הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בספטמבר, 2006 25 תגובות

בתוך שבועות אחדים יצליחו רוב הקרנפים לטשטש את עקבותיהם, לרחוץ בניקיון כפיהם ולהתכונן בלב קל ושלם לשנה החדשה. תכלה שנה וקללותיה, ולכן ירשו לעצמם כל תומכי מלחמת לבנון השנייה בזמן אמת לכתוב מאמרים חוצבי להבות, לדרוש ועדות חקירה מכל הסוגים, להטיח האשמות, לשמור על הסטאטוס שלהם כמעצבי דעת הקהל. מי שטרח לקרוא בשבועיים האחרונים את עוזי בנזימן או את יואל מרקוס התקשה להאמין למראה עיניו. שני התומכים המובהקים האלה של אהוד אולמרט בתחילת המלחמה הפכו לפתע לטריבונים עממיים, שופרות של מחאה והתקוממות מוסרית ופוליטית. זה מגוחך, והגיע הזמן שפרשנים ממסדיים מהסוג הזה ידרשו גם מעצמם דין וחשבון ויבינו שהם חייבים לשמור על קצת עקביות ויושר.

כבר היו דברים מעולם. אחרי מלחמת יום כיפור חברו יחדיו כל תומכיו הנלהבים לשעבר של משה דיין, שראו בשחצנות ובהתנשאות שלו משום גאוניות חסרת תקדים, כדי לכתוב ספר בשם "המחדל" שהוקיע את דיין ואת כל שאר המצביאים והמדינאים שמחברי הספר נשבעו בשמם עד תחילת אוקטובר 1973. אבל המחדל המדיני, שגרם למתקפה המצרית-סורית על ישראל, לא עלה כלל על סדר היום הלאומי. רק מעטים זוכרים שלא הסיסמה הדייניסטית המטומטמת "טוב שארם-א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח" הפילה את דיין ואת שותפתו גולדה מאיר, אלא הכישלון בשלבים מסוימים במלחמה עצמה, והמחדלים ברמת הכוננות של הצבא. איש לא עירער על הקונספציה המעצמתית ששלטה בכיפה עד מלחמת יום כיפור, ודחקה את המתנגדים לשוליים.


ההתגרות הבלתי פוסקת של ישראל במצרים, גניבת הנפט הבוטה, השימוש בשמות ישראליים כמו "אופירה" ליישובים בסיני המצרית, כל אלה גרמו לאובדן חייהם של אלפי חיילים ופציעתם של רבים עוד יותר. בסופו של דבר החזרנו, כמובן, את סיני הכבושה למצרים. כיוון שלא למדנו דבר מאז, הטרגדיה הפכה לפארסה בשתי המלחמות בלבנון. יש לדרוש מכל מי שמתעתד להיות מדינאי בישראל ולעצב את גורלנו לעשור הבא לפחות, להתבונן היטב במפת האזור לפני שהוא מקבל החלטות מדיניות. נחזור שוב, בכוונת מכוון: מבט ארוך במפה מחייב את הנמכת הלהבות בכל התלקחות צבאית ואת מניעת ליבויה כמעט בכל מחיר, כיוון שישראל מעצם ההגדרה איננה יכולה לנחול ניצחון סופי בשום מלחמה אלא רק לספוג מפלה סופית.


ראש הממשלה אהוד אולמרט, שיש לו סגנון אישי של עורך דין ערמומי ולא הכי ישר אבל אין לו חוכמה של מדינאי, ממשיך לפזר הצהרות שחצניות. אם הוא מסתובב חופשי פחות או יותר (מוקף אמנם בעשרות שומרים שמגינים עליו בעיקר מזעמם של בני עמו) ומנהיג הצד השני מסתתר בבונקרים, זה גם בגלל העובדה שישראל איננה שומרת על עקרונות המשפט הבינלאומי ומוציאה להורג פוליטיקאים של האויב בלי הליך משפטי. אולמרט לא הפיק שום לקחים מהתנהלותו לפני חודש וחצי, שהביאה למלחמה הנוראה בצפון. לכן אין שום טעם להגן עליו. הגיע הזמן שתנועת "שלום עכשיו" והעיתונאים הליברלים הנספחים אליה יבינו שדווקא המרכז הלאומני, אמנם בסיוע הימין הקיצוני, ממיט עלינו את כל האסונות. לכן אין שום טעם בעלייה על בריקדות למען "הרע במיעוטו" שהביא על מדינת ישראל את כל האסונות הגדולים, בעיקר מאז יוני 1967.


זה לא מקרה שיו"ר הכנסת דליה איציק, ההתגלמות העליונה של תהליך ההתנוונות האידיאולוגית במפלגת העבודה שערקה ברגע האחרון ל"קדימה", שוקדת עתה על איחוד כל הכוחות הלאומניים במדינה "למעט המפלגות הערביות" כלשונה. לאיציק אין שום בעיה לשתף פעולה עם אביגדור ליברמן ועם ביבי נתניהו בממשלה אחת, והיא מייצגת את האסכולה שלה בכישרון לא מבוטל. מאז תחילת הקריירה שלה איציק נזהרה שלא להרגיז את התקשורת, שהצטיירה אצלה כאליטיסטית ויונית. אבל התקרנפות העיתונאים ביולי 2006 לימדה אותה לקח חשוב. לרוב אנשי התקשורת בארץ אין חוט שדרה בזמן מלחמה, אין אומץ לב וגם לא רעיונות מדיניים חלופיים לעומת אלה של הממסד. תכונות אישיות כמו אומץ ויושר אינטלקטואלי הן חשובות מאוד, אבל בעיצומם של הקרבות היה חשוב לעצב אלטרנטיבות לדרכו של הממסד, וזה היה חסר ברוב הפרשנויות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.


לאיציק יש חושים פוליטיים חדים, וכישרון מיוחד להבחין בחלל ריק רעיוני. אם היוניות איננה אלא מצב רוח חולף ולא מצע מדיני עקבי ובר-קיימא, אז חבל על זמנה היקר של יו"ר הכנסת. מדוע עליה לבזבז את זמנה על דיאלוגים עם האזרחים הערבים ועם נציגיהם בכנסת, כאשר ליברמן ונתניהו הרבה יותר קרובים ללבה? הימים בהם ישבה על הבמה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב ושרה את "שיר השלום" נוכח מבטיהם המעריצים של צעירי תנועות הנוער – חלפו מן העולם. זה היה זיוף כבר אז, אבל רק מעטים מאיתנו הצביעו על כך. אבל בשנת 2006 כבר הפכו הסכמי אוסלו לשלד מצחין בארונות הנעולים היטב של אנשי יצחק רבין לשעבר, ששום דבר עקרוני לא מפריד עוד ביניהם לבין נתניהו.


הוויכוחים הפנימיים יבעתו אותנו עוד חודשים רבים, אבל בעצם אין בהם ממש. אם עמיר פרץ יודח ויוחלף על ידי ביטחוניסט ניאו ליברלי מהזן של אהוד ברק (בכלל לא משנה אם מדובר במתן וילנאי, פואד בן-אליעזר, דני יתום או אפילו אפרים סנה) לא ישתנה הבסיס הכלכלי-חברתי של ישראל וגם מדיניות החוץ והביטחון תמשיך להישען על הממשל האמריקאי. קצת רטוריקה חברתית לא תשכנע כיום את הציבור, ולכל הממסד, מהעבודה וחלקים במרצ ועד הימין הרדיקלי, אין הצעה רצינית להידבר עם סוריה ועם איראן כתחליף לניסיון המסוכן להגיע למסלול של התנגשות חמורה והרת אסון עם ממשלת טהרן.


הבסיס החברתי לבניית אלטרנטיבה למדיניות שהמיטה עלינו את מלחמת לבנון איננו מבוטל. יש יותר ממיליון אזרחים ערבים בישראל, שבלי השתתפותם הפעילה בתהליכים הפוליטיים לא יצליח השמאל לבנות שום אלטרנטיבה, ועוד עשרות אלפי יהודים ישראלים מתונים שאינם מאמינים שרק כוח יפתור את כל הבעיות שלנו באזור. לציבור הזה יש פוטנציאל אדיר שימשוך בסופו של דבר גם כוחות יוניים במרצ ואפילו בעבודה, למרות עריקתן הגלויה של איציק ושל יולי תמיר למרכז הלאומני. בצד האוריינטציה על בנייה חברתית חדשה והתנגדות פעילה לשלטון ההון הפרטי בישראל, יש לפתח רעיונות חדשים להידברות עם איראן ועם סוריה. מהתבטאויותיה של שרת החוץ ציפי לבני, שזוכה לאשראי מוגזם ממשקיפים מתונים, מתברר שהממשלה נחושה בדעתה למנוע הידברות עם סוריה כדי למנוע עימותים פנימיים בנושא הגולן.


כל ניסיון רציני ליזום דיאלוג עם הסורים ועם האיראנים מחייב אותנו לפתיחות חדשה גם כלפי אירופה. במקום לראות באירופים אויב יש לחפש דרכים לשיפור היחסים עם היבשת החשובה כל כך מבחינה כלכלית ומדינית, וגם להביא בחשבון את השפעתן של הקהילות המוסלמיות הגדולות באירופה. יש להקים ארגון ציבורי ועל-מפלגתי גדול בישראל, שינסה לקדם את שיפור היחסים עם הקהילות המוסלמיות ברחבי אירופה. במקביל, צריך לשים את הדגש על משא ומתן עם סוריה במטרה להגיע להסכם שלום תמורת רמת הגולן. ברור שברגע זה דעת הקהל בארץ איננה נוטה ליוזמות כאלה ובכלל יש אצלנו ייאוש גמור מכל המחוות וההסכמים, אבל המיעוט הגדול והחושב שכן נוטה לרעיונות כאלה חייב להתארגן מיד. תנועת שלום יהודית-ערבית צריכה להחליף את שלום עכשיו, שאיננה מסוגלת להתנגד למלחמות בזמן אמת כאשר מפלגת העבודה חברה בקואליציה. גם הבסיס חייב להיות חדש לגמרי. המטרה היא להגיע לתנועת המונים נגד מלחמה עם איראן ובעד הסכם עם סוריה שיביא גם להסדרים יציבים עם לבנון.


מטרות תנועת השלום החדשה חשובות יותר מאשר השלד הארגוני שיקום בסופו של דבר מאליו. המכנה המשותף לכל הפעילות חייב להיות: אין שלום בתנאים של סיפוח שטחים כבושים כלשהם. מכאן נובעת המסקנה שיש צורך ליזום הידברות מחודשת עם ממשלת הרשות הפלסטינית, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים ולהכריז על יעד של שלום מלא בלי סיפוחים בתוך חמש שנים. מדיניות דומה כלפי סוריה תביא להפשרה ניכרת באזור. אם המטרה היא שלום מלא, כולל יחסים דיפלומטיים עם סוריה, נגיע ליעד היסטורי של שלום בצפון, במזרח ובדרום. ברור ששיקום כלכלי של פלסטין ההרוסה (בעיקר רצועת עזה שהיא קורבן קבוע לפשעי מלחמה ישראליים) ייבש את הביצות שבהן פורחים מעשי הזוועה. לשיקום כזה תתרום גם אירופה, יהדות העולם (אולי בשיתוף פעולה עם הקהילות המוסלמיות בארצות השונות) ולדעתי גם הממשל הדמוקרטי שיקום בארצות הברית אחרי הבחירות. צעדים כאלה ימנעו משבר עם ארצות הברית בעתיד הלא רחוק. לכן, תחת החששות שמביעים כאן פרשנים שמרניים (שמא יעלה לשלטון בוואשינגטון ממשל מתקדם שישתף פעולה עם אירופה בניגוד לאינטרסים הישראלים) השמאל יכול להציע לישראל מדיניות לטווח ארוך שתתאים לתנאים שישררו בעולם ובאזור בעשר השנים הבאות. אין טעם בייאוש קיומי וספיקת כפיים, כאשר ניתן לשטוח בפני הציבור מצע מדיני חלופי וישים.

תגובות
נושאים: מאמרים

25 תגובות

  1. מכלוף הגיב:

    אחרי שעברתי על סדרת מאמרים באתר זה המנוסחים באופן שמיחס לכותבי אתר זה את תבונה האולטיבטיבית ,למשל כמו "שמאל אמיתי" או "שמאל-אבל",או המאמר המלומד כאן
    תרשו לי להגיב, ולומר לכם שעם כל הכבוד הראיה שלכם היא לא מלאה,ןמתעקשת להיות חלקית.
    אם הייתי מדמה את הראייה לצבעים הקיימים בספקטרום,הרי, שמחד אני נפעם מיכולתכם לראות את צבעי האולטרא,צבעים שלאיש הממוצע קשה לראות,אך מאידך אתם מתעקשים להיתעלם מהצבעים העזים כמו האדום והכחול.
    מאחר ואני עוסק בתגובה,אתרכז רק בשני הבטים
    ראשית אתם מסרבים לקבל את העובדה , שהאיראנים מהווים סכנה קיומית לישראל.
    עם או בלי האמריקאים ,ישראל תגיב,וכללי המשחק באיזור ישתנו לבלי הכר.
    נקודה שניה , הסכסוך עם הפלשתינאים,והסורים
    הוא סכסוך שפתרונו טמון בתן וקח.(quid pro quo)
    כל צד חושב שהוא יכול לתת פחות ולקחת יותר.
    הפתרון הוא במנהיגים,עם אומץ,ואלו לא קיימים בשני הצדדים

  2. שאלה לחיים ברעם הגיב:

    כתבת ש"האינטרס של כל אדם שפוי בעולם הוא בניטרול הסיכסוך, בהתפייסות בין האיסלם למערב".
    ובכן, לאור טענתך זו, אנא הסבר לי את התנהגות איראן, שע"י פיתוח הגרעין כבר יצרה משבר ש"מזרז התלקחות כלל עולמית" (כפי שטענת בצורה תמוהה דווקא כלפי ישראל!),
    שתומכת ומאמנת אירגוני טרור, ושמנהיגיה הדתיים והמדיניים טוענים שוב ושוב שישראל לא צריכה להתקיים.
    אז הסבר לי נא מי כאן שפוי ומי מסוכן?
    מי מנסה ליצור "מצבים משבריים"?

  3. אתי הגיב:

    אני מזדהה עם כל מילה של חיים ברעם, ויחד עם זאת כואבת את כאב היאוש שלי ממה שמתחולל סביבי. אני כואבת את כאב התגובה של הסביבה הקרובה לי הרואה בכל ערבי אויב פוטנציאלי.
    אני כואכת ואף מיואשת כשאני רואה את החברה הישראלית מאמצת נתיבים המובילים אותנו אל סף התהום.

  4. ציון הגיב:

    הידברות עם איראן וסוריה אינה איזו טובה שישראל עשויה לעשות למדינות אלה; זהו צורך ישראלי ראשון במעלה, והזמן, כמעט כמו תמיד, משחק לרעתנו. יש לכך מספר סיבות חשובות:
    1. ללא הסכם עם מדינות אלה לא יהיה לעולם הסכם שלום יציב עם הפלשתינים (זכרו את גלי הפיגועים בהשראת חיזבאללה וחמאס דמשק בכל פעם שהושגה התקדמות מדינית). ללא הסכם טוב עם הפלשתינים וסיום הכיבוש מצבנו (ומצבם)יילך ויירע ללא שיעור.
    2. לא ניתן לעצור את פרויקט הגרעין של איראן ולכן עדיף להגיע איתה להבנות דיפלומטיות – עד כמה שניתן – על שורה של נושאים.
    3. ניטרול המרכיב הדתי של הסכסוך הוא אינטרס מובהק של ישראל והוא בעל משקל אסטרטגי. בניגוד לויכוח הפוליטי על גבולות וזכויות עם הפלשתינאים החילוניים וארצות ערב, הסכסוך עם איראן, חיזבאללה וחמאס לובש אופי דתי, אשר אם לא ינוטרל בהקדם עשוי ליהפך למלחמת נצח.

    הטענה העקרית שמושמעת נגד גישה זו היא שאין על מה לדבר עם קיצוניים אלה משום שהם חפצים בהשמדתנו בלבד וממילא אינם מוכנים להידברות. זו גישה שאומרת שלנו אין יכולת להשפיע על מהלך האירועים (אלא אם כן מדובר בהפעלת כוח צבאי…) כי אויבינו פועלים מכוח אידאולוגיה בלתי ניתנת לשינוי ושנאה בלתי מתפשרת. האומנם אלה הם פני הדברים? האם לא כדאי לפחות לנסות ברצינות למצוא ערוצים עקיפים להידברות עם גורמים פרגמטיים בקרב מדינות וארגונים אלה (אפילו בימי חומייני התקיימו קשרים כאלה)? האם לא עדיף לישראל לזום תוכנית שלום כוללת ולדחוף את האזור כולו לקראת פיוס? האם לא ברור לנו שבסופו של דבר נצטרך להידבר עם כולם? אם כך מדוע לחכות שהסורים יתעצמו מחדש ואיראן תיהפך למעצמה חסרת מעצורים (למשל באמצעות הקמת מדינת חסות בעיראק לאחר בריחתו של אחרון האמריקאים)?
    צעד ראשון בכיוון זה ניתן לעשות באמצעות מו"מ ישיר ובו-זמני מול החמאס וסוריה. גם אם המגעים לא יבשילו בשלב ראשון להסכמים יש להם פוטנציאל לנטרל את המלחמה הבאה. וזה לא מעט.

  5. שי לחיים הגיב:

    כמה שאתה יודע לטעת תקווה ויאוש בו זמנית. כתיבה משובחת.

  6. עדי הגיב:

    לגורגיאנה היקרה
    מעמד הדימי מאפשר ליהודים ולנוצרים זכות קיום אך במעמד מושפל שאינו שווה למוסלמים

    מעניין לראות איך קווי התיחום בין האיסלאם הפונדמנסטליסטי לבין חלק מאנשי השמאל הרדיקלי מטשטשים. זוהי תופעה מרתקת ומדהימה. צריך בהקשר זה להבין גם את נועם חומסקי בדברו על פיגוע ה- 11 בספמטבר בשוויון נפש. יש הקבלה בין תופעה זו לבין הערצת חלק מאנשי השמאל בעבר לסטאלין, אך מבחינות מסוימות היא אף חמורה ממנה

    אנשי השמאל כולם צריכים להפנים, החמאס מנהיגי איראן והחיזבאללה הם גרועים מכהנא

  7. רמי הגיב:

    מן הפה שלך לאלקים, אבל בינתיים, תשעה לכל עשרה ישראלים נוטים ימינה ועל אחיהם הערבים הם מסתכלים כעל אוייב. סיפור אמיתי: אמש דיברתי טלפונית עם חבר ערבי והוא אמר לי שיתקשר בעוד רבע שעה כי רצונו לצאת החוצה ולצפות בליקוי הלבנה. והוא אכן טילפן וסיפר שבעמדו בחוץ עם מכנס קצר וגופייה, עצר לידו ג’יפ מגב ודרש תעודות, ואת כל הדיאלוג אחסוך מכם, אבל הוא כמעט נעצר. זו ישראל של 2006 ולך תבנה כאן מדינה.

  8. שירה הגיב:

    אתה מדבר על החזרת שטחים אבל זו לא הבעיה האמיתית. הסיבה שהפלסטינים עושים לנו "טיזינג" עם המשפטים: "מיליון שהידים עולים לירושלים" (משפט של עראפת), לא יהיה לכם ביטחון, זכות השיבה לשטחי ישראל, אי הכרה במדינת ישראל מצד החמאס ועוד היא לא דרך להשיג שטחים אלא דרך להשיג כבוד.
    הפלסטינים לא טפשים. הם יודעים שליקוק לישראל יעורר פה דחף אדיר לשלום מדומה, שדווקא הדחף הזה במצב הקיים יכול להניב מקסימום שטחים לפפלסטינים, זה יהיה שלום-של-ילדי-נרות, כזה שתוצאותיו יהיה שהתל אביבים יבואו לאכול כנאפה בשכם ויסתחבקו עם הערבים..אבל הפלסטינים לא רוצים את זה (אולי אבו מאזן כן אבל ידיו כבולות)יותר משהם רוצים חופש הם רוצים הכרה על עשרות שנים של טבח, התעללות, השפלה, רמיסת זכויות בסיסיות. השטח הוא משני. ריבונות לפלסטינים בגבולות 67 זו תוצאה מובנת מאליה להכרה של הפשע ההומניטרי שביצענו לאורך תקופה ארוכה מידי.

    וכנ"ל לגבי איראן. עכשיו אם נדבר זה יהיה לדבר מתוך פחדנות כי מה עכשיושהם חזקים ומאיימים עלינו אנחנו נזכרים בהם?
    במצב של החברה הישאלית היום, אנחנו רחוקים מהפתרונות האלו. קודם אנחנו צריכים להציף את בתי הספר והחברה באנרגיות וכוחות של אנשים טובים כדי לבצע חינוך מחודש וביקורתי לערכים ולדפוסי החשיבה הקיימים ועד שלא יבינו פה שעניים הם לא כאלה כי הם רעים וטפשים ולכן הם פחות בני אדם, ולא נשים ולא עובדים זרים, עד אז גם הפלסטינים, הערבים והאירנים יהיו בעינינו רוצחים, טרוריסטים ומפגעים, שאנחנו מדברים איתם במניפולציות ("תחמנות", "קומבינה") רק כדי לא לעורר את החיה מרבצה…

  9. חיים ברעם הגיב:

    את העימות עם איראן יש לראות בהקשר הגלובאלי והרעיוני. אם ישראל הממסדית הגיעה למסקנה שגאולתה כרוכה במימוש הפוטנציאל של מלחמה כוללת בין האיסלם לעולם המערבי, ברור שהיא תנסה ליצור מצבים משבריים שיזרזו התלקחות כל-עולמית.
    אבל האינטרס של כל אדם שפוי בעולם הוא בניטרול הסיכסוך, בהתפייסות בין האיסלם למערב, בפתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-סורי ובהפניית משאבים אדירים לטיפול בבעיות הבריאות, החינוך והפערים החברתיים ברחבי העולם. נדמה לי שלשמאל הישראלי יש אינטרס ברור להצטרף לשפויים ולהיאבק נגד המגמות הדומיננטיות כרגע בממסד הישראלי, והמונח הזה כולל את ההון, השלטון והתקשורת.

  10. גורגיאנה הגיב:

    עדי שלום,

    בניגוד לטענתך כי משא ומתן אם אירן בלתי אפשרי אני סבורה כי ניתן בהחלט לפתוח בדיאלוג עם המשטר האיסלמי באירן, ואין זה נכון להציגו כבלתי מתפשר כפי שאת עושה.

    יש לזכור כי היהודים חיו בארצות האיסלם כמיעוט – "דימי"- ונהנו במסגרת זו מזכויות רבות.
    ניתן בהחלט להגיע להסכם במסגרת דיאלוג בונה אמון עם השילטון הנוכחי בדבר הענקת מעמד של דימי לאוכלוסיה היהודית בפלסטין, וזאת לאחר שאירן תגיע לפיתוח נשק גרעיני.

    אם ההנהגה הציונית תתעקש על תוקפנותה נגד המשטר האירני המצויד בנשק גרעיני התוצאות עלולות להיות הרות אסון לתושבי ישראל המולכים שולל בידי הנהגתם כפי שנוכחנו לדעת במלחמה האחרונה, ועל כן פשרה וקבלת עיקרון הדימי תפתור את הבעיה.

    יש לזכור בהקשר זה ש"תור הזהב" בספרד, שבו שיתוף הפעולה בין היהודים לאיסלם הגיע לשיא תרבותי וכלכלי התרחש דווקא בעת בה היהודים היו בני חסות של השילטון האיסלמי, ועל כן אין שום סיבה שלא לאמץ דגם כזה גם בימנו.

  11. גיל אהרנסון הגיב:

    לגורגיאנה

    הגזמת קצת, לא?
    הרי כל איש שמאל, כולל הכותבים והמגיבים באתר הזה, תומך בהחזרת השטחים לא על מנת להפיס את החיה, אלא מעצם זכותו של עם למימוש ההגדרה העצמית. ובכן, איפה רעיון הדימי שלך תואם את זכותנו, הישראלים, להגדרה עצמית. האם האיום האיראני מצדיק את ביטולה של המדינה?

    עדי
    אני חושב שכשחיים ברעם כותב "לדבר עם איראן", הוא אינו מתכוון לנהל משא ומתן, אלא לדבר. כלומר, ברגע שבעגה הצבאית "נחתור למגע", אבל לא פיזי אלא דיפלומטי, ירדו שני הצדדים מהעץ

  12. עדי – קוים למשא ומתן עם איראן הגיב:

    אני בהחלט מבינה ותומכת במשא ומתן עם הפלסטינים וסוריה, כולל החזרת שטחים, אבל על מה יש לנהל משא ומתן עם איראן?
    על דרכי הפינוי ההמוני של היהודים מישראל לאירופה ואמריקה?
    על הדרכים לפרק את מוסד "יד ושם"?
    על האופן בו יועברו מוסדות המדינה לידי חכמי הדת המוסלמית?

  13. יפה איריס הגיב:

    ועכשיו תחשבי כמו ישראלי.
    ותביני למה ישראל חייבת לטרפד את שאיפתם
    גם במחיר כבד

  14. השואל לאיריס הגיב:

    כמובן, איך לא חשבתי אחרת?
    כאשר מדינה ערבית או קומוניסטית מפתחת אטום זה רק לצורך הגנה כנגד תוקפנות (גם אם מדובר במדינות בהן זכויות אדם הן בגדר שמועה בלבד).
    נשמע לך מוכר?
    לי זה מזכיר את מהימין הישראלי, את "זעקת הקוזאק הנגזל".

    אני מקווה שאת רואה את האבסורד.
    עכשיו אמרי לי מה ההבדל בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני.
    לדעתי כרגע הוכח שאין הרבה הבדל…

  15. גורגיאנה הגיב:

    לחיים שלום

    היום התבטא איסמעיל הנייה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: משא ומתן עם ישראל אינו עומד על הפרק, זו לשון ההודעה.

    אם כך, עם מי עלינו לנהל משא ומתן?

    להזכירך, החמאס הוא כיום נציגו הנבחר של העם הפלסטיני, ומנהיגו אינו רוצה לנהל משא ומתן עם ישראל.

    האם אין בכך הוכחה שבצד השני אין עם מי לדבר?

  16. איריס הגיב:

    ל"שאלה"
    לאירן יש אינטרס לפתח פצצה גרעינית, כיוון שזו הדרך היחידה שבה היא יכולה להבטיח שלא תותקף על ידי ארה"ב. הפצצה הגעינית שיש לקוריאה, למשל, משתקת את האמריקאים והם חותמים על הרבה דברים שלא היו מסכימים להם. לעירקים לא היתה ולכן האמריקאים יכלו לתקוף ותקפו (מה שמסתבר מיום ליום כהצלחה יותר גדולה). אז אם היית מנהיג אירני, האם היית בעד חימוש גרעיני לאור המציאות הזו, או נגדה? כי כדי להבין אינטרסים, אתה צריך להיות מסוגל לחשוב כמו זה שאתה שואל עליו. או שואלת כמובן.

  17. דוד שחם הגיב:

    הגם אתה, ברוטוס?
    "איש לא ערער על הקונספציה המעצמתית ששלטה במדינה עד מלחמת יום כיפור" אתה כותב. אף לא איש אחד?! הנה גם אתה נגוע באותו סינדרום של זלזול בחברים לדרך שנאבקו נגד הקונספציה ההיא לפני ואחרי מלחמת יום כיפור. כאילו "איש" הוא רק אדם השייך למימסד ומי שאינו שייך הוא "לא איש" ולא סופרים אותו לא בתקשורת הכללית ואפילו לא בטורי שמאל.
    דוד שחם

  18. דברי תשובה לאיריס הגיב:

    הטיעון שלך אינו מובן. הרי הנסיון לפתח עוצמה גרעינית שמנהלת איראן כרגע מגדיל באופן משמעותי את הסיכוי שהיא תותקף על ידי אמריקה. יותר מאשר הרתעה ניסיון זה מוביל איפוא להגברת הסיכון לאיראן. ההיפך מהטענה שאת מעלה.
    הניסיון למצוא הגיון רציונלי בפונדמנטליזם איסלימסטי הוא בעייתי. מדובר באנשים שהרצון להשגת עוצמה ושנאת המערב וערכיו הדמוקרטים הם בראש מעיינהם.

  19. חיים ברעם הגיב:

    אתה צודק. במקום "איש" צ"ל רק מעטים או רק מתי-מעט.

  20. לעדי ולגיל אהרונסון- הגיב:

    וכי מה הברירה?

    החל מן הרגע בו תכריז אירן כי יש ברשותה נשק גרעיני היכול להשמיד את מדינת ישראל, מוטב לנו להסכים לתביעה האירנית ולהפוך ל"דימי" בפלסטין.
    תיתכן גם אפשרות שאירן תתבע מישראל ליישם בפועל את זכות השיבה של הפליטים, וכתוצאה מכך תהפוך ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". שתי האפשרויות עדיפות על פני שואה אטומית.

    כל דרך אחרת תגרום להמשך שפיכות הדמים ולמעגלי אלימות ומלחמות נוספים.

    זוהי גם דעתם של ברעם, אבנרי, ספירו ואחרים.
    .

  21. נתן. הגיב:

    לאיריס.

    כתבת:"לאירן יש אינטרס לפתח פצצה גרעינית, כיוון שזו הדרך היחידה שבה היא יכולה להבטיח שלא תותקף על ידי ארה"ב".

    במילים אחרות ,לארה"ב(לפי ההגיון שלך) יש אינטרס דחוף לתקוף עכשיו את איראן לפני שיהיה לה נשק גרעיני.

    מעניין.

  22. חיים ברעם הגיב:

    לנתן,
    או שיש מאזן אימה, שלכל הדעות מנע עד כה התקפה גרעינית חד-צדדית, או שיהיה פירוק נשק כללי, ואז לא תישאר בעולם אפילו פצצה גרעינית אחת.
    כל תפיסה אחרת, של כוחות אחראיים מצד אחד ובלתי אחראיים בצד השני, נגועה בגזענות.

  23. לגורגיאנה הגיב:

    אם תמשיכי לקרוא את הציטוט של הודעת החמאס, נאמר שם שהמשא ומתן עם ישראל הוא ענין לפתח. החמאס ביקש להתקבל כאחד הארגונים בפתח. הפתח מכיר בישראל כשותפה למשא ומתן. מכאן אפשר לגזור, רק אם רוצים ללכת על אופציה לא מלחמתית כמובן, שדווקא יש עם מי לדבר.
    העמדה המוצהרת של החמאס הוא שהוא לא מכיר בכובש ובמדכא של הפלסטינים כמישהו לנהל איתו מ"ומ בזמן שהכיבוש נמשך. אם החמאס נכנס לקואליציה, שחלק ממנה היה רוצה לנהל מו"מ עם ישראל, אז תחשבי לבד מה זה אומר.

  24. יגאל הגיב:

    אם מחפשים ב נרות, תמידימצאו אנשים שלא מעוניינים בשלום בשני צידי המטרס. לכן זו חוכמה קטנה לבוא והגיד שאין עם מי לדבר.
    הוחכמה האמיתית היא להתעלות מעבר לכך ולדבר גם עם מי שלא כלכך רוצה לדבר איתנו כי זו הדרך היחידה ולא יעזור כלום. מלחימה והמשך אלימות אנו רק נפסיד.

  25. ליגאל הגיב:

    אני מציע שתדבר אתה וכל החושבים כמוך. למה לא? תדבר.
    אפשר לדבר גם עם האירנים. גם עם נטורי קרטא, גם עם רוצחי נשותיהם, גם עם בני סלע. לדבר זה חשוב

    אתה יודע מה? דבר עם הים.מה רע?
    הרי אסור להגיד שאין עם מי לדבר.

    שלוש אקסיומות מוטעות לחלוטין יש לשמאל:
    1. לכל דבר יש פיתרון.
    2. פיתרון יבוא רק בדיבורים.
    3. תמיד יש עם מי לדבר.

    אלה אקסיומות של היתממות, של התחסדות, כי מה לעשות? לפעמים באמת אין עם מי לדבר ואז דיבורים מבלי שמישהו בעל השפעה יהיה מוכן להקשיב לא יביאו לשום פיתרון, וראה זה פלא – קורים מקרים שבהם אין פיתרון. אין שלום עכשיו, אין אינסטנט הסדר ולא הכל תלוי בנו. ובינתיים מה עושים? נותנים להם לטבוח בנו? או נלחמים?

הגיבו לדוד שחם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים