הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 בספטמבר, 2006 19 תגובות

במאמרים הביקורתיים על המלחמה חסרה לדאבוני התייחסות מפורשת ומעמיקה יותר לדילמה או לדיסונאנס שהיא עוררה בקרב השמאל הישראלי הרדיקלי. הדיסונאנס קשור ביסודו למצב הקולוניאלי הישראלי ביחס לפלסטינים, מצב שהמלחמה הנוכחית עם החיזבאללה רק הדגישה והקצינה. במצב הקולוניאלי (להבדיל מהמצב הלאומי) חיזבאללה מגן אמנם על העם הלבנוני, אולם בד בבד הוא נאבק למען חיסולה של "הישות הציונית". השאלה היא מהי בדיוק נקודת המבט, או הצד, של השמאל הישראלי במאבק של החיזבאללה נגד העם "שלו". יוסי אלגזי מכנה את נסראללה "הטרנספריסט החדש", אולם ברור שהעמדה של נסראללה על אותו מישור של ליברמן ואולמרט אינה פותרת את הבעיה. די לומר שבעיני מיליוני תושבי המזה"ת נסראללה הוא גיבור ולוחם חירות הניצב לבדו נגד מכונת המלחמה האדירה של הקולוניאליזם הישראלי. העניין איננו, אפוא, לגנות את נסראללה, אלא ראשית להבין את הפרדיגמה הלאומית-דתית שהוא נאבק בשמה ואח"כ לנסות לשנותה באמצעות המאבק המשותף.

המחשבה השנייה הביקורתית שלי ביחס לפרדיגמה הלאומית-דתית הערבית התעוררה בשלב מאוחר בשנותיי בכלא, בשיחות ובוויכוחים האינסופיים, בעיקר עם חברי "החזית העממית". בתור מרקסיסט, ראיתי במאבק המזוין אמצעי הכרחי, אקט מהפכני ומומנט חד-פעמי הנעשים לשם מיגורו של השלטון הבורגני וכינונה של מדינת הפועלים. יתרה מזו, השלטון הבורגני היה בעיניי קטגוריה פוליטית מעמדית, לכן מיגור הבורגנות נתפס גם באופן פוליטי, כלומר כביטול ההגמוניה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של המעמד הבורגני. אולם השחרור עצמו, כך טענתי, מושג על ידי מעמד הפועלים באופן חיובי, באמצעות העבודה והארגון החברתי הדמוקרטי השוויוני לפני, תוך כדי ולאחר האקט המהפכני של הפלת השלטון הישן וכינונו של השלטון הסוציאליסטי החדש. בלשון דיאלקטית, בעיני המרקסיסטים, המאבק המזוין נתפס במובן של סינתזה, כלומר לא רק כביטולו של השלטון הבורגני אלא בד בבד גם כשימורו של הביטול והעלאתו למישור גבוה יותר.


לעומת זאת, בעיניהם של חברי "החזית" (וחיזבאללה) המאבק נגד ישראל נתפס במובן של אנטיתזה, כלומר כביטול בלבד, ללא הממד של שימור והעלאה של הביטול, המושגים באמצעות הסינתזה. כך, המאבק המזוין כשלעצמו היה בעיניהם האקט של השחרור ב-ה’ הידיעה, כביטוי וכסמל לעוצמתה ולכול-יכולתה של ישות מטפיזית על-היסטורית המכונה "האומה הערבית", הניצבת כנגד "הישות הציונית".


באחד מקטעי זיכרונותיי מצאתי גילוי דעת שנכתב שם לזכר הקרב בכרמה: "היום לימדו חללינו וגיבורינו את האויב הציוני מהם כבוד, גאווה ועמידה איתנה. זהו יום השבת הכבוד הפגוע של האדם הערבי. המהפכה שלנו קיבלה על עצמה משימה: להעלות את המורל של האדם הערבי ולהשיב את כבודו במעשים ולא במלים".


הבעיה במאבק למען "כבודו של האדם הערבי" היא שהכבוד מושג על דרך השלילה בלבד, על ידי הריגתו והכנעתו של "האדם היהודי". בעולם המושגים הלאומי הערבי, הריגה של הישראלים כשלעצמה נתפסת כאקט של שחרור אולטימטיבי: "האדם הערבי" גובר בו על "האדם היהודי". באמצעות ההרג לשמו תסולק בסופו של דבר אותה "ישות ציונית" כול-יכולה המדכאת ומשפילה אותם. בלשונו של סרטר בהקדמה לפאנון*: "חיסולו של אירופאי משיג שתי ציפורים במכה אחת, מחסל בו-זמנית את המדכא ואת המדוכא: נותר אדם אחד מת ואדם אחד חופשי; זה ששרד חש בפעם הראשונה קרקע לאומית תחת כפות רגליו. מאותו רגע האומה אינה מתרחקת ממנו עוד: היא נמצאת היכן שהוא נמצא".


הבעיה היא שחיסול הקולוניאליסט אמור להחזיר את היליד למצב הראשוני, הפרה-קולוניאלי, כך שייותר כפי שהוא "כשלעצמו" בלבד, ללא הממד של הסינתזה. אלא שאותו ממד מושג דווקא באמצעות המאבק וההתמודדות עם העולם הקולוניאלי. זוהי אפוא הטרגדיה של המלחמה של החיזבאללה: היא נראית כאנטיתזה וכתמונת ראי של מלחמת הכיבוש הישראלית, המכוונת לחיסולו של העם האחר. כך אנו מוצאים בשני הצדדים את אותה הערצה של גבורה מלחמתית ושל פולחן הניצחון הצבאי כביטוים העליונים לקיומה ולכול-יכולתה של "האומה". ההבדל הגדול הוא שבדרום לבנון, בהיעדר תכנים פוליטיים ותרבותיים חיוביים, המאבק המזוין נגד ישראל הוא הביטוי האולטימטיבי של הלאומיות. אבל האמת היא, שאין היא אלא ביטוי של התרסה ומחאה המופנים בעיקר כלפי פנים. באמצעות הנפת הנשק ונכונות ההקרבה, אותם צעירים משיגים את כבודם העצמי ומתגברים על רגש הנחיתות, חוסר האונים ותחושת הפחד מפני כול-יכולתו ועוצמתו של הצבא הישראלי. כך הם ניצבים מול ישראל כשווים, כנציגיה וכדובריה של "אומה עצמאית גאה וחזקה".


יתרה מזו, הם מאמינים שעצם האחיזה בנשק תקנה להם את העוצמה הדומיננטית של ישראל. אולם האמת היא שסוד כוחה ושלטונה של ישראל טמון באמצעי הייצור התעשייתיים, בארגונה החברתי ובעיקר בתודעתם ובפעילותם הפוליטית המודרנית של אזרחיה, כלומר מכלול של גורמים היסטוריים הקשורים בעידן המודרני, מכלול חברתי שכוח הנשק איננו אלא אחד האמצעים והסמלים שלו.


המסקנה היא שאין שום כלי נשק או אקט מלחמתי חד-פעמי שבאמצעותם יוכלו הפלסטינים והלבנונים לחסל מבחוץ את "הישות הציונית". הדרך היחידה להתמודד עם הדומיננטיות הישראלית היא באמצעות ההתארגנות והפעילות הפוליטית הפנימית של הישראלים והפלסטינים למען הפיכתה של מדינת ישראל למדינה דמוקרטית שוויונית המשולבת במדינה הפלסטינית ובכל יתר מדינות האזור.

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. ר. בן-אפרת הגיב:

    והנה חיזוק נוסף מהכיוון הלאומני-קלריקלי-שמאלי בו-זמנית, מידיעה שהתפרסמה ב"הארץ".

    שר החוץ הפלשתינאי מחמוד א-זהאר אמר אמש (שישי) בנאום שנשא בחאן יונס, כי ישראל היא גוף טמא במזרח התיכון, שייעלם ביום מן הימים.

    "לעולם לא נכיר בישראל וסופם של הציונים כמו סופם של הצלבנים, הפרסים והאנגלים שהסתלקו מכאן. אנו רוצים בכל פלשתין, בכל סנטימטר שלה, מהים ועד הנהר, מראש הנקרה ועד רפיח. אם נוכל להקים מדינה בגבולות 67′ נעשה זאת, אך אין משמעות הדבר שנוותר על זכותנו על סנטימטר מאדמת פלשתין", אמר.

  2. Henry Lowi הגיב:

    If I understood correctly, I agree with Udi’s point.

    Except for the last part of the last sentence, which probably will require a separate article.

    Franz Fanon is useful for the purpose of explaining to intellectuals in the advanced countries the mindset of the colonial slaves.

    Franz Fanon is useless for the purpose of developing the strategy and tactics for revolution, national liberation, and democratization.

    The PFLP people I knew used to talk about "Revolution until victory and liberation of the land and the human being". So far, so good. What they did not elaborate on was the role of the human beings — the masses — organized, conscious masses — workers, farmers, refugees — in the revolution and the liberation.

    The recent intifada is a good example of the exclusion of the masses from the struggle, unlike the intifada that began in December 1987.

    The most important lesson to be learned from the Lebanese resistance is that training, organization, and discipline are keys to success. This applies to political struggle no less than to military struggle.

  3. דוב הגיב:

    הסינטזה היא התוצאה הבלתי מודעת (והבלתי נמנעת) של המאבק שהוא השלילה בלבד ואינו יכול להיות משהו אחר.
    השחרור מהקולוניאליזם לא יחזיר לעולם את המצב לקדמותו הטרום קולוניאלי מאחר שהקולוניאליזם כבר הטביע את חותמו על החברה והכלכלה ועל התודעה – על אופן הייצור

  4. דוגמא טובה הגיב:

    אדיבמסביר ולא מבין בעצמו – זה לא מלחמת מעמדות ולא שחרור קולוניאלי אלא בפשטות מלחמת הבורים השואפים לגרור את העולם חזרה לימי הבינים מול מי שמיצג טכנולוגיה וקדמה תרבותית ומחשבתית והשמאל מתיצב לצד החשוכים. חבל.

  5. יונאס הגיב:

    ניתוח מרתק ורב מימדי , ישר כוח!
    אני חייב להודות שהייתי מוכן להסתפק ברדוקציה של הזהות השיעית בלבנון למרכיב של מאבק בין עדתי בתוך המדינה בצד סימון ה"אויב"/"אחר " כגורם מלכד.

  6. ראובן קמינר הגיב:

    בהזדמנות קרובה אתייחס, אני מקווה, למכלול הסוגיות הקשורות למלחמת לבנון "ב". בינתיים אבקש להתייחס למה שנראה לי כמספר כשלים חמורים ברשימתו של חברי, א.א.

    א) הדיון ברשימה של א.א. אינו קשור, למעשה, לזמן ולמקום. בכך מספק א.א. ארגומנט לאלה שסבורים שהמלחמה האחרונה הייתה בין שני צדדים חוטאים, בלתי צודקים במידה שווה, בסימטריה של "אלה לא צודקים ואלה לא צודקים." על פי גרסה זאת המלחמה פרצה והתחוללה בגין סכסוך שכונתי בין שני שכנים עיקשים ומופרעים. להד"ם.

    ב) א.א. מסביר איך הרקע אישי שלו עיצב את דעתו על אופיו של החיזבאללה. אך ההשוואה של חיזבאללה לתנועה מהפכנית אוטנטית היא מופרכת ומיותרת. חיזבאללה שייכת לזרם המגוון של גורמים שמרניים וריאקציוניים שנקלעים לסתירה חריפה עם ההגמוניה העולמית של ארה"ב.

    ג) השמאל אינו תומך לא בחיזבאללה ולא באיראן אלא בזכותם שלהם ושל רבים אחרים להתנגד לתכתיבים של בוש וממשלו ולשוד עצמאותם ומשאביהם.

    ד) החברים שמבקשים לקדם את התיאוריה של "שני הצדדים אשמים" במלחמת לבנון "ב" מטשטשים, בוודאי שלא בכוונה, את התרומה המכרעת של היחסים המיוחדים בין ארה"ב ובין ישראל להתפרצות המלחמה ולניהולה.

  7. ל.א. הגיב:

    למרדכי בלייוייס: דרום לבנון להזכירך היתה 18 שנים תחת כיבוש מלא וגם מאז היו גיחות של מטוסים ישראלים מעל שמי לבנון ובחישה בקלחת הפנים לבנונית וגם חטיפת אזרחים. אפשר לכנות את זה "כיבוש נסוג" (על משקל ביטוי מוכר).

  8. אודי הגיב:

    Henry, certainly the last sentence should be elaborated much more. However, It pointed out what I call the common political struggle from within as an alternative to the military strategy of Hizballah , Hamas and PFLP
    I quite agree with most of your other comments.

  9. אודי הגיב:

    ראובן, נראה שלא ירדתה לסוף דעתי ובמקום לחזור ולפרש שוב את הדברים אני מצטרף לבקשתו של עמיחי. אולי תסביר לנו אתה את הדילמה של איש שמאל שמפגין ונאבק כנגד הכיבוש והמלחמה הקולניאלית בלבנון מצד אחד ומאוים על ידי חיזבללה בתור "יהודי" מצד אחר.
    נתייחס אולי רק לטענתך הראשונה שהדברים שלי לקוחים ממקומות וזמנים אחרים. לדאבוני ראובן, אתה אינך מבין ערבית ולכן אתה יודע על נסראללה ממראה עיניים ותרגומים סלקטיביים. אולם האזנה שלמה יותר לנאומיו מגלה את הרלבנטיות והחשיבות העליונה שהוא מיחס לאותה ישות על היסטורית המכונה בפיו "האומה הערבית והאיסלמית".הלאומיות-האיסלמית של חיזבאללה שונה אמנם מהלאומיות האתנית של החזית העממית אולם בשני המקרים זאת היא אותה אידיאולוגיה ראקציונית אקסקלוסיביסטית הניצבת כאנטיתזה של האידיאולוגיה הציונית ולא כסינתזה .

    למרדכי בלייוייס, אין לי הרב מה להוסיף על דבריהם של שלעופר ול.א.

  10. עמיחי לקמינר ובלייוייס הגיב:

    למרדכי בלייוייס:
    לדעתי כוונתו של אדיב היא לכיבוש באופן כללי ולאו דווקא כיבוש על אותה אדמה בה התרחשה המלחמה (לבנון).

    לקמינר:
    אתה מפספס את העיקר – אותו ניתח היטב הכותב
    שהיא גם הדילמה הגדולה ביותר של השמאל:
    ההתמודדות של איש שמאל מרקסיסט עם מטרות מסוימות של קבוצות מוסלמיות וערביות במאבקם כנגד הציונות וארה"ב.
    והלוואי והייתה ההתמודדות יותר דומיננטית ואמיתית…
    אני לא ממש רואה איך אתה פותר את הדילמה הזו, אתה אומר ש"השמאל אינו תומך לא בחיזבאללה ולא באיראן אלא בזכותם שלהם ושל רבים אחרים להתנגד לתכתיבים… וכו’,
    אבל זו נבלה וזו טריפה כשמדובר בזכויות אדם, ובכל זאת אתה תומך רק בצד אחד עד כדי אמירת "להד"ם" להשוואה שעשה הכותב.

  11. מרדכי בלייוייס הגיב:

    האם דרום לבנון היתה תחת כיבוש ("המצב הקולוניאלי") לפני החטיפה והמלחמה?

  12. רמי הגיב:

    גם אדיב וגם קמינר צובעים את החיזבאללה בצבעים המתאימים להם. קמינר קובע שזה ארגון ריאקציוני שמרני פונדמנטליסטי וכו’ ואדיב מייחס לו רצחנות לשמה או לשם העלאת כבוד הרוצח.
    שניהם טועים.
    החיזבאללה הוקם (בתקופה של מלחמת לבנון הראשונה ויציאת הפלסטינים מלבנון) משיקולים ומניעים של העדה השיעית בלבנון. העדתיות והדתיות (בלבנון) – חד הם. לא שמרנות ולא רצחנות אלא התגוננות מפני הישראלים מדרום והעדות היותר עשירות וחזקות בצפון. השיעים הם כפריים וחקלאים וכל מה שרצו הוא לא להיות נכבשים או משועבדים. המאבק נגד ישראל הוא התקוממות אנטי קולוניאליסטית ולהתקומם נגד הכובש הוא בבחינת "אג’נדה" שלמה הממלאה את הלב והשכל לבלי שיור. אין צורך בתוספות, ואפילו לא בתוספת איכותית מבית מדרשו של המרכסיזם. אין לך דבר יותר מקומם ומעורר לפעולה מאשר השתלטות של עם או צבא על עם אחר. אם הייתי נתון לכיבוש ואם את נס המרד היו מרימים – נניח – נטורי קרתא או הרב עובדיה, הייתי אני, אפיקורס וכופר בעיקר ומתעב כרוני של קלריקליזם, נקרא לדגל. כל כך מתועב הוא הכיבוש (ודומה שהכיבוש הישראלי את פלסטין הוא שובר שיאי תיעוב מכמה וכמה בחינות, אבל זה סיפור נפרד).

  13. אודי הגיב:

    קראתי אתמול בלילה שוב את תגובתי ואני רואה לצערי שכתבתי "עופר" במקום "עמיחי". אני מקווה, עמיחי, שתקבל את התנצלותי. כנראה שתגובתי נכתבה בשעת לילה מאוחרת וממילא הסנליות שלי בעיקר ביחס לזכרון של שמות כבר נמצאת בשלב מתקדם.

  14. עמיחי לרמי הגיב:

    גם אתה צובע את החיזבאללה בצבעים שמתאימים לך, וגם אתה טועה…

    משום מה שכחת את המעורבות האיראנית בהקמתו ואימונו של החיזבאללה, שהרי איראן שלחה מאות קציני משמרות המהפכה לאזור כדי לארגן את החיזבאללה בלבנון ולהקים רפובליקה איסלאמית שם.
    גם סוריה לא טומנת את ידה בצלחת, תמיכתה בחיזבאללה ותמיכת נאסראללה בהמשך ההשפעה של סוריה על לבנון מערערת במקצת את גישתך לגבי
    המניעים האמיתיים של הארגון, מניעים שהופכים קצת פחות טהורים כשחושבים על כל אלו שבוחשים בקלחת.
    זאת ועוד, כבר דובר רבות בדיונים כאן באתר על דרכו של החיזבאללה לפגוע באזרחי ישראל (= פשעי מלחמה) כמו למשל ירי הקטיושות האינטנסיבי על יישובי הצפון בזמן המלחמה האחרונה – 200 רקטות ביום!

    אז כשבוחנים את הזרועות המפעילות את החיזבאללה ואת דרך פעולתו – גם זה "מקומם ומעורר לפעולה", כמו שכתבת…

    נ.ב. אודי – ההתנצלות התקבלה.
    ושנה טובה לכולנו!

  15. אודי הגיב:

    רמי, בדומה לך, בהשראתם של לנין, מאו, פנון ומלקולם X חשבתי פעם שבמצב הקולוניאלי הישראלי העולם מחולק לשחור ולבן: ישראל והאימפריאליזם מצד אחד ואשפ מהצד האחר. בניגוד לך אבל לא המשכתי לשבת, או להתחבא בביתי אלא התייצבתי בפועל לצידם של הפלסטינים המדוכאים. כאמור, אבל מאוחר יותר הבנתי שהתמיכה הבלתי ביקורתית במאבקם של הפלסטינים (או הלבנונים) מבוססת על תפיסה הוליסטית מהותנית המטשטשת את הניגודים הפנימיים ובעיקר מחלישה את הקול הפלסטיני השמאלי החילוני הנאבק כנגד ההנהגה הלאומנית-הדתית. לכן הקשר שלנו היה אז עם החזית הדמוקרטית ולא עם הפתח או החזית העממית.ביחס לחיזבאללה תקרא שוב ביתר עיון את דברי ותבין שאתה פשוט מתפרץ לדלת פתוחה בכל מה שנוגע לתמיכה של השמאל באשר הוא במאבק הלבנוני כנגד הכיבוש הישראלי. כאמור אבל גם במקרה הלבנוני המאבק בישראל איננו בשום אופן "אג’נדה שלמה" אלא פועל יוצא של השקפת עולם פוליטית וחברתית.המאבק האנטי אימפריאליסטי כמו המלחמה הוא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים.הבעייה היא, אפוא, מה שכיניתי "הפרדיגמה הערבית-אסלמית" של חיזבללה שבהעדר קיום היסטורי-חברתי ממשי באה לידי בנאומים מתלהמים ובעיקר במאבק המזוין כנגד "הישות הציונית". כאן ועכשיו ביחס למלחמה, הטענה שלי שהשמאל הישראלי צריך אמנם לתמוך במאבקם של כל הארגונים הלבנונים כנגד הכיבוש הישראלי אולם בד בבד לפעול יחד עם השמאל הלבנוני כנגד השלטון הפונדמנטליסטי הראקציוני של חיזבאללה בדרום וכל יתר הכוחות הראקציונים הדתיים בלבנון.

  16. גרי אטרי הגיב:

    הופתעתי מאד לראות מאמר כזה בגדה השמאלית. מדוע השלילה מראש של האופי העממי המתקדם של רפובליקה איסלאמית? גם אם היא ממומנת על ידי איראן?

    ממליץ לחזור לתפיסה השמאלית המעומעת ששמה את פלסטין הערבית במרכז, ודוגלת בסיסמאות כגון "לתמוך בשחרור כל שטח שהוא מהכיבוש", ללא התפלמסות לגבי אופן השחרור ובלי להיכנס למתן הכשרים לזהות המשחררים.

    בכל ההיסטוריה של האנושות לא קמה תנועה רעה כמו הציונות, והיא אחראית — אם נהייה אובייקטיביים — לרוב המכריע של החוליים של האנושות באלפיון הנוכחי. צריך לראות נכוחה את השטן הצלבני המתעתע, אחרת לא ניתן יהיה למגר אותו.

    ולחברות השואלות אולי… כן, צריך לשים את שחרור האישה בצד עד לזמנים אחרים. וצריך לומר זאת בגלוי. התרומה העיקרית של הנשים במצב הנוכחי היא התרומה הדמוגרפית.

  17. עובד בלה-מונד הגיב:

    ודי לחכימה ברמיזה
    — קישור —

  18. מיכאל הגיב:

    אם אכן "אודי" שבתגובות הוא אותו אודי אדיב בעל המאמר, יש כאן משהו מתמיה ואף מקומם. בתגובה הוא אומר שהוא מסכים עם מגיב אחר, האומר שיש ללמוד וליישם את מודל חיזבאללה בכל המובנים, כולל הפוליטי והצבאי (אם הבנתי נכון).

    אם זה אכן אותו אודי אדיב שכבר "בילה" אי אילו שנים בכלא הישראלי בגלל אימון במחנה אימונים צבאי בסוריה, אז חבל שלא למד הרבה במהלך השנים.

    [ גילוי נאות: הייתי בין החותמים בעצומה לנשיא המדינה בראשית שנות השמונים למען הקלה בעונשו וקיצור תקופת מאסרו, מתוך הבנה שהביע חרטה על מעשיו. הייתכן שחרטה זו היתה רק כלפי חוץ? ]

  19. שבתאי לוי הגיב:

    שלום
    ברצוני לקבל הדואל של אודי אדיב.
    תודה
    שבתאי

הגיבו לדוב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים