הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 באוקטובר, 2006 14 תגובות

בסוף הימים הנוראים ולקראת סוכות מתמעט והולך החשק לדבר על פוליטיקה במונחים הרגילים, והרצון לשאוף אוויר נקי, להתבונן על העולם ביותר משמץ של אופטימיות ולתת אפילו למנוולים הוותיקים, ששמם צרור אצלנו במגילת קלף מצהיבה, ליהנות מהספק. אבל גם אם משקיטים לרגע את דברי הביקורת הנוקבים, קשה להשתחרר מתחושת המיאוס הכללית. הפעם היא איננה רק נחלת מבקרים שוצפים וחסרי הומור, המחפשים בשבע עיניים מחדלים ועסקי-ביש; גם סתם ישראלים מן השורה, ציונים טובים ואולי אפילו קצת ירחמיאלים ותמימים, מדברים על מדינתם בבחילה גלויה. ברפואה קוראים לזה קריסת מערכות, שממנה אין בדרך כלל שום תקומה. אנחנו פוגשים אנשים ונשים בכל מקום. ברחוב, בבתי קפה, באוטובוסים העירוניים והבינעירוניים, במרפאות קופת חולים, במסדרונות בתי אבות ובתי חולים, וכולם משננים את אותה מנטרה: נמאס לנו, הכל מלוכלך, כולם מושחתים, ישראל היא המקום הכי גרוע בעולם לחיות בו.

דווקא מהצד שלי נשמעו לא מעט דברי הרגעה. יש מקומות הרבה יותר גרועים מישראל לחיות בהם, יש מוצא מחלק גדול מהמצוקות שלנו, יש ארצות יותר מושחתות, יש מה לעשות כדי שהחיים כאן יהיו טובים יותר. זה אולי נובע מהשורשים הסוציאליסטיים שלי, מן העובדה שמעולם לא ראיתי את עצמי כליברל מפונק שהכל מגיע לו. אבל לעתים קשה לי לראות ישראלים, שבימים כתיקונם מטיפים לי שאני צריך להיות יותר פטריוט (הם מתכוונים ללאומן, וברור שהגיע הזמן לחדד את ההבדלים בין המונחים האלה), מאבדים בבת אחת את האמון בחברה שבתוכה הם חיים.


מעניין שכמה מהם איבדו כבר מזמן את המוטיבציה שלהם לפעול למען כלל החברה. הם זקוקים לחברה מתוקנת לא במובן הערכי אלא התיפקודי. לטעמם, הצבא, שירותי הביטחון, המשטרה – חייבים לשקוד על ביטחונם האישי ועל החירות שלהם ולהתעלם מהמגזרים השרויים במצוקה. כאשר נקהלו האזרחים הערבים בסוף השבוע שעבר למחות על הטבח שהמשטרה עשתה בהם באוקטובר 2000, הגדירו העיתונים את החרפה ההיא כ"מהומות". הם שיקפו היטב את יחסם האדיש של השבעים במגזר היהודי למצוקות המיעוטים האתניים והכלכליים. שלא במודע, היחס שלנו לאזרחים הערבים רק מעצים את המיאוס של כל אדם הגון מישראל, גם אם הוא עצמו ישראלי טוב. לא ניתן לרדוף יותר ממיליון בני אדם בשל מוצאם, ולחיות כאן כמו בסקנדינביה. רבים בתוכנו חשים בכך, גם אם אינם מגדירים לעצמם את הדברים במונחים הדמוקרטים האלה.


אבל אנשים רבים מעווים את פניהם בבחילה כיוון שאיבדו את האמון בממסד. ישראל היתה ונשארה מדינה קונפורמיסטית מאוד. רוב אזרחיה מאמינים באתוס המרכזי שלה וגם מקבלים את המיתוסים האמיתיים והשקריים. אין ולא יהיה כאן חשבון נפש אמיתי עד שנקלוט שהמצוקה שלנו איננה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא גם משורשי המאבק בין שני העמים, מדרך שבו נישלנו עם שלם מאדמתו, ומהצורך שלנו להתעלם מאנושיותם של הקורבנות כדי שנוכל לחיות עם עצמנו. רגש האשמה מבעת את הטובים שבינינו, והבהמיות והאדישות מאפיינים את האחרים. סתם אזרחים נדהמו, למשל, מאלימות המשטרה וכוחות הביטחון האחרים במגרשי הכדורגל שלנו, אבל מסרבים להודות שהנבואה העתיקה של השמאל התגשמה במלואה, ושהשוטרים העתיקו לתוך ישראל את שיטות הפעולה בשטחים.


גם הלוחמה נגד מפגיני השמאל הפכה לכמעט רצחנית, ואנשים בעלי תודעה היסטורית נזכרו בדרך שבה הפלוגות המיוחדות שנוסדו בגרמניה הוויאמרית התנכלו לפעילי השמאל ואף רצחו אותם אחרי מלחמת העולם הראשונה.


אבל תחושת המיאוס של הציבור הרחב איננה קשורה, כאמור, בשיקולים רעיוניים שמאליים או ליברליים. התיפקוד הלקוי של הצבא במלחמת לבנון השנייה אבל גם בעזה, העצים חששות קיומיים קמאיים. אם הצבא אינו מסוגל להגן על תושבי ישראל אז מסתבר שנקלענו כאן למלכודת מסוכנת ומפחידה. החשק למלחמות הולך ויורד, ואזרחים רבים שלא חלמו מעודם על ויתורים לסורים שוקלים אותם עתה, לעתים מהסיבות הלא נכונות. לא ההכרה בצדקת הטענה הסורית לקבל את אדמותיהם הגזולות ברמה מטרידה את האזרחים, אלא החשש מהתלקחות נוספות שמחירה מי ישורנו.


הציבור מאס גם במכניזם שקדם להקמת ועדות הבדיקה למיניהן. ההתחמקות של הממשלה מחקירה אמיתית היא שקופה, וגם תומכי הממשלה עד לפני כמה חודשים מבחינים בה ומפנימים את השלכותיה. בסופו של דבר תקום ועדה לבדיקת הסיבות שלא נוסדו ועדות אחרות. הבדיחה היא על חשבוננו. גם ישראלים שתיעבו את עצם ההחלטה לפתוח במלחמה מן היום הראשון, כמוני, מודאגים מתיפקוד מערכי החירום ומההפקרות הכללית השוררת בכל מקום. במקום שעמיר פרץ ישקוד על הקמת פיקוד עורף חדש, שישלב שיקולים סוציולוגיים והומניים בעבודה יעילה לשיפור המצב בימ"חים, הוא עסוק במלחמת הישרדות בתוך מפלגתו העלובה. אף אחד כבר לא חולם שפרץ, שעומד בראש מערכת הביטחון היקרה והבזבזנית, ינהיג כאן רפורמות חברתיות מרחיקות לכת. צריך לזכור שהוא מנהיגה של מפלגה שחלק ניכר מחבריה הם בעלי השקפת עולם ניאו-ליברלית, פרו-אמריקאית ותומכת בגלובליזציה. מי שחולם על מהפכה מבנית במצב החברתי-כלכלי שמתן וילנאי ודני יתום יהיו מבצעיה העיקריים, שוגה בהזיות מסוכנות.


אבל הציבור הפטריוטי מודאג גם מהתנהלותם האישית של מנהיגיו. ההטרדות המיניות, השחיתות הגלויה והסמויה, ביזוי מוסד הנשיאות וביזוי הכנסת, הפכו ממטרד לבעיה מבנית שבלי לפתור אותה המדינה פשוט תתמוטט. הפרטים כבר משעממים. קשה לדעת מי צבט את מי, מי נישק את מי, מי אנס את מי, וזה פחות חשוב מאשר התמונה הכללית. דן מרידור צודק בהחלט בטענתו שהפרשיות המרובות וההתערבות של המשטרה והפרקליטות משנות את המצב הקיים לטובה. ההרתעה תפסה את מקום ההטפות ודברי הכיבושין, ויש להניח שמשרדי הממשלה ומוסדות ציבור אחרים יהיו בעתיד יותר ידידותיים כלפי נשים. גברים רבים מתלוננים על אווירת הפחד, ועל החשש אפילו מפלירטוט תמים יחסית, אבל יש מקום לאופטימיות בנושא הזה. אחרי ההלם הראשון, שהוא בריא מאוד לחברה, יחול איזון בנושא יחסי גברים-נשים במקומות העבודה. זו רק שאלה של זמן.


לפחד מהחשיפה התקשורתית ומפעילות רשויות אכיפת החוקים יש השפעה גדולה גם בנושאי השחיתות. יש יותר מושחתים היום מאשר בעבר, אבל גם האיום עליהם, על רמת החיים שהם מקיימים ועל אושרם האישי הוא עצום. שלטון מפלגת "קדימה" המלאכותית הוא זמני בלבד, בעיקר בגלל השחיתות, חוסר האמינות ודרך ניהול המלחמה. טוהר המידות יהיה נושא חשוב בכל מערכת בחירות, למרות העובדה המצערת שהציבור הלאומני נוטה להתעלם מפרשיות שחיתות אם המושחתים משרתים את מטרותיו העיקריות. כאשר אריאל שרון היה נושא דברן של ההתנחלויות, אנשי גוש אמונים וידידיהם הרבים בימין הגנו עליו בחירוף נפש על אף שידעו שהוא שקוע עד צוואר בביצת השחיתות. הם נזכרו בסיאוב המוסרי שלו ושל בני משפחתו רק אחרי שהכריז על ההתנתקות. אני חייב להודות, למען היושר האינטלקטואלי, שהמוסר הכפול הזה דבק גם בשמאל הציוני כאשר היה נדמה להם (לדעתי בטעות) ששרון הוא האיש שלהם. לפתע חדלו רבים וטובים להאשים אותו בפריעת המוסר הציבורי ובקבלת שלמונים. מכל קצוות המפה הפוליטית תרמו עסקנים ועיתונאים לאווירת המיאוס המאפיינת של שנת 2006.


יש לי רק הערה אחת, אולי לא אורתודוכסית, בנושא פרשות השחיתות המכרסמות באושיות החברה הישראלית. לא הייתי משרבב את נושא המינויים הפוליטיים במסע הצלב שעלינו לנהל נגד הגניבות, השוחד וההטרדות המיניות. למען האמת, אני בכלל בעד מינויים פוליטיים עד גבול ידוע. כלומר, מינויים סיטוניים של אנשים בלתי ראויים הם פסולים, אבל איוש המשרות הבכירות והפחות בכירות על ידי אנשים המאמינים בדרכו הרעיונית ובאישיותו של השר הממונה הם לדעתי בסדר גמור. אם הייתי נבחר לתפקיד שר החינוך, למשל, הייתי דואג שתפקידי המפתח יופקדו בידי הומניסטים הדוגלים גם בחברה שוויונית ומתעבים כל גילוי של גזענות. הייתי גם שמח לשלוח הביתה פקידים שמונו על ידי לימור לבנת מטעמים רעיוניים או מפלגתיים.


לכן אינני מתלהב מהתביעה המשפטית נגד ח"כ צחי הנגבי, ולא מייחס לו עבריינות פלילית. את דינם של עסקנים המציפים את משרדיהם במינויים פוליטיים בלתי ראויים חייבים לחרוץ הבוחרים, לא בתי המשפט. בשנים האחרונות נוצר אצלי הרושם שכמה מפעילי טוהר המידות מבקשים לרסן את הפוליטיקאים בשם אינטרסים כלכליים ופוליטיים של המעמד הבינוני העליון. אם עמיר פרץ, למשל, לא היה מועל בשליחותו אלא מעדיף להיות שר של משרד כלכלי וליזום רפורמות אמיתיות במשק לטובת השכירים, הגימלאים ושכבות המצוקה, אני משוכנע שעורכי הדין החלקלקים ששמו עצמם ממונים על טוהר המידות היו נטפלים אליו השכם והערב, ומגייסים את רשויות החוק כדי להתנכל לכל צעדיו הפוליטיים והכלכליים. עבור אנשים אלה "שלטון החוק" מתפרש כמימוש זכותם להתעשר, לזכות בהגנה בפני אינפלציה באמצעות אבטלה מבוקרת, ולהמשיך לחיות כמו נסיכים בחברה מקוטבת. הנגבי איננו גיבור חלומותי, אבל הוא הפך למטרה קלה מדי עבור אנשים שסדר היום הפוליטי שלהם חשוד בעיני.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. ל.א. הגיב:

    המיאוס מהשחיתות הפיל את הליכוד אבל הביא את קדימה המושחתת לא פחות. אין אפשרות להעניש בבחירות על שחיתות כי אין מפלגה שבין חבריה אין מושחתים. לכן הדרך היחידה, גם אם ממש לא אידאלית היא באמצעות מערכת המשפט שלמזלנו עדיין לא סורסה לחלוטין באמצעות מינוי פוליטי של שופטים.

  2. אדמותיה הגזולות של סוריה, באמת!! הגיב:

    מי אמר לסוריה, להפציץ את יישובי איזור הכנרת ועמק הירדן, בין 1949 ל-1967? ומי בדיוק אמר לה, לפתוח במלחמה נגדנו אז? ומי לעזאזל מנע מחאפז אל-אסאד, לחבור לסאדאת במהלכו הנבון ב-1977, ללכת יחד לקמפ-דייויד ולקבל *אז* את הגולן?? הא?!

    אדמותיה הגזולות, עאלק!! הם סירבו לשלום, הם העדיפו, להילחם בנו פעם אחר פעם – מה, הבריון השכונתי הפסיד, אז הוא עובר, משיטות אלימות "סתם", לשיטות של סחיטה? הם הפסידו, את הגולן במלחמה – זבש"ם! מה, האם מישהו מדבר, למשל, על החזרת טרנסילבניה "הגזולה" להונגריה? ומה עם שלזיה, ה"גזולה" ע"י פולין ה"אימפריאליסטית"? הא? כל אלה – בסדר, כמובן, אבל – מתי קורה, המקרה היחיד בעולם, בו שינוי גבולות עקב-מלחמה, איננו מקובל ואיננו מוכר? כשהמרוויחים מכך, הם יהודים!!

    שנאת-ישראל *נטו*. ולא דבר וחצי-דבר מעבר לכך. שלזיה פולנית – טרנסילבניה רומנית – ורמת-הגולן ישראלית!!

  3. יוסף הזקן לחיים ברעם הגיב:

    למה אתה לא ממשיך לשמח ולענג אותנו בסיפורים הנהדרים שלך? פתחת חריץ קטן לעולמך הפנימי הלירי הנפלא והמרגש, וכבר סגרת?
    אנא, סופר גדול- חזור לסיפורים הקלסיים שלך, בהם טמון כוחך וכשרונך האמיתי, ועזוב את הבקורת למומחויים הרבים המגדשים את האתר.

  4. נגה קדמן הגיב:

    איני מסכימה איתך לגבי הנגבי. הביקורת על מעשיו אינה מטעם האינטרס של המעמד העליון, אלא בשם (למשל) איכות הסביבה ושמירת הטבע עליהן היה מופקד, ובהן מעל ואליהן התייחס באופן נפשע באמצעות כפיית מינויים פוליטיים של אנשים לא מקצועיים וחסרי חזון (ו-לא, לא מדובר פה על אנשים בעלי "השקפה רעיונית" אחרת; מדובר על אנשים שמשתלם לשר פוליטית לקדם בתוך מפלגתו) על חשבון אנשים ששמירת הטבע והסביבה מול עיניהם. וזאת רק ההתחלה.

  5. אלכס קון הגיב:

    ובכל זאת, אתה לא חושב שיש הבדל בין מינוי חברי הגוף הבוחר של הליכוד לתפקידים ציבוריים במטרה לצבור הון פוליטי, לבין מינוי אנשים על סמך השקפת עולמם במטרה לקדם סדר יום אידיאולוגי מסוים?

    אני חושב שהטענה על פיה היית ממנה אנשי חינוך הומניסטים היא נכונה – אך הביקורת על הנגבי היא לא על כך שהוא מינה לאומנים לתפקידים במשרד לאיכות הסביבה, אלא על כך שהוא מינה חברי מרכז ליכוד במטרה לצבור כוח. ההוכחה היא הפרסום מתקופת הבחירות הפנימיות בליכוד בו התגאה הנגבי בכך שהוא המוביל במינוי חברי מרכז ליכוד.

  6. אברהם נוריאל לחיים ברעם הגיב:

    קבל תודתי על טורך הנוכחי . ברוך וחזק.
    אני שמח שמתאפשר לי לענות במהירות כזו על פליאתך לנוכח תגובתי לטור הקודם.
    בשבוע שעבר לא תקפתי את דבריך. השתמשתי בדבריך אודות שלי יחימוביץ’ (תוך שאני פותח בציון ההבדל, הבדל תהומי לדעתי, ולטובתך, בין התבטאותך שלך לבין התבטאותו של ראובן קמינר על ‘טיבה’ של שלי יחימוביץ’) כדי לומר משהו על העיוות – עיוות חמור לדעתי – בצורת החשיבה שלנו, של ‘השמאל העקבי/רדיקלי’ (אני אומר "שלנו" מאחר שאיני רואה עצמי כרשע המוציא עצמו מהכלל).
    וכשם שבפעם הקודמת פתחתי, ולא כאמצעי רטורי, בציטוט ממאמרך שלדעתי מלמד על/משחק לידי החולי/העיוות הזה – “צודקים המבקרים מהימין הקיצוני" – כך גם הפעם אנסה להסביר את פשר תגובתי לטורך הנוכחי בעזרת הפנייה לפסקה מתוכו (מחמת האורך לא אצטט את כולה למרות שמן הראוי הוא לצטטה במלואה). זו הפסקה המתחילה ב "דווקא מהצד שלי נשמעו לא מעט דברי הרגעה.” ומסתיימת ב "קשה לי לראות ישראלים, שבימים כתיקונם מטיפים לי שאני צריך להיות יותר פטריוט, מאבדים בבת אחת את האמון בחברה שבתוכם הם חיים.”
    תמציתה של הפסקה, בעיניי, היא כל שניסיתי לומר בתגובתי הקודמת – לטעמי אין התואר ‘שמאל אמיתי’/ ‘שמאל מרקסיסטי’/'סוציאליסט’/'קומוניסט’/'סוציאל -דמוקרט’ (בשימושי כל אלה הם שמות נרדפים) יאה למי , שבנוסף לכל ‘עיקרי האמונה ההכרחיים’ עיקרים עליהם (בניגוד לעמדות כיצד ליישמם) אין חילוקי דעות גדולים בינינו ‘הסוציאליסטים’, אינו רואה עצמו כפטריוט ובעיקר הוא אופטימי בכל הקשור לאפשרות להגיע, כבר בימינו אלה, ולא רק בימות המשיח, בעזרת עמו והעמים השכנים כפי שהם, ולא רק אחרי שאלה או אלה יהפכו את עורם,לעתיד טוב יותר.
    סוציאליסטים כאלה אינם חזיון נפרץ בארצנו הקטנה. בין כותבי הטורים הנקראים על ידי ‘הציבור הרחב’ אין למצוא, בימים אלה, אף לא אחד. להוציא אותך כשיוצא מתחת ידך טור כמו זה של השבוע או כמו כל האחרים שאודותם שלחתי לך תודות חמות.
    אז אנא. הרבה ועשה עוד טורים כאלה. מבלי להפחית במידת הביקורת ובחריפותה, כמובן.

  7. געוואלד הגיב:

    חיים ברעם מגן על צחי הנגבי. אני חושב שכאן צריך לזעוק געוואלד. הרבה מגינים קמו לקרימינל הזה, שלפי דו"חו של מבקר המדינה גולדברג חילק ג’ובים לאנ"ש בתמורה לכוח פוליטי (ולא מדובר במשרות אמון אלא בג’ובים כמו פקחי המשטרה הירוקה וכיו"ב) ורבים שכחו שהוא נחשד בקבלת שוחד בפרשת דרך צלחה ורק יועץ משפטי מושחת כמו רובינשטיין סגר לו את התיק, ואז בא אדם שהוא כמעט אורים ותומים של מוסר והגינות חברתית (לפחות עבורי) ומסנגר על בריון אלים ואכזרי ואופורטוניסט גמור, המעמיד פנים של איש שיחה תרבותי. חיים, האיש הזה השתמש במסים שלנו כדי לצ’פר את אנשי שלומו ומצביעיו ולבנות כוח פוליטי. מדובר בגנב הרבה יותר גרוע מן הגנבים הגונבים מן הבנקים למשל. חוששני, חבר ברעם, שעליך להשמר מאוד מן התמימות, וגם בגילך המתקדם (זו תכונה משפחתית כנראה שיירטה את עוזי), ולבדוק בדוק היטב את עמדותיך. אנא אל תשיב לי כי אתה הרי – באמת בכל הכבוד – לא סוקרטס ותתקשה להודות בשגיאתך, באופן שהרטוריקה המזהירה שלך, שכמעט תמיד משרתת מטרות נעלות, (…).
    באהבה, רמי

  8. חיים ברעם הגיב:

    הערת ביניים למשה: מדוע אינך טורח לקרוא את הטקסט לפני שאתה מגיב? כתבתי שיש מקומות הרבה יותר גרועים מישראל והטיעון היה כמעט אופטימי.
    התגובה שלך היא דווקא אופיינית, ואני נתקל בה כל הזמן. אנשי ימין ומרכז לאומני, מרוב שינאת השמאל, אינם מסוגלים לקרוא את הדברים ואחר כך הם מגיבים בדם לבם, בלי שום קשר והקשר.

  9. עמיחי הגיב:

    אני מסכים עם הדעה שמינויים פוליטים של "אנשים המאמינים בדרכו הרעיונית ובאישיותו של השר הממונה" הם אכן הגיוניים,
    אבל המינויים הפוליטיים הם גם אחד מאבני היסוד של הקשר הפסול בין הון לשלטון והשחיתות בפרט.

    יובא ח"כ צחי הנגבי אחר כבוד לבית-הדין (וגם אולמרט, ושיטרית, וכל מי שעשה מינויים כאלה) ויסביר את מניעיו, אני בטוח שהוא יצא זכאי במידה והמינויים היו כפי שברעם חושב שהם צריכים להיות.

  10. משה הגיב:

    האמנם "ישראל היא המקום הכי גרוע בעולם לחיות בו"?
    יתכן שאתה מתבטא כך בשל "מצב רוח" פרטי, כי דבריך סותרים את כל הסקרים שפורסמו באחרונה, ולפיהם רוב רובם של הישראלים מרוצים מחייהם במדינה.

  11. עופר כסיף הגיב:

    הארה: למיטב ידיעתי, המחקר הרציני והשיטתי ביותר אודות ההבדל בין פטריוטיזם לבין לאומנות נעשה ע"י מאוריציו וירולי ופורסם בספרו מ- 1995: For Love of A Country. לטענתו, בעוד שפטריוטיזם נגזר מן המילה patria (ארץ) ומתייחס לתחושת שותפות וסולידריות של כלל תושבי הארץ, לאומיות/לאומנות נגזרת מן המילה nation שקשורה (הן אתימולוגית והן סוציולוגית) לאתניות, דהיינו: שותפות על בסיס מוצא משותף (בדרך כלל מומצא או מדומיין).

    הערה: אני מסכים עם חיים ש"המצוקה שלנו איננה נובעת רק מהכיבוש של 1967," אך אינני מסכים שמקורה ב"שורשי המאבק בין שני העמים". שורשיה, לטעמי, טמונים במה שמקס ובר כינה רציונליות אינסטרומנטלית, קרי, בקידוש המטרה והתאמת האמצעים להשגתה ויהי מה. במקרה המדובר, הקמתה של מדינה יהודית (ולאחר מכן, שמירתה) תמיד היוותה את המטרה המקודשת עבור הציונים – ממפ"ם ועד ברית הבריונים – וכל אמצעי שנתפש כמקדם זאת קודש, כמעט ללא שום עכבות מוסריות. תרבות הרציונליות האינסטרומטלית (המתבטאת היום בפראזה המחליאה: מבחן התוצאה) באה לידי ביטוי גם ביחס לחוק, לשלטון החוק, לזכויות האדם והאזרח ולדמוקרטיה: אלו תמיד נתפשו בישראל כראויים בע"מ – רק אם וכאשר הם עולים בקנה אחד עם הפרוייקט הציוני, ואם לא: fuck them all!! וכך הפכה תרבות זו לקו מנחה גם בחייהם של אישים פרטיים המכוונים את התנהגותם עפ"י המטרה שקבעו להם מראש – ולעזאזל כל השאר.

  12. יונה הגיב:

    אודות צחי הנגבי ומעשיו אני ממליץ מאוד לקרוא מאמרו של וייץ במוסף הארץ. לא מדובר במי שמינה מקורבים אידיאולוגית למשרות אמון אלא מי שמינה חברי מרכז וחברים על מנת לגייס אותם ככוח פוליטי. זאת ועוד, בעברו צחי נחשד בקבלת שוחד מחברות הדלק ורק בדקה האחרונה צלחה דרכו ויצא בעור שיניו. הנגבי ידוע כבריון פוליטי ובשעתו מנע מיצחק רבין לשאת דברו על ידי שניתק את המיקרופונים מאספקת חשמל. זהו אדם מושחת ובעצמו מייחס את מעמדו ועמדותיו לחינוכו בבית האמא הפטריוטית הגדולה גאולה כהן מחברון, אשה שעבורה דם יהודים הוא קודש קודשים ודם ערבי הוא טיפה סרוחה. לא בכדי המבקר גולדברג כיוון חיציו דווקא להנגבי. כי משתיני בריכה היו גם לפניו אבל באליפות ההשתנה ממקפצה הוא התעלה על כולם. מי ייתן וצחי הפטריוט יתבע לשלם את מלוא מחיר התנהגותו הבריונית והמושחתת: הוקעה ציבורית, עונש מאסר וקנס כספי כבד.

  13. חוני הגיב:

    אני רוצה להתייחס לנקודה אחת, שולית יחסית, במאמר. נושא אלימות המשטרה.
    בתוך אוסף רעיונות השמאל ההזויים – דווקא זו פגיעה מדוייקת במטרה. גם תרנגולת עיוורת.. וגו’.
    משטרת ישראל מצויה בשנים האחרונות ברגעי השפל הקשים ביותר שלה. היא כושלת בצורה נוראית בהגנה על הציבור הרחב, ובמקביל מתקיפה בברוטליות קבוצות שוליים שאינן זוכות למטריית ההגנה של הקונסנזוס הלאומי.
    אני מסכים עם הקביעה שמדובר ביבוא ישיר של שיטות העבודה האפלות בשטחים הכבושים.
    סכנה אמיתית וחמורה לדמוקרטיה – ואני, בניגוד למר ברעם, אומר זאת מהזווית הבורגנית-ליברלית.

  14. חיים ברעם הגיב:

    ליונה,
    לא עלה על דעתי להגן על צחי הנגבי, שאותו תקפתי בטורים רבים מספור.
    הניתוח היה על מינויים פוליטיים ועל הסיבה שכל האירגונים הבורגניים לטוהר המידות מנסים למנוע (באמצעות התקפה עליהם) מהדרג הנבחר לבצע את מדיניותו.

הגיבו לל.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים