הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 באוגוסט, 2006 11 תגובות

זאת היא עובדה: המלחמה הנתעבת בלבנון חצתה לשניים את המחנה הישראלי הרחב שכונה בשם "שמאל" על-ידי הימין והמרכז הישראלי, בין "השמאל הציוני" ל"שמאל הרדיקלי". הביטוי "רדיקלי" קפץ מדרגה ממובנו כ"קיצוני" (מובן מעוות כשלעצמו), עד למובנו "הבוגדני", שהוא כמובן פלילי בעיתות מלחמה. אם להשתמש בהשוואה רחבה יותר, היוצאת אל מעבר לימי המלחמה, דומה מעמדו של המותג "רדיקלי" בישראל למותג "ליברלי" בארה"ב; שניהם מוּצאים "מליבה של החברה" (ביטויו של יוסי ביילין), לשוליה. ואם כי הסקרים מלמדים כי רק 6%-8% מהחברה היהודית שללו את המלחמה מעיקרה, אני מרגיש בסדר בשוליים האלה ולא שמעתי על רדיקלים אחרים שהתגעגעו אל "ליבה של החברה" הלוחמנית.

כי מה משמעו של המותג "רדיקלי"? רדיקלי, שפירושו המילוני הוא "שורשי" חותר תמיד לעקירת רוע חברתי משורשו. לשם כך משתמשים רדיקלים, במידות שונות כמובן, בשני כלים: במערכת ערכים אוניברסלית ובמרקסיזם.


אשר לתקפותם של ערכים מוסריים, נתנה התוכנית "פוליטיקה" האחרונה (10/8/06), שעסקה ב"מוסר בימי מלחמה", שיעור מאלף. קבוצה של גנרלים בדימוס, עם האתיקן של צה"ל, אסא כשר, דנה בשאלה מתי ובאילו תנאים מותר לפגוע "באזרחים בלתי מעורבים". היתה שם הסכמה כללית כי פגיעה כזו אסורה כל עוד היא אינה פוגעת במאומה בחיילים או באזרחים ישראלים; ואילו אם היא עלולה חלילה לפגוע בהם, ההימנעות ממנה היא בלתי מוסרית בעליל.


צפיתי בתוכנית ודמיינתי לעצמי אירוע אישי: קבוצת ילדים וביניהם אחד מנכדי חוצים את הכביש. מכונית מתקרבת וישנה סכנה של תאונה. אין לי ספק כי הייתי מוכן להסתכן כדי להציל את נכדי, האם הייתי מוכן לדחוף את אחד הילדים אל מתחת לגלגלי המכונית כדי להצילו?!


כאן בדיוק פעורה תהום בין ההיצמדות למערכת ערכים אוניברסלית, לפיה כל בני האדם שווים בזכויות היסוד שלהם; לבין מערכת אנוכית, לפיה האני ניצב תמיד בראש, בני משפחתו בסדר כזה או אחר ניצבים מאחוריו; אחריהם חבריו, ידידיו, בני עמו, אזרחי מדינתו וכו’. כמובן שאלה הן שתי צורות שונות לחלוטין של צפייה בערוצי הטלוויזיה, על החרבתה ההדרגתית של לבנון מן הימים הראשונים למלחמה ועל הפגיעה "באזרחיה הבלתי מעורבים".


גם המרקסיזם, שלא כל הרדיקלים משתמשים בו, הוא כלי נשק חיוני לעקירתו של הרוע מהחברה האנושית הקפיטליסטית באשר היא. לעקירתו של הרוע מהחברה, חיונית הבנתה של זו, ואין עדיין כלי אחר, למרות מגרעותיו של כלי עתיק יומין זה, לעקירתו. כך זה בעולם כולו, וכך זה כאן במלחמת לבנון. אין זה מקרה כלל שאף אחד מכותבי שלושת המאמרים שדחפו אותי לכתיבת הדברים (יוסי ביילין, אפי יער וגדי טאוב), לא הזכירו ולו במלה אחת את ארה"ב כקשורה, בדרך זו או אחרת למלחמה. שלושתם יצאו מתוך ההנחה המטומטמת שחוליית חיזבאללה חצתה את הגבול, הרגה מספר חיילים ישראלים, שבתה שנים, ומיד, תוך דקות ושעות, החליטו ראש הממשלה וממשלתו על פתיחתה של מלחמת ענק בלבנון.


מרקס "הזקן" הוא גם המסייע לרדיקלים בישראל ומחוצה לה, להבין אילו חברות ענק אמריקאיות, צרפתיות ואחרות, תקטופנה קופונים שמנים משיקומה של לבנון, ואילו חברות, ישראליות בעיקרן, תקטופנה קופונים כאלה משיקומן של הריסותינו.


הוא גם זה המסייע להבין טוב יותר את העדה השיעית בלבנון, הענייה בין העדות, שהפכה לעדת פליטים בת מאות אלפים, ושלחלקן הגדול אין כבר לאן לחזור מכיוון שבתיהן או כפריהן נמחקו מעל פני האדמה, והוא גם מסייע לנו להבין טוב יותר, איך מתחלק קורבנה של המלחמה בחברה הישראלית מן הבחינה המעמדית.


הערות למאמרים


"מה קרה לשמאל"? / אפי יער


המחבר מתווה חייץ בין "השמאל הדמוקרטי" ל"שמאל הטוטליטרי". האמת היא שלא לכל דבר מתחשק לי להתייחס. האם יש טעם לשלוח את המחבר להפגנות האלפים שגדלו והלכו מראשיתה של המלחמה, ולא גדלו מספיק? כאשר הוא מדבר על "קולקטיביות רעיונית" ב"שמאל הרדיקלי", האם יש לו מושג כמה גוונים ואף ניגודים רעיוניים היו בכל אחת מההפגנות? או כאשר הוא "מדבר היסטוריה" ומזכיר את "ברה"מ ויחסה לעם היהודי". האם הוא שמע במקרה איזה תפקיד מילאה ברה"מ בהקמת מדינת ישראל, ומי הציל יותר מכל אחד אחר את העם היהודי ממחנות ההשמדה?


לדעת המחבר, בניגוד ל"טוטליטריים" קובעים "הדמוקרטים" את יחסם לאירועים בהתאם לנסיבות: "תומכים בפלסטינים נגד הכיבוש ותומכים בישראל בלבנון".


איזה מין ניתוח עלוב של "נסיבות"? נסיבות שהמעצמה היחידה בעולם נעדרת מהן; ועוינותה לאיראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס לא קיימת אף היא ותמיכתה בישראל נובעת "מנפשותינו התאומות" ולא מאינטרסים גלובליים? האם מותר בכלל שלא לבכות את כל הצעירים הישראלים, את כל המשפחות הישראליות שתהיינה אומללות תמיד על המזבח הגלובלי הזה? מכיוון שמדברים אצלנו תמיד על "ידיים מגואלות בדם", אילו ידיים תהיינה מגואלות הפעם?! המחבר מסכם את דבריו באמירה שאנשים כמונו, הרדיקלים או "הטוטליטריים" הם "בעלי אישיות דוגמטית" נפגעי דיכוטומיה בין טובים ורעים, צודקים ולא צודקים.


אני מצהיר בזה שאני מקבל את "הגידוף" הזה באהבה. עשרות שנים של דבקות בערכים אוניברסליים ובמרקסיזם כדרך חשיבה וכמדריך לפעולה, סייעו לדוגמטיזם הזה להתקיים, למרות שהוא לעולם לא היה ולא יהיה נקי משגיאות.


"השמאל שלא ידע לשאול" / גדי טאוב


הטיעון העיקרי של בעל המאמר כנגד השמאל הוא "שהוא עוסק בפסיכואנליזה של עצמו ולא אומר מה לעשות". הוא לא עונה לשאלות "איך עונים לטילים על העורף, מה תעשה המלחמה למעמדה של איראן באזור? אנחנו לא חזקים – קם גוליית חדש. השמאל לא יודע להבחין בין מלחמות צודקות ולא צודקות".


אתחיל מהסוף. בניגוד לגדי טאוב, אנחנו, השמאל הרדיקלי, יודעים היטב להבחין בין מלחמות צודקות לבלתי צודקות. כפי שמלחמתם של הוייטנאמים נגד כובשיהם האמריקאים היתה מלחמה צודקת; ומלחמתם של הפלסטינים נגדנו בשטחים הכבושים ולא מעבר להם, היא מלחמה צודקת, כך מלחמתנו נגד לבנון היא מלחמה לא צודקת, גם כאשר חוליית חיזבאללה מבצעת מעשה נפשע במדינתנו. יותר מ-160 ישראלים, אזרחים וחיילי צה"ל שילמו עליה בחייהם, בנוסף לנכים שישלמו עליה כל חייהם ובנוסף להתמוטטות הכלכלית של אלפי משפחות שנשארו ללא מקום מגורים וללא פת לחם. לא אמרתי עדיין כאן אף לא מלה אחת על הקורבן העיקרי, על העם הלבנוני ומדינתו. זוהי מלחמה צודקת? הרי אין זה סוד כבר כי שרת החוץ ציפי ליבני "מנהיגת שמאל" מובהקת, תבעה את הפסקת המלחמה יומיים לאחר שהחלה והציעה דרכים מדיניות חלופיות…


אבל אפילו זו אינה הצעתו "המעשית" של השמאל. אין זו חוכמה גדולה לנסח בקצרה את הצעתו:



  • ביטול הכיבוש והקמתה של המדינה הפלסטינית לצד ישראל
  • ביטול כיבושה של רמת הגולן
  • חתימת הסכם שלום עם המדינה הפלסטינית, עם סוריה ועם לבנון

האם גם אחרי אלה ימשיך החיזבאללה להיות ארגון צבאי אנטי-ישראלי בלבנון?!


ואם מדובר על איראן, הרי הצעה מעשית נוספת: ניקוי המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני.


האם כל אלה אינן הצעות מעשיות? כמובן שהן רדיקליות ומעשיות בעת ובעונה אחת. אולם הן אינן ניתנות למימוש כל עוד האימפריאליזם (כן!) שולט באזור וכל עוד ממשלות אזוריות תומכות בו (לא רק הישראלית) וכל עוד עיתונאים כמו גדי טאוב תומכים במלחמותיו.


"מבחנו של השמאל הציוני" / יוסי ביילין


ראוי להודות כי מאמרו של ביילין חמור פחות מאלה של שני קודמיו. הצרה היא שהוא מנהיג פוליטי של מפלגה בכנסת, המתיימרת להיות מפלגת שמאל, ציונית אמנם. כאשר הוא כותב "התגובה הצבאית בעזה מוצדקת בעינינו והתגובה בלבנון מוצדקת לא פחות" חמורה אמירתו זו משני קודמיו גם יחד.


כאשר יוסי ביילין אומר כי: "יש לנו אמונה עמוקה בזכות העם היהודי למדינה דמוקרטית בטוחה עם רוב יהודי יציב, מדינתם של העם היהודי ושל כל אזרחיה"; האם אינו יודע כי מגמה זו (הראויה לדיון מפורט כשלעצמה), לא תמומש בין הפעולות הצבאיות "המוצדקות" של עזה ולבנון?! האם אינו מבין כי כך, בדיוק כך, יוצרים איבה ערבית מתעצמת בין העמים, גם כאשר ממשלותיהם הן עדיין משת"פיות אמריקאיות? האם גם הוא איננו יודע מה משמעותה של המלחמה הזו מהבחינה האזורית והגלובלית?


מרצ בהנהגתו של ביילין יצאה להפגנה מול משרד הביטחון רק לאחר החלטת הממשלה להכניס את צה"ל ללבנון בגדול, והיא קראה לחבריה ללבוש כחול-לבן כדי להבליט את אופייה הציוני. מכאן קל להבין כי כל הזוועות בהן חזינו בערוצי הטלוויזיה מיומה הראשון של המלחמה לא נגעו ליוסי ביילין ולחבריו. האם זה אומר שעם ציונים גם כאשר הם "שמאל ציוני" אין כבר טעם לדבר על "ערכים אוניברסליים"?! אין טעם לדבר על המלחמה כי אם רק על "מהלכיה"?


השמאל הרדיקלי במלחמה


המלחמה נמשכה 34 ימים. כאמור, הסקרים מלמדים שאחוז השוללים אותה, בהבדל ממהלכיה, הוא קטן ורק השמאל הרדיקלי גינה אותה כראוי לה, במספר הפגנות גדלות והולכות, ממאות לאלפים, ועשרות רבות של משמרות מחאה ברחבי הארץ. לי, אחד מקשישי המפגינים היתה חשובה ומשמחת מאוד צעירותם של רוב המפגינים והשותפות הבלתי ניתקת של יהודים וערבים. על-כן גם שמחתי מאוד למקרא הכתבה הגדולה של לילי גלילי ("הארץ" 10/8) "ויינה נייט. חרב לא", על שתי פעילות צעירות, חולוד באדווי ויאנה קנפובה, שהיו מנהיגות בהפגנות השמאל הרדיקלי. אהבתי את השותפות היהודית-ערבית שלהן (יאנה היא יוצאת אוקראינה לשעבר); אהבתי את גילן הצעיר ואת האלמנט הפמיניסטי של פעילותן.


אומרת חולוד בדאווי: "כשיאנה מדברת רוסית ואני מדברת ערבית מעל הבמה בהפגנה, זה מסר פוליטי בפני עצמו. בין השאר אנו אומרות בכך לעולם הערבי שהתיזה שישראל וארה"ב משווקות, לפיה יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד, היא שקרית".


* * *


ההתלכדות הזאת שנוצרה בשמאל הרדיקלי בעקבות המלחמה, מעבר להבדלים וחילוקי הדעות, היא נכס עצום וראוי שנשמור עליו מכל משמר.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. שי אריה מזרחי הגיב:

    מלים כדורבנות. אתה מוזמן לקרוא את הפוסט שלי "הפסדנו וצדקנו" שבו אני מגיב ליער, לטאוב, ולמאמר המערכת של הארץ מה-13.8.
    — קישור —

  2. דני פתר הגיב:

    לתגובתבו של הנרי: גם אני רתחתי מזעם למשמע ההפרעות גסות הרוח לדבריה של יעל דיין. לשמאל הרדיקלי אין דלת ואפילו אם הייתה לו, היא הייתה תמיד פתוחה כדי שהרוצים לברוח יוכלו לעשות זאת וגם הרוצים להיכנס. על-כן שמחתי כאשר שולמית אלוני, נעמי חזן, יעל דיין, מוסי רז ואולי גם ציונים אחרים שלא פגשתי או לא היכרתי היו בהפגנות. היום מספרם של שוללי המלחמה כולה ולא רק חלק ממהלכיה גדל והולך

  3. דן תמיר הגיב:

    דני,
    הגיעה העת להפסיק ללכת שולל אחרי כותרות שנשמעות יפות אך למעשה טומנות בחובן זרעי פורענות.
    "שותפות יהודית ערבית" איננה אלא נסיון כושל לייפות את האפרטהיד המגעיל המושרש כאן בארצנו, המבדיל בין ישראלים לישראלים באופן שרירותי וגס. עם כל הכבוד למה שכתב החבר לנין לפני מאה שנה ולאופנות שיקיות כמו "רב תרבותיות" ו"פוליטיקה של זהויות", הן משחקות ישר לידיהם של המנסים להדיר ולהוציא מן הכלל הישראלי כעשרים אחוזים מבני עמנו, ומקרבות את היום שבו תתחולל מלחמה של ממש בתוך גבולות מדינת ישראל.
    המענה ללאומנות ארורה אחת איננה העלאה על נס של לאומנות נגדית, אלא יצירת מסגרת משותפת לכל תושבי הארץ הזו, מבלי לתייג ולקלטלג אותם כשייכים אוטומטית לאחת משתי הקבוצות הללו.

  4. חיים הגיב:

    רק התייחסות קצרה לדוגמה של פתר.
    "קבוצת ילדים וביניהם אחד מנכדי חוצים את הכביש. מכונית מתקרבת וישנה סכנה של תאונה. אין לי ספק כי הייתי מוכן להסתכן כדי להציל את נכדי, האם הייתי מוכן לדחוף את אחד הילדים אל מתחת לגלגלי המכונית כדי להצילו?!"

    קצת סדר,
    דילמה א’:X מתעתד לתקוף במכוון את Y ולשם הגנה הוא מסתתר מאחרי Z.
    האם מותר לסכן את Z במסגרת התקפה על X?
    שאלה מוסרית לגיטימית.

    הדוגמה של פתר, X בשוגג עומד לפגוע בY הקרבתו של Z תמנע זאת.
    האם עלינו להקריב את Z?
    אין שאלה מוסרית. התשובה ברורה מאליה כמעט.

    כמובן שX התוקפן לחלוטין חסר מהדוגמה של פתר ולא במקרה. שלא במפתיע שאר המאמר סובל מאותה לוליינות לוגית אם להתבטא בעדינות.

  5. מיכאל הירש הגיב:

    אני מעוניין להתייחס לחלקו הראשון של המאמר, לרבות לאמירה על "תהום בין ההיצמדות למערכת ערכים אוניברסלית, לפיה כל בני האדם שווים בזכויות היסוד שלהם; לבין מערכת אנוכית, לפיה האני ניצב תמיד בראש, בני משפחתו בסדר כזה או אחר ניצבים מאחוריו".

    לא סתם מוזכרים מרקסיזם וקפיטליזם בעניין זה, שכן בדיוק כמו שמרקסיזם (והנגזרת שלו – קומוניזם) יכול להתקיים אך ורק בעולם שכולו מרקסיסטי (זה כבר הוכח מספר פעמים) כך גם מערכת הערכים האוניברסלית אותה מתאר המחבר – אף היא יכולה להתקיים רק אם כל המשתתפים במשחק יקבלו אותה.

    לצורך העניין ארחיב את הדוגמה שהביא דני פתר:
    קבוצת ילדים וביניהם אחד מנכדיו חוצים את הכביש. כל ההורים האחרים בקבוצה הצהירו בצורה מפורשת שבזמן סכנה הם יתמקדו אך ורק בהצלת ילדם שלהם. עם הידיעה הזו כבר יהיה קשה מאוד לדני פתר להתאפק מלדחוף את אחד הילדים אל מתחת לגלגלי המכונית כדי להצילו את נכדו.
    הנמשל כאן די ברור: אמות מוסר חייבות להגזר גם (ואני מדגיש את המילה "גם") מאמות המוסר של זה איתו יש לך מערכה.
    אם הוא בז לחיי אזרחים בצד שלו ושם לעצמו מטרה לפגוע בחיי אזרחים בצד שלך – הרי שיש לשקול מחדש את מערכת הערכים שלנו והקווים האדומים שלנו, אחרת כל מערכה תסתיים מיידית בתבוסה שלנו והצד שנוקט בטרור תמיד ינצח.

  6. הנרי הגיב:

    השתתפתי בכל ההפגנות של השמאל הרדיקאלי שנערכו בתל-אביב . אך יחד עם זאת חשובה לי הרחבת השורות.
    אם מופיעה על הבמה יעל דיין – שלא הסכמתי עם חלק מדבריה שקוממו את הקהל – לא היתה הצדקה להתנהגות המבזה כלפיה הן מצד אחת המנחות והן מצד הקהל.
    לחד"ש , למק"י ולארגוני שמאל נוספים שמורות זכויות רבות במאבק נגד המלחמה. מאבק שתפס תאוצה מהפגנה להפגנה ,שהתבטא בהצטרפותם של צעירים רבים יהודים וערבים.אך חייבים להיות פתוחים וסובלנים גם לדעות שמביעים אנשי שמאל אחרים.

  7. אורי וייס הגיב:

    במשל על נכדך, אתה נתפס לנראטיב של הלאומיות. ליאום = משפחה מורחבת, מה שהוא כמובן לא אמת. כפי שהיטיב לתאר זאת בנדיקט אנדרסון בספרו "קהילות מדומיינות" בני הליאום לא מכירים זה את זה, ואינם יסבירו זה לזה שלום במפגשם. ולכן, האנלוגיה שלך בין משפחה לבין הפיקציה של הליאום קשה בעיניי. מובן, למה לסב קיימות חובות מיוחדות כלפי נכדו, אך תמוה למה לבן הליאום קיימות חובות מיוחדות כלפי יתר בני הליאום.

  8. שאול הגיב:

    זאת לא הנחה מטומטמת שחוליית חיזבאללה חצתה את הגבול הרגה מספר חיילים ושבתה שניים ואז תוך שעות פרצה מלחמה.

    העובדות כפי שלדבריך 94%-92% מהציבור היהודי שמע מחסאן נסראללה שהאג’נדה שלו ושל שולחו היא חיסול מדינת ישראל ולא דו קיום איתה ולפי האג’נדה הזאת התנהל חסאן נסראללה. למעלה מ 90% מהציבור מאמינים לחסאן נסראללה וממשלה המייצגת את בוחריה ומאמינה שהחיזבאללה מהווה איום איסטראטגי חייבת להגן על אזרחיה.

  9. נתן. הגיב:

    הכיבוש בעזה נגמר ובתגובה אנחנו חוטפים קאסמים כל יום.

    הכיבוש בלבנון נגמר לפני שש שנים ובתגובה קיבלנו חטיפת חיילים וירי רקטות על ישובים אזרחיים.

    הכיבוש ברמת הגולן נמשך והגבול שקט.
    הכיבוש ביהודה ושומרון נמשך ואין ירי קאסמים על כפר-סבא וראש העיין.

    אני עצמי שמאלני שתומך בהפסקת הכיבוש בעיקר בגלל חוסר המוסריות שבו, אבל להציג את הפסקת הכיבוש כפיתרון לבעיותייה הביטחוניות של ישראל היא פשוט אחיזת עיניים והתעלמות מוחלטת ממה שאומרים הערבים בעצמם ,החל באיסמעיל אנייה וכלה בחסן נאסראאלה.

    לצערי דני פתר והשמאל שהוא מייצג תקועים
    עם דיסקט מקולקל ואינם מוכנים להתמודד עם המציאות.

  10. אביב עדשי הגיב:

    צודק, צודק ושוב צודק.
    מכיוון ששום דבר טוב לא יכול לקרות כעת במדינה, אולי הדבר הטוב היחידי שקרה "בזכות" המלחמה האחרונה, יהיה התאחדות של השמאל האמיתי, "הרדיקאלי", "הבוגדני" או כל שם אחר שמתקרנפים משלל צבעי הקשת יחליטו לכנותינו.

  11. ג’ק נגד רדיקליזם הגיב:

    "השמאל הרדיקלי, יודעים היטב להבחין בין מלחמות צודקות לבלתי צודקות"

    אני מניח שיש לכם כדור בדולח שמאפשר לכם ליראות הכל…

הגיבו לג’ק נגד רדיקליזם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים