הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בספטמבר, 2006 19 תגובות

לא נעלבתי במיוחד מההתקפה הנואלת והמתחסדת של ח"כ שלי יחימוביץ’ על השמאל העקבי. ארי שביט מ"הארץ" חשב לתומו שהוא חושף עוד סנסציה גדולה שתסייע למרכז הלאומני להתחמק ממילוי התביעות ההגיוניות שנובעות מתהליכי שלום בגיבוי בינלאומי, ויחימוביץ’ התמסרה לו בחפץ-לב. אלא שלא היה שום חידוש בדבריה או בעמדותיה של הפרלמנטרית החדשה. מראש לא חשדנו בה בשמאלנות, וידענו שמדובר בהתייפייפות אופנתית. יחימוביץ’ תמכה בעמיר פרץ במהלך המלחמה, ועתה היא מוצאת הצדקות בדיעבד לפחדנותה הבלתי עקרונית.

בנושא שלה ושל חבריה צודקים המבקרים מהימין הקיצוני בכל מלה: אם איש ימין "רשמי", נניח מהליכוד הישן, היה יוזם ומבצע מלחמה נפשעת נגד עם שלם בגלל מעשיו של ארגון טרור קטן, נכשל בכל מעשיו ומזניח את האוכלוסייה האזרחית ואת השכבות החלשות במגזר הערבי והמזרחי, היו יחימוביץ’ ואנשיה עולים על המתרסים ומקימים קול זעקה. למרבה הצער והזוועה נסחפת יחימוביץ’ גם לדמגוגיה הניאו-פאשיסטית של הימין הפופוליסטי, ומנסה להאשים את השמאל העקבי באיבה למזרחים לעומת אהבתם לערבים. זהו שקר גדול ומכוער, למרות שכל הפאשיסטים חוזרים עליו בתקווה גבלסית שהוא יידבק בנו איכשהו. השקפת העולם שלנו על כל הסתעפויותיה מבוססת על תפיסה שוויונית של בני האדם שנבראו בצלם. ההפרדה שיחימוביץ’ עושה בין אזרחים מזרחים ואזרחים ערבים, שני מגזרים המקופחים על ידי הממסד שאליו היא שייכת, מעוררת בחילה פשוטו כמשמעו.


מלחמת לבנון השנייה היתה המלחמה שלהם, של יחימוביץ’ ועמיתיה. הם היו שותפים מלאים, ויש להם אחריות פוליטית, אישית ופרלמנטרית לכל פשעי המלחמה שבוצעו בה, בעיקר על ידי חיל האוויר. יחימוביץ’ איננה אשה מהשמאל שתוקפת אותנו מנקודת מבט סוציאליסטית, אלא שמרנית מהמרכז הלאומני, שחברה להנהגה הגרועה ביותר בתולדות תנועת העבודה. אנחנו לא מצפים לשום דבר ממנה, או מפרץ, או ממפלגת העבודה בכלל. אין שום הבדל בינם לבין מנהיגי קדימה המושחתים, ויחימוביץ’ היא אחת האחראיות לפשיטת הרגל של הנהגת הציבור המתון. העבודה של פרץ מכשירה כיום את הקרקע לשלטון ממושך של הימין החילוני והדתי, בשותפות עם החרדים. בעוד כמה שנים איש לא יזכור אותה ואת יתר חבריה להנהגה, בדיוק כפי שטומי לפיד ירד מסדר היום הלאומי. יש להניח שבשנת 2009, נניח, היא תחזור לראיין, תנקוט שוב בטון ההיסטרי והצדקני שלה ובעיקר תנסה לשכתב את ההיסטוריה שלה ושל חבריה. מחנה השלום הציוני בתקשורת בנוי ברובו הגדול מאנשים המריעים לכל מלחמה בשלביה הראשונים, ומתפנים לבחון את עצמם ואת דרכם רק אחרי שהביקורת שלהם איננה יכולה עוד לעצור את הטנקים או להשפיע על מקבלי ההחלטות להימנע מלשלוח אותם למלחמות מיותרות.


במקרה של יחימוביץ’, גם חשבון הנפש לאחר שוך הקרבות נדחה למועד מאוחר ואולי גם נוח יותר. בינתיים היא יכולה להתרפק על שביט הנפעם, ולשטוח בפניו את הבליל הטבנקיני האהוב עליו של לאומנות ו"סוציאליזם". שושנה ארבלי-אלמוזילנו החביבה מאחדות העבודה קורמת שוב עור וגידים בדמותה של יחימוביץ’. כמה מלחמות, ימי אדמה, טבח של אזרחים ערבים ורקורד של קיפוח חברתי שיטתי ימיטו עלינו עסקני ועסקניות העבודה? אין לדעת.


חלק מהאשמה נעוץ גם בנו. בשל נוכחותם של פוליטיקאים גרועים מהם בזירה אנחנו מקמצים במתקפות נגד אנשים כאלה. אבל אני הגעתי למסקנה כבר לפני יותר משלושים שנה שאם לא נילחם בצבועים נישאר חסרי אונים במאבק נגד הלאומנות והגזענות. לא ההתחשבנות מעניינת אותנו, אלא הרצון לגדוע את המכניזם הכמעט אוטומטי של הצביעות בעודנו באיבו. זהו מאבק קשה וכפוי טובה. כבר שנים שאנחנו תולים תקוות בכל מיני תמהונים, החל מעמרם מצנע דרך עמיר פרץ ועד שלי יחימוביץ’, ואחר כך נדהמים מהבגידה שלהם. המצב קשה עוד יותר כאשר גם אינטלקטואלים ואנשי רוח נספחים אליהם בעת משבר צבאי אמיתי, וההתקרנפות של עמוס עוז ויהושע סובול עדיין צורבת בבשרנו. אז כדאי לדעת שהכל צפוי. וכך מתהווה התהליך הנפשי של קורבנות התסמונת הזאת, אזרחים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית והרעיונית: אנחנו צופים בהתנהלותם של פוליטיקאים מתקדמים, מטפחים ציפיות, מתרשמים לטובה ממאמרים או מהופעות בכנסת ובטלוויזיה, תולים תקוות במתונים גם כשהם בממשלה, מתאכזבים מרה, מקללים, ואולי גם מתייאשים. אישית, כבר הסכנתי לכל אלה אבל אין לי יכולת נפשית לסבול את השלב הבא, שהוא עיוות מגמתי של ההיסטוריה על ידי אותם בני עוולה, העושים מעשה זימרי ומבקשים שכר כפנחס.


יחימוביץ’ היא פוליטיקאית קטנה שהתחפשה ללוחמת פופוליסטית בשער בת-רבים; לדעתי היא סמל של אסכולה שלמה בתקשורת, שגייסה ביולי ובאוגוסט 2006 את דעת הקהל הישראלית לתמוך במלחמת לבנון השנייה, טייחה את המחדלים ואת הפשעים והפכה לשותפה פעילה בכולם. אם יחימוביץ’ עדיין דבקה בעמדותיה מימי המלחמה כתוצאה מאילוצים פוליטיים הנובעים בחברותה הפעילה בסיעה קואליציונית, עסוקים עמיתיה בטישטוש עקבות, במריחה גסה של צבע לבן על חטאיהם. כך הרהיבו עוז הקרנפים הרבים המסתופפים תחת המטרייה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוסד ניאו ליברלי במסווה של נאורות, להוציא חוברת של ביטאונם המחפיר "העין השביעית" ולהופיע כקורבנות של ביקורת ואיבה ציבורית בשל נאורותם במהלך המלחמה. אנשים טובים כשלעצמם כמו נחום ברנע, עוזי בנזימן, צבי בראל וירון אזרחי שנמנעו מכל ביקורת על המלחמה בתחילתה ותמכו בעצם באהוד אולמרט ובממשלתו, סבורים עתה שהציבור "מכה את השליח". אז קודם כל, איש לא היכה אותם בשום צורה, ושנית, ה"שליחות" שלהם כוללת רק ביקורת בדיעבד, שאיתה רוב הציבור דווקא מסכים. נכון שרבים בציבור, בעיקר המגיבים באינטרנט (טוקבקיסטים) הם כל כך ימניים וגזענים, עד שכל עמדה שהיא פחות מרצח תושבי לבנון ומחיקת כל עריה וכפריה נחשבת בעיניהם לגילוי של שמאלנות. אבל לאף טוקבקיסט לא היה אפילו שמץ של השפעה על ראש הממשלה, ואילו אנשים כמו ברנע ובנזימן יכלו בזמנו לרסן אותו, ולא עשו כן. הם יכלו ללמוד משהו מעיתונאים כמו ב. מיכאל או גדעון לוי, אבל העדיפו להתבצר עם עמיתיהם במקלטים החמימים של ההסכמה הלאומית. עתה הם דורשים מאיתנו שנזדהה עם אומץ לבם ויושרם המקצועי, וכדי ביזיון וקצף. הם אינם שליחים של השלום, או של הצדק או אפילו של השוויון החברתי, אלא שליחים של הממסד והממשלה.


כדאי להשחיז כבר עתה את הכלים של השמאל לקראת הקונפליקט האלים הבא, עם הפלסטינים, עם הסורים, אולי אפילו עם האיראנים. עלינו להכין את העתודות של אנשי שמאל אמיתיים, שלא יריעו לשליטים גם אם ביבי נתניהו לא יהיה אחד מהם. כדי להצליח במשימה הזאת אנחנו צריכים להשתחרר מכמה מהתסמונות הקבועות, המלוות אנשי תקשורת רבים בכל מלחמה. קודם כל, צריך להתנער לגמרי מהקלישאה השחוקה אודות שביתת נשק בין התקשורת לבין הממסד והצבא בזמן הקרבות. "רעש, יורים!", זוהי הסיסמה החדשה שתלווה אותנו במלחמה הבאה. ל"רעש" יש לא רק סיבות, אלא גם מטרות. נזדקק ליותר מארבעה-חמישה עיתונאים כדי להרים קול מחאה בעיתונות הישראלית והזרה. המטרה שלנו היא למנוע קורבנות בנפש, לסגור את הברזים ליעדים מלחמתיים וליצור ויכוח לאומי סוער שיפסיק את התוקפנות. אני יכול רק לקוות שלפחות אחד מעשרים הישראלים שחתמו על המאמרים והרשימות ב"עין השביעית" יידע להוקיע את אולמרט וגם את עמיר פרץ אם הם יובילו אותנו למלחמה נואלת נוספת.


עלינו לשבור כבר עתה את הקונסנזוס סביב ההסלמה עם איראן. כל ממשלה ישראלית מוכרחה להבין מראש, שתוקפנות נגד איראן נחשבת בעיני אזרחים נאמנים רבים לאסון לאומי מחריד ולהסתבכות בהרפתקה מרחיקת לכת שאין למדינה כוחות כלכליים וצבאיים לעמוד בה לטווח ארוך. אסור לחכות עד שמטורפים בממסד (ובנושא האיראני אני חושש מאפרים סנה עוד יותר מאשר מפני נתניהו) יכניסו אותנו לבוץ שכמוהו לא ידענו מאז 1948. אחרי שהמטוס הישראלי הראשון יפציץ את המתקנים הגרעיניים באיראן נישאר עם הספירה לאחור עד לתגובה הצבאית שהציבור בארץ איננו מסוגל לעמוד בה. אבל אז יהיה מאוחר מדי. הבנזימנים וחבריהם יגנו על הממשלה בגלל שעת החירום והמתקפה התקשורתית הכלל-עולמית על מדיניות ישראל ואולי גם על עצם קיומה. לכן עלינו להקדים רפואה למכה, ולחזור עשרות פעמים על כל מסר אנטי מלחמתי אמין, שישכנע את הציבור שהממסד עלול להמיט עליו אסון בלתי-הפיך.


"שקט, יורים" הפך למנטרה בדוקה של העיתונאים, והוא משקף את ההתקפלות של כל התנגדות לתוקפנות ממסדית בזמן אמת. לכן הצבועים אינם סתם חבורה של אנשים נקלים ולא סימפטיים, שאותם אנחנו תוקפים כדי להרגיש יותר עקביים ויותר עקרוניים. תופעת ההתקרנפות והצביעות של כותבים ועסקנים, המבקשים לאייש את הנישה היונית במפה הרעיונית, הפכה למסוכנת, כי היא מאפשרת את ניטרולה של ההתנגדות האמיתית למדיניות המסורתית הרת האסון של ממשלות ישראל.

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. אחמד פילגר / זה שמאל זה? הגיב:

    אני מסכים עם העיתונאי חיים ברעם בניתוח שלו בעקבות הראיון שהעניקה הגב’ יחימוביץ למוסף "הארץ". איזו אכזבה!!! אבל אני רוצה להעיר גם קורא המכונה "שאול פ." שבל"ד איננה מפגלה שמאלי. היא מפלגה לאומית (או לאומנית) ערבית-פלסטינית בישראל אבל בפירוש היא איננה רואה את עצמה מחויבת לערכים מעמדיים (של מעמד הפועלים, כמובן) והיא לא דוגלת בסוציאליזם. במצעה הכלכלית והחברתי בל"ד היא מפלגה ליברלית, עם קצת רגישות חברתית. לא יותר ממרצ הציונית.

  2. אברהם נוריאל הגיב:

    נראה שהראיון המביש שהעניקה שלי יחימוביץ’ לעיתונאי היחיד, היום, הנושא בגאווה את דגל הפאשיזם הישראלי החדש – ארי שביט – גרם להגדרה עצמית מחודשת של ‘השמאל שלנו’. לא עוד ‘השמאל הרדיקלי’ כפי שכינינו עצמנו בשבועות הראשונים של המלחמה האחרונה (בינתיים) אלא ‘השמאל העקבי’. על השינוי למדתי לראשונה ממאמרו של ראובן קמינר (שרואה בשלי יחימוביץ’ מהדורה מקומית של אנשי הקו קלוקס קלן שבתוך הממסד הרפובליקני הדרומי של שנות השישים) והבנתי שמדובר פה בשינוי היסטורי משמצאתי שוב את אותו ביטוי במאמרו של חיים ברעם (שרואה בשלי יחימוביץ’ רק מהדורה עדכנית של שושנה ארבלי אלמוזלינו “החביבה”).
    טרחתי, וחשבתי, וחיפשתי, איזו תובנה פוליטית עשויה להסתתר מאחורי השינוי מ’רדיקלי’ ל’עקבי’? יגעתי ומצאתי. מצאתי בעזרת מילותיו של חיים ברעם : “צודקים המבקרים מהימין הקיצוני".
    בעזרת מילים אלה נזכרתי איך לחם ראובן קמינר בלהט כדי להבטיח שסיעת חד"ש תצטרף לימין הקיצוני (גאולה כהן ושו"ת) ותצביע נגד הסכם השלום עם מצרים. נזכרתי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שחיים ברעם הסתייג, יותר מפעם אחת, מהסכם אוסלו ("ערפאת מושחת"), ומצא טעם, לפחות פעם אחת, בטענות הפשיסטים הכהניסטים (אז עדיין תחת הצבע הירוק) ש"אסור היה לתת להם רובים".
    עוד נזכרתי שהאויב הגדול של השמאל הישראלי, בעייני חיים ברעם, היה (ואיני יודע אם עדיין נשאר) אהוד ברק. החשוב לענייננו הוא שאהוד ברק הפך להיות ‘האויב מספר אחד של השמאל’ בעייני חיים ברעם רק לאחר שביצע את המעשה ההיסטורי של היציאה מלבנון (היסטורי משום מבמעשהו זה קבע ברק, באופן מוצהר ופומבי ולראשונה מפי ראש מדינה בישראל, שאין שום חלופה צבאית/ביטחונית להסכם שלום המושתת על החוק הבינלאומי ועל הכרה בינלאומית רחבה), לאחר ש’איים’ לסגת מרמת הגולן, ולאחר שהפך למקולל בכל בתי הכנסת של מי שיהיו מאוחר יותר ‘הכתומים’.
    אבל אחרי שהבנתי סוף סוף את הטעם בהחלפת ‘הרדיקלי’ ב’עקבי’ כמתארים עצמיים של ייחודנו בשמאל עלה על דעתי שלעקביות שמצאתי מתאים יותר התואר ‘רדיקלי’ – לתאור ‘שמאל’ שכל מה שיש לו להציע זה ביקורת החושפת את ערוותם של כל האחרים (ובדיונים יותר רציניים, בתוך המחנה, בעיקר אחד את ערוותו של השני) אבל אינו חש שום מחויבות לקשור בין ביקורתו (המוצדקת לכשעצמה) ובין איזושהי חלופה פוליטית עכשווית – יאה יותר התואר ‘רדיקלי’. אולם לטעמי לא יאה לה כלל וכלל התואר ‘שמאל’. שמאל ‘אמיתי’, שמאל מרקסיסטי, תמיד רתם את הביקורת אל החלופה הפוליטית העכשווית הראלית שהייתה לו להציע לעמו שלו.

  3. קוראת בקפה הגיב:

    לא אצא להגנתו של ברעם או השמאל הרדיקלי בעניין האליטיזם הנודף מפעילותם וכתיבתם. אך, האם העובדה שיחימוביץ מנצלת את התסכול על כך, בעוד היא בעצמה לא עושה כלום למען אותם "מזרחים שהיא אוהבת", אינה גרועה יותר?
    הרי היא שייכת לקבוצה שמנשלת את המזרחים מהמועדונית בדרום, ואילו חיים ברעם דוקא לא.
    האם זה עיוורון או מניפולציה זולה ?

  4. אבנר הגיב:

    אחרי שהעמידו בפנינו את החיזבלה (הדחליל הקטן) בתור איום נורא (מלחמה על הבית) מתרבים יותר ויותר הקולות המציגים את אירן כאיום קיומי ביותר על מדינת ישראל (הדחליל הגדול). קשה להקשיב לדברי מנהיגי המשטר האירני. הם אינם ידידי ישראל. מאידך, נראה לי שהאיום שאירן מציבה לישראל הוא מוגבל ביותר. ראשית אירן מצהירה שאיננה מתכוונת לפתח נשק גרעיני ומטרתה פיתוח כורים גרעיניים להפקת חשמל. בינתיים, על פי דווחי הסוכנות הבינלאומית למניעת תפוצת נשק גרעיני, אין ראיות לפעילות אירנית בניגוד לאמנה. לפני שקופצים ואומרים שזאת תפיסה נאיבית חשוב לזכור איך שיכנעו אותנו באופן מאורגן ביותר ב-2002 שלעירק יש נשק להשמדה המונית. כמו כן חשוב לזכור שמעבר לפיתוח נשק גרעיני כרוך בהעשרת חומרים בקיעים (אורניום או פלוטוניום) לרמה גבוהה בהרבה מאשר למטרות של כורים גרעיניים. תהליך כזה לא ניתן להסתיר במסגרת של פיקוח צמוד של סוכנות האו"מ. ז"א ניתן להניח במידה רבה ביותר של וודאות שהעולם ידע על קיומה של תוכנית גרעין למטרה צבאית באירן מספר שנים לפני שלאירן תהיה יכולת מבצעית כזאת. מעבר לכך, גם אירן גרעינית איננה מהווה איום על ישראל שיש לה מאות רבות (על פי מחקרים מדעיים מוסמכים, מעל 400 פצצות גרעיניות ומן הסתם תרמו-גרעיניות וכן יכולת הובלתם למדינות כמו אירן). אף מדינה לא תסתכן בספיגה של מכה גרעינית ישראלית וזאת גם הסיבה הראשית לפיתוח נשק יום הדין הזה בישראל.
    הסכנה האמיתית לישראל נעוצה בהפעלת נשקים בלתי קונבנציונליים על ידי קבוצות זערוריות שאין להם נכסים של ממש דוגמת אל-קעידה. חומרים בקיעים (ליצור פצצות מלוכלכות) זולגים ללא הרף ממה שפעם היה ברית המועצות. גם פצצות "מזוודה" אטומיות הן בגדר האפשר תמורת תשלום נאות (נציגי משרד הביטחון הרוסי הכריזו בפומבי על "אבדן" של כמאה מתקנים אטומיים טקטיים – פגזים, מוקשים, פצצות מזוודה וכו’ בעשור האחרון, עם התפרקות ברית המועצות).
    חוסר הנכונות של מדינת ישראל להגיע להסדר של שלום (המחייב חזרה לגבולות 67), הפגיעה השוטפת שלנו בפלשתינים ולאחרונה, מלחמת לבנון השנייה, מביאים לרדיקליזציה חריפה בעולם המוסלמי. במסגרת תהליך מסוכן זה עולה הנכונות של קבוצות קיצוניות קטנות להפעיל נשקים כאלה כנגד ישראל שבסיטואציה אחרת (למשל במסגרת של עשיית שלום וויתורים הדדיים) איננה אוטומטית כלל.

  5. גורגיאנה הגיב:

    אינני מצליחה להבין את הרציונל העומד מאחורי הסיפא של מאמרך – "כל תוקפנות נגד אירן נחשבת ע"י אזרחים נאמנים רבים לאסון לאומי מחריד ולהסתבכות בהרפתקה צבאית… וגו".

    הרי צ’רצ’יל עשה בדיוק את אותו הדבר שאתה מזהיר מפניו – הוא פתח בתוקפנות כלפי גרמניה (אז נאצית) – כשהשמאל העיקבי הבריטי של אז צציג אותו כאימפריאליסט, מחרחר מילחמה, מיליטריסט, אנטי קומוניסט, ומה לא.

    להזכירך: בדיוק כמו נאומו של אחמדיניג’אד כיום,שבו קרא להשמיד את מדינת ישראל, הכריז אז היטלר קבל עם ועדה, מעל בימת הרייכסטאג כי בכוונתו להשמיד את הגזע היהודי באירופה.

    ואז התייחסו לדברים האלה בליגלוג.

    כלום אין אתה משכפל את טעותו של השמאל העיקבי הבריטי מן הימים ההם?

  6. דורון ו. הגיב:

    נמאס כבר מכל ההתנגחויות הכיתתיות האלו בשמאל, חשבתי שאנחנו כבר אחרי שלב "מחלות הילדות". במקום לחפש את המפריד/שונה, בואו נחפש את המשותף. כמאמר הבולשוי: ללכת לחוד, להכות ביחד!

  7. ההנהגה הגרועה ? הגיב:

    מדוע אתה חושב שפרץ יותר גרוע מברק, פרס, פואד, מצנע או רבין?

  8. רמי הגיב:

    אז מה היה לנו? מזרחיים מול אשכנזים, שלי יחימוביץ מול "השמאל העקבי". יופי. יש מסיבה ואפשר לתקוף. אבל האמנם זה העיקר עכשיו? לריב בבית? ואולי נחוץ עכשיו לצעוק בקול גדול שחובה לפתוח מיד בשיחות שלום עם סוריה. הרי הוא אמר ברורות, הנשיא הסורי: או הגולן מול שלום, או, אם תתעלמו מידי המושטת – מלחמה. במקום להפגין נגד אולמרט בענייני המלחמה שעברה, הבא נפגין נגד המלחמה המתקרבת. גיוס טוטלי של השמאל העקבי והאחר נגד הנסיון הנואל לדחות את ידו המושטת של אסד. יש לקרוא לדגל אפילו צבועים כמו סופרי השמאל ולא אנקוב בשמות.

  9. מושון הגיב:

    אני תוהה לגבי ההגיון של ברעם כפי שבא לידי ביטוי בחלקו האחרון של המאמר, באמירות כגון:
    "עלינו לשבור כבר עתה את הקונסנזוס סביב ההסלמה עם איראן" ו- "תגובה הצבאית (איראנית, כנראה) שהציבור בארץ איננו מסוגל לעמוד בה".

    בעצם אומר ברעם שכח הרתעה צבאי הוא אכן דבר יעיל ואפקטיבי כל עוד הוא בידי אויבי ישראל,
    לעומת זאת כח ההרתעה של ישראל הוא דבר שאסור שיתקיים שכן כח כזה מורכב משני גורמים: התחמשות ופעולות צבאיות,
    ואני משוכנע ששניהם פסולים בעיני ברעם,
    אה כן… רק כשישראל נוקטת בהם, כמובן.

    אז אני ממש לא מבין, גם אחמיניג’אד וגם בשאר אסד מתכוננים לעימות עם ישראל,
    זה בחימוש גרעיני והשני בהקמת "מליציות עממיות" להטרדה בגבול הגולן.
    ברעם יודע ששניהם מנסים להשיג את מבוקשם ע"י שימוש בשיטות כוחניות ואלימות, באל לשיטתו ישראל אמורה להתכופף בפני אותה תוקפנות.

    אז אם כבר "כל דאלים גבר" הוא דבר לגיטימי שמביא תוצאות – למה אנחנו לא משתתפים במשחק?

  10. חיים הגיב:

    מתוך המאמר עליו יצא קצפו של ברעם, "היא לוחמת-נגד יותר משהיא לוחמת-בעד. כמו מהפכנים אחרים היא נוטה לראות את המציאות אך ורק מעבר לפריזמה שלה. אינה חזקה מאוד בביקורת עצמית", לפעמים המבקר ונשוא בקורתו דומים משהם רוצים להודות.

    בכל מקרה שלי חיטטה באצבעה בפצע הפתוח של השמאל הישראלי ממר"ץ ודרומה. שמאל שבכדי לטהר את שרצי העבר, מתעלם מהם, קובר אותם עמוק מאחרי התגייסות טוטלית לעניינם של ערביי ישראל כאומר, איך אפשר לאמר שאנחנו נגד מזרחים, תראו איך אנחנו בעד ערבים.
    השמאל הישראלי הוא הכל מלבד חברתי, זה נח יותר להלחם בתחנות הרוח של הסכסוך הערבי-ישראלי מאשר לבלות במועדונית בירוחם, שלא לדבר על הפרסטיג’ הבינלאומי ?והס מלהזכיר תקציבים ושאר כיבודים שבאים עם הטריטוריה, או עם המאבק הטריטוריאלי.

  11. אותנטי כזה כאילו הגיב:

    אינני מסכים כלל וכלל עם שלי יחימוביץ’. אבל, בנקודה אחת היא צודקת והיא הצביעות של רוב אנשי השמאל (הציונים שביניהם במיוחד, אבל אין לי טענות כלפיהם.) הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים בהקשר למה שנהוג לקרוא "הבעיה המזרחית".

    הפגנות ברחבי השטחים הכבושים, מול הקריה ומול ביתו של דן חלוץ הן נדרשות ומבורכות אך מאיזו סיבה בוחרים אנשי השמאל הללו להפגין רק בהקשר של המלחמה שמנהלת המדינה כלפי "אויביה מבחוץ"?
    מדוע בהקשר של דיכוי האוכלוסיה האתיופית והתעמרות הממשלה באזרחיה העניים ותושבי עיירות הפיתוח בכלל אנו כמעט ולא שומעים את קולם של אנשי השמאל שמפגינים בבלעין למשל?

    אני מכיר את הסצינה מקרוב, כמעט ואין פעולות סולידאריות\הפגנות או כל אקטיביזם שהוא (פרט להתנדבויות של פרטים) במרכזי אוכלוסיות חלשות כמו של אתיופים או בעיירות הפיתוח.

    לדעתי כאן חוטאים ונופלים אנשי השמאל האמיתיים שנשארו בארץ הזו. או אולי הם בכלל לא אנשי שמאל.

  12. חיים-ברעם הגיב:

    לגורגיאינה,
    לפני שאת מגיבה כדאי שתבדקי את העובדות. צ’רצ’יל לא תקף את גרמניה הנאצית. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה היה נוויל צ’מברלין ראש הממשלה. התוקפן היה אדולף היטלר, שהחל משנת 1936 הפר כל הסכם בינלאומי אפשרי; פלישתו לפולין באחד בספטמבר 1939 הפכה את מלחמת העולם לבלתי נמנעת, אחרי שבריטניה וצרפת הבליגו על האנשלוס ועל הפלישה המלאה לצ’כוסלובאקיה.
    צ’רצ’יל הפך ראש ממשלה רק באביב 1940

  13. חיים ברעם הגיב:

    נמרוד ברנע צודק בדברי הביקורת שלו, לפחות בכל הנוגע לעמיר פרץ. הרקורד שלי של אי-אמון בנציגי העבודה לדורותיהם הוא מוכח בכתובים, אבל ברנע צודק שיש לסייג את הדברים בכל הנוגע לפרץ. היו לי תקוות מסוימות משני טעמים: הדגש שלו על הנושא החברתי והיוניות היחסית. גם התנגדות העזה שהתעוררה נגדו מצד הממסד האשכנזי בעבודה גרמה לרבים מאיתנו לתגובת נגד.
    עם זאת, התמיכה בו הייתה רק בקונטקסט של מפלגתו נגד מועמדים אחרים מהעבודה. תמיד הדגשתי שאסור לתת אמון במפלגתו שלא לדבר על נטישת חד"ש למענו. כך שיש לקחת את הדברים בפרופורציות המתחייבות. אני חייב לומר שלמרות הזהירות המופלגת שנקטתי, פרץ הצליח להפתיע אותי לרעה. אני מזמין את ברנע לקרוא את דברי האזהרה שכתבתי כאשר איזכרתי את פרשת לבון, ובכל זאת הוא צודק בטענתו שעשיתי מפרץ יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל.

  14. שאול פ., לשאול הגיב:

    לשמאל העקבי יש כבר נציגים אותנטיים: בל"ד! למה להוסיף עוד נציגים ולזרוע פילוג?

  15. נמרוד ברנע הגיב:

    המחבר המוערך מאשים את השמאל וכותב: "כבר שנים שאנחנו תולים תקוות בכל מיני תמהונים, החל מעמרם מצנע דרך עמיר פרץ ועד שלי יחימוביץ’, ואחר כך נדהמים מהבגידה שלהם", הוא לא חוסך את שבטו מאיתנו ואף מציין: "חלק מהאשמה נעוץ גם בנו. בשל נוכחותם של פוליטיקאים גרועים מהם בזירה אנחנו מקמצים במתקפות נגד אנשים כאלה".
    השורות הנ"ל גורמות לכולנו חמימות נעימה של טעות קולקטיבית, כולנו – אנשי השמאל – טעינו, ובלד ברירה תמכנו בצורה זו או אחרת באנשים כמו רבין, פרץ, פרס ומצנע. אך ברעם מוציא את עצמו מן הקבוצה ומודיע לנו – אמרתי לכם – "אבל אני הגעתי למסקנה כבר לפני יותר משלושים שנה שאם לא נילחם בצבועים נישאר חסרי אונים במאבק נגד הלאומנות והגזענות." חיים ברעם אמר לנו, הוא ידע, הוא ראה את המציאות, הוא הבין את המכניזם של הצביעות, הוא עמד כמתריע בשער ואנחנו הלכנו שולל אחר אישים שהיוו אלטרנטיבה פחות גרועה לנתניהו ושרון.
    אליה וקוץ בה, ברעם עצמו, במאמרים שהתפרסמו בטור זה ממש, וניתן לבחון את הדברים בארכיון הפומבי והפתוח, תמך ושימן במועמדותו של פרץ. הוא הציג לנו את ישראל בעוד עשר שנים וסיפר כי עמיר פרץ ישב בבית הסוהר כנציג הברית הסוציאליסטית היהודית-ערבית כאשר שמעון פרס יהיה רה"מ מטעם איחוד דמיוני בין העבודה, המפד"ל והליכוד, הוא כתב כיצד פרץ הוא היחיד שמביע התנגדות לשיטה הניאו-ליברלית בקליבר הלאומי והמשיך לחלק לו מחמאות.
    עכשיו, לאחר שהבלון התפוצץ בפנים של כולנו, ופרץ, כדבריו של חה"כ לשעבר אילן גילאון, "קיבל הלם קרב" והוכיח את עצמו כגרוע משאול מופז, מספר ברעם שהוא "כבר הבין הכל לפני 30 שנה."

    ברוח יום הכיפורים ובשם היושר האינטלקטואלי, אני חושב שמגיעה לנו התנצלות ממר ברעם הנכבד.

  16. שאול הגיב:

    לפתח את מה שאמר אברהם נוריאל

    אם שלי יחימוביץ’ רוצה את קולם של מתפקדי העבודה בפריימריז היא לא יכולה לעשות את השטות שעשו יעל דיין ויוסי ביילין ולהיזרק מהרשימה לכנסת. כדי לשרוד היא חייבת להשתמש בחיים ברעם וב"שמאל העיקבי" כשק חבטות כי זה מה שמתפקדי מפלגת העבודה רוצים לשמוע.

    המשימה שמוטלת על חיים ברעם והשמאל העיקבח היא להכניס נציגים לכנסת ולא להטיל רפש באחרים

  17. חיים ברעם הגיב:

    לאברהם נוריאל,
    אני קצת מתפלא על התגובה הזאת. אתה עצמך שלחת לאתר המון תגובות ששיבחו טורים שלי שהיו ממש מוצפים בהצעות מעשיות לפעולה ולשינוי. היו כאלה גם בזמן האחרון. אז לא בכל טור ניתן להידרש לכל הנושאים, אבל הביקורת משמאל חייבת, גם לדעתי, להתייחס למציאות ולנסות לשפר אותה.
    אשר לאהוד ברק. הפשעים הגדולים שלו בעיני לא היו הנסיגה מלבנון כפי שטענת, אלא הרס הברית בין המחנה השפוי לבין האזרחים הערבים וקיעקוע האמון של הציבור הישראלי בשלום.אבל זה נכון שברק נסוג מלבנון כדי להתחמק מהסכם עם הסורים על הגולן.
    גם הביקורת שלי על אוסלו לא נבעה מאופיו של עראפת. נכון שלא הצטרפתי לפולחן האישיות שלו אבל ראיתי בו פארטנר לשלום. פשוט סברתי שישראל לא הולכת עד הסוף ולכן אוסלו לא תהיה בסיס לשלום בר-קיימא. כך,לצערי,קרה. עם זאת, לא התנגדתי להסכמים באורח פעיל כי עצם ההכרה ההדדית הייתה חשובה.

  18. אביעד הגיב:

    למגיב מושון. כל מילה בסלע. השמאל העיקבי לכאורה כבר מזמן זנח את הריאליזם והמצאיות והחליט לחלק העולם לטובים ורעים ולפי כך קובע עמדותיו. מגוחך ילדתוי ומעורר רחמים.

  19. אורן הגיב:

    זה ללא ספק אחד הטורים הטובים של חיים ברעם, בעיקר משום שהוא מהווה מעין סיכום להרבה שנים של כתיבה אמיצה המוקיעה את הצבועים והמתחסדים למיניהם שאנחנו מצביעים להם בהמונינו (עד כמה שהשמאל יכול להיות המוני…). בעצם, חיים ברעם מסביר לנו שאם הימין, בעיקר זה הקיצוני, גלוי מאוד במסרים שלו, הרי שהמרכז (המכונה כאן משום מה "שמאל") הוא צבוע: לכאורה הוא חפץ בשלום ושוויון אך למעשה הוא לאומני לא פחות. אני רוצה להציע ניתוח מעט שונה: המרכז, ואני מתכוון כאן בעיקר למפלגת העבודה, היא חסרת משנה אידיאולוגית סדורה. לא ברור לה מה היא רוצה מעצמה ומן החברה הישראלית. לכן המרכז מסוכן כל כך. חישבו למשל על "יום האדמה" ב-1976 ועל הטבח באוקטובר 2000, שני אירועי דמים שפרצו תחת ממשלות עבודה. במלים אחרות, לצד הצביעות (ואני מסכים שיש כאן הרבה ממנה), יש כאן גם אבדן דרך טראגי מתמשך של נדבך חשוב של המערכת הפוליטית הישראלית שאנחנו (ושכנינו) הם קרבנותיו.

הגיבו לאביעד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים