הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בספטמבר, 2006 40 תגובות

פעם ראיתי בקברט פוליטי קטע מאלף: על הבמה עמדו כמה אנשים שהשמיעו משפטים שנגמרו כולם במלים "אבל". למשל: "כמה מהידידים הכי טובים שלי הם יהודים, אבל…"; "אין לי שום דבר נגד כושים, אבל…", "אני ממש מתעב גזענות, אבל…"

במלחמה האחרונה שמעתי הרבה פעמים שלוש מלים דומות: "אני שמאלן, אבל…" אחרי המלים האלה, באה תמיד – אבל תמיד! – התבטאות ימנית. נראה שיש לנו ציבור שלם של "שמאלנים-אבל", המציעים להשמיד כפרים לבנוניים שלמים, להפוך את לבנון לגל-חורבות, להרוס על יושביו כל בית שחסן נסראללה עלול להימצא בו, ועוד ועוד, ובאותה ההזדמנות למחוק גם את עזה מעל פני האדמה.


נוכח משפטים כאלה בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות אני מתפתה לפעמים להתפלל: אלוהים, תן לי פאשיסטים אמיתיים, ולא שמאלני-אבל כאלה.


כאשר מנתחים את מלחמת-לבנון השנייה, אי-אפשר להימנע מלבוא גם בחשבון עם השמאלנים, עם ובלי "אבל", במהלך הלחימה.


שלשום ראיתי בטלוויזיה את המחזאי יהושע סובול, איש סימפטי הידוע כשמאלן מובהק. הוא הסביר למראיין שהמלחמה הביאה לנו הישגים חשובים ביותר, והפליג בשבחו של שר-הביטחון עמיר פרץ.


סובול אינו חריג. כאשר פתחה הממשלה במלחמה זו, תמכה בה גלריה מרשימה של סופרים. עמוס עוז, א"ב יהושע ודוד גרוסמן, הרגילים להופיע ביחד בעניינים פוליטיים, התייצבו כאיש אחד לימין הממשלה והצדיקו את המלחמה בכל יכולתם המילולית. הם לא הסתפקו בכך: כמה ימים אחרי התחלת המלחמה הם פירסמו מודעה גדולה בעיתונות, בחתימת שלושתם, ובה תמיכה נלהבת בפעולה.


זאת לא היתה תמיכה פאסיבית. עמוס עוז, אדם בעל יוקרה ספרותית ומוניטין ברחבי העולם, כתב מאמר בשבח המלחמה, שהופיע בחשובי העיתונים בעולם. לא אתפלא אם מישהו דאג להפצה. גם שני חבריו היו פעילים ביותר בתעמולת המלחמה, יחד עם שורה ארוכה של סופרים כמו יורם קניוק, אמנים מכל הסוגים ואינטלקטואלים עם ובלי מרכאות. כולם התגייסו, בלי צורך בצו 8, כאנשי-מילואים מתנדבים.


מסופקני אם המלחמה היתה מגיעה לממדים המפלצתיים שלה בלי תמיכתם המאסיבית של השמאלנים-אבל, שאיפשרו את יצירת הקונסנזוס "מקיר אל קיר", תוך העלמת המחאה של תנועת-השלום העקבית. קונסנזוס זה גרף עימו את מרצ, שעמוס עוז הוא האורים-והתומים שלה, ואת "שלום עכשיו", שעמוס עוז נמנה עם הנואמים הקבועים בעצרות ההמוניות שלה, כאשר היתה עדיין מסוגלת לקיים עצרות כאלה.


יש הטוענים עכשיו שכל הקבוצה הזאת היתה, בעצם, נגד המלחמה. ולראייה: כמה ימים לפני הסוף הם פירסמו שוב מודעה משולשת, ובה קראו להפסיק אותה. באותו הזמן שינו גם מרצ ו"שלום עכשיו" כיוון. אבל אף אחד מהם לא הביע התנצלות או חרטה על תמיכתו הקודמת במעשי ההרג וההרס. העמדה החדשה היתה: המלחמה היתה אמנם טובה מאוד, אבל הגיע הזמן לסיימה.


מה טיבה של עמדה זו?


הממשלה החליטה על התקפה בתגובה לפעולת חיזבאללה, שחטפה שני חיילים בצד הישראלי של הגבול והציעה להחליפם באסירים לבנוניים המוחזקים בישראל. בפעולה נספו, כידוע, כמה מחברי השבויים, וחיילים נוספים ניספו כאשר נכנס טנק ישראלי לשטח לבנון בניסיון להציל את השבויים.


הציבור הישראלי הגיב, כמובן, בזעם ובדרישה לנקמה. זה היה טבעי לגמרי. אבל מאינטלקטואלים, ובייחוד מ"שמאלנים", אפשר היה לדרוש כי גם ברגעים כאלה של סערת רגשות – ודווקא בהם! – ישמרו על קור-רוח ויקראו לשיקול-דעת. הרי במצבים דומים נמנע אפילו אריאל שרון מתגובה קיצונית והסכים לחילופי-שבויים.


מי שלא היה לו האומץ לכך – בעברית, "עוז" ו"אומץ" הן כמעט מלים נרדפות – או מי שסבר כי פעולת החיזבאללה באמת מחייבת תגובה חריפה, יכול היה להצדיק תגובה צבאית מוגבלת. באותו יום היה לגיטימי להצטרף למי שדרשו תגובה סבירה כזאת. אבל כבר כעבור 48 שעות היה ברור שהתגובה אינה מידתית, אלא מאסיבית. היא לא נועדה "להודיע" לחיזבאללה ולכל העם הלבנוני שפרובוקציה כזאת לא תעבור בשקט. היו לה מטרות שונות לגמרי.


ביום השני או השלישי של המלחמה כבר היה ברור לכל בר-דעת – והרי האינטלקטואליים מתגאים בכך שהם כאלה – שזוהי מלחמה אמיתית, החורגת בהרבה מפרשת החיילים השבויים. ההפצצה השיטתית של התשתיות בלבנון העידה כאלף עדים שהמלחמה הזאת הוכנה הרבה זמן מראש, ושנועדה להשמיד את החיזבאללה ולשנות את המציאות הפוליטית בלבנון בכלל. די היה בהאזנה להכרזות אולמרט, פרץ וחלוץ.


זה היה המבחן האמיתי של האינטלקטואלים. אפשר למחול להם על תגובתם הראשונה. אפשר לומר שהם נסחפו, כפי שקורה להרבה אנשים בראשיתה של מלחמה. אפשר לומר שלא הבינו את הקונטקסט (האשמה נוראה, כשמדובר באינטלקטואלים). אבל החל ביום השלישי, הצדקות ותירוצים כאלה אינם עומדים עוד.


ראשי הצבא לא הסתירו את ההרס הנורא שהם גורמים בלבנון – להיפך, הם התפארו בכך. היה ברור שנגרם סבל מחריד למאות אלפים, שאזרחים נהרגים בסיטונות, שהמוני בני-אדם מאבדים את כל רכושם, ורבעים שלמים, כפרים וערים מוחרבים בשיטתיות עד היסוד. במקביל, נגרם סבל קשה לאוכלוסייה בצפון ישראל.


איך יכלו סופרים בעלי-מצפון, ולא כל שכן "שמאלנים" המטיפים להומאניות, לשתוק מול זוועות כאלה? איך יכלו להמשיך ולהעמיד את עצמם לרשות מכונת-התעמולה של המלחמה?


נכון, הסופרים לא יכלו לדעת שכבר ביום השישי של המלחמה אמרו ראשי צה"ל לממשלה שהושגו כל המטרות שניתן להשיגן, וכי לא ניתן להשיג את שאר המטרות (החזרת השבויים, פריקת נשק החיזבאללה וכו’). כלומר, שגם מבחינה צבאית גרידא לא היתה עוד מטרה סבירה להמשך הזוועה, שנמשכה עוד 27 ימים ולילות. אבל אילו היתה מושמעת איזושהי מחאה – ולו בקול רפה – מצד הסופרים הידועים, זה היה עשוי להמריץ את המנהיגים הפוליטיים והצבאיים למחשבה נוספת. אבל לא היתה מחאה כזאת.


כאשר התעוררו הסופרים בכל זאת בשבוע החמישי (ה-ח-מי-ש-י!) של המלחמה וביקשו לסיימה, זה היה מאוחר מדי. לא היה בהם עוד צורך. מכונת-האו"ם כבר החלה בפעולתה להפסקת מעשי-האיבה.


הצד הטראגי הוא שבנו של דוד גורסמן, אורי, נספה דווקא באותן שעות אחרונות של המלחמה.


מה גרם ל"שמאל-אבל" להתנהג כך?


אפשר למצוא לזה סיבות שטחיות. קשה מאוד לשמאלנים להתייצב נגד ממשלה שמפלגת-העבודה ממלאה בה תפקיד מרכזי. זה היה נכון גם ב-2000, כאשר מנהיג מפלגת-העבודה אז, אהוד ברק, הרס את ועידת קמפ-דייוויד וחזר הביתה עם הסיסמה הקטלנית: "אין לנו שותף. אין עם מי לדבר".


אבל זה כבר לא היה נכון לגבי מלחמת-לבנון הראשונה ב-1982, שהיתה כולה בפקודת הליכוד. כי הנה גם אז תמך ה"שמאל-אבל", בהנהגת שמעון פרס ויצחק רבין, במלחמה. בשעת המצור על ביירות היה רבין אורחו של אריאל שרון על חורבות העיר והציע לו לנתק את אספקת המים והתרופות למערב-ביירות הנצורה (שבה נפגשתי ממש באותו הזמן עם יאסר ערפאת). רק אחרי השבוע השלישי של המלחמה הצטרפה "שלום עכשיו" למחאה נגדה.


אחרי הטבח בסברה ושתילה קיים "שלום עכשיו" את ההפגנה, שעליה מבוססים המוניטין שלו מאז – אותה הפגנה שבה השתתפו "400 האלפים" המיתולוגיים. זה היה שיא הצלחתה, אבל גם התחלת שקיעתה. כי כדי להבטיח את נפח ההפגנה, כרת "שלום עכשיו" באותו יום ברית – לא עם השטן, אבל עם הצביעות. תמורת העזרה של מפלגת-העבודה הם הזמינו את פרס ורבין להופיע בהפגנה כנואמים ראשיים – למרות ששניהם נפגשו ערב המלחמה עם בגין וממש דרשו ממנו לפלוש ללבנון.


אבל יש סיבות עמוקות יותר להתנהלות ה"שמאל-אבל" בעיתות מלחמה.


מאז ראשית תנועת-העבודה העברית בארץ קיימת בשמאל סתירה פנימית: הוא היה גם סוציאליסטי וגם לאומני. בין שני המרכיבים, היתה הלאומנות הרבה יותר חשובה. משום כך הייתה ההשתייכות להסתדרות-העובדים מבוססת על סיווג לאומי מובהק: לשום ערבי לא ניתן להיות חבר בגוף, שנקרא רשמית "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל". רק שנים רבות אחרי הקמת המדינה ניתן לערבים להצטרף להסתדרות.


אחד התפקידים העיקריים של ההסתדרות היה למנוע בכל האמצעים, וגם בכוח, את העסקתם של ערבים במקומות-עבודה יהודיים. על כך נשפך דם.


זה נכון גם לגבי פאר היצירה הסוציאליסטית בארץ, הקיבוצים. מעולם לא ניתן לערבי להיות חבר בקיבוץ כלשהו. ולא בכדי: הקיבוצים ראו את עצמם לא רק כהתגשמות של חלום סוציאליסטי, אלא גם כמבצרים במאבק היהודי על ארץ-ישראל. הקמתם של קיבוצים, כמו חניתה על גבול לבנון, נחגגה קודם כל כניצחון לאומי.


החלק השמאלי ביותר של תנועת הקיבוצים היה "השומר הצעיר" (הבסיס של מפ"ם, וכיום מרצ). הסיסמה הרשמית היתה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות-עמים". הסדר לא היה מקרי: הוא ביטא את המהות. השומר-הצעיר אמנם סגד לסטאלין, "שמש העמים", עד יום מותו, אך עשייתו העיקרית הייתה ההתיישבות, בדרך כלל על אדמה שנקנתה מבעלי-אחוזות, תוך גירוש הפלאחים שעיבדו אותה מדורי-דורות. אחרי הקמת המדינה, התיישבו קיבוצי השומר הצעיר על אדמות הפליטים וגם על אדמה שהופקעה מאזרחי-המדינה הערביים. קיבוץ בר-עם יושב על אדמות הכפר בירעם, שתושביו גורשו מאדמתו במירמה אחרי סיום הלחימה. הרבה ציונות, מעט מאוד אחוות-עמים.


בכל מבחן אמיתי, מתגלה מחדש הסתירה הפנימית הזאת של "השמאל הציוני" (כפי שהוא מכנה את עצמו). זהו מקור הסכיזופרניה של ה"שמאל-אבל".


כשהתותחים רועמים ודגל המלחמה עולה בתורן, ה"שמאל-אבל" עובר לדום ומצדיע.

תגובות
נושאים: מאמרים

40 תגובות

  1. נועה לצחי הגיב:

    זה שאתה לא ממש מתמצא ביהדות אנחנו כבר יודעים (אלא אם כן אתה לא אותו צחי שסבר שביהדות אומרים "ברוך דיין המוות" ושמוזיקאים ישראלים הם לא ראויים מפני שהם ציונים).
    יהודי דתי אמיתי ומאמין זקוק למצווה אחת מאוד חשובה ומאוד בסיסית, העולה על כל המצוות האחרות בשכרה: ישוב א"י.
    אתה לא יכול לנתק את היהודים מא"י.

    עכשיו, מה שממש לא ברור לי.
    אתה אנטי-ציוני, קרי, אתה מתנגד למדינת ישראל. מדבריך פה עולה שאתה מתנגד שיהודים ישבו בארץ בכלל.
    וזה, יקירי, שבירת שיא.

  2. רמי הגיב:

    יש כל מיני אבל. מה למשל יזהר? בחרבת חזעה – למשל – אדוני יורד לבקעה לראות הכצעקתה. תאוס אכס מכינה. ליזהר אין תשובה. הוא לא הכריע נגד הגירוש ויהי מה! ועוד: מה כאן מילת "גלות"? אצל יזהר ניב קצת אנכרוניסטי כזה מעורר תמיהה. במקום אסוציאציה מיידית, כלומר לאירופה של שנות הארבעים, יזהר יותר אסוסיאציה של חורבן הבית השני. יש כאן טשטוש או עמעום מסויים של התמונה. בעצם, הרי יזהר עצמו מעיד על עצמו שהוא "שמאלן אבל" כשהוא מדווח על היסוסיו והתלבטותו בטרם החליט להעלות את הדברים על הכתב. כלומר, החל בהתלבטות ובסוף הניח את המסקנות לקדוש ברוך הוא… אז אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו העמוס עוזים?

    כמובן, ביקורת על יזהר זה לא עניין מתקבל על הדעת, כי מדובר בענק-רוח ממש (לא כמו גמדי אלף בית וכו’), אבל מה לעשות שבעיניי לגרש בני אדם מכפרם וכל הכרוך בכך (ר’ למשל כאן, תגובות על דברי ספירו מלפני שבוע מהן עולךה שחייליו האמיצים של ס’ לא רק החריבו וגירשו אלא הרעילו את הבאר המים כדי למנוע את חזירתם של ה"מסתננים" בחזרה) הוא רע גמור ואין שום אבל. ובאמת, למפגיני בילעין יש אבל? אפשר וצריך בלי אבל.

  3. פטריוט הגיב:

    שמאל האבל תמיד נמצא ימינה לליכוד במפה הפוליטית הישראלית. כל הממשלות משמאל שבראשן עמדו ראשי ממשלה, שרי חוץ ובטחון ממפלגת העבודה פתחו במלחמות עם השכנים, בנו התנחלויות, ולא פינו אפילו התנחלות אחת! הן רק דיברו שהן רוצות שלום בפועל הן עשו את כל המלחמות (גם מלחמת לבנון הראשונה נפתחה בהסכמת מפלגת העבודה). בגין ושרון פינו את ההתנחלויות שממשלות העבודה בנו, בחצי האי סיני וברצועת עזה. בממשלות שפינו את ההתנחלויות לא היו ראשי הממשלה, שרי החוץ והבטחון מן העבודה ומן השמאל האבל! גם עכשיו הממשלה של אולמרט ופרץ לא רוצות לפנות את ההתנחלויות (תכנית ההתכנסות לא רלוונטית ואין ניהול משא ומתן עם הפלסטינים ועם סוריה). ממשלת רבין פרס ומרצ בנו מספר הגדול ביותר של ההתנחלויות מכל הממשלות (מספר המתנחלים הוכפל) ושיקרו לעם שהם הולכים בתהליך השלום. לכן שמאל האבל צריך להעלם מן המפה הפוליטית, בלעדיו נתניהו בטוח יפנה את ההתנחלויות, כפי שעשה שרון! צריך לצאת עם ההסברה לציבור שמפלגת עבודה זה ימין קיצוני, כל מנהיגיה רימו את בוחריה, אפילו יולי תמיר מ"שלום עכשיו" תמכה במלחמה. המקום של שמאל האבל הוא בפח הזבל של ההיסטוריה!…..

  4. חיה ווילדע-וייסגל הגיב:

    יישר כוח לח’ אורי אבינרי, אבל…

  5. צחי – לשאול – נא לא לזרות חול בעיניים הגיב:

    למה לך להיתמם ? הציונות מעצם מהותה ומטרותיה היתה והינה הכרזת מלחמה על העם הפלשתינאי , העם הפלשתינאי קם להגן על עצמו והשיב מלחמה . אחד הארועים במלחמה הזו היה הטבח ביהודי חברון בשנת 1929 . אגב תחילת ההתישבות היהודית היתה במחצית המאה ה 19 , כלומר שבמשך כ 70 שנה לא ארע אף ארוע כפי שהתרחש ב 1929 . צריך להודות בעובדות ההיסטוריות והן שהציונות חוללה את הסיכסוך הציוני-פלשתינאי , דווקא טבח יהודי חברון בשנת תרפ"ט נותן אינדיקציה ברורה לכך.

  6. צחי -להרצל הגיב:

    תנסה להתישב באוגנדה ממניעים לאומיים ותראה מה יעשו לך בני העם האוגנדי. תאר לעצמך שפולשים זרים היו פולשים לארצך-מולדתך כשמטרתם להקים מדינה בתוך ארצך , איך היית מגיב ? קל לשער . ברור שמבחינת הציונים הציונות לא היתה הכרזת מלחמה אלא "רק" להקים מדינונת בתוך שטח פלסטין , אבל מה שחשוב ומה שקובע זה כיצד מקבל זאת העם שכבר יושב כאן, מבחינתו אין אפשרות אחרת לפרש זאת אלא כהכרזת מלחמה עליו !

  7. אביעד הגיב:

    כמה יוהרה. אתה וחבריך השמאלנים "האמיתים לכאורה" לא מוכנים להודות בטעויות בעוד "שמאלני האבל" לשיטתך בוחנים את המציאות יום יום ולא נופלים לאיזה מצב של קפיאה מחשבתית ומציאותית. במחינתך הכל סגור ישראל נלחמת סימן שזה אשמתה לא הגורמים לא הנסיבות ולא המטרות חשובות לך רק העטיפה.
    הציונות הדורסת נגד גרילת החופש ,קרי חיזבאללה. זה מגוחך זה עצוב וזה כבר עובר כל גבול של ביקורת לאדם שכמותך. דבריך פשוט מוציאים דברים מהקשרם ומסלפים את המציאות ויש לא אחת ניגודים בדבריך:
    1. אתה משבח את שרון אשר נהג באיפוק וביצע עסקת חילפוי שבויים. משמע ישראל מאכשיו צריכה לעלות קורבן אדם לחיזבאללה כל כמה זמן רק לא להתעמת עם ארכון טרור הקורא להשמידה וצויד בעשרות אלפי טילים.
    האם הימצאות ארגון טרור, שלוחה של מדינה קיצונית בגבולה של ישראל, ארגון שהצתייד בטילים ובנשק מתוחכם וקורא לחיסולה של מדינת ישראל, האם קיום ארגון כזה הוא סיבה למלחמה.
    2. במלחמה שיזם חיזבאללה, מתוך שטחה של לבנון אין שום סיבה שישראל תאפשר להרס תשתיותה אם יש לה אפשרות להעביר את זירת המלחמה לצדו של האויב, ולכן במציאות קשה זו רוב הנזק נגרם ללבנון,בין השאר בגלל חוסר הרחמים של חיזבאללה כלפי אוכלסיתו.
    3. כתבת שהמלחמה גרמה סבל לתושבי הצפון אבל זה צה"ל שפגע באזרחי לבנון, כמה שקוף אפשר להיות, מה בדיוק גרם סבל לתושבי הצופן, יכול להיות מאות הטילים שכוונו לאזרחים ע"י חיזבאללה?
    4.לשיטתך, חיזבאללהחוטף חילים צריך לתגמל, ניסינו . חטפו שוב… מה אכשיו.

  8. צחי – ל "לצחי הזורה חול בעיניים" הגיב:

    תשמע ידידי , החלוקה הזו ליהודים ציונים וליהודים שאינם ציונים היא רלוונטית רק כאשר מדברים על יהודים שהיגרו לארץ ישראל וכאלה שהיגרו מערבה ובכלל לא רצו לשמוע על הגירה לכאן.יהודים שהיגרו לכאן ולא משנה מאיזה מניעים בהכרח הכניסו את עצמם למחנה הציוני , ברור שבתוך הציונות היו זרמים שונים אבל ברגע שהתפתח כאן מאבק לאומי בין הישוב הציוני לבין העם הפלשתינאי ה"ישוב הישן" גם אם הוא לא בא לכאן ממניעים ציונים טהורים הוא נתפס כחלק מהמחנה היהודי-ציוני . ביננו, יהודי דתי אמיתי ומאמין לא זקוק להתישבות "בעיר קודש" כלשהי כדי לחוש יהודי . לדעתי גם אנשי ה"ישוב הישן" באו לארץ הזאת ממניעים לאומיים גם אם הם לא הכריזו על כך . איך אמרו מנהיגי המדינה לדורותיהם ? העליה היא נשמת אפה של הציונות

  9. למגיב בכותרת "נימוקים משכנעים.." הגיב:

    קראתי את ההמלצה שלך לשאול ואני חייב להציע לך לעשות את אותו הדבר עם הנימוקים שמובאים כאן השקם והערב לכך שהציונות וישראל תמיד אשמים בכל הרעות החולות של האזור.
    אותם נימוקים לכך שישראל תמיד תקפה ראשונה, גם בנשק ביולוגי (ראה תגובות למאמר האחרון של ספירו) וגם בנשק כימי (במלחמת לבנון האחרונה, כביכול)!
    הציונות תמיד אשמה וישראל תמיד הרגה והחריבה בכוונה תחילה וכו’ וכו’.

    אז לפני שאתה מעביר ביקורת על ארגומנטים ציוניים שבאים לטרפד את השלום האזורי –
    צא ובדוק את אלו האנטי ציונים.

  10. עופר כסיף הגיב:

    שתי הערות קצרות. ראשית, מאמר שכתבתי ל- London Evening Standard כנגד דברי עוז לא פורסם מסיבות מוזרות למדי ("לא הזמנו אותך לכתוב לנו", נאמר לי); אכן נראה שלצד הדאגה להפצת דברי ההבל של עוז היה גם מי שדאג למניעת פרסומים נגדיים, או לפחות חלק מהם. שנית, נראה לי כי סובול – יותר מאשר תמך במלחמה כשלעצמה – חש מחוייב לפרץ אותו כה האדיר, קילס ושיבח ערב הבחירות כך שלא העז לאחר מכן לבקרו.

  11. המצדיקים תמיד.. הגיב:

    "השמאל אבל" בודק את המציאות יום יום ומגיע למסקנה שצריך להמשיך את הכיבוש. הוא קם כל בוקר ואומר עם גולדה "אני כבר צודקת". אם מישהו מציב להם מראה הם עוד נעלבים. הם, הנוהים אחרי הרוב תמיד, לא יכולים כמובן להבין אדם כאורי אבנרי.

    שאול הוא דוגמה נפלאה לכך, הוא יודע כל רע על הפלסטינים – על הכיבוש הגורם לכך הוא לא שמע עדיין…

  12. שאול הגיב:

    התקופה שאורי אבנרי ואסא כשר נאבקו מאותו צד של המיתרס חלפה לבלי שוב. לפני 24 שנה צעדו אורי אבנרי "ושמאל אבל" יחד באותן תהלוכות נגד המלחמה בלבנון. מאז אסון אוסלו והאוטובוסים המתפוצצים ואנשים שהתפוצצו במסעדות בבתי קפה ובתי מלון רק אורי אבנרי וגושלום נשארו נאמנים לדרך ערפאת ומורשתו. למרץ והעבודה היו בשנת 92 55 או 56 מנדטים יחד והיום יש להם 24.

  13. ל"מצדיקים תמיד" משאול הגיב:

    אני שונא להגיב אבל שני דברים

    1. עיתונאי פלסטיני אמר בפירוש ששמע מערפאת שכוונת עראפאת בחתימה על הסכם אוסלו היתה לזרוע אימה באזרחי ישראל כך שהישראלים לבדם יבינו שעדיף להם "לברוח מפלסטין"

    2. כיבוש הוא רע וכאב ראש הוא רע אבל בגלל כאב ראש אדם לא כורת לעצמו את הראש. טבח בחברון ב 1929 היה גם כשלא היה כיבוש ובאינתיפאדה של 1936-1939 נרצחו 400 יהודים מה שמקביל למספר שמעל 4000 היום.

  14. אביעד מודה בטעויות? הגיב:

    הסופרים ושאר מתקרנפים לא בחנו סתם את עמדתם ושינו אותה. הם שיקרו לנו (ולעצמם, אלא אם הם טיפשים גמורים) כשטענו שהושגו הישגי המלחמה, ועכשיו צריך להפסיק.

    והם לא מודים בכך. זו התנהגות בזויה.

  15. שירה הגיב:

    יש 2 הסברים שיכולים להיות לשמאל-אבל: הראשון, הסבר טקטי שנובע מכך שאת השמאל הרדיקלי אי אפשר להבין (כי דרוש לכך תהליך מחשבתי ורגשי ארוך מאוד של חשיפת מניפולציות ובניית העולם הפנימי של עצמך מחדש) אך את השמאל- אבל כן אפשר, כי הוא מכיל חלק מהנחות היסוד המוכרות שעליהן מושתתת ההתנהלות של המדינה וצורות החשיבה שבה. סיבה שניה, היא אמונה אמיתית בדרך "האמצע" הזאת, מתוך הנחת יסוד עמוקה -ואולי אפילו פוסט מודרנית- שהקיצוניות פסולה ואם השמאל של אבנרי הוא קיצוני אז צריך לקחת דרך ביניים.
    אני אעיר רק שבעיני השמאל הרדיקלי ופעולותיו היום הוא דרך הביניים כי קיצוניות תהיה שנצא כולנו מהבתים נתחיל לשרוף צמיגים, מבנים ונזרוק אבנים על חיילים ברחוב.
    השמאל-אבל הוא לא אינטלקטואלי מספיק כי צריך אומץ לשבור את כל מבני הקונצנזוס ולעשות חצי הדרך זו חנופה ורכיכות לשמה, שלא לומר צביעות קשה. להיות אינטלקטואל משמעותו להיות ער יותר מאחרים לסתירות בתוכך ומחוץ לך, ואי שימת הלב לאנטי הומניזם שמבצבץ מתוך דעותיהם (5 ימים זה הרבה זמן ונראה לי שזה היה אפילו יותר) מראה על כשל אינטלקטואלי.
    מזל שאנחנו מדינה כוחנית ולא מתוחכמת יתר על המידה ולכן כשמישהו מנסה לרקוד על שתי חתונות באינסטיטנקט מעריץ הכוח שלנו אנחנו קולטים את זה מייד ומוחצים אותו כמוזבוב טורדן (כמו שקורה עכשיו לעמיר פרץ, או למפלגת מרצ שכוח הולך ופוחת ובקרוב היא תהיה לגמרי "קיקיונית").
    לסיום שורה אחרונה, אנשים נמדדים ברגעי אמת ולא בשורות היפות שהם מקלידים כשדמעות בעיניהם. אנשים "נראים" באמת כשמבטם כועס ומבועת ולא ענוג ומלנכולי. יפה נעשה אם נוריד את "האינטלקטואלים" מהכס שעליו הושבנו אותם ונחזיר אותם למקומם, בובות נחום תקומיות שביד ימין מלטפות את הפרנואידים הגזענים וביד השניה מנסים להגניב מהדלת האחרונית אג’נדה וותרנית.
    בא לי שיקום איזה מישהו שיצרח עלינו שאנחנו חיות שוב ושוב ובאומץ בלי לגמגם בלי לפחד ממה יגיד עליו העדר, עד שהסלע שבתוכנו ייסדק.

  16. נימוקים משכנעים.. הגיב:

    אני מציע לגולש מעלי למסגר את דיוקנו של "העיתונאי הפלסטיני" ולתלות מעל מיטתו. יחד עם אזכרה מתמדת של "חברון 29 " הוא יהיה מצויד בנימוקים בלתי ניתנים לסתירה להמשך הכיבוש לעוד ארבעים שנה.

  17. רמי לצחי הגיב:

    אתה צודק בניתוח שלך וגם הטענה שאנשי חברון היו בני הישוב הישן ולא ציונים אינה מדוייקת כלל. אכן בתקופה הטרום ציונית ישבו בחברון ספרדים בני הישוב הישן אבל בשנים שלאחר בלפור התוספו אליהם הציונים והלאומנים הדתיים והיישוב גדל מאוד לרבות ישיבת סלובודקה שחינכה ללאומיות ועסקים שהתפתחו בעיר המאוד מוסלמית (האיסלם אוסר על ריבית והבנק היהודי כמובן עסק בגביית ריביות).

    זאת ועוד (וזה מאוד מענין): כשבוע לפני הטבח בחברון בא לעיר הלובביצ’ר, שהוא חותנו או דודו של הלובביצ’ר הנכחי (המשיח ז"ל). אותו לובביצ’ר היה איש עשיר מאוד ונלוותה אליו פמליה גדולה והם שיחדו את המוסלמים המופקדים על מערת המכפלה וכך התאפשרה כניסת חותן המשיח (שבעצמו היה משיח בשעתו) להכנס למערה מעבר לקומץ המדרגות שהותר ליהודים. הדבר התפרסם וגרם לחרושת של הסתות נגד היהודים המבקשים לספח את מסגד אברהים (כפי שאכן קרה אחרי מלחמת ששת הימים). הפרשה הושתקה ופורסמה רק לאחרונה בעיתון הארץ בזכות העיתונאי היסטוריון שכתה את ימי הכלניות (שיסלח לי על שכיחת שמו) ואין ספק שאותה התגרות במוסלמי חברון סייעה להסתה שגרמה להתפרצות ולטבח. כמוכן אין כאן הצדקה לרצח השפל והאכזרי של אנשים תמימים, אבל עובדה היא כי המסורת החב"דית, המתעלמת מהפלסטינים וזכויותיהם בארץ, כבר גרמה ועוד תגרום למתח מיותר בין יהודים וערבים בארץ.

    אגב, החבדניקים פוגעים גם ביחסי יהודים ונוצרים. הם מכנים את ישוע משיח הנוצרים (אינני מאמין בשום משיח, אבל אין ספק שישוע הנוצרי שהטיף לשלום ולאהבה עדיף בעיני על המשיח החב"די המטיף לשנאה ולגירוש העם הפלסטיני מארצו) בשם יש"ו שזה ראשי שמות מגונים שמפאת כבוד העדה הנוצרית לא אפרשם, וכן הם רוקקים לארץ בשעת תפילת "עלינו" במקום שבו הטקסט ("… שהם מתפללים להבל וריק ומשתחווים אל אל לא יושיע…") מזכיר את ישוע משיח הנוצרים.

    בקיצור, טבח חברון וכל רצח הם עניין חמור ונורא ופסול מכל וכל, אבל אשמת הלאומנות היהודית היא ענקית והולכת ונמשכת ומפילה קורבנו גם היום וללא הפסק.

  18. שאלה לצחי מהרצל הגיב:

    האמנם מטרת הציונות היא מלחמה בעם הפלסטיני? ואני לתומי חשבתי שהמטרה היא הקמת בית לעם היהודי… איזו תמימות מצידי…
    מעניין אם הכותרת של תוכנית אוגנדה הייתה
    "הכרזת מלחמה על העם האוגנדי".

    עכשיו די עם הציניות.
    אין כאן שום הכרזת מלחמה ודי להתלהם.
    החטא הקדמון הוא שהציונות "לא ספרה" את הפלסטינים ולא טרחה להכניס אותם למשוואה.
    וזה עניין מספיק גרוע בפני עצמו, אבל מכאן ועד הכרזות מלחמה, הרעלת בארות וביצוע של מעשי טבח שלא היו ולא נבראו המרחק הוא גדול.

  19. לצחי הזורה חול בעיניים הגיב:

    יהודי חברון היו "יישוב ישן". הם לא היו ציוניים. הם חיו בקרב הערבים במשך מאות שנים.
    אם המאבק הוא ב"ציונים", למה טבחו הערבים במי שאינם ציונים?

  20. צחי – לנועה הגיב:

    מענין למה את רוצה להיות שייכת לקבוצת הרוב ( היהודי אני משער ), אני משער שאת חושבת שעל ידי השתיכותך לקבוצת הרוב תוכלי לדכא את המיעוט ( הערבי כנראה ? ) . צריך לומר את העובדה הבאה : יהודים ממוצא אשכנזי שונאים ערבים עקב ההבדלים האתניים-תרבותיים וזהו המניע של השמאל הציוני שהוא ברובו אשכנזי להקים חומות של הפרדה בין ישראלים לפלשתינאים .

  21. הרצל – שאלה לאורי אבנרי בענייני פאראנויה הגיב:

    במאמר כתוב לגבי מטרות המלחמה:
    "התגובה אינה מידתית, אלא מאסיבית. היא לא נועדה "להודיע" לחיזבאללה ולכל העם הלבנוני שפרובוקציה כזאת לא תעבור בשקט. היו לה מטרות שונות לגמרי".
    אני מעלה תהיה שנותרה ללא מענה עד סוף המאמר: אז מה היו מטרות המלחמה האמיתיות?
    מה אורי אבנרי חושב על אותן מטרות של אולמרט פרץ וחלוץ?
    האם אין זו פאראנויה מוחלטת לחשוב ששלושת האנשים הללו,(אולמרט, פרץ וחלוץ) שהם חדשים לחלוטין בתפקידם, הספיקו להגות תוכנית סתרים שמצדיקה מלחמה כדי לצאת לפועל?

    אני אשמח אם אורי אבנרי יענה על-כך,
    אבל עד אז אני אומר את דעתי לפיה אין שום מטרת סתרים ואף קנוניה לא מאיימת לצאת לפועל.
    מטרות המלחמה היו ברורות וידועות ומכאן התמיכה של כל אותם אנשי "שמאל אבל",
    תמיכה שהיא מוצדקת והגיונית ומרמזת שאולי קיבעון מחשבתי הוא עניין שיש לבדוק אותו.

  22. צחי – לנועה הגיב:

    נתחיל מהסוף ברשותך:
    1. אני חושב שהפתרון הריאלי ביותר שעונה על הדרישות של שני הצדדים לסכסוך הישראלי-פלשתינאי הוא הקמתה של מדינה אחת דמוקרטית על כל שטחה של ארץ ישראל , במסגרת פתרון כזה אנשים מסוגך (ציונים-דתיים , האם אני מנחש נכון ?) יוכלו להתישב בכל פינה ברחבי ארץ ישראל . כמובן שבמדינה כזו יהיה שוויון זכויות מוחלט לכולם ערבים ויהודים .
    2. הבעיה שיש אויב אחד מר שיתנגד בכל תוקף לפיתרון שאני מציע ואלה הם אנשי השמאל-מרכז הציוני. כיוון שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם של אנשי השמאל הציוני (הריבוי הטבעי הגבוה של הערבים) הם הגו את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים
    3.פיתרון כזה יתקבל ע"י הפלשתינאים בהתלהבות

  23. אבירם לרמי – שים לב הגיב:

    אתה עושה דבר פסול מעיקרו והוא הנסיון לחבר בין התנהגות של קבוצה אחת, לבין איזושהי הורדת אחריות מקבוצה תוקפנית אחרת.
    וככה אנחנו מגיעים בסוף להצדקה מגומגמת של פיגועי התאבדות, חטיפות של אזרחים וירי על ריכוזי אוכלוסיה.
    שים לב לא לאבד את הכיוון, ידידי!

    מה גם שיש כאן צביעות ענקית מפני שכל התאוריות האלו אף פעם לא תוספות ההפך, דהיינו כשישראל מגיבה על התנהגות החיזבאללה, למשל.

    לגבי החב"דניקים: הם פוגעים ביחסי יהודים ונוצרים בדיוק כמו כל הנוצרים שטוענים ש"היהודים הרגו את ישו". מה ההבדל?
    ובמאמר מוסגר אני אומר שהרצחנות של הכנסיה הנוצרית לאורך ההיסטוריה מוכיחה שאין שום קשר בינה לבין ישו (ההוא מ"לתת את הלחי השניה"), בערך כמו הקשר בין דר’ מנגלה לשבועת הרופאים…

  24. אירית לנועה הגיב:

    מעניינת שאלת האשמה מול אחריות בנושא הפוגרומים והשואה. לא היינו אז כדי לדעת, אבל היום אפשר לראות את האחריות (לא אשמה) של ההנהגה הציונית (ישראלית ותפוצתית) במה שעלול להתפתח להתנפלות בינלאומית מסוכנת על היהודים/ציונים/ישראלים. אפשר אולי להסיק לאחור שהתופעה התקיימה במתכונת דומה ערב השואה ושואות אחרות. אשמה לא, אחריות ? ניראה שכן. סתימת הפיות מפני ביקורת בישראל (של כל בעל סמכות) בטענה של :כביסה מלוכלכת והגויים יראו, היא מתכון מופלא להמלכת מנהיגים מושחתים, בוגדניים, ומטומטמים, אשר יתרמו לעלילה הבאה בעיוורונם אם לא בשיתוף הפעולה שלהם עם האויבים של היהודים.
    הסלחנות המרובה שנוקטים כלפי מנהיגים מן הסוג של שרון, אולמרט, פרס (מי לא ?) שידיהם עמוסות בשחיתות הפוגעת בסדרי השלטון והמשפט, היא מתכון בטוח לכך שבעוד זמן מה ננהל אותו הדיון על ה"פוגרום" שיתרחש. הפעם, משום שיש תקשורת ותיעוד בזמן אמת, קשה יהיה לך להעלות טענות כמו שהעלית כאן, כיון שכולנו יודעים מי עומד בראשינו, מה רמתם האישית, המוסרית, הלויאליות המפוקפקת שלהם, וכל כיוצא באלה. מנהיג אחד מושחת, די בו כדי להוביל לאסון קולוסאלי, כיון שהקהילה יחסית קטנה (היהודים), נוח גם לאומות העולם לייחס את התנהלותו של המנהיג ל"כולם" בפרט שבאמת אין ביקורת ואין אופוזיציה, כי יש פטריוטים לכאורה שדואגים לכך. כדאי מאד להעביר את הדיון לשאלת האחריות וההנהגה.

  25. רמי הוד הגיב:

    אין עוררין על הסתירה בהשקפת השמאל הציוני אך היא אינה חדה יותר מכל סתירה הקיימת בעולם הפנימי של השמאל הישראלי. ישנם שיגידו שגם גוש שלום המחלק את המרחב לשני לאומים נפרדים שותף לסתירה הזו ( בעצם הקבלה של מדינת ישראל". יש שיגידו שכל המקבל את המזימה הקולנאליסטית הנקראת מדינת ישראל כדברי אילן פפה, אינו יכול להיות איש שמאל "אמיתי", גם אם הוא נאבק בגדר ההפרדה..
    עלינו לקבל על עצמנו את העובדה הבסיסית שאנו חלק מהצד הכובש, חובה עלינו להאבק נגד המדיניות האכזרית ולהשמיע קולות אחרים בתוך מדינת ישראל, אך בלתי אפשרי להתפרק מהמטען ההיסטורי- נפשי שאנו נושאים עימנו ( כפי שאמר מוחמד מבילעין לשי כרמלי בסרט הנהדר " גם לך אחריות בכיבוש", אך בכל זאת קיבל אותו והבין ששי וכמוהו אחרים בזים לעוולות הכיבוש).
    על כן, אין אבנרי או כל איש שמאל באשר הוא לגרוס שהוא מוסרי ועקבי יותר מרעהו, לא לגבי מלחמת לבנון ולא לגבי כל סוגיה.
    קיבוץ ברעם אינו מוסרי פחות מטריטוריות אחרות בהם יושבים יהודים, פשוט המקרה של עקוריו מפורסם יותר והעוול הנעשה לפליטים מטלטל במיוחד, ובמובן הזה הטענה הדמגוגית של אנשי הימין נכונה:" אתם לא קובעים איפה זה כיבוש ואיפה זה לא". אין שום קוהרנטיות מוסרית בשמאל הישראלי וזה טבעי והגיוני.

  26. עופר בתשובה לצחי הגיב:

    לדעתי גם ליהודים המזרחיים יש כיום זהות תרבותית שונה מאוד מהערבים, אם גם מושפעת ממנה.
    הרצוןל להקים שתי מדינות הוא תולדה של שאיפות לאומיות לגטימיות של העם הפלסטיני והעם הישראלי – אלא אם כל שאיפה לאומית היא גזענות בעיניך.
    וזהו שורש ההבדל בין הצלבנים לבין הישראלים ושאר העמים שהזכרתי: הקבוצות האחרונות שואפות למדינה באיזור שבו הן מהוות את הרוב, אלא שהישראלים, שהיו בעלי מדינה כזו עד 67, נאלצים עכשיו לנסות להגיע למטרה מחדש.

  27. אורי וייס הגיב:

    אתה מבקר בצדק את שמאלני האבל, אבל בוא נראה את האבל שלך. אתה אומר, שישראל לא הייתה צריכה להגיב במלחמה, אבל אתה יכול להצדיק פעולה פחות מאסיבית. אבל, פעולות של 48 עלולות מטבען להתגלגל למלחמה. אתה מציע לזנוח את דרכו של אולמרט ולחזור לתגובותיהם של ברק ושרון, שסללו למעשה את הדרך לאולמרט. גם בפועלות ה-48 שעות עצמן עלולים להיהרג לבנונים ח]ים מכל חטא.
    התגובה של ישראל בכלל לא צריכה להיות צבאית. ישראל הייתה צריכה להשלים את הנסיגה גם משבעא, לשחרר את האסירים הלבנונים ובעיקר העיקרים להפסיק את טיסותיה המסייטות בשמי לבנון. הטיסות הללו השיבו את הטראומה ללבנונים, ולבם הגס של הציונים מנע מהם מלהבין את המשמעות של כך. בנוסף, ישראל צריכה להסתלק מהשטחים הפלשתינאים הכבושים, מה שימנע מהחיזבאללה לצאת להגנת הפלשתינאית בדרך אלימה נגד ישראל. ובל נשכח, כי יוזמת השלום הערבים לפתח מונחת, ותועבה היא להתעלם ממנה.

  28. נועה לצחי הגיב:

    יש עם זה רק בעיה קטנה אחת.
    שהפתרון המוסלמי לבעיות מיעוטים דתיים הוא הכרזה על המיעוטים הדתיים כעל ד’ימים. בני חסות. אין ספק שבימי הביניים הפתרון הזה היה עדיף על הפתרונות בארצות הנוצרים.
    הוא לא מתקבל כיום.

    אני רוצה לחיות בארץ שבה אני רוב. לא מיעוט. אני מוכנה להסתפק בחלק קטן יותר מהארץ על מנת להיות רוב בחלק הזה.
    מדינה דו לאומית היא רעיון יפה, שהיה אפשרי, אולי, לממשו לפני 48. עכשיו מאוחר מדי.

    ואני דווקא ציונית חילונית.

  29. רמי לנועה הגיב:

    ראשית, תודה על תשומת הלב. שנית, אני מסכים לכל מה שאמרת על הלובביצ’ר. הוא לא משיח ולא אבטיח. סתם רב שלא טרח לבוא לארץ ישראל והסתפק בהסתה עקבית נגד עם הארץ וחיריר מלחמה וכך גם חסידיו עד היום.
    אשר לטענתך שאני מאשים את היהודים בטבח חברון, אין זה כך כלל וכלל. מדובר בטבח מזוויע. אנשים תמימים נרצחו סתם והומתו בדרכים משונות. רוב הרוצחים לא נתנו את הדין, ורק חלק נשפטו והוצאו להורג. עם זאת חשוב להבין שרוצחים מנוולים יש בכל עם ומדינה והשאלה לבני תרבות כמונו היא כיצד למנוע מאותם נבלים להגיע אל קדמת הבימה. לשון אחר: מה הרקע להתפרצויות האלימות. ברור שהפלסטינים בארץ ישראל פלסטין ראו עצמם מאוייבמים על ידי הציונות ולא בכדי. היום, לאחר למעלה ממאה שנות ציונות ברור לכל שהיא נישלה עם מאדמתו וגרמה לעוול נורא הן לפלסטינים והן ליהודים. הלאומנות היהודית היא הרקע לרצחנות הערבית (שמצידה הובילה לרצחנות יהודית חמורה לא פחות ולא אביא כאן דוגמאות, כי היו עשרות מקרי טבח של יהודים בערבים). בשבוע שלפני טבח חברון היו בירושלים התפרצויות אלימות של לאומנים יהודים רוויזיוניסטים שבאו להתפלל בכותל (רובם לא דתיים כלל) והפרו נהלי המקום וניסו לקבוע עובדות בכוח וללא ספק איימו על השתיים המוסלמים. מי היה צריך את זה? רק מחרחרי ריב ומדון שידעו כי בכוח ובנשק ובדם נכבוש את הארץ מיושביה.
    ובשביל מה זה נחוץ? מה חיפשו בן גוריון וחבריו? מדוע לא להקים מדינה דמוקרטית חילונית של כל אזרחיה וכולם יהיו שווי זכויות וכולם יהיו אזרחים גאים? כמובן שיהודים יוכלו לטפח את תרבותם הדצתית והחילונית כאחד וכך גם הערבים ובמקביל תיווצר תרבות ישרפלסטינית חדשה שתתקיים לצד התרבויות הישנות.

  30. נועה לרמי הגיב:

    מעניין שתמיד היהודים אשמים בזה שעורכים בהם טבח.באותה מידה ניתן להאשים את היהודים בטביחות שעשו בהם בעקבות עלילות דם. היהודים ישבו בעיר נוצרית מאוד. והיו להם עסקים בשוק. והדת הנוצרית אוסרת על לקיחת ריבית וכמובן שהיהודים לקחו ריבית – והנה נעלמה ילדה. הכו ביהודים!
    הרי לא תאשים את המוסלמים בחברון בטבח שערך בהם גולדשטיין, נכון?

    ישו לא הטיף לא לשלום ולא לאהבה. להיפך. קרא בברית החדשה ותראה.
    יהודים קוראים לישו ישו ולא ישוע בערך מאז שהוא מת, ואין בזה כל חדש, כך שאין מה להאשים בכך את חב"ד באופן ספציפי, ובתפילת "עלינו לשבח" לא מוזכר ישו.

    למותר לציין, שכפי שישו לא עשה דבר ממה שמשיח אמור לעשות (וזה לא כל כך הרבה), גם הרבי מלובאביץ’ כך, וזו הסיבה למה חסידיו יכולים להאמין שהוא המשיח, אבל כלל ישראל לא סבורים כך.

  31. נועה לצחי הגיב:

    אני רוצה להיות שייכת לקבוצת הרוב, כי שמעתי מקרובי משפחה שלי שהיו מיעוט בארצות אירופה, שזה ממש לא סימפטי. באופן מעניין לא פחות, מקרובי משפחה אחרים שלי שהיו מיעוט בארצות ערב גם שמעתי שזה ממש לא סימפטי.
    אם אני רוצה לחיות כמיעוט, אארוז את חפצי ואחיה במקום אחר. בארצי שלי אני רוצה להיות רוב.

  32. לנועה – שאלה הגיב:

    אז אני רוצה להבין משהו, נועה. אם הרוב עושה עוול למיעוט, והסבים שלך במקרה היו המיעוט, התשובה שלך היא לא להילחם בעוול, אלא להצטרף לרוב ולעשות עוול למיעוט אחר כלשהו?

  33. לרמי הגיב:

    אינני מבין את ההקשר שאתה עושה בין תפילות הרוויזיוניסטים בהר הבית לבין הטבח בחברון.

    הרי הטענה החוזרת ונשנית של הפלסטינים מזה זמן רב היא כי ישנה דיכוטומיה מוחלטת בין "יהודים" ל"ציונים". עם הראשונים, הם טוענים, אין להם שום סיכסוך. להיפך – החיים המשותפים היו תמיד בסימן אחווה, שיתוף פעולה, וכבוד הדדי.
    הדבר השתקף היטב גם באמנה הפלסטינית שבה נאמר בפירוש כי כל יהודי שהגיע לפלסטין לפני הפלישה הציונית ב1917 "זכאי" להשאר בארץ.

    והנה, אותם יהודים שכה טורחים להדגיש את היחס הטוב אליהם נשחטים באכזריות בחברון רק משום ש"הציונים", שבינם לבין "היהודים" אין שום דבר משותף התפללו ליד הכותל.

    זה דומה למקרה שבו מישהו שובר חלון בדירתך, ואתה בתגובה מכה נמרצות את השטיח.

  34. נועה הגיב:

    לדעתי, ליהודים המזרחיים *תמיד* היתה זהות תרבותית שונה מהערבים, אם גם מושפעת ממנה.
    וקל וחומר כיום.

  35. צחי לעופר הגיב:

    תגיד לי מיסטר עופר : מה זה בדיוק הביטוי הזה "אמנם בהיפוך" שאתה משתמש בו ? אם אתה מעונין להתיחס לדברי אז תתיחס אליהם כפי שכתבתי אותם וללא היפוכים כלשהם . אני אחזור על דברי : האשכנזים הם בעלי זהות אתנית-תרבותית שונה מהערבים , ברור שבמצב הדמוגרפי הקיים בארץ ישראל האשכנזים ( גם שמאלנים וגם ימניים ) חוששים להיטמע בתוך הים הערבי שקיים פה במזרח התיכון , מכאן גם נגזרת עמדתו של השמאל הציוני שהוא ברובו הגדול אשכנזי . אין ספק שהמניע שעומד מאחורי הרעיון של שתי מדינות לשני עמים הוא הרצון למנוע בכל מחיר תהליך של היטמעות אתנית-תרבותית באזור הזה ( כמובן שעושים זאת ע"י הפרדה פיזית של שני העמים) . מה שמענין הוא שהיום הימין החילוני מקבל את עמדתו של השמאל בדיוק מהנימוקים האלה , כלומר חשש להיטמעות בתוך הרוב הערבי . ( אם תיסתכל על פרצופו של יוסי ביילין תוכל לראות את הפחד שלו מתהליך ההיטמעות שעלול/עשוי להתפתח פה )

    אגב פלישות : הבעיה של הציונים היא שהם פלשו לאיזור שבו הם הפכו את עצמם למיעוט לא היה ולא יהיה סיכוי לציונים להפוך לרוב במזרח התיכון או אפילו בפלסטין ! שים לב שבכל הדוגמאות שאתה מביא הפולש הפך לרוב באזור שאליו הוא פלש

  36. עופר לצחי הגיב:

    הנימוקים שלך מזכירים – אמנם בהיפוך – גזענים כמו טומי לפיד שאומרים "המזרחים שונאים את הערבים בגלל שהקופים האלה דומים להם".

    וכן, מדינת ישראל מורכבת ברובה מצאצאי היהודים שהיגרו (פלשו?) לארץ במאות ה-19/20, ממש כפי שרוב תושבי בריטניה הם צאצאי השבטים הסקסונים שפלשו לשם במאות ה-4/5, ורוב תושבי ארגנטינה הם צאצאי הספרדים שפלשו לשם במאות ה-16/17.אז מה?

  37. הודעה חשובה לאורי אבנרי מאת צחי הגיב:

    אף ערבי לא היה מוכן להצטרף כחבר קיבוץ לאחד הקיבוצים , גם אם הקיבוצים היו מציעים זאת לערבים

  38. לנועה הגיב:

    ליהודי תימן יש זהות שונה מזהותם של שבטים תימנים מוסלמים ? התשובה היא לא ! יהודי עיראק שונים מהמוסלמים העיראקים ? התשובה היא לא ! אותו כנ"ל לגבי יהודי פרס

    צחי

  39. נועה לצחי הגיב:

    התשובה היא כן.

  40. עופר לצחי הגיב:

    היא בהחלט שונה

הגיבו לעופר לצחי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים