראו. גרוע מכך,  הימין יתחיל שוב לעלות על הסוס של "לא נתנו לצה"ל לנצח". הפרשנים מלאים מידע על כך שצה"ל מתנגד להפסקת אש ועל כך שצה"ל מנוי וגמור לסיים את הקרבות ב"תמונת ניצחון". הם, האלופים האלה, מומחים קטנים ללוחמה אבל מבינים טוב ביחצ"נות. הגנרלים שלא סומכים כל כך אחד על השני קוראים לעם: התעלמו מהפוליטיקאים ותנו לצה"ל לנצח.


המצב קשה ומאבדים את העשתנות


על פי "הארץ" הבוקר קשה לדעת אם העיתון פשוט איבד את ה-COOL שלו או אם הוא הולך ונדבק בטירוף הימיני ההיסטרי המתפשט על פני השטח. העיתון מבליט – עמוד א’ – במקום של הכותרת הראשית (!) את הטור של ארי שביט. שביט רוצה רק לנצח. הוא הבין היטב את המלחמה הזאת ומטרותיה. הוא חסיד שוטה של הרפובלקאי, הריאקציונרי, האמרקאי, ניוט גינגריטש, שהוא עצמו שופר עממי של פרופ’ סטריינג’לב התורני – סמואל הונטינגטון, שהכריז זה מכבר על מלחמת הציבילזציות. האם הניאו קונסרבטיבים שגוססים בארה"ב נולדים מחדש מעל דפי "הארץ"?


המצוקה של הארץ היא "חמורה", אחרת איך אפשר להסביר את קבלת המודעה הקטנה המובלטת ביותר בעמוד א’ למעלה. זו מודעה קטנה שבה אזרח נחמד קורא להטלת פצצות אטום על איראן – לאלתר.


מתי יסביר "הארץ" את תפקידו כמטופף נלהב במשך רוב שלבי הפיאסקו ששמו לבנון 2?


הפגנת שלום אתמול בתל אביב


מוסי רז, גליה גולן, נעמי חזן, יעל דיין ואחרים לא היססו לרגע להסתייג מעמדתם של הנהגות מרצ ושלום עכשיו התומכות למעשה במלחמה. הדברים הגיעו עד כדי כך שמוסי רז וחברים החליטו לרדת לרחוב ולהפגין נגד המלחמה – ללא גיבוי מטעם הארגונים שלהם. שעות ספורות אחרי ש"המורדים" החליטו באומץ לרדת לרחוב, הוצפו המטות של שלום עכשיו ושל מרצ בדרישות להצטרפות רשמית להפגנה. איזה מחזה מביש לראות איך הפעילים מן השורה נאלצו לאחוז במנהיגיהם כדי לסחוב אותם, בעל כורכם, ללכת אחרי חברי השורה. נו, איך אומרים: Better Late Than Never.


מקור הרקב והניוון


אלף: המחשבה הצבאית, בעלת אופקים צרים, השתלטה על מרחב החיים הציבוריים ואפילו קנתה לה מקום באקדמיה ודרכה בחיים האינטלקטואליים.


בית: הדבקות הכנועה לשלטון בארה"ב, להיסטריה האנטי-טרוריסטית של בוש, הרסה כל חלקה טובה של מחשבה מקורית ועצמאית. ההתחברות הבלתי ביקורתית לעגלה האמריקאית הובילה אותנו למיטתו של ג’ורג’ בוש. מי שישן במיטה עם בוש נדבק במחלותיו.


גימל: התפקוד הדכאני של הצבא ושל חלקים רחבים של החברה משריש צורות שונות ומשונות של גזענות. גזענות זו מערפלת את המחשבה הפוליטית ומשכנעת את ציבור לקבל הנחות ועמדות שהם מנותקות מהמציאות האובייקטיבית.


דלת: בחברה המפריטה עצמה לדעת, גוסס רעיון השליחות. הכול עסוקים בקריירה שלהם, במעמדם האישי, במסלול הקידום, בדרגה, בהטבות וביח"צנות.


באמת, האמת לא שייכת לעניין. התקשרות היא האמת והמבקש להצליח בחיים, טוב שיבין זאת שעה אחת קודם.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. comrade cirrus הגיב:

    אכן ביקורת ערכית ורעיונית במיטבה וללא ספק הערכה ריאליסטית ביותר בדבר העוצמה והיציבות של החברה הישראלית. פתגם איטלקי ידוע אומר שכל עם מקבל את הממשלה לה הוא ראוי, ובכן ללא ספק הממשלה הישראלית היא הממשלה הראויה לעם ישראל, שעיקר דאגתה היא לישבנה שלה ובכך מייצגים הנבחרים שלנו את העם שלהם שהוא מפולג סובל מפרנויה וסכיזופרניה לאומית ועסוק בעיקר בקומבינות ומחשבות אפוקלפטיות שמתחלפות בהתאם למצב בהזיות על בואו הקרוב של המשיח.
    מר קמינר ואיתו רוב הדוברים באתר זה רואים עצמם משוחררים מעולו של הסוביקטיבם ולכאורה הם שופרו הנאמן של הצדק האוניברסלי ודבריהם הם אמת צרופה. אסור גם להתעלם משפה הבוטה ושחצנית: אלה מקהלה צרחנית, ואלה חבורת פוחזים וריקים. משעשעת ביותר ההתיחסות לעיתון הארץ שכהרף עין נדבק בטירוף הימיני ההיסטרי וכל זאת למה? משום שהעיתון איננו נוקט באותה מדיניות צנזורה חסרת בושה הנהוגה כאן ופירסם מודעה, אכן קיצונית ומוזרה, אך עדין במסגרת זכותו הלגיטימית של אדם בחברה דמוקרטית (אני יודע שדמוקרטיה היא מילה גסה הגורמת לעוויתות לחלק מהקוראים אבל אני נאלץ להשתמש בה לפעמים).
    בכל אופן מי שקורא בעיון את המאמר של ארי שביט מביו שכוונתו היא בעצם שהיציאה למלחמה הייתה טעות נמהרת, ולמעשה הוא טוען שאולמרט חייב להתפטר מכוון שיצא למערכה חסרת סיכוי והצהיר הצהרות נטולות בסיס. אבל למה להתפס לקטנות שאפשר פשוט להטיל רפש ללא הבחנה.
    ובקשר להסיטריה האנטי טרורסטית של בוש. כנראה ששלושת אלפי ההרוגים של 9/11 אינם נחשבים בעיניו של הכותב ואיתם מאה הנרצחים בעירק מידי יום על ידי אירגוני טרור. נראה שאין מקום בליבו של הכותב לכל הקורבנות החפים מפשע כי אחרת כיצד ניתן לטעון שהמלחמה באירגוני המרצחים היא היסטריה? ואפילו אתה המתנגד החריף ביותר לארה"ב וישראל עדין הייתי מצפה ממי שטוען שהוא איש שלום למעט הבנה לגורלם של החפים מפשע, אולי איזו מילת ביקורת כלפי מדינות טרור ותפיסה מעט יותר הרמונית של המציאות. יכול באמת להיות שהסיבה לדברים האלה שלי היא שגם אני בעצם מנותק "מהמציאות האוביקטיבית" אותה רואה הכותב הנכבד נכוחה.

  2. נתן. הגיב:

    לראשונה מזה שנים ארוכות, נלחמת מדינת ישראל מלחמת קונצנזוס, מלחמת אין ברירה , מלחמה שחצתה מחנות והעמידה רוב ישראלי עצום ותאב חיים ביחד. זאת, מול אויב שאינו מנהל איתנו מלחמה בשל סכסוך לאומי או טריטוריאלי, אלא מלחמת שמד, מלחמת תרבות וציוויליזציות, כזאת שאין בה פשרות והידברות.

    במקרה שכזה יש "להחליף את הדיסקט" – אין על מה לדבר ואין עם מי. גם אני האמנתי בבפשרות ובהידברות וגם היום משוכנע כי בסופו של דבר הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני יתבסס על שתי מדינות לשני עמים סביב גבולות 67′, אני רואה במקרה של החיזבאללה – ארגון שיעי קנאי – מקרה שונה בתכלית. ראשית, אין סיכוי שחיזבאללה באמת יקבל אותנו כאן וכל הסכם שייחתם עימנו יהיה מהלך טקטי בלבד שתכליתו להעצים את כוחו ברחוב הערבי לקראת עימות עתידי נוסף. שנית, מבחינתנו הגעה להבנות עם ארגון זה פירושה הודאה בהסכמה לקיומו ולקבלתו כשחקן בזירה. התוצאה של פתרון מדיני היא ברורה – כניעה לתכתיבי טרור.

    הסיבה לקונצנזוס יוצא הדופן היא מדיניותם של יצחק רבין, אהוד ברק ואריאל שרון. הסכם אוסלו, הנסיגה מלבנון והשיחות עם הסורים שקדמו לה (שיחות שפרדסטאון), יחד עם הנסיגה מעזה, היו אבנים שהפכנו בדרך לשלום. כן, ניסינו, באמת שניסינו. לא ניתן להילחם מלחמת קונצנזוס מבלי למצות קודם מהלכי שלום, יותר מזה, אוי לו לעם שיוצא למלחמות מבלי שימצה כל אופציה אחרת ומי כמונו יודע שניסינו הכל.

    גבולות עזה ולבנון הם גבולות קונצנזוס, הן בעיני החברה הישראלית והן בעולם וזה גם סוד כוחנו כעת – הקונצנזוס. לגיטימציה בינלאומית אף היא לא מזיקה אף פעם. היום יותר מתמיד, מתגברים במערב הקולות שמקבלים את זכותנו להגנה עצמית, משום שאיננו על משבצת הכובש.

    לראשונה מזה זמן רב אנחנו נלחמים על הבית – לא על רצועת ביטחון בתוך לבנון ולא על התנחלויות בלב עזה.

    אם נמשיך ונילחם על פי הקונצנזוס – ננצח, אין בכך ספק.

  3. אוהד הגיב:

    קמינר למרות הכל סה"כ ניצחנו צהל ניצח חיזבלה התקפל.ומרצ תמשיך לגסוס .אלה דרכם של
    האוהבים את החיים.

  4. דבשת הגמל הגיב:

    ומתי נזכה למאמר כה מלומד ומאיר עיניים בנוגע לקריסת הקונספציה של השמאל?

    מה עם קצת ביקורת עצמית?

  5. עופר נ. הגיב:

    אוהד, אני שוב מלקק את האצבעות מתגובתך המחכימה והמקורית… אתה אפילו לא יודע שקמינר והאתר הזה מזוהים עם חד"ש, וששורר כאן תיעוב (מוצדק) כלפי ההתנהגות של מרצ במלחמה הזו ובארועים קודמים. אדרבא, שיגססו ולא יהיה עוד עלה תאנה לשמאל ה"ממלכתי" (שתומך במלחמות בררה נפשעות).

    נתן, לא הצלחתי להבין אם הפכנו כל אבן גם עם הפלסטינים. לא ברור אם את המודע לכיבוש המתמשך גם ברצועת עזה, שהתבטא בין היתר ברצח חולים ומסכנים שם ע"י אי העברת כספים ששייכים לממשלת הרשות, רק משום שתוצאות הבחירות הדמוקרטיות שם לא מצאו חן בעינינו.
    תרופות אזלו, חולי כליות הזקוקים לדיאליזה מתו. לא ידוע לי שדב וייסגלס יכול היה להציע "דיאטה" שכזו על סוריה או מצרים.

  6. עמנואל לוב הגיב:

    ברצוני להגיב על מאמרו של ארי שביט, אפוקליפסה אחר כך,שראה אור ב-4.8.06 המאמר מאופיין על ידי יכולת אנליטית יוצאת דופן של כותבו וניבוי תוצאות המלחמה האומללה הזו כפי שאנו חווים אותה כעת.ישנן מספר נקודות שאני בהחלט מזדהה איתן ואני סבור שראוי להתייחס אליהן מעל במה זאת. ארי שביט רואה את כישלונה של ישראל לא רק בזירה הצבאית מדינית אלא מגדיר את המצב ככשל מערכות רגע לפני קריסת מערכות כללית….עיקר המאמר עוסק בראיית הקשר בין הכשל במערכה בלבנון והמקום בו נמצאת ישראל מבחינה התפתחותית, סוציו-אקונומית, תרבותית וכו’. כמו ארי אני חושב שמלחמת לבנון השניה הינה רק סימפטום שטחי של בעיה הרבה יותר עמוקה הנעוצה בהתפוררות התרבותית והרוחנית שלנו והחלפתה של תרבות ארץ ישראל היפה בקפיטליזם בהמי שלוח רסן שיצר אליטת הון שהנחילה כאן תרבות גזל וניצול ללא התייחסות לערכים שמעבר לשקל החדש….תשובתנו לחסן נסראללה בסיבוב השני לצד ההיערכות הצבאית הנכונה, צריכה להתבטא ביצירת סולידאריות חדשה התואמת את רוח התקופה, בהשקעה בחינוך ותמיכה בשכבות החלשות ובהחזרת הכבוד הלאומי האבוד על ידי יצירת חברה דמוקרטית צודקת ורגישה שתצמיח מתוכה לא רק לוחמים טובים אלא גם סופרים, מדענים, רופאים,ועוד. יש להיפרד מהחלום הרטוב של יצירת אמריקה קטנה בערבות המזרח התיכון. כל הסימנים מראים שהמודל האמריקאי לא עובד כאן ורק מעצים עלינו את שנאת שכננו. יש לחפש נוסחא אחרת. הדרך צריכה להתחיל בהתקרבות לערביי ארץ ישראל וסביבותיה, למידת אורחותיהם והתאמה חלקית אליהם ולסביבה.כמו כן דגש על ביסוס הזהות הישראלית היהודית המתהווה כאן. סתירת הלחי שקיבלנו מנסראללה יכולה להיות תחילתה של עידן חדש. ממשברים ניתן ליצור דינאמיקה של חזרה לערכי יסוד וצמיחה בריאה שתוביל אותנו להישגים גדולים בעתיד. תודה לך ארי שביט על המאמר השנון בנקודת שבר זאת, הלוואי והמסר יעבור הלאה ונדע להפיק את המרב מהכישלון הנוכחי.

    עמנואל (מנו) לוב

    תל אביב

הגיבו לנתן.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים