הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 באוגוסט, 2006 9 תגובות

מאז תום הקרבות בלבנון גוברת המחאה במגזרים השונים. המלחמה הנפשעת שבאה בעקבות הפרובוקציה של החיזבאללה גרמה לשינוי מאוד יסודי בדעת הקהל. בתחילת הלחימה, רוב-רובה של דעת הקהל צידדה בה, בראש הממשלה אהוד אולמרט, בשר הביטחון עמיר פרץ וברמטכ"ל דן חלוץ. עתה, רוב-רובה של דעת הקהל ביקורתי עד מאוד כלפי ה"טרויקה" המנהלת את ענייני המדינה ויש רבים המטילים ספק בנחיצות המלחמה. זו מגמה חיובית המטילה אחריות כבדה לפעילי תנועת השלום העקבית שהתנגדו למלחמה מן היום הראשון – אך שנעלמו מן הבמה הציבורית מיד עם הפסקת האש. יתכן ואין לדרוש מתנועות המחאה הרבות (בייחוד תעאיוש, גוש שלום וקואליציית הנשים) תשובות פוליטיות ארוכות-טווח ומענה לסוגיות פוליטיות וחברתיות מורכבות. אך הגופים הפוליטיים, שמשקלם הציבורי רב יותר מתנועות המחאה ושאכן לקחו חלק במחאה ואף הובילו אותה מבחינה פוליטית (בייחוד חד"ש ומק"י) נטשו את המערכה ומאז הפסקת הקרבות לא הוסיפו לפעול למען העמקת המשבר הפוליטי והצגת אלטרנטיבה של שלום וצדק חברתי.

המחאה, לעת עתה, מתרכזת בשלושה מגזרים: חיילים וקצינים במילואים, סטודנטים ותושבי הצפון. הסטודנטים, חרף העובדה שרבים השתתפו בהפגנות שנערכו השבוע בחיפה ובמכללות הצפון, מעלים דרישות מינימום הקשורות בציוני הבחינות ושכר הלימוד. אין במחאת הסטודנטים ממד פוליטי הקושר בין מדיניות הכיבוש והמלחמה ולבין המצוקה החברתית והפגיעה באינטרסים של מגזרים רבים באוכלוסייה. ממד זה גם נעדר מהפגנותיהם של תושבי הצפון בעת ביקוריו של אולמרט באזור. כאילו שלא קיים קשר בין אוזלת היד הנפשעת בטיפול הממשלה בעורף בעת המלחמה לבין מדיניות הכלכלית והחברתית הדוגלת בהפרטה – שזו גם מדיונות הממשלה דהיום. יש בין המוחים בצפון הדורשים "לסיים את המלאכה", קרי לצאת להרפתקה מלחמתית נוספת בגבולה הצפוני של מדינת ישראל.


גם בקרב החיילים המוחים יש טוענים ש"יש לסיים את המלאכה" ושהדרג הפוליטי "תקע סכין בגב הלוחמים". טיעונים פאשיסטים מהסוג הזה מעניקים תירוץ קל למחנה השלום הציוני והלא-עקבי כדי לגנות את המחאה ולהמשיך ולתת גיבוי לממשלת אולמרט-פרץ. גיבוי ש"שלום עכשיו", מרצ ויוני העבודה העניקו כמעט עד לרגע האחרון – מספר ימים לפני הפסקת האש. אבל לכנות את החיילים המוחים כ"מחנה כתום", וכך להסתייג מהם מבלי להבין את עומק המשבר הפוליטי, הם מסימני ההיכר ממה שמכונה ה"שמאל הציוני". הרי כל הימין והימין הקיצוני הצטרפו בחדווה למקהלת המלחמה בניצוחם של אולמרט ופרץ. יתר על כן, אולמרט אף הבהיר שנסיגות נוספות בשטחים הפלסטינים הכבושים לא באות בחשבון. ה"שמאל הציוני" בניסיונו לתאר את המוחים כ"אנשי מחנה הכתום", שב ומעניק לגיטימציה לממשלה – כפי שעשה בתחילת המלחמה.


צריך לשוב ולהדגיש: מחאת החיילים והקצינים, הסטודנטים ותושבי הצפון – מחאה שאינה מקיפה לעת עתה רבבות – היא מחאה לגיטימית, היא מחאה ברוכה והיא חשובה כדי להסביר מדוע המלחמה לא היתה צודקת מן הרגע הראשון. אבל יחד עם זאת, יש לשוב אל הרחובות הערים על מנת להצטרף אל המחאה הספונטנית תוך ליבון הבעיה היסודית: מדיניות הכיבוש המסרבת לקדם את השלום. במלים אחרות: הדרישה לפטר את אולמרט-פרץ-חלוץ היא דרישה צודקת. אך הכרחי לצרף את הדרישה "לא עוד מלחמה". ממשלת הדמים חייבת להתפטר, אבל אנו צריכים כבר עכשיו לפעול להקמת קואליציית שלום שתמנע את המלחמה הבאה בשירות ארה"ב – תהיה זו מלחמה נגד חיזבאללה, סוריה או איראן. לשם כך דרוש להעניק למחאה שני ממדים: הפוליטי-עקרוני (התפטרות הממשלה והכשלת המלחמה שבדרך) והחברתי (תמיכת בתביעות החברתיות של המגזרים המוחים – יחד עם ביקורת מן היסוד של המדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית של הממשלה). זו העת לפעולה: כל הארגונים והאישים הפוליטיים שהיוו את מחנה השלום העקבי שהתנגד למלחמה, הם ואחרים שהצטרפו אליהם אחר-כך, חייבים לשתף פעולה כדי להמשיך במאבק.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. ש. ל. דנציגר הגיב:

    "אך הגופים הפוליטיים, שמשקלם הציבורי רב יותר מתנועות המחאה ושאכן לקחו חלק במחאה ואף הובילו אותה מבחינה פוליטית (בייחוד חד"ש ומק"י) נטשו את המערכה ומאז הפסקת הקרבות לא הוסיפו לפעול למען העמקת המשבר הפוליטי והצגת אלטרנטיבה של שלום וצדק חברתי."

    כמה מצחיק. למפלגות הללו אין שום אלטרנטיבה להציג. המלחמה, כמו אירועים רוויי מתח לאומי אחרים בעבר תמיד סיפקו תירוץ ל"נביחות" (אם להשתמש בלשונו הציורית של חררדו) של עסקני המפלגות הללו. אלטרנטיבה אין כי לא רוצים שתהיה ומונעים במכוון את יצירתה. אם היו מתחילים לחשוב על אלטרנטיבה, היו מגלים שלחלק ניכר מן ההנהגה שלהם אין שום אג’נדה פרוגרסיבית. אז הם שותקים ומקווים שההונאה הזאת תצליח למשוך אותם גם אל מעבר למשוכת הבחירות הבאות.

    לא אחדות בין המפלגות והארגונים של הפסאודו-שמאל הרדיקאלי צריך עכשיו אלא חשבון נפש על קטלוג הכשלונות האדיר שלהם.

  2. רותם גורן הגיב:

    זה גלוי שאין זו מחאה לשלום,
    אלא מחאה של חיילים שמתמררים לאחר מעשה, לאחר שותפות למלחמה שראו שלא הועילה להם. אין להם שום צער ועוגמת נפש על ההרג שביצעו, אלא על כך שלא השיגו מכך מאומה. זו אינה מחאה של גוש השלום.

  3. אביעד הגיב:

    על אף רצוני בסיום הכיבוש בשטחים ובהקמתה של מדינה פלסתינית, צר לי כי אין אני ואה בכיבוש את הגורם לכלל הבעיות באיזור.
    צריך להיות תמים או דמגוג בשביל לחשוב שאיראן מדינה שאין לנו שום סכסוך באופן אוביקטיבי, באמת פשוט דואגת לרווחת הפלסתינאים כנ"ל לגבי שר מדינות עאב שמנצלות כל התרצות מחודשת באלימות באיזור כדי לתרץ את הגורמים הרקובים בחברה שלהם. לפני הקמת המדינה זה היה הישוב היהודי אח"כ המדינה בגבולות 48 ואח"כ כיבוש 67. זה ברור כי לא דאגתם לפלסתינאים היא המביאה לעימות ולטרור.

  4. עופר יהלום הגיב:

    אולי המחאה שהתפתחה מאז המלחמה נראית פחות כתנועת המונים, ויותר כקבוצות מאורגנות באופן לקוי שכל אחת פועלת בתחום שקרוב אליה, אבל דווקא מחאה זו פועלת מתוך אידיאולוגיה יותר רחבה, ופונה אל ציבור יותר רחב.
    מחאה זו מתמקדת בתחום הכלכלי-חברתי, החל מהפסד כספי של הסטודנטים, דרך הזנחה של המקלטים והתשתיות בצפון, וכלה ברעב שסבלו אנשי המילואים בלבנון.

  5. מיצ’קה הגיב:

    טוב לראות מאמר שנכתב בעיניים פקוחות לגבי טיב המחאה.
    אני מסכים עם הכותב על כך שכל סקטור מוחה בנושאים הקרובים לליבו וחסרה מחאה ציבורית נרחבת לגבי צדקת המלחמה מלכתחילה.
    כל זאת לעומת המאמר "סוף סוף נכנענו" של יורם הורוביץ אשר מציג עמדה שונה לחלוטין
    ונותן קרדיט יתר למחאת הציבור, שכביכול מקדמת נושאים כמו הפסקת הכיבוש וקירוב בין ישראל לשאר מדינות האזור.
    אז גם אני מעדיף את הגישה המציאותית על פני זו ההזויה והמובלת ע"י משאלות לב.

  6. נעם ק הגיב:

    חררדו,
    המערכת דווקא מטילה אחריות כבדה על המפלגות: "אך הגופים הפוליטיים, שמשקלם הציבורי רב יותר מתנועות המחאה ושאכן לקחו חלק במחאה ואף הובילו אותה מבחינה פוליטית (בייחוד חד"ש ומק"י) נטשו את המערכה ומאז הפסקת הקרבות לא הוסיפו לפעול למען העמקת המשבר הפוליטי והצגת אלטרנטיבה של שלום וצדק חברתי."

  7. אליה הגיב:

    אולמרט לא טיפש. הוא יודע שאין מנוס מוועדת חקירה ממלכתית. הסיבה שהוא מציע כרגע וועדות בדיקה ממשלתיות היא פשוטה: הוא זיהה את הפיצול המאפיין את המחאה (הפיצול בין הדורשים וועדת חקירה ממלכתית לבין הדורשים את פיטוריו לאלתר) ובכך שהוא מציע וועדות ממשלתיות הוא מעסיק חלק ניכר מהמפגינים נגדו בנושא הוועדות, ובהיווצר מומנטום מתאים אולמרט יודיע על הקמת וועדת חקירה ממלכתית, ויעשה זאת בעיתוי המוצלח ביותר מבחינתו, ובעת שמספר המפגינים הדורשים את פיטוריו כבר ירד באופן משמעותי. כך יקבל בסופו של דבר חיזוק כפול: בשל הסכמתו לוועדת חקירה ממלכתית בסופו של דבר, ובעקבות החלשת הקולות הדורשים את פיטוריו.

    יש משהו מקומם בביקורת על הממשלה, היות ורוב הציבור תמך בשתי המלחמות מתחילתן (בעזה ובלבנון). ובשל תמיכה מסיבית זו, הסיבה היחידה למחאה מצד החיילים יכולים להיות המחדלים הטכניים של צה"ל בזמן המלחמה. ואולי בשוליים יש מקום לביקורת על מחדלים טקטיים בניהול המערכה.

    אך כל מי שעיניו בראשו ידע מה צפוי בסוף התהליך, ואין הציבור יכול להלין על נבחריו על שעשו מה שרצה, – גם אם התוצאה אינה נראית להם (הם כנראה מפגינים על כך שיעדי המלחמה תוארו באופן שיקרי על ידי הפוליטיקאים).

    האם יש יותר מבודדים בין המפגינים שעומדים מול משרד ראש הממשלה בגלל שהם חושבים שניתן היה להמנע מיציאה לשתי המלחמות? הרי הסיבה היחידה הלגיטימית למחאה (לבד מקוצר היד של צה"ל בטקטיקה ובתספוקת) צריכה להיות העובדה שראש הממשלה יצא לשתי מלחמות מקיפות בתוך עשרה ימים, כאשר ניתן היה להמנע מהראשונה על ידי משא ומתן להחלפת אסירים, וכך גם המלחמה השניה היתה נמנעת. זה הפשע – ועל זה לא מדברים כמעט בהפגנות מול משרד ראש הממשלה.

  8. חררדו הגיב:

    בינתיים מי שדווקא הציעו לא להקפיא את קואליציית האירגונים נגד המלחמה, להמשיך במחאה ולעבור לאופנסיבה בזכות תוכנית שלום שתשלב את המאבק החברתי היו נציגי האירגונים מהם "מערכת הגדה השמאלית" משום מה לא מצפה ל"נשימה ארוכה" ו"מבט נרחב". נציגי המפלגות משום מה נהגו כמי שלא מעוניינים להמשיך בקואליציה מאוחדת של כוחות השלום העקביים, עד להתלקחות הבאה. יש חשיבות עצומה לא להשאיר את הזירה ולקחת חלק פעיל בדיון הציבורי ולהוביל מאבק שמסיק מהמשבר הנוכחי את הצורך בשלום כולל ובכינונה של מדינת רווחה, צודקת ושוויונית יותר. מי שלא נוכח משאיר את הזירה לנביחות הליברמנים.

  9. דורית ז’דנוב-קאוטסקי הגיב:

    מדוע "המערכת" אינה מזדהה? מדוע ההסתתרות מאחורי תואר אנונימי? האם המערכת היא בעצם כותב יחיד, או כותבת יחידה? ומהו ה"קו" שהמערכת מובילה?

הגיבו לנעם ק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים