אחמד פילגר הגיב:

קראתי את הראיון עם ח"כ יחימוביץ שפורסם בסוף השבוע במוסף הארץ. קראתי אותו באיחור ("הארץ" לא מופץ באופן סדיר בכל שכונות נצרת) אבל מזל שקראתי אותו. כי היו לי שיחות קשות עם כמה חברים (יהודים וערבים) שבבחירות האחרונות החליטו להצביע העבודה בגלל עמיר פרץ ושלי יחימוביץ. קריאת הראיון רק חיזקה את עמדתי, לא צריך לבחור עבור מפלגות ציוניות שמכרו את נשמתן להון הגדול. וזה נכון ליהודים וערבים. גב’ יחימוביץ באופן אישי איכזבה פעמיים: פעם אחת כי היא לא מכירה בההרג ההמוני הנעשה בפלסטינים – ועמיר פרץ הוא המנצח על המלאכה!!! פעם שנייה: היא לא הפנימה את העובדה שחד מכל 7 אזרחים במדינת ישראל הוא ערבי. עבורה אנו שקופים, לא קיימים. איך היא אומרת? "אני ציונית". אכן היא ציונית וככל הנראה רק יהודים מעניינים אותה!

דניאל לסרחיו הגיב:

אתה מדבר על חד"ש, אני מדבר על מק"י. גופים קרובים מאוד, אך נפרדים.

ואפשר להמשיך, אבל בפעם הקודמת שקראתי את ההודעה פספסתי את הניסיון שלך לבצע הפרדה על בסיס לאומי בתוך "מק"י-חד"ש".

דניאל לסרחיו הגיב:

מק"י לא התפלגה בראשית שנות התשעים, וגם לא מתפלגת בימים אלו.

גם אם מדי פעם יש בודדים או קבוצות קטנות שעוזבות את המפלגה, לקרוא לזה "פילוג" זאת הגזמה רבתי

עופר נ. לרמי הגיב:

רמי, הבעיה שהיא אמרה את הדברים האלה גם כשרזי ברקאי ביקש ממנה התייחסות ספציפית להפגנה שהיתה בתל אביב נגד המלחמה. כלומר, היא כיוונה ישירות לנשים בשחור ולמחסום ווטצ’, ולא לשמאלני הסלון, שתמכו במלחמה הזו.

סרחיו לדניאל הגיב:

אז כדאי שתלמד את תולדותיה של חד"ש

שאול הגיב:

דן תמיר מי שפוי או מי חי בהזיות גו גולש לפסיכוזות זה כבר שייך לפסיכיאטריה. אתה רוצה לקדם את האג’נדה שלך לך לבחירות לכנסת אבל אל תקרא למי שלא מסכים איתך פסיכוטי.

רמי הגיב:

בכל הכבוד, עוצמת ההתקפה של קמינר אינה הולמת את חומרת דברי יחימוביץ’. יחימוביץ’ נמצאת בצד הנכון בכל השאלות הגדולות, החל בנושא החברתי כלכלי ועד לנושא של נסיגה מן הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בת קיימא לצד מדינת ישראל. מה שהיא מכריזה על ציוניותה בראש חוצות (תוך מילוי תוכן ספציפי להגדרה), אינו משנה. אכן, היא לשווא תקפה שמאלני סלון מסויימים, ובין אם יש כאלו ובין אם איין – ברור ששלי איננה נגד הנשים בשחור ונשות וואטש וגושלום ותאיו"ש כיוצא באלו ארגונים וגם בודדים. נכון שכדי להטהר בעיני מוביל פוליטי שהוא בעל השפעה במרכז כמו שביט היא שילמה ב"ראשם" של שנואיו, תופעה מוכרת ובהקשר הנכחי לא מזיקה. כמה אנשי שלום ושמאל אמיתיים יש בארץ הזו? קמינר ויחימוביץ ועוד כמה אלפים בודדים ומתוסכלים-למדי, אז היותר ""גזעיים"" (המרכא השני הוא להסרת כל ספק) לא צריכים להעלב מאלו שעוד יגיעו בבוא היום למקומם.
עד כאן נסיון למנוע מחלוקות חינם.

סרחיו יאני הגיב:

צודק ראובן קמינר באפיונו את שלי יחימוביץ כיאפית פופוליסטית הבוחרת בקריירה פוליטית לשעות הפנאי. וצודק קמינר כשהוא מייחס לה את התכונות הגזעניות שמאפיינות את תפיסת "הצדק החברתי" ליהודים בלבד, שהרי לא באוהבת ערבים עסקינן. רדידות מחשבתית ואופורטוניזם זול ושוביניזם אנטי-נשי הם לא רק מאפיינים את עולמה של גברת יחימוביץ’ כי גם חלק גדול מהעמותות החברתיות הפועלות בשטח.

יחד עם זאת ראובן קמינר טועה כשהוא מנגיד תכונות אלו ל"שמאל העקבי". הרי גם רוב השמאל העקבי (להוציא אולי את ארגוני הנשים) חוטא בדיכוטומיה בין השאלה החברתית, שהיא מבחינתו בראש ובראשונה שאלה יהודית-ישראלית לבין שאלת הכיבוש. כמובן, נעשו הקשרים תיאורטיים בין האחד לשני, בעיקר סביב שאלת הניצול של כוח העבודה מהשטחים אך לא ניתנה תשובה פוליטית בהקשר של היחס בין המאבק החברתי ובין המאבק לכיבוש. ולא בכדי, שהרי "השמאל העקבי" הונע על ידי קבלה ביקורתית של המדינה הציונית תחת הסיסמה של שתי מדינות לשני העמים – זאת אומרת, אלה המכנים עצמם "שמאל עקבי" לא העלו מעולם את שאלת המדינה ומאפייניה הקולוניאליים והקפיטליסטים. התיאוריה הביקורתית, המרקסיזם, הייתה למעין תעלול דיאלקטי להצדיק את התמיכה הביקורתית במדינה הציונית כאילו היא ביטוי של זכותו של העם היהודי להדגרה עצמית.

כך המאבק הפוסט-קולוניאלי של יהודי ארצות האיסלם היה ללא קיים בעיניי השמאל העקבי כפי שהוא לא היה קיים בעיניי השמאל הציוני: שאלת המאבק המזרחי הייתה אך ורק שאלה חברתית כשזו צומצמה למימדיה הכלכליים. אחרת, אם היה השמאל העקבי מאמץ את המאבק פוסט-קולוניאלי, כל תפיסת השתי מדינות הייתה קורסת – לא בגלל שלילת זכותו של העם הערבי הפלסטיני למדינה בכל שטח מפלסטין שישוחרר, כי אם שלילתה הרדיקאלית של המדינה הציונית. ההתקרבות אל המאבק הפוסט-קולוניאלי ושילובו עם מאבקו הכולל של העם הפלסטיני, בשטחים הכבושים של 67, בישראל גופה ובמחנות הפליטים מחייב את שלילתה של המדינה היהודית לטובתה של מדינת אזרחיה, זאת אומרת מדינה חילונית דמוקראטית (גם בגבולותיה של ישראל בקו הירוק). מן הסתם זו השאלה שפלגה את מק"י-חד"ש בראשית שנות ה90 ומפלגת אותה שוב היום. יתרה מזו, מדינת אזרחיה היא שאלה שעלתה ועולה מתוך החברים הפלסטינים במק"י-חד"ש.

אנחנו עדים היום לפשיטת הרגל של התפיסה הדיכוטומית של השמאל העקבי: לאחר שהצלחנו להרים הפגנות המוניות נגד המלחמה בלבנון נותרנו מבולבלים בעידן שלאחר המלחמה, כששאלת המדינה עולה במלוא עוצמתה ובעיקר מהזווית הימנית פשיסטית. שאלת המדינה עולה כעידוד המיליטריזם, העמקת הכיבוש והפיכתה של ישראל בגבולות הקו הירוק למדינת אפרטהייד. בשאלה החברתית המשאל העקבי מאמץ את הפופוליזם האופורטוניסטי ומברך על היעלמותה של השאלה הפוסט-קולוניאלית. אין כבר צ’רלי ביטונים וסעדיה מארציאנויים שדורשים ייצוג הולם, המאבק המזרחי הצטמצם לקבוצות אינטלקטואלים ולש"ס אז למה לנו להתעסק בזה. זה שהימין הכמעט-פשיסטי מסוגם לאמץ את הריטוריקה המזרחית האנטי-אליטיסטית איננו גורם אלא עלבון (בשום אופן לא מחשבה) בקרב מנהיגי השמאל העקבי הצודקים תמיד.

כלומר, מה הן הברירות של סלבריטאית יאפית שאיננה חכמה במיוחד אך רוצה לעשות קריירה פוליטית? להיגרר אחרי הגמגום הדיכוטומי והלא משכנע (אם כי חוזר על עצמו עד כדי שעמום כבר יותר מ20 שנה) של השמאל העקבי? זה לא מביא קולות. הגזענות כפתרון לשאלה החברתית היא ופופולאריות מביאה קולות.

איריס הגיב:

לראובן קמינר,
בתור מי שעמדה עם נשים בשחור לא פעם ולא פעמיים, הן נהגו בינן לבין עצמן לזלזל באנשים במכוניות שהסיעו דתיים חרדים ובילדים באוטובוסים שהסיעו אותם מהפנימיות של ש"ס לסופשבוע בבית. הילדים הללו לא הגיעו סתם לפנימיות ומי שקורא לעצמו שמאל, חשוב שיבין את זה ולא יזלזל בילדים הללו. איך אני, כמזרחית, הייתי אמורה להרגיש בתוך קהל כזה? יכולתי להצטרף לזלזול ולהתכחש לעובדה שאולי הן צוחקות על מי מבני משפחתי, לעמת אותן עם זה או לוותר וללכת. הייתי המזרחית היחידה שם, בתנועה שחרטה על דגלה סולידריות בין נשים. אצל נשים רבות מהאליטה הישראלית (וגם אם הן מנשים בשחור, הן עדיין מהאליטה לרוב), תחת ההגדרה של "נשים" נכנסות נשים פלסטיניות אבל לא מזרחיות. למרות שאין הבדל בין הסטריאוטיפ של מסעודה משדרות לפאטמה מבלעין. אבל הן הרי מכירות ועובדות עם מארי מרמאללה בכלל.
עזוב את שלי יחימוביץ לרגע (הראיון הזה היה מביש, אני מסכימה על זה לגמרי, וכתבתי על זה תגובה בהעוקץ כבר): יש משהו במה שהיא אומרת, כי יש מזרחים רבים שמרגישים ככה.
תסתכל רגע על האתר הזה, שרוב כותביו ומגיביו הם גברים אשכנזים. איפה המזרחיות והמזרחים? הפעילות של השמאל בישראל לא יכולה להצליח בלעדיהם, כיוון שהלבנים שפעילים בו הם אנשים עם מצפון שמוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם, אבל הם המיעוט. בני הברית הטבעיים הם המזרחים (וכאן חוטאת יחימוביץ ומרחיקה אותם עוד יותר לדעתי, שניר, כאילו אתה או שותק בענין המלחמה או נלחם בקפיטליזם ומי יותר מהמזרחים צריך לבחור בצד הציוני…). היא עושה טעות, זו לא סיבה להגיב לה בלי לקחת את הביקורת ולעבוד איתה הלאה. יש משהו ממה שהיא אומרת או המגיבים האחרים כאן (כמו סרג’יו בתגובה הראשונה) שממנו אתה יכול להתחיל?

אדי הגיב:

קמינר צודק. כל מילה חקוקה בסלע. אם למישהו עוד היו אשליות ותלה תקוות כל שהן בעמיר פרץ ובשופרו שלי יחימוביץ הראיון איתה חשף אותו למציאות. שלי יחימוביץ מנסה כנראה לקושש קצת סימפטיה (לעצמה ולמפלגתה המופרכת)בשכבות של שונאי שמאל ומכוונת שוב למנטרה שהשמאלנים הם אשכנזים מסריחים צפונים ואליטיסטים. אם היא חושבת שכך היא תהפוך לאייקון "חברתי" אז גם לה יש אשליוה. היא מתוייגת באותם תוויות עצמן.

איריס הגיב:

לשניר,
שלא כמוך, אני פחות אופטימית ולא מאמינה שלמי מהיאפים שהיא התכוונה אליו התכווץ משהו. כל הענין המזרחי הזה נראה לרוב אנשי השמאל הציוני כמו משהו אנכרוניסטי. בשיחה אישית הם יגידו לך, שהנה הם ביחסים טובים איתך והם אפילו לא ידעו שאתה מזרחי וחוץ מזה אח שלהם נשוי לטוניסאית, שעושה אחלה קוסקוס והמשפחה קיבלה אותה דווקא מאוד יפה. הם מתייחסים ליחימוביץ כקוריוז, והיא בחורה אינטיליגנטית. יש לה עוד אפשרויות חוץ מאשר לבחור בענייני החברה נטולת הערבים ולקרוא לזה בשמות שהיא ממציאה. בתור מי שמאמינה בדיאלוג, ההתקפה שלה לא תורמת למשהו חיובי, כי קוראי הארץ וקוראי העוקץ לא חד הם, לפחות לא באופן בו הם תופסים את הכתוב. היא אולי מכניסה מרפק לצלע של מישהו עם האמירה הזו, אבל באותו רגע נותנת למזרחים בעיטה בקרסול כי היא ממשיכה את ההפרדה הזו והמיתוסים על או-או. במקום "כסף לשכונות במקום להתנחלויות" של הפנתרים, היא אומרת בעצם "כסף לשכונות ולמלחמות".
ההתעסקות הזו עם המניעים הנסתרים שלה מזכירה את הניתוחים על פרס וביילין ורבין ושרון, כשתמיד היה מישהו שהסביר לך שהוא בעצם נורא בעד, אבל מתנגד רק כלפי חוץ, או להיפך, כי הוא לא יכול אחרת מבחינת הריאל פוליטיק וכל החרטא הזה. יאללה די, במקום להשקיע אנרגיות בלנחש מה הכוונה האמיתית במצב הנתון בשעה שמונה ארבעים ושתיים, מגיעה לבוחרים מדי פעם איזו אמירה אמיתית. גם אני לא מקנאה בה. ואני עוד יותר לא מקנאה באף אמא לבנונית שצריכה לשלוח את הילד שלה לבית ספר ולקוות שהוא לא יעלה בטעות על איזה מצררון ולא בשום אמא מזרחית שצריכה לשלוח את הילד שלה לבית ספר ולקוות שהמבטא שלו לא יכשיל אותו ושאם יצחקו עליו בגלל זה, לפחות שיהיה לה כריך לתת לו כדי שיזכר בה ברגעים האלו.

שניר הגיב:

שלי יחימוביץ’ עשתה מעשה מודע ואמיץ בעיני. השמאל הישראלי מדבר על מוסר, צדק, שוויון, כולן מילים מאוד גבוהות, אבל לא מוכן לצאת מהתפיסה הליברלית של זכויות לפרטים. כך, בדומה לשמאל האירופי חסר הצבע, הוא מפספס את הגזענות האירופית העומדת בלב הדיכוי והפערים החברתיים.

כך נוצר לנו בארצנו המתרחבת ניכור של מזרחים מהשמאל המתנשא, הנאור, שרובו פולט ברברת מוכרת, 10-20 טיעונים שחוזרים על עצמם והפגנת בקיאות באותם טיעונים מוכיחה על סוג של נאורות, מכאן אני כבר אשים אותה במרכאות – "נאורות". שמאל ללא מזרחים ומעמדות נמוכים אחרים, שמאל שלא מדבר על גזע, שמאל שלא מבין שהכיבוש, כמו גם הפערים החברתיים בתוך ישראל הם שניהם תוצרים של גזענות הטמונה בתוך הידע הבסיסי של הציונות (ואפילו בטיעוני הנאורות האירופית שגם אנשים בחד"ש אוהבים להתגאות בהם) – שמאל שלא מבין זאת – סופו להיכחד.

ואת הזעם הזה של שלי אני מבין. היא סה"כ עשתה פראפרזה על המשפט הימני הידוע מתוך מקום אחר שנותן לו גם משמעות אחרת. היא ניסתה להזיז משהו, לגלות את חוסר הנוחות הפסיכוטי הזה שעובד כל פעם שמזכירים לשמאלן יאפי כמו שביט את המילה מזרחים או אשכנזים. רצה לראות קצת זיעה. ועל כך אני מודה לה.

שניר הגיב:

לאיריס,
אני לא מקנא בשלי, ממש לא. ובתור מישהו שהאמין, כמוה, שפרץ הוא התקוה הגדולה, אתחלתא דגאולה אמיתית (והתאכזב קשות כבר שבועיים לאחר הבחירה המוטעית) אני גם יכול להבין את העמדה שלה – חברה ולא ביטחון. בתור חברת כנסת מהספסלים האחוריים, בניגוד לפרץ, יש לה את האפשרות המפוקפקת הזאת. די ברור שהיא נגד המלחמה, והצהרות בעניין הזה יגרמו ליותר רע מטוב למטרות הכוללות. אני בטוח שגם היא מאוכזבת אבל לה כבר אין לאן לחזור, היא מנסה לעשות את המיטב מהמעט שנשאר.

בכל זאת, האמירה שלה על המזרחים הצליחה לכווץ לכמה אנשים בשמאל את כל השרירים בגוף בזמן שהם פתחו את הארץ של סופ"ש. ההתנפלות עליה היא על דבר אחד בלבד – המילה מזרחים. כל השאר זה שטויות. בעניין הזה אני איתה ב100%.הייתי מציע רק שאולי היא תלמד את היו"ר שלה לשחרר אמירות מהסוג הזה אחת לחצי שנה. אם כבר קברו אותו, אז לפחות שיוציא את החמור כשהוא נכנס במקומו.

אגב, אני ממליץ בחום על הסרט הצרפתי ‘מחבואים’. צפיתי בו רק היום והוא מתמצת לדעתי בצורה נפלאה את תחושת חוסר הנוחות הזו של אשכנזים מפני ענייניו של "השד העדתי". סרט השנה שלי.

אורי וייס הגיב:

שלי יחימוביץ’ ראויה להוקרה רבה על פעילותה העיתונאית בסוף שנות ה-90 להוצאת צבא הכיבוש מלבנון. יחד עם זאת, כיום היא מתגלה כפוליטיקאית שפלה ועלובת נפש, שלא פוצה פה ומצפצפת נגד עוולות הכיבוש בפלתשין ובלבנון. היא חברה למי שהתגלה כבדאי פאשו-אופורטוניסיט, שהוליך שולל ברטוריקה סוציאליסטית כדי לסלול את דרכו למשרת שר הביטחון, שם הוא רומס זכויות אדם. יחימוביץ לא התנתקה מרשע זה, אלא עודנה מתחנפת לפטרונה הפוליטי, ומשילה ממנה את ההומניזם. היא מתחזה למי שמתנגדת לתקציב, אך בסופה של מניפולציה היא מחליפה את אצבעה בוועדת הכספים בקפיטליסט אחר. ולכן, היא לא ראויה.
וצאו וראו, עד כמה תאבת השררה המתועבת משחיתה נפשו של אדם: יחימוביץ שהייתה עיתונאית הומניסטית, שעבודתה העיתונאית תרמה להוצאת צבא הכיבוש מלבנון בתקופת ברק, למאבק בדיכוי הקפיטליסטי ולקידום הפמיניזם מתגלגלת בפוליטקה לעלה תאנה לדרביניזם. אכן היא חדלה לתת את שמנה וכיום היא נותנת תחתיו דרדרים חונקים.

ישראל פוטרמן הגיב:

אני לא הולך "למזרחיים" ואין לי שום רגש אשמה. זאת משום שאני לא אליטיסט. אני לא הולך לחנך, "לשכנע" להוביל להנהיג. אני לא אוונגרד ואוונגרד זה אליטיזם. אני תומך בכל מי שנאבק נגד דיכוי נישול וניצול מבלי לבדוק בציציותיו האידיאולוגיות, בתנאי שהוא רוצה ומקבל אותי מבלי שאצטרך להתחפש או להסתיר את השקפותי.
סדר היום הציוני הוא קודם כל גזעני ולכן חברתי הוא יהודי. הערבי הוא "בעייה" לאומית או דתית ולכן נמצא במגירה אחרת. "המזרחי" (בהכללה), כלומר המעמד העובד היהודי שמשתכר שכר נמוך או פחות מזה, עדיין מקבל את תפיסת העולם הזאת ומקווה להיבנות מהפריבילגיה שהפוליטיקה הציונית-גזענית מעניקה ליהודים. יותר מכך, חלקם או רובם מנסים ללבות את אש המלחמה כי אז (לפי ההגיון) מניותיהם בתור יהודים עולות. לכן אנשים כמוני לא רצויים שם או שצריכים להגיע עטופים בכחול לבן או לפחות לשתוק.
מבחינתי הכל מעמדי החלוקה הפוליטית ללאומי, משפחתי מעמד האישה, מאחורי כל זה עומד אינטרס מעמדי לכן הכל חברתי ואני חברתי וכל זמן שהמשטר "החברתי" מתפקד והמעמד "החברתי" מאמין בו השמאל ישאר קטן שם ויכול לפעול בגלוי רק אצל אלו שלא "שייכים" או ששינו את תפיסתם ואין לי כל בעייה בכך.