הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באוגוסט, 2006 27 תגובות

מזה מספר ימים יש לנו הפסקת אש שבירה, כל יום יכולים להתחדש הקרבות, שהרי צבא הפלישה הישראלי טרם יצא מלבנון, אולם עד כתיבת שורות אלו היא מחזיקה מעמד. מאז הפסקת האש הרגו הפולשים הישראלים 10 בני אדם שהוגדרו בהודעה ישראלית רשמית "כמחבלי חיזבאללה" אולם עד כה לא הגיבו לוחמי החיזבאללה על הפרובוקציות הישראליות.

המוני הפליטים הלבנוניים החלו חוזרים לכפריהם בדרום לבנון וגילו את ממדי ההרס הנוראים שישראל זרעה. במקביל החלו גם תושבי צפון ישראל לחזור לבתיהם שברובם המכריע נותרו על כנם. מתוך קרוב ל-4,000 פגזים וטילים שנורו לעבר ישראל יותר מ-3,000 נפלו בשטחים פתוחים ורק כ-900 גרמו לנזקים בנפש וברכוש שלא מגיעים לקרסולי ההרס והמוות שישראל השיתה על לבנון. מה שכמובן מחזק את מה שהיה ברור לכל מי שלא נלכד במלתעות התעמולה הישראלית כי החימוש של החיזבאללה לא היווה כל איום קיומי על ישראל.


אם ארגון החיזבאללה מתכונן לסיבוב נוסף של לחימה עם ישראל הוא יצטרך לשפר בצורה משמעותית את איכות חימושו בכדי למנוע ממטוסי חיל האוויר הישראלי לפעול באופן חופשי ולגרום לישראל את מספר הקורבנות וממדי ההרס שישראל זרעה בלבנון. בהמשך הדברים יובהר כי סיבוב נוסף ניתן למניעה אם ישראל תבחר במדיניות של שלום, אבל בקווי המדיניות הנוכחים של סרבנות שלום, הסיבוב הבא הוא קרוב לוודאי עניין של זמן.


שני הצדדים מצהירים כי "ניצחנו". אנשי החיזבאללה עורכים בביירות מצעדי ניצחון וזה נראה מעט פאתטי על רקע חורבות רובע דאחיה בדרום ביירות והכפרים החרבים בדרום לבנון. גם ראשי המערכת הפוליטית בישראל ושרתיהם בעיתונות מודיעים "ניצחנו".


מי דובר אמת?


כמי שנימנה עם מתנגדי ממשלת ישראל והחיזבאללה, אינני שבוי של אף אחד, ויש לי את היכולת לראות את הדברים באור ביקורתי ועצמאי.


ולהלן התוצאות בקיצור (שהרי עוד ייכתבו חיבורים וספרים ועבודות דוקטורט על המלחמה): אף צד לא ניצח. החיזבאללה הוכה קשות, אבל לא הובס. ישראל לא השיגה את מטרותיה כפי שהצהירה בתחילת המלחמה: פירוק החיזבאללה מנשקו, הוצאתו מדרום לבנון, חיסול הנהגת החיזבאללה ושחרור השבויים הישראלים (מי יודע אם הם עדיין בחיים, אולי נהרגו בהפצצות הזעם של חיל האוויר הישראלי). לאחר 33 ימי לחימה התברר כי החיזבאללה נותר עם יכולת מרשימה של ירי על ישראל, דרום לבנון לא "נוקתה" (מינוח צבאי ישראלי) מהחיזבאללה, ולפי שעה מעמדו של השייח’ נסראללה נסק לגבהים של גיבור בעולם הערבי, האחד והיחיד שהצליח להכות את ישראל פעם שנייה.


ישראל לא הובסה אבל הוכתה. כמה מאות לוחמי גרילה הצליחו לנטרל כמעט את מחצית ישראל ולכפות עליה את המלחמה הארוכה ביותר מאז 1948. מיליון אנשים חיו במקלטים או נסו מבתיהם. הכלכלה שותקה. צבא הפלישה הישראלי שמנה 30 אלף חיילים מצוידים במאות טנקים, תותחים, טילים ועוד, יחד עם חיל אוויר מהמשוכללים בעולם, לא הצליח למגר את לוחמי החיזבאללה. בישראל מדברים על "גבורתם של לוחמי צה"ל" אבל האמת היא שלוחמי החיזבאללה גילו גבורת מעטים מול רבים, דוד מול גוליית, והצליחו להפיל חללים לרוב מצבא הפלישה הישראלי.


הצבא הישראלי התגלה כאוסף די חלול של יחידות, נישא על גבי פיקוד מבורדק ומבולגן. צבא הכיבוש שהחליד במרוצת הפיכתו למשטרת מחסומים, נשחק ובקושי מסוגל כיום לקיים את היומרה שבשמו, הגנה על ישראל.


המטרה הישראלית ל"השיב את יכולת ההרתעה" לא רק שלא הושגה אלא דומה כי יכולת זו, בעקבות הביצועים הדי עלובים של צבא פלישה הישראלי, נשחקה. זהו הרקע שהביא את נשיא סוריה להצהיר כי אם ישראל לא תחזיר את רמת הגולן במו"מ היא תוחזר בכוח.


אני שייך לאלה שסברו כי לא היתה הצדקה למלחמה מלכתחילה, בטרם ידעתי את תוצאותיה. אולם עתה, לאור תוצאות המלחמה, ברור כי היוזמה של ממשלת ישראל לנצל את תקרית הגבול למלחמה כוללת בלבנון, היתה גרועה מפשע, היא טבלה בטיפשות. גם אלה שהולכו שולל ותמכו בהתלהבות במלחמה מיד עם פתיחתה, מבינים כיום, כי ממשלה אחראית לא מכריזה מלחמה מספר שעות לאחר תקרית גבול, בלי להכין את הצבא, בלי לבדוק את מוכנותו, את מחסני החירום, את היכולת הלוגיסטית, בלי להכין את העורף וכו’. העם שברוב כסילותו תמך במלחמה, דורש כיום ועדת חקירה. אבל שום ועדת חקירה שתבדוק מדוע לא היה מספיק אוכל ומים לחיילים לא תעזור כל עוד התשתית הפוליטית אידיאולוגית שנוצרה כאן ב-40 השנים האחרונות, הכיבוש והאפרטהייד, תמשיך לכוון את המדיניות הישראלית. ההפקרות הצבאית היא תוצאה של ההפקרות המדינית. המלחמה הזו לא היתה באה לעולם אילו בחרה הממשלה במדיניות של סיום הכיבוש בכל הגזרות, שפירושו, הסכם שלום עם סוריה שכרוך בהחזרת הגולן עד הסנטימטר האחרון והסכם שלום עם הפלסטינים שכרוך בנסיגה לקו הירוק ופירוק ההתנחלויות. מציאות של שלום עם סוריה והפלסטינים היתה שומטת מהחיזבאללה את העילה לקיומו הצבאי ומחלישה אותו באופן משמעותי. מציאות זו היא המתכון היעיל ביותר למניעת המלחמה הבאה.


המדיניות הישראלית הנוכחית היא הדלק שמזין כוחות כמו החיבאללה, החמאס והג’יהאד.


במלחמת לבנון השנייה ביצעה ישראל פשעי מלחמה לרוב, והראשון והחמור ביניהם, הפצצה של אוכלוסייה אזרחית שגרמה להריגתם ופציעתם של אלפי בני אדם, ילדים, נשים וזקנים. זו היתה אורגיה של מוות והרס. מי שחשבו שקורבנות פשעי המלחמה הם רק אזרחי לבנון, ועל כן למי אכפת שהרי לפי ההשקפה הגזענית בישראל "ערבי טוב זה ערבי מת" (בישראל נעלמה היכולת לגלות אמפתיה לסבלו של השכן והאחר), גילו שגם חיילי ישראל הם קורבנות פשעי המלחמה של ממשלת ישראל וצבאה בראשותם של הפושעים אולמרט, פרץ וחלוץ. החלטת הממשלה להיענות ללחץ הצבא לפתוח במהלך קרקעי מקיף שכתוצאה ממנה נהרגו 33 חיילים, כאשר כבר היה ברור כי במועצת הביטחון עומדת להתקבל החלטה על הפסקת אש, היא פשע קטן בתוך הפשע הגדול. מי שמרגיש רק רעד קל בכנף המטוס כאשר הוא מפיל פצצת טונה על שכונה פלסטינית צפופה בעזה (מאמרי השפר של דן חלוץ) שגורמת למותם ופציעתם של יותר ממאה בני אדם, לא חס בסופו של דבר גם על חיי החיילים עליהם הוא מופקד. הפשע של הרמטכ"ל חלוץ אינו במכירת מניותיו לאחר שנחטפו שני החיילים ב-12 ביולי, להיפך, בעניין זה הוא גילה הבלחה של פעילות אזרחית נורמלית, כמו כל אזרח שחושש לערך השקעותיו בשעת מלחמה, אלא באחריותו לקטילת חייהם של בני אדם, כולל 33 החיילים שנהרגו במתקפה הקרקעית המיותרת (בתוך המלחמה המיותרת) לאחר שהתקבלה ההחלטה על הפסקת האש.


בימי המלחמה התגלו אצל שרי ממשלת ישראל דפוסי חשיבה שהזכירו את הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. שר המשפטים חיים רמון ושר התעשייה והמסחר אלי ישי הציעו "להשטיח את הכפרים בדרום לבנון, להפוך אותם לשולחן חול". חיל האוויר הישראלי אימץ למרבה הבושה שיטה זו בכמה מקומות בלבנון. סוג כזה של ענישה יזם הכיבוש הגרמני הנאצי במלחמת העולם השנייה בכפר הצ’כי לידיצ’ה ובעיירה הצרפתית אוראדור. לא אופתע אם בעקבות אורגיית ההרס הישראלית יפציע פיקאסו חדש שיצייר את גרניקה במהדורה לבנונית.


לכך יש להוסיף גם את הפשעים האקולוגיים שההפצצות הישראליות גרמו, כמו זיהום חופי לבנון בעקבות הפצצת מאגרי דלק הסמוכים לים (כמעט מיותר להוסיף שאין להם כל קשר לחיזבאללה, סתם ענישה קולקטיבית של חפים מפשע).


אחת התופעות המחליאות של המלחמה הנוכחית היא הצדקנות המוסרית של עיתונאים כמו אמנון דנקנר, בן כספית, אלכס פישמן וארי שביט. הארבעה שנימנו עם העיתונאים הקולניים שדחקו בצבא ובממשלה לאשר את הפעולה הקרקעית לאחר הפסקת האש, ועל כן שותפים באחריות לנפילתם של 33 החיילים, מטיפים מוסר לרמטכ"ל בגין מכירת המניות. הם (ועיתונאים אחרים) חטאו בעיתונאות פושעת ואין להם כל זכות מוסרית להטיף מוסר לאף אחד בשום דבר. ארי שביט, במאמר שקיבל ב"הארץ" מיקום נדיר בראש עמוד החדשות (11.8.2006) קרא להדחת אולמרט אם לא יאשר את מתקפת הקרקע, אותה מתקפת הפסקת האש בה נהרגו 33 חיילים. באותו ערב הופיע שביט בתוכנית הראיונות של לונדון וקירשנבאום ובה אמר כי יחזור בו מהדרישה להדחת אולמרט אם יאשר את מתקפת הקרקע. באותו ראיון יצא שביט בהתרסה כלפיי קירשנבאום ועיתונאים אחרים שנתפסים בעיניו כ"שמאלנים תבוסתנים", והאשים אותם כי אינם לוקחים אחריות על מה שהם אומרים וכותבים. אשר על כן נדרש עתה שביט להיות חלוץ לפני המחנה, לקחת אחריות, ללכת הביתה ולהכות על חטא לאור המנייה שיש לו בהריגת 33 החיילים, שהרי מאמרו והופעתו בטלוויזיה מילאו תפקיד חשוב בדחיפת אולמרט לאישור המהלך.


נסראללה והחיזבאללה גילו במלחמה את פניהם המכוערים. כאשר טילי החיזבאללה הרגו ערבים, הכריז עליהם נסראללה כשאהידים. "התכוונתי לפגוע רק ביהודים". גזענות מעוררת סלידה שאינה שונה מזו הישראלית. ירי על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה, לא רק כאשר ישראל מבצעת זאת. זהו איסור אוניברסלי ולכן הירי של החיזבאללה לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, מהווה אף הוא פשע מלחמה. אין הנחות.


במלחמה זו שוב נתקלנו בתופעה החולנית לטעמי, של הורים ששולחים את ילדיהם לגיא ההריגה. בישראל הצבועה שומעים לרוב טענות כלפיי הורים ערבים שגאים בילדיהם השאהידים. אם כן השאהידיות לא פסחה על ישראל. בעוד השאהידיות הפלסטינית היא ביטוי למצוקת המדוכאים, השאהידיות הישראלית חמורה לאין ערוך משום שהיא משרתת את המדכא והכובש הקולוניאלי. נשים יהודיות מוכנות לסכן את חיי פרי בטנן בשירות מלחמות שאין להן שחר.


בעיתון "הארץ" של יום שישי (11 באוגוסט) מפרסמת אם מודעה גדולה בה היא כותבת בין השאר: "אני אמא לשני בנים שחוזרים בימים אלו מחופשה בחו"ל על מנת להתגייס בצו 8 כמו שחינכתי אותם". מה זה אם לא שאהידיות? רנה בוהדנה, אמו של המ"פ תומר בוהדנה שנפצע, אמרה בגאווה על בנה "אהבתו למדינה היא מעל לכל". רק במדינות פאשיסטיות האהבה למדינה היא מעל לכל.


התופעה בולטת במיוחד בשתי תנועות שאחוז החללים בהן היה גדול מאחוזן באוכלוסייה – ההתנחלויות והתנועה הקיבוצית. לכאורה שתי תנועות שעוינות אחת את רעותה, אבל רק לכאורה. כאשר הדבר מגיע לגיוס לצבא שתיהן מחנכות לשירות צבאי ביחידות קרביות כערך. והבנים רצים לשדה המוות בשמחת נעורים וחדוות יצירה. משוגעים של ממש. האלוף הדתי אלעזר שטרן רואיין בגלי צה"ל (16 באוגוסט 2006) בתוכניתו של רזי ברקאי, ושם חלק מחמאות לתנועה הקיבוצית לנוכח המספר הגדול של חללים בני התנועה. ראשי התנועה זרחו מאושר על כך, והכריזו כי זוהי הוכחה שהחינוך לערכים בתנועה הקיבוצית לא קמל. פולחן המוות כערך. אפשר להתפוצץ. סמל ראשון מורן כהן מקיבוץ אשדות יעקב איחוד נימנה עם הרוגי המלחמה האחרונה. חברו לכתה בארי אמר "הוא לא סבל את הצבא ושנא את המלחמה". מדוע התגייס לצבא? שואלת העיתונאית, ובארי עונה: "זה החינוך שקיבלו פה. גם האחים שלו היו ביחידות קרביות. היה ברור שגם הוא ילך לקרבי", ("הארץ", 10 באוגוסט 2006). נורא ואיום. הילד שונא את הצבא ובכל זאת מתגייס ליחידה קרבית כתוצאה משטיפת המוח בתנועה הקיבוצית. הוא שילם על כך בחייו. האם זה "חינוך לערכים"? דוגמא נוספת. עירא בן גיאת, מורה לאמנות מקיבוץ נחשולים, ששכלה את בנה יער בלבנון, אמרה על בנה: "ילד חכם ומחונן. אהב מאוד את הצבא ואת האקשן. לא חשש להילחם, להיפך", ("ידיעות אחרונות", 13.8.2006). שלחתי לה מכתב של השתתפות בצער, ושאלתי אותה, תגידי לי, איך קורה שילד חכם אוהב את הצבא ולא חושש להילחם? איפה נכשלתם?


הסיפור של הסופר דוד גרוסמן הוא טרגדיה כפולה ומכופלת. הוא אמנם לא איש התנועה הקיבוצית, אבל קרוב אליה מבחינה פוליטית. הוא תמך במלחמה בראשיתה. בהמשכה סבר כי ישראל הרחיקה לכת ובמסיבת עיתונאים עם שני חבריו, עמוס עוז וא.ב. יהושע, קרא להפסקת אש. בנו אורי נהרג לאחר מסיבת העיתונאים. הוא נימנה עם אותם 33 הרוגים שאני מכנה הרוגי הפסקת האש.


אורי למד בבית הספר הניסויי בירושלים בו למדו גם ילדיי. נפגשתי עם דוד גרוסמן לא אחת בימי הורים בבית הספר. אני מכיר גם את אביו של הסופר. דברי ההספד של דוד גרוסמן בהלוויית בנו היו מרגשים. בהספד הוא מזכיר כי אורי היה השמאלן של היחידה, היה הומניסט.


אני מתקשה לגשר על הסתירה שבין היות אדם איש שמאל והומניסט לבין נכונותו לשרת ביחידה קרבית של צבא הכיבוש והפלישה. הגיבורים האמיתיים בימי מלחמה שגורפת המונים בטרנס מטריף ומטורף, הם הסרבנים המעטים שהולכים מול הזרם, שומרים על צלם אדם ולא נסחפים לתוך מערבולת הכיליון.


המלחמה הזו תעלה 25 מיליארד שקל. לכך יהיה כסף. אין כסף לדרישות שכר של עובדים, אין כסף להגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, אין כסף להגדלת סל התרופות. חולי סרטן צריכים לשבות רעב ובסוף לא מקבלים את דרישותיהם כי אין כסף. אין כסף לרווחה. אבל ימצאו 25 מיליארד שקל למימון המלחמה, ותמיד יש מי שחוגגים על רווחי מלחמה, הלוא הם יצרני הנשק.


האם היו לישראל הישגים? היו. החלטת מועצת הביטחון היא הישג מדיני. מה ממנו ייושם, ואיך ייושם, עדיין לא ברור. את ההישג הזה אפשר היה לקבל גם ללא המלחמה. להיפך, הידיעה כי ישראל היא קפיץ צבאי דרוך שנותן למהלך מדיני סיכוי היה מהווה הרתעה הרבה יותר יעילה, בוודאי במבט לאחור, לאור הפאשלות שישראל גילתה במערך הצבאי שלה.


במלחמת לבנון השנייה לא זו בלבד שנפלנו קורבן להחלטות נחפזות ולא שקולות של הממשלה, הן בפתיחת המלחמה והן בניהולה, אלא נוסף לה כשל בדמות התמיכה האמריקאית הבלתי מסויגת. ממשל בוש קיווה כי ישראל תתפקד כאחת מזרועות הצבא האמריקאי במסגרת מדיניותה הכושלת במזרח התיכון. ארה"ב דחפה את ישראל להמשך המלחמה למרות שכל הפעמונים צילצלו להפסקתה. יש הבדל בין ידידות עם ארה"ב לבין להיות ואסל שלה. לא כל מה שטוב לג’נרל מוטורס טוב לישראל.


מלחמה זו העמיקה את השנאה לישראל באזורנו. לטווח ארוך יכולות להיות לכך משמעויות הרות גורל. מי שרוצה ברצינות לחיות כאן בשלום, צריך להיות מוטרד מכך.


המלחמה חיזקה את הימין הישראלי הקיצוני. ככה זה בישראל. כישלון במלחמה לא מחזק את כוחות השלום, אלא משמן את גלגלי השיניים של אלה שתמיד טוענים "כי לא נתנו לצבא לנצח" והציבור הולך שולל. גם המתנחלים יכולים לנשום עתה לרווחה. פינויים נדחה ואסון הכיבוש ימשיך לגבות את מחירו מהחברה הישראלית.


לפני הבחירות האחרונות היו אנשי שמאל שראו בעמיר פרץ תקווה חדשה שתוליך את ישראל מחברה קפיטליסטית פראית, שוחרת מלחמה, שמצ’פרת את העשירים ומתאכזרת לעניים, לעבר חברה סוציאל דמוקרטית שוחרת שלום שתקטין פערים ותשליט מעט צדק חברתי.


התקוות האלה נגוזו. פרץ הפך לדוברמן מילטריסטי, פושע מלחמה, שבוי של רמטכ"ל צמא דם, דוחף להרחבת המלחמה, ומי שישלם את המחיר הם כמובן עניי עמנו.


פרץ שהיו לו יומרות להיות ראש ממשלה, יישלח לפח האשפה של ההיסטוריה כשקרן שרימה את בוחריו.


המלחמה החלה עם הכרזתו השחצנית של שר הביטחון שנסראללה לא ישכח מיהו עמיר פרץ. דומני שהמלחמה הסתיימה כאשר עמיר פרץ לא ישכח מיהו נסראללה.

תגובות
נושאים: מאמרים

27 תגובות

  1. A pessoptimist הגיב:

    And what about the Arab press? Does it have to be in Hebrew and only few clicks away from your comfy chair infront of your computer?

  2. יובל הגיב:

    הגדה הוא המקום היחיד בתקשורת הישראלית שבו קוראים לדברים בשמם. תודה לגדעון ספירו ושבת שלום לכולם.

  3. גדעון ספירו הגיב:

    ראשית, תודה למחמיאים.

    לנתן ולמגיב "אתה צןדק",

    הציפיה שלכם מערביי ישראל גובלת בצביעות. לא די שערביי ישראל מופלים לרעה מיום הקמת המדינה, לא די שמדינת ישראל רודה באכזריות בבני עמם הפלסטיני והורגת בהם מדי יום, אתם עוד באים בטענות אליהם על שלא מגלים סולידריות עם ישראל.
    באמת, יש גבול לכל תעלול.
    אני דווקא שאבתי עידוד מהראיון שנערך בהארץ
    (18.8.2006) עם ארבעה צעירים פלסטינים אזרחי ישראל.
    אומר רג’א זעתרי: "לא הייתי רוצה שישראל תישאר במתכונתה הנוכחית" ואני שותף לכך, והוא מוסיף: "אבל אם תיפתר שאלת המדינה הפלסטינית ואיראן בכל זאת תתקוף, אני אתנדב לצה’ל בכדי להגן על ישראל מפני איראן". הישאם נפאע אומר שגם אם הוא לא אוהב גדול של ישראל הוא לא רוצה להיות בצד של המשמידים
    "לא של השמדת ישראל ולא של השמדת אף אחד אחר. אני אתנגד לזה בגופי". עביר קובטי אומרת: "ישראל לא ניסתה עדיין את האלטרנטיבה של שלום, אבל אם היא תנסה, ואז יבוא מישהו להשמיד אותנו, גם אנחנו נילחם נגדו".
    לטעמי, דברים ערבים לאוזן.
    המסר ברור. ישראל של שלום זו ישראל שהם מוכנים להגן עליה. ישראל של מלחמה, גזענות ואפליה, זו ישראל שהם מתנגדים לה בכל מאודם, ואני שותף להם.

  4. נתן. הגיב:

    לגדעון.

    ערביי ישראל אינם חייבים להביע הזהות עם מדינת ישראל, אבל רעיון הדו-קיום והשותפות כולל בתוכו גם חובות- למשל לא לעמוד ולמחוא כפיים בזמן שיהודים נהרגים בבתיהם מטילים או כפי שאמרו 4 אנשי הרוח הערביים בכתבה שציטטת "אנחנו שמחים שנסראללה שבר לישראל את האף".

    שותפות אמיתית בין יהוים לערבים לא יכולה לעמוד על התרפסות.

    ליורם גת.

    באמת אין קשר ,וזה בדיוק מה שאמרתי.

  5. אור חורב הגיב:

    "והבנים רצים לשדה המוות בשמחת נעורים וחדוות יצירה"

    ספירו, אהבתי וצחקתי בעצב ובהנאה. תודה על המאמר, יתכן שהפכת ליחיד בבמה זו שאני קורא בהזדהות כמעט מוחלטת. כי "אין לך אלוהים" ואתה כותב מתוך בוננות עצמאית כמצופה מכל מי שחי כאן ועם זאת אתה מצליח שלא להתלהם ולהיגרר להטפות מופרכות ולא-רלוונטיות נגד מדינת ישראל וערכיה, אלא עוסק בביקורת נחושה וקונסטרוקיבית כנגד סטייתן ההרסנית של המערכות המדיניות מהדרך הציונית המקורית, מישראל הטובה של כולנו.
    אנא המשך.
    ועל הקיבוצניקים השאהידים, אלה שמהם ציפיתי להמשיך לסלול את שדרתה המרכזית של החברה, אותם ישראלים-יפים לשעבר, שהיום שולחים את בניהם אלי מוות על ערכים שזרים להם מכל זר, עליהם לא אקונן עוד.

  6. מיכאל שרון: שפיות אזרחית מקיפת כל הגיב:

    מאמר יוצא מהכלל. אהבתי גם אמירות חיוניות, רעננות ונוקבות מסוג: "והבנים רצים לשדה המוות בשמחת נעורים וחדוות יצירה. משוגעים של ממש". והתובנה האזרחית החשובה, ראשונה מסוגה בנושא זה במדיה – זו שכה מצטיינת במונוליטיות של הדבקות קולקטיבית ולרוב שגוייה והיסטרית לתמה מסויימת שמישהו מעלה: "הפשע של הרמטכ"ל חלוץ אינו במכירת מניותיו לאחר שנחטפו שני החיילים ב-12 ביולי, להיפך, בעניין זה הוא גילה הבלחה של פעילות אזרחית נורמלית, כמו כל אזרח שחושש לערך השקעותיו בשעת מלחמה, אלא באחריותו לקטילת חייהם של בני אדם".

    כתיבתו של ספירו היא הניגוד לכל מה שהיסטרי, חגיגי, נשגב, לאותה רטוריקה פאשיסטית ומצמיתת נשמה שפותחה בישראל בגווניה המאיינים היחודיים – מאיינים את הצלם, ולמעשה מקפיאים ומקפדים את החיוניות היוצרת שבאדם. ולכן כתיבתו תמיד — מרעננת, מלאת חיים וחיוניות. הגם שזו כתיבה מוקפדת בכל פרט, ככל שמוקפד יכול להיות מוקפד – האופי ה"יקי" במיטבו לתפארת. נפלא. וגדעון אמנם לא נלאה שוב ושוב לקרוא לילד בשמו המדוייק: "רנה בוהדנה, אמו של המ"פ תומר בוהדנה שנפצע, אמרה בגאווה על בנה "אהבתו למדינה היא מעל לכל". רק במדינות פאשיסטיות האהבה למדינה היא מעל לכל".

    אבל, וחשוב מכל, זהו, מאמר זה, הינו המאמר המקיף ביותר והחשוב ביותר שנכתב בישראל בנושא מלחמת לבנון השנייה, משמעויותיה והשלכותיה – בריבוי היבטים. פשוט, אין בעיתונות הישראלית דבר שישתווה אף לקרסוליו של מאמר כזה – כתיבה שגם סוקרת דברים בריבוי פרטים וגם מביאה משמעויות ותובנות, שאינם היסטריות ונוורוטיות (כמקובל בעיתונות הישראלית). זוהי קלאסיקה עיתונאית, ובין שבעת פשעי תל אביב (או ירושלים) אחד מהם לבטח הוא שגדעון אינו במקום בולט של כבוד בעיתונות הממוסדת -כפי שהיה בוודאות מתרחש במדינות תרבות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, בהם חשוב גם להעלות את רמת ההמונים לדרגת בני תרבות נאורים, בוגרים, מפוקחים וחושבים.

    אבל איך לא בישראל? כאן לא רק הערבים נחשבים לילידים, במיטב הגזענות, אלא גזענות זאת, יחוס תכונות ילידיות – מופנית גם כלפי העם בישראל, בו אבירי המדיה רואים "בהמות" שיש לרתמם כחומר ביד היוצר לכל מניפולציה שילטונית ואוליגרכית. בשר תותחים בשרות הליבה ההגמונית הציונית כבר אמרנו?

  7. מרדכי בלייוייס הגיב:

    כל הכבוד גדעון,דברים כדרבנות.

  8. גדעון ספירו הגיב:

    לנתן,
    אין דומה המשל לנמשל. כאשר אתה מפגין נגד גדר האפרטהייד אתה מוחה נגד העוולות שממשלתך גורמת, וגם, אני מקווה, (כך זה לפחות אצלי) מגלה סולידריות עם מי שנפגעים ממדיניות הכיבוש. בה בשעה אינך מפגין למען הרשות הפלסטינית או מדיניותה.

    לפלסטינים אזרחי ישראל אין בעיה להזדהות עם כאבם הפרטי של מי שנפגעו מטילים וקטיושות, אבל יש להם בעיה, צודקת לטעמי, להזדהות עם מדינה שמפלה אותם, מדירה אותם, שמתוקף הגדרתה כמדינה יהודית משדרת מסר לערבים "זו לא מדינתכם". (לכן אני בעד מדינת כל אזרחיה).
    קל וחומר שקשה להם להזדהות עם מדינה שמנהלת מלחמה שלדעתם אינה צודקת.
    למה הדבר דומה? תאר לך שלבנים בתקופת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה היו דורשים מהשחורים להזדהות עם מדינתם במלחמה שניהלה נגד שכנותיה השחורות. היעלה על דעתו של איש שקול ותבוני איוולת כזו?
    דרך אגב, לא צריך להיות ערבי בשביל לא להזדהות עם המדינה.גם אני לא מזדהה עם המדינה במלחמתה בלבנון, מה שלא מפריע להזדהות עם כאבם הפרטי של מי שניפגעו מהטילים.

  9. אסף אורון הגיב:

    לגדעון כל הכבוד,

    האם המאמר פורסם ב"העיר"?

    אסף

  10. נתן. הגיב:

    יש נושא אחד שספירו לא מתייחס אליו כלל.

    אבל הוא לא לבד,אף אחד מדוברי השמאל לא התייחס להזדהות הגורפת של ערביי ישראל עם חיזבאללה שנעשתה בגלוי ,וזאת למרות שהם עצמם היו קורבנות של הטילים.

    דו-קיום בין יהודים לערבים(או "שותפןת" לפי לשון הפוליטיקלי-קורקט החדשה) מחייב כל יהודי למחות כנגד כל אפלייה כלפיי ערבים ,החל בחוסר הכרה בישובי הבדואים בדרום,עד מחאה נגד גדר ההפרדה, חוסר שיוייון בהקצאת משאבים,מחאה נגד שוד מטעי הזייתים ועוד.

    אני עצמי השתתפתי במאות פעולות כאלו בשנים האחרונות.

    אני כמובן לא חושב שמישהו צריך להגיד לי תודה,אבל אני בהחלט מצפה שכאשר ארגון ערבי מנסה להרוג אותי ,יביאו ערביי ישראל הזדהות ואם לא הזדהות לפחות שישתקו ואם לא לשתוק לפחות שלא ימחאו כפיים לנסראללה.

    אבל ערבי יישראל
    גם לא הביאו הזדהות
    גם לא שתקו
    וגם הביאו שביעות רצון ממעשיו של נסראללה.
    ועל כך נאמר די די דיינו(מדו-קיום מזויף ).

  11. יוסי זעירא הגיב:

    גדעון, יישר כוח. מאמר נפלא, עצוב וכואב.

  12. מיכאל שרון: בין שלוש ובין ארבע הגיב:

    — קישור —

    מפה ומשם, נשוט כחולמים,
    נצפה המומים, נשתאה נידהמים,
    נחלוף בהבזק במרחבי יקומים
    – אך מקום כ"גדה" לא נראה
    לעולמים.

    ואיך שרה ההיא, פעם:

    כמו אחרים הוא לובש בגדי חקי,
    ולרגליו נעלים גבוהות,
    רק שבעיני הוא אינו דומה לאיש,
    הוא יחיד ומיוחד מאד.

    עכשו – 1249 (אחר חצות) חזרתי מטיול לילי עתיר הרפתקאות בן שעתיים, עם אופני המרוץ (האיטלקיות) הבוטקייה שלי, בתל אביב. דומני שבימים האחרונים קצת זללתי, המשקל אף הוא הזיל דמעה דיגיטלית, ועכשו היה הזמן לעשות משהו בנושא הספורט והרזון, על מנת להראות כמשורר רוסי שחפן בסנט פטרסבורג של המאה ה-19 או כאחת מדמויותיו של קנוט המסון, יותר מאשר פלסטף או אובלומוב. עם תעודת העיתונאי שלי ניסיתי אפילו להכנס לרחבה הנירחבת של תחנת הכוח רידינג, ואפילו לפאב בנמל תל אביב, לשם היזמינה אותי לפני שבועיים גברת שחורה ומתריסה (שעובדת שם, לדבריה) בעלת עוצמות נוסח וויטני יוסטון או זו ששרה I’ll survive , למגינת לב הידידה שהיתה איתי אז, שאף עשתה לי מעין סצינה בפאב-דיסקוטק אחר במקום על חטאי. מייסרים אותי בעקרבים כשאני נחמד ואומר איזו מילה טובה לשחורה בעלת איכויות שקצת מגלה כלפי עניין ומעתירה קצת אנרגיות סוחפות בארוע של החלפת כמה מילים בחטף. הדברים הקורים באקראיות הם הכי טובים, רק כך אפשר לחרוג מהדטרמיניזם והקרמה של הארועים שמתכננים עבורנו חביבינו מכת השטן 🙂 ומתי ארעיות היא ארעיות אמיתית ולא זימון מתוכנן נוסח סינדי ברחוב בו פסע ואנונו? כאשר דברים קורים בהבזק. אבל בפאב אמר לי שומר הסף שעם מכנסי הקצרות וסנדלי זה לא אפשרי, ואמרתי להם שאני כמובן מכבד את המקום וכד’.

    בערגה שכזאת,
    מיכאל

  13. ליובל, הגיב:

    "הגדה" הוא לא המקום היחיד.
    יש גם את "העוקץ" (ואולי עוד כמה מקומות).

  14. נתן. הגיב:

    לרונן וגדעון.

    כשאני יוצא להפגין נגד גדר ההפרדה שגוזלת את מטה לחמם של אלפיי פלשתינאים ,אני לא עושה איתם חשבון על פיגועיי ההתאבדות הרצחניים שעלו בחייהם של מאות חפים מפשע.

    ולכן כאשר חיזבאללה יורים טילים על מנת להרוג אותי ,אני מצפה מערביי ישראל שיביעו איתי הזדהות בלי קשר לאפלייה הקשה כנגדם.

    הסיבה לכך היא שאני מצפה מהערבים לאותם נורמות התנהגות שאני דורש מעצמי ואילו אתם לא.

    אז מי פה הגזען?

  15. יורם גת הגיב:

    לנתן – שאלת "אז מי פה הגזען?". התשובה: אתה.

    מה הקשר בין הפלשתינאים שרוצחים ישראלים לבין הפלשתינאים שנפגעים על ידי החומה, אם לא הגזע ותו לא?

  16. למגיב נתן, אתה צודק הגיב:

    קראתי בחרדה, בתוגה ובבלבול את הריאיון שנערך ב"הארץ" עם ארבעת האינטלקטואלים הערבים הצעירים בקפה פאטוש. מבהיל. אין מילה אחרת.
    לא דו-קיום, לא שותפות ובטח לא שותפות גורל, ולא בטיח. רק מאזן אימה. זה מה שצפוי לשרור כאן עם ההתחזקות הזאת של לאומיות ערבית כפולת-לשון ומוסר בתוך תוכה של הציויליזציה הישראלית. האנשים האלה יכלו לתעל את כשרונותיהם ותחושות הצדק שלהם למאבק מובנה בכיבוש, במיליטריזציה של החברה, בהתאכזרות לשכבות החלשות, בפגיעה באיכות הסביבה ובאפליה כלפי מיעוטים מיניים.
    אבל הם בחרו להיות ערבים.
    פוליטיקה ערבית צרה וזהו.
    ודאי שלא שמאל.

  17. רונן האינדיוידואל הגיב:

    מאמר נפלא, נבון, עינייני ונוקב,
    ישר כוח!
    גם התגובה של גדעון בנושא "הערבים" היא עיניינית ונכונה. אני בתור חייל קרבי ומילואימניק לשעבר נשבעתי שמעולם לא אחזור לצבא הכיבוש ואשרת תחת איוולים כמו החימושניק בעל המגאפון וסוחר הדירות המשומשות.
    רק כאשר השואה הפלסתינית תיפסק יוכל אז צבא הכיבוש להתהדר בשמו המקורי.

    לנתן ולחבריו,

    איזו כסילות ואיוולות ציונית אתה מפגין בתגובתך. הערבים הישראלים אשר אף אחד מהם וממפלגתם לא תמכו במילחמה הכול כך מטופשת הזו נאלצים לספוג כול כך הרבה מוות והרס בגלל האידאולוגיה הציונית שבנוסף ליציאתה למלחמת חלם זו רואה בהם כמיטרד ותמשיך לראות בהם כך עד יום סיומה, אתה מעז למתוח ביקורת עליהם שהם יוצאים בטרוניות על האיוולות הזו?
    אתה רוצה שהם יחבקו אותך?
    שיעשו לך שירותרום בטלוויזיה?
    שיכוננו ברשתות הזרות על מיסכנות היהודים התמימים?
    איזו חוצפה!
    רק בציון!
    אני מקווה שתיתנצל על הערתך הפוגעת, מעליבה והציונית\גזענית.

    רונן

  18. אסף אורון הגיב:

    אגב,
    מאמר שלי על לקחי המלחמה פורסם כרגע בוואללה דעות.

    — קישור —

  19. גדעון ספירו הגיב:

    לאסף,
    חן חן. המאמר לא פורסם בהעיר. אבל אם יש לך מהלכים שם אין לי התנגדות.

    תודה על ההפנייה למאמרך. מאמר חשוב וכרגיל כתוב היטב.

  20. לספירו הגיב:

    תודה על העידכון החשוב הזה, אמשיך לעקוב בעניין וגם אשמח לקרוא עוד בעניין במסגרת ‘סמרטוט אדום’ אותו אני קורא בשקיקה.

  21. יעקב הגיב:

    מצטרף למחמאות עלהמאמר מאיר העיניים.

  22. גדעון ספירו הגיב:

    לגיא,
    מאחר ופושעי המלחמה נשוא דיוננו הם גם השלטון, הרי שאין אפשרות מעשית להעמידם לדין בישראל. תנועת יש גבול עשתה ניסיון כזה, כאשר עתרה לבג"צ בדרישה להעמיד לדין את דן חלוץ בגין פשעי מלחמה כאשר כיהן כמפקד חיל אוויר. העתירה נדחתה.
    על מנת שניתן יהיה להעמידם לדין בישראל צריך להחליף את השלטון בכיוון שלנו. זה נראה די רחוק בשלב זה.
    אשר על כן נותר לנו הערוץ הבינלאומי. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא ללא ספק ערכאה מתאימה להעמיד לדין את פושעי המלחמה הישראלים. מבלי להרחיב בהיבטים המשפטיים זהו הליך לא פשוט.
    כל זאת לא צריך להרתיע אותנו להמשיך ולתבוע את העמדתם לדין. השארת התביעה על סדר היום, היא לכשעצמה בעלת עוצמה.
    דרך אגב, עורך דין גרמני בהמבורג הגיש בימים אלה תביעה לבית המשפט המקומי נגד אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ בגין ביצוע פשעי מלחמה. ככל הידוע בית המשפט טרם החליט אם לדון בתביעה.

  23. גיא/פשעי מלחמה/ כיצד מענישים? הגיב:

    למר ספירו הנכבד,
    מאחר שאני מסכים עם כל מה שנכתב במאמר בכלל ובמיוחד לדבריך שמשווים את פעולות הלחימה, בעיקר האוויריות בלבנון, לפשעי מלחמה. יש לי שאלה אליך. אוסיף ואטען שמדיניות הביטחון של ישראל או ה’אסטרטגיה’ וה’טקטיקה’ הצבאית של הפצצת אזורים מאוכלסים בצפיפות הן בשטחים הכבושים של פלסטין והן על ערי לבנון משולה בעיני לפשע מלחמה גס לפי הסטנדרטים של תחילת המאה ה-21 ושל המדינות הנאורות בעולם.

    אם כן, שאלתי מה על הפושעים המשלחים חלוץ והצמרת/חונטה בראש המימסד הביטחוני בארצנו? כיצד באמת ראוי לשפוט את פשעיהם? מהו הקונטקסט? האם יהיה זה בפני שלטונות החוק הישראליים או שמה יש להוציא את השיפוט לגופים בינלאומיים? אשמח על התייחסותך לסוגיה זו.

  24. גדעון ספירו הגיב:

    לעתידי המנחם,
    אני מתנצל על המאמר הארוך. בדרך כלל הטורים שלי יותר קצרים והם גם עוסקים בנושאים שונים. אולם הפעם, מפאת הסוגייה המיוחדת, הארכתי מעט בנושא אחד.
    אין לי כל כוונה להגן על המשטרים במדינות ערב. מרביתם אינם ידועים בדמוקרטיותם ומי שקורא אותי לאורך זמן מכיר את דעותיי על כך. אולם אין לך כל סיבה להלך עם כרבולת מנופחת, שהרי גם ישראל אינה מופת של דמוקרטיה. ראה את יחסה לאזרחיה הערבים, אפלייה מתמשכת של 58 שנים, ראה את יחסה לפלסטינים בשטחים הכבושים, משטר כיבוש ואפרטהייד הרודה באכזריות בעם הפלסטיני, אין זכר לדמוקרטיה. אחד מחברי הכנסת הערבים הגדיר את ישראל בצורה קולעת: יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים. (לדעתי גם ליהודים אינה דמוקרטית במלוא מובן המלה).
    השאלה שלך האם יש בעולם הערבי אנשים כמוני (טוב, בדיוק כמוני אין, שהרי כל אדם הוא עותק יחיד, כוונתך כנראה לדומים לי בהשקפת העולם) או כמו שלום עכשיו, תשובתי , יש, ואני גם מכיר כמה מהם. יתר על כן, מרבית העולם הערבי הוא מהדורה של שלום עכשיו, משום שהוא מכיר בישראל והציע לישראל חוזה שלום כפי שהחליטה הליגה הערבית: נסיגה לגבולות ה-4 ביוני (הקו הירוק) ופתרון מוסכם לבעייה הפלסטינית תמורת שלום מלא ויחסים מלאים בין ישראל לכל מדינות הליגה הערבית. ישראל סירבה. במלים אחרות, מול שלום עכשיו ערבי שמקיף את מדינות הליגה הערבית עומדת מממשלת ישראל סרבנית.

  25. אלי הלם הגיב:

    גדעון,שוב כל הכבוד. הרעיונות, הכתיבה וכו’. כמה חבל שהדברים לא מתפרסמים בעיתונות הכתובה הארצית; אפילו שייתכן ןהתגובות הנזעמות היו מאימות לחדור אל תחום הפרט שלך ממש. שהרי אין זעם גדול כמו הזעם והשנאה של אנשים השמים להם מראה מול פרצופם הכושל.

    דבר נוסף חייב להאמר בקול גדול והוא מצבו המביך של צה"ל בימים אלו. בעקבות שנות הקלגסות הארוכות, הפך צבאנו לצבא כיבוש פר-אקסלנס. כל כוחו הוא בהשלטת משטר צבאי על אוכלוסיה אזרחית. זה צבא שעיקר מומחיות וכוחו מתבטאים בהצבת מחסומים, ביצוע סגרים, כתרים, סיכולים ממוקדים וכד’. זה צבא שכבר לא יודע פשרה של מלחמה אמיתית. אם היו צריכים מפקדיו לבחור היו ודאי רוצים להגיע ישר לממשל הצבאי שהיו רוצים להשליט בלבנון. במשימה זאת לא יהיה טוב מהם. תנו לחיילנו לשלוט על אזרחים חסרי-כוח והם יתבלטו בזוהרם.
    הרקב של הכיבוש הגיע לעצמות הצבא ממש וכיחד במפקדיו יכולת של לחימה אמיתית.

  26. עתידי המנחם הגיב:

    מאמר ארוך מאוד ולא הייתה לי ברירה, אלא להתייחס לכמה הערות שלך שאני מכיר לאורך השנים.

    אתה זועם על הגזענות של החיזבאללה תוך שמביע את דעתך הקבועה על ההרג שביצעו גם בישראלים אבל לדעתי, מודגשת הפגיעה בחפים מפשע הערביים, בהם ילדים, נשים ועוד. עם אלה אני מסכים אתך כי אני נגד פגיעה בבני-אדם.

    לעומת הקצת לעיל, נניח שאתה תהיה פעם ראש ממשלה ותנהיג את המדינה (אני לא כותב זאת מתוך אהדה לשום מנהיג מהקיים כי אנו חסרים מאלה), כיצד אתה רואה את השלום שאתה אומר אותו הרבה פעמים ולא רק במאמר זה – ההערה לעיל היא משום שאיני יודע שאין בין שכנינו ובעולם הערבי אחד כמוך, שלום עכשיו או יוסי שריד אחד לרפואה ואכן ישנם כאלה?

    לדעתי, אחד כמוך, לא היה יכול לחיות ולכתוב כמוך באחת מהמדינות הערביות, עם כל הכבוד וזו לא הערת קינטור כי אם יש בה יותר שאלה.
    עתידי המנחם

  27. אמיר הגיב:

    לנתן
    בסדר. שכנעת אותי. נורא התרגשתי מזה שנפגעת מחוסר ההבנה של ערביי ישראל למרות שאתה כזה בחור טוב ובא להפגין בעד שוויון וגו’.
    שמע, אם לבחור טוב ו"שמאלני" כמוך הגיעו מים עד נפש, אז לדעתי לכולם פה גם צריכים המים להגיע עד הנפש. משאלתך התגשמה? יש רק בעיה אחת:
    אני שם לב לתגובותיך שמתפרסמות כאן מדי פעם, כולן באותו סגנון של "צריך להיות הוגנים לא רק כלפי הערבים אלא גם כלפינו". זה סגנון מתחסד וארי שביטי, שנובע תמיד מאותה איסטרטגיה של הסוואת דיעותיך האמיתיות במשפטים (שקריים לדעתי) על ההיסטוריה שלך במוסד לחסידי אומות העולם.
    חביבי, אתה ימני בן בנן של ימני, אז תפסיק לעשות רוח ולבזבז את הזמן של כולם, כי לדעתי אתה סתם נהנה מזה שגדעון ספירו ואחרים מנסים להחזירך ל"דרך הישר", שבה מעולם לא היית. אתה רוצה תשומת לב – לך לפסיכולוג ותתבכיין אצלו.

הגיבו ליוסי זעירא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים