הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באוגוסט, 2006 14 תגובות

שני הכרכים של הרומן "מלחמה ושלום" הביטו עלי ממדף הספרים המטאפורי שבניתי לי בזיכרון במשך משהו כמו עשר שנים ואף פעם לא היה לי מספיק זמן פנוי. עם זאת, תמיד היה לי ברור שזמנם יגיע. ולבסוף, "הזמן הנכון" הגיע בספרד דווקא, שם נכון לעכשיו אני ובן-זוגי מתגוררים באזור כפרי מבודד, לא מכירים עוד אף אחד וגם אין לנו טלוויזיה. פשוט העיתוי המשולם. וכך, שלפתי מהמדף את שני הכרכים המצהיבים בתרגומה של לאה גולדברג האחת והיחידה. התחלתי את הקריאה פחות או יותר במקביל לתחילתה של המלחמה בלבנון. עם זאת, לקח לי קצת זמן עד שעשיתי את הקישור בין הספר של טולסטוי לבין מלחמת-הברירה האיומה הזו.

למעשה, התחלתי לחשוב על הספר והמלחמה יחדיו בעקבות הפוסט של בני ציפר בבלוג שלו באתר "הארץ" – "היתרונות שבלהיות מובס, או: די עם הקטע של להיות המאצ’ו של האזור", מתאריך 08/0706. בפתח המאמר הוצבה תמונת פורטרט של נפוליאון. כבר מהשילוב שבין הכותרת לתמונה, החלו מתקשרים בראשי הדברים.


"מלחמה ושלום" מתרחש בתקופת מלחמות נפוליאון ומביא תיאורים נרחבים של המלחמה ושל דמויות (רובן פיקטיביות) אשר לקחו חלק במלחמות הללו. בני ציפר בחר לאזכר את אותן המלחמות ואת אותו נפוליאון בהקשר אלינו ואל המלחמות שאנחנו בוחרים להכניס את עצמנו אליהן וכך הוא אומר:


"[…] חשבתי תוך כדי כך על כל רבבות הצרפתים שנהרגו על אדמת אירופה ובמזרח התיכון בגלל שיגעון הגדלות של נפוליאון, ועל כך שהם לא כעסו עליו בשל כך ואפילו זוכרים אותו בגעגועים ומעריצים אותו עדיין. למה? כי הרצחנות שלו היתה עטופה בסיפור שהוא מביא את החירות לעמים הנדכאים. […] מאז כולם רוצים להיות נפוליאונים ולהביא את החירות לכל מיני ארצות במסווה של כיבוש ברוטלי. גם המטרה של ישראל, בתפקיד התוכי של אמריקה, היא לשנות את המציאות במזרח התיכון […] העניין הוא בהבדל הקטן: נפוליאון היה פשוט גאון צבאי ואדם כישרוני. ואצלנו אין אף אחד שמגיע אפילו לגובה הציפורן שלו, אבל מבחינת ההצהרות – כל אחד רואה את עצמו נפוליאון […]"


מדינת ישראל על הפוליטיקאים והגנרלים שלה נגועה מאז ומעולם בשיגעון גדלות כוחני מאצ’ואיסטי. אולם, לשם הדיוק, יש להדגיש שהכישרון הצבאי שציפר טוען שאין לנו ממש כרגע, הוא הרבה פחות משמעותי מעצם הבחירה האחת של ישראל כל פעם מחדש בדרך של המלחמה על פני דרך השלום. ואין זה משנה אם אנחנו נלחמים בכישרון נפוליאוני או צ’רלי צ’פליני, אין זה משנה אם בהרואיות או בפתטיות. הניצחון והתבוסה חרוטים על שני צדדיו של אותו המטבע שהוא המלחמה והשנאה. זהו מטבע שצריך לזרוק לכל הרוחות. בין אם אנחנו בצד המנצח או בצד המפסיד, תלוי את מי שואלים, לא זה ולא האחר שינו עד עכשיו באופן מהותי ועמוק את מצבה העגום והבעייתי של מדינת ישראל.


צה"ל הוא הבייבי של כולם. אין גוף או רעיון שמטפחים פה יותר ממנו. כפי שנאמר לא פעם, אנחנו צבא עם מדינה. כאשר מטפחים בכזו דבקות את הצבא ולא מפסיקים גם כאשר רואים שוב ושוב שאין ביכולתו להביא לפתרון ועדיין סולחים לו על הכל, כל פעם מחדש, משמע, אין עניין אמיתי בשלום. והשלום כשפה, ככלי, כיכולת לגשר מעל ההבדלים ולהגיע להרמוניה עם האחר, הוא הדבר הכי פחות מטופח במדינה ובלבבות אנשיה. כולנו לוחמים גדולים, לא פראיירים של אף אחד, מעבירים מסרים בשפה כוחנית. החל מהאופן שבו אנחנו נוהגים בכבישים, וכלה במלחמות הנוראיות שאנחנו מכניסים את עצמנו לתוכן. והרי זה לא במקרה ככה. הכוחניות היא "כישרון" שאנחנו מפתחים בילדינו מיום היוולדם וצה"ל הוא המקום שבו הם מגיעים לפרקם, שיא השיאים. אז איך יהיו לחברה הישראלית כלים, שפה בשביל לייצר שלום? הממשלה תעשה שלום? היא הרי עושה דברו של הצבא מאז ומתמיד. והצבא בשביל להמשיך את קיומו ההרואי, בשביל להמשיך להיות הבייבי של החברה הישראלית בטח שלא צריך שלום.


הצבא מייצג לא רק את האגו הגברי, הפן המאצ’ואיסטי, אלא גם את הפן הבלתי-בוגר, הילדותי-אינפנטילי של החברה הישראלית. מבוגרים, כשהם כועסים, נדרשים להשתלט על כעסם ולמרות שפגעו בהם לשמור על דרך ארץ, מה שנקרא "להתעלות על עצמך". החברה הישראלית, איננה מתעלה על עצמה כאשר היא מאפשרת לצבא להגיב שוב ושוב באופן-הילדותי שעיקרו הוא "עין תחת עין". ממש כמו שעושים ילדים. ואולם, האם היינו מאפשרים למריבה בין ילדינו להידרדר לשפל שכזה? להבדיל אלפי הבדלות כאשר ילדינו מתקוטטים, באיזשהו שלב אנחנו נבקש מהם יפה להפסיק לריב. וכשהם יגידו "אבל אמא הוא התחיל", יהיה לנו ברור לחלוטין שזה בכלל "לא משנה מי התחיל". וגם נדרוש מהם "להפסיק תיכף ומיד". "שולם שולם לעולם ברוגז ברוגז אף פעם". אבל כשמדובר במדינה שלנו, אנחנו הופכים להיות ילדינו, בהבדל החשוב שלנו אין אמא גדולה ואוהבת שתבוא ותגיד לנו שיותר חשוב להשלים. במקום, לנו יש את ארצות-הברית שעושה את ההיפך. אם ג’ורג’ בוש היה מופיע אצלכם במטבח בצהריי יום-שישי, באמצע כל הבישולים, כשהילדים רבים בקולניות וצועקים "אמא תגידי לו" ובמקום להפריד ביניהם הוא היה מתחיל לשיר "יאללה מכות יאללה", הרי הייתם מעיפים אותו מכל המדרגות.


אבל גם אנחנו עושים זאת בעצמנו ולעצמנו ואגב כך, מחדירים לילדנו את הכישרון לאלימות ולמלחמה. גאים בהם כשהם גדלים להיות הבריון של הכתה. הבריון של הכתה הוא הבבואה שלנו. מגיב אינסטינקטיבית באלימות. לא מכיר שפה אחרת. הוא חזק, אבל לא הכי חכם.


גם אנחנו כחברה לא ממש הגענו למעמד מרשים במיוחד. כן, נכון, הגענו לארץ ישראל ויישבנו אותה. בנינו בית לעם היהודי. אף אחד כבר לא יזרוק את היהודים לים, כפי שהוכיחה נחרצות המלחמה האחרונה לכל נביאי השקר. וזהו באמת ובתמים הישג מרשים אבל זהו הישג לא מספק מהבחינה המוסרית והתרבותית בהן אנחנו נמצאים בתהומות איומים. אנחנו מדינה שמראשית דרכה היא מדינה ברוטאלית הכובשת את הפלסטינים. אנחנו מדינה שמבוססת על מוסר כפול. מדינה שהיא נטע-זר יהיר ומתנשא בין מדינות המזרח התיכון.


עלינו לפתח את הכישרון לשלום, את היכולת לדבר בשפה של שלום שמקורה יהיה בתוכנו. זוהי נקודת המוצא לשלום. אולם, עבור החברה הישראלית, השלום הוא כרגע בחזקת שפה זרה שאפילו לא שואפים להכניס לתוכנית הלימודים. חייבים לשנות את זה.


כנאמר קודם לכן, הפוסט של ציפר הביא אותי לחשוב על קשר אפשרי בין "מלחמה ושלום" לבין היציאה למלחמה בלבנון, אולם, חיבור ממשי בין שני הדברים נוצר כאשר הדברים האמורים בסיפור התלכדו עם הדברים הנשמעים בימים אלו בחברה הישראלית, בדרגים הפוליטיים וכמובן הצה"ליים. הנה דוגמא:


"[…] אלא שסבורים אנו [הגנראל האוסטרי לגנראל הרוסי קוטוזוב – ע.ר], כי ההשתהות הזאת נוטלת מצבאות רוסיה המהוללים וממצביאיהם את שם התהילה אשר הורגלו לעשות להם במערכות הקרב […]".


("מלחמה ושלום", טולסטוי, ע’ 122)


נחליף לרגע את המלה "רוסיה" במלה "ישראל" והנה לפניכם משפט צה"לי מובהק שנושאו הוא הביטוי השגור בפי-כל אודות "כוח-ההרתעה הצה"לי המפורסם" שאסור להשתהות מלהחזירו יהיה המחיר אשר יהיה.


סצנות קרב רבות יש ב"מלחמה ושלום", ואולי אם זה לא היה מרגיש לי כרגע כל-כך אקטואלי, הייתי מדלגת על כמה מהן, כי הן קצת חוזרות על עצמן ומבחינות מסוימות, מה לעשות, חלקן קצת משעממות אותי, ויכול להיות שזה בגלל שאני בחורה אבל אולי גם לא. כך או כך, הסגידה של האגו הגברי לעצמו היא לא מעניינת בעליל. הגברים במלחמה של טולסטוי עסוקים רק בענייני דרגות, כבוד ותהילה מזויפת על מעשי גבורה שמעולם לא התרחשו. בין אם מדובר בחייל פשוט נטול השכלה ובין אם מדובר בקצין משכיל בן אצולה, תאוות המלחמה פועמת בלבבותיהם ובמכנסיהם.


לאור הדמיון הרב בין דברי דמויות הגנרלים אצל טולסטוי במאה ה-19 לבין דברי הגנרלים כפי שהם משתקפים ברגעים אלו ממש דרך התקשורת הישראלית, חזרתי והתבוננתי שוב באותן סצנות לחימה "משעממות". האם הרומן יכול לספק לי תשובות נוספות לשאלות אודות הצבא והמערכות הישראליות בעבר ובהווה? האם הדמויות ברומאן יכולות לעזור לי להבין את המתחולל בנפשם של הלוחמים הישראלים והלא-ישראלים? והרי אומרים שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. שהתשוקות הן אותן תשוקות והפחדים הם אותם פחדים. מה עובר על הלוחם הישראלי? מה מניע אותו להילחם? מה באמת קורה בשדה הקרב? בכלל, מה הוא מרגיש? מה יקרה איתו לאחר המלחמה? מה הוא ילמד את ילדיו?


ההתבוננות ב"מלחמה ושלום" ככלי להתקרבות לנפשו של החייל והלוחם הוא משהו ששווה ניסיון. אין ספק שאין מדובר כאן באמת עובדתית, אלא בספרות-יפה. ובכל זאת, מתוך האותנטיות של הכתיבה עצמה והדיון ההיסטורי והפילוסופי המוסווה בתוכה, עולה איזושהי אמת אשר מכניסה את הקורא לתוככי נפשו של הלוחם בעת מלחמה. זהו מראה כואב ומכוער להחריד שמתואר להפליא בידי גאון ספרותי. זהו מראה פניו של האגו הגברי ושל התפיסה האינפנטילית של המציאות. זהו מראה פניה של הכוחנות והרודנות שמי אם לא אנחנו, "המאצ’ו של האזור", מוכרחים להתנער ממנו, להתבונן בו באופן מפוכח, ואז לשנות דרכינו.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. ובמעבר חד אל המציאות בגבול הצפון הגיב:

    אני דווקא ראיתי את נסראללה אומר בטלוויזיה שאילו היה יודע את עוצמת התגובה הישראלית –
    אזי לא היה מורה על ביצוע חטיפת החיילים.
    דהיינו: חלק מ"כוח-ההרתעה הצה"לי המפורסם" הוחזר.
    אז מה הבעיה עם זה?
    מה רע בזה שיש משהו שמרתיע ארגון טרור מלבצע בנו את זממו?

  2. תקראי את האיליאדה הגיב:

    המלחמה והרטוריקה שלה לא השתנו מאז רק כלי הנשק.
    הקטור נלחם על הבית ואכילס נלחם עבור תהילה. היום זורקים פצצה על בניין מלא בילדים נכים ואז השליכו תינוקות מהחומות.

  3. אגוזי, תל-אביב הגיב:

    תסלחי לי, כדובר עברית לא מובן לי הביטוי שלך "אם זה לא היה מרגיש לי" וכו’.
    מה זה "מרגיש לי"? האם דבר חיצוני לך יכול להרגיש לך? האם לא את המרגישה?
    מאיפה נכנס העיוות הזה לעברית?!
    האם בעצם סבורה הכותבת שהתבטאות חסרת-בסיס כזו נחוצה בכדי "לעשות רושם" על הקוראים?
    אותי זה רק מצער ומקומם.

  4. אליהו הגיב:

    איך אפשר להיות כל-כך מנותק מהקונטקסט המזרח-תיכוני ולהאשים את קברניטי ישראל ב"בשיגעון גדלות כוחני מאצ’ואיסטי"וב"בחירה האחת של ישראל כל פעם מחדש בדרך של המלחמה על פני דרך השלום".
    לא נותר לי אלא להמליץ לענת רונקו לפתוח את אחד מאמצעי התקשורת ולהקשיב לכמות השנאה והגזענות שמביעים קברניטי מדינות אחרות דווקא, דוגמת סוריה ואיראן.
    או שאולי בעצם ישראל אשמה בתופעה שנקראת שלטון האייטולות, או בקיומם של מנהיגים כמו אחמיניג’אד או בשאר אסאד.

    אגב דוגמת האמא והילדים, אז ככה: פעם היו שתי אמהות גדולות – ארה"ב ובריה"מ. הבעיה הייתה ששתיהם התקוטטו בעצמן ושלחו את הילדים לפגוע זה בזה.
    עכשיו, כאשר נשארה אמא אחת שמשליטה סדר בשכונה אז זה כמובן לא מספיק טוב.

  5. המאמר הזה מרגיש לי לא מעניין הגיב:

    ציפיתי לראות יותר חומר על הספר מלחמה ושלום והקשרו למלחמה, כפי שהובטח בפסקה הראשונה, אך במקום זה כתוב כמו לילדים מפגרים שלעשות מלחמה זה כמו ילדים שרבים- זה חומר לכתה א’ גם אם הוא נכון ואני חושב שהקוראים פה מצפים לקצת יותר מהקלישאה הברורה הזו.
    "מרגיש לי" שטיעוניי הסתיימו.

  6. שלומי הגיב:

    אני מזמן אומר שהבחורה שלי יכולה להוציא ממני את המלחמה שבי אם יש משהוא שהמדינה הזו צריכה זה עידון. אבל אני אישית לא מקבל תרומה כלשהיא איטלקטואלית או ריגשית כשאני קורא את בני ציפר … ותמשיכי "להרגיש לך" ולכתוב איך שמתאים… היה מישהו שם למעלה שלא היה מרוצה – שישאר למעלה

  7. תרבות הרצח הגיב:

    דורות שלמים גדלים כאן על תרבות הרצח. כך שכל יום את פותחת עיתון או שומעת רדיו על "מסתערבים", "דובדבנים" ועוד כהנה ביטויים הלקוחים מהתרבות הזאת, שנכנסו לעיבורה של עיר ורצחו את.. כמובן הארכי טרוריסט התורן ראש וראשון והגדול מכולם האחראי לשורה של מעשי רצח.
    הדיווח הזה יוצר את הרושם שכל ערבי הוא ארכי טרוריסט וכל זמן שישאר עוד ערבי אחד אפשר יהיה לרצוח את "הארכי טרוריסט"

  8. איל רימון הגיב:

    הדברים אמנם ידועים אבל המאמר כתוב יפה.
    אהבתי במיוחד את הדימוי של ג’ורג בוש במטבח.

  9. איתן לרנר הגיב:

    מאמר נחמד . באשר לעברית , ביקורת על הכתיבה למי שמפרסם מאמר הינה במקום ואני בתור אוהב השפה שמרגיש כי גם אליי הצליחה לחדור הטעות של ייחסו הרגשות והתחושות למשהו חיצוני , חושב שלומר מרגיש לי אכן מנתק את הדובר מרגשותיו . בכל מקרה , זה לא נכון לומר וזה תרגום ישיר מאנגלית .
    אגב , גם בציטוט של ציפר ( והוא לא כותב בבלוג שלו ברמה סבירה הן מבחינת ההתנסחות והן העברית ) יש טעות :" מאז כולם רוצים להיות נפוליאונים ולהביא את החירות לכל מיני ארצות במסווה של כיבוש ברוטלי" – המסווה הוא של הבאת חירות תחתיו מסתתר המניע האמיתי של כיבוש ברוטאלי .

  10. חיים לחג’בי הלוחם בציונים הגיב:

    "מרגיש לי" הוא לא ביטוי שהתפתח באופן טבעי בשפה אלא עיברות קלוקל מאנגלית שאינה לא אחות לעברית ולא נעליים.
    באנגלית משהו יכול TO MAKE SENSE בעברית לא(ולטעמי הביטו "עושה שכל" הוא המכוער ביותר מכל העוותים הללו מהאנגלית).
    לכן "אחלה" זלג לעברית בקלות ו"יאללה" התקבל בברכה וכן עד עשרות ביטויים שעד יעברו מהערבית שקרובה לעברית לשונית ודובריה קרובים פיסית. הקפיצה האווילית שלך להגנת ביטויים מעוותים שאינם אפשריים בעברית שנשמעים נורא ושתכליתם בעיקר הצגת הדובר ולא הצגת דעתו מציגים אותך באור מגוחך.

  11. איתן חג’בי הגיב:

    למחריבי השפה…

    מרגיש לי מרגיש לי כמו אחלה ביטוי, וכל הרעיון של ביטויים לא תקניים זה קטע ציוני מסריח של שליטה בשפת הדיבור והציבור.

    בערבית המדוברת, למשל, זה לא היה קורה, כי שם השפה מתפתחת לה שוויה שוויה יעני בשיא הטבעיות כבר אלפיים שנות ויותר ולא תחת השוט של תנועה לאומית גזענית ומוסדותיה האשכנזיים שמנסים, דרך אגב, להרחיק אותה מנטייתה הטבעית להתקרב לאחותה ולשכנתה לעריסה בגעגועים לא נשלטים. עצובים, אל החיוניות שאבדה.

    אבל הזמן כבר עושה את שלו, והעברית מקבלת קצת צבע (ככה לפחות זה מרגיש לי).

  12. יניב בן חנן. הגיב:

    נהדר. אני חושב שזה מאמר נהדר. בעיקר משום שמצאתי הסבר בגוף המאמר, לאמירה אשר בכותרת של מאמר זה.

    אז הטענה המרכזית שלך, היא בעצם: "צה"ל הילד האהוב של מדינת ישראל. עוד לא התבגר"!

    מתוך כך אני מבין, שגם מדינת ישראל. לכאורה-" האמא של צה"ל. גם היא, לא התבגרה"!

    זו היא טענה מאד מעניינת. אני שמח שיצא לי, לבוא לידי היכרות עם טענה זו.

    תודה.

    יניב בן חנן.

    ——-

  13. אסף אורון הגיב:

    חג’בי אתה גדול!

  14. אפרת קולברג הגיב:

    יאללה איזה קטנוניים אתם, מרגיש לי מרגיש לי, אני בטוחה שענת לא עשתה טעות כשהיא כתבה את זה, כולנו יכולים לראות שהיא יודעת עברית. נראה לי שהיא מודעת לזה שאפשר לכתוב "אם לא הייתי מרגישה ש.." אבל הרגיש לה נכון לכתוב מרגיש לי. וכן, זו אכן שפה שמתפתחת וזה ממש לא משנה אם זה בהשפעה ערבית או אנגלית או יידיש, זה ביטוי שחדר לשפה אחושלוקי והיא לא הראשונה ולא האחרונה שתשתמש בו בטקסט.
    כל הכבוד ענת, המאמר כתוב יפה, אני אישית מרגישה שהוא באמת קצת מציין את המובן מאליו (מובן לי לפחות) אבל נהנתי ממנו, סחתיין על האומץ.

הגיבו ליניב בן חנן.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים