הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 באוקטובר, 2006 18 תגובות

ביסודו של דבר, השמאל הרדיקלי שלנו אינו שונה מכל שמאל רדיקלי בעולם. הוא רוצה לעקור את הרוע החברתי מהשורש, והרוע הזה הוא הרוע המעמדי, הקפיטליסטי. אולם בנוסף למשותף בינו לבין כל אחיו האחרים, הוא שונה מרובם, במאבקו הלאומי. הוא חי ופועל במדינה כובשת ומדכאה זה עשרות שנים את הפלסטינים בשטחים הכבושים ובתוכה פנימה; וסורים החיים ברמת הגולן ורבבות שגורשו ממנה בשעה שנכבשה. מן הבחינה הזו אי אפשר להשתייך לשמאל הרדיקלי שלנו, אלא אם בנוסף לנקודת המוצא המעמדית או אף ככפוף לה ונובע ממנה, אנו דבקים בנקודת מוצא אינטרנציונליסטית, שחשיבותה בחיי החברה הישראלית אינה נופלת במאומה מנקודת המוצא המעמדית. מכאן שעובדה זו מחייבת אותנו, יהודים ופלסטינים ישראלים, לחתור לאחדות בכל צעדינו. לא "דו-קיום", ואף לא רק "שותפות", כי אם אחדות ממש, בחשיבה ובמעשה.

מחשבות אחרי המלחמה


שתי העובדות הבסיסיות הללו משמעותן התחדדה ללא היכר אחרי מלחמת לבנון השנייה. המלחמה חצתה את החברה הישראלית לשניים, שני חלקים שאינם שווים בגודלם: התומכים במלחמה מאפי איתם ועד ליוסי בילין, והשוללים אותה משולמית אלוני ועד לאחמד טיבי, חלק קטן של החברה, שלמרות העובדה שגדל בהדרגה במהלך המלחמה, לא חרג מגדרו של מיעוט (אינני כולל את המבקרים הרבים של מהלכיה).


כך קרה שהשמאל הרדיקלי, מק"י שבה מאוחדים המעמדי והלאומי ללא הרף בהשקפת עולמה המרקסיסטית, מצאה את עצמה, בנוסף לבעלי בריתה הקבועים בחד"ש, במרכזן של הפגנות "האנטי" יחד עם שולמית אלוני ותומכיה מצד אחד ועם בל"ד מהצד השני, במרכזן של הפגנות שגדלו והלכו ברחובות תל-אביב, בפתחה של השגרירות האמריקאית ובמשמרות מחאה רבות ברחבי הארץ.


נראה לי שאירוע המלחמה הקשה שהיינו עדים לו זה עתה, ראוי לו שילמד אותנו, את פעילי השמאל הרדיקלי, שלוש עובדות חשובות:



  • בנושאים מעמדיים ולאומיים סביר שיווצרו סביבנו חזיתות שונות. אולם הנושא הלאומי האמריקאי-ישראלי מכאן ופלסטיני-ערבי מכאן, סביר שזוהי עיקרה של החזית העתידה. במלחמה הבאה אם תפרוץ, נגד סוריה ואיראן או נגד כל אחת בנפרד, סביר שהמפגינים נגד המלחמה בלבנון מיומה הראשון יהיו עיקר המפגינים נגד המלחמה הבאה.


  • אין מקום להסיק מכאן כי זוהי החזית היחידה הצפויה למק"י-חד"ש בעתיד הנראה לעין. כמו בכל חברה אחרת מתנהלים גם בחברה הישראלית מאבקים שהנושא המעמדי הוא במרכזם, או שהנושא הלאומי אינו שותף להם כלל ועיקר, אם כי בנושא העוני הערבים הישראלים תופסים תמיד מקום מרכזי. אבל בנושאים האלה שיתכנו בכנסת, ברשויות המקומיות וגם בעמותות המטפלות בנושאים ספציפיים, יתכנו חזיתות מסוגים שונים. נושא "איכות הסביבה" הוא מובהק לעניין זה. לעומתו נושא "ההפרטה" נתון מדי פעם במחלוקת גם בין חברי מק"י לחברי חד"ש ("ויסקונסין" ו"דברת" הן דוגמאות לעניין זה).


  • חשוב בעיני לשמור מכל משמר על יחסים פוליטיים ואישיים ראויים בין כל המפלגות, הקבוצות והאנשים שלקחו חלק במאבק נגד המלחמה בלבנון ועלולים לעמוד בעתיד בפני מבחנים קשים יותר, בפני מלחמה קשה יותר. כאשר הסתכלתי בצועדים בהפגנות או במתכנסים לאספות מסכמות בכיכר "הסינמטק" ובכיכר ליד שוק הכרמל, נתמלאתי שמחה למראה רב-גווניותם של המשתתפים, גם בקהל המצומצם הזה. מק"י, חד"ש, בל"ד, פעילים ממרצ ופעילי קבוצות שמאל יותר מצומצמות צעדו וזעקו את מחאתם. האם היתה ביניהם אחידות רעיונית פוליטית? כמובן שלא היתה ולא תהייה גם בעתיד. ואף על פי כן, המשותף היה גדול כל-כך וחשוב כל-כך שאוי לו אם יתנפץ על סלע חילוקי הדעות הקיימים.

אתן דוגמה להבהרת עמדתי. אינני נלהב מהחלטתה של הנהגת בלד לנסוע לסוריה למפגשים עם הנהגת המדינה. האם זוהי הנהגת מדינה שראוי לחתור לשכמותה? קרובים אלי בהרבה היו מנהיגי מפלגתי שהוזמנו לקובה ולסין, אם כי גם מדינות אלה אינן עדיין הגשמת חלומותיי. ואף על פי כן לא יעלה בדעתי להצטרף לחזית "האנטי בלדית" נגד הנסיעה לסוריה. כאשר אתה יודע מי כבש את רמת הגולן ומידי מי וכאשר אתה יודע שסוריה נכללה בידי בוש ב"ציר הרשע" והוא זה שהנחה את ישראל "שלא להחזיר את רמת הגולן," לא קשה כלל לקבוע היכן עובר קו החזית המשמעותי בינינו למנהיגי בלד שנסעו לסוריה, או בין סוריה לברית האמריקאית-ישראלית!


ואם שולמית אלוני תמשיך להכריז על "ציוניותה" מעל הבמות אליהן היא מוזמנת, האם חילוקי הדעות הרעיוניים אתה יקבעו את יחסינו לאשה האמיצה הזאת, או צעדתה איתנו מהרגע הראשון לפריצת המלחמה?!


* * *


אלה הן כמה הערות אחרי המלחמה. במלחמה קמה חזית מצומצמת וחשובה מסביב לשמאל הרדיקלי שאינה חוסמת בפניו פתחים לחזיתות אחרות במאבקים אחרים. אולם שמירתה של החזית הזאת חשובה מאוד לקראת המבחנים שעוד יבואו.

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. איתן ק. הגיב:

    לנועה מר חיים שלום

    חבל מאד שבמקום דיון רציני ועניני יותר מדי פעמים אנו עדים ב"גדה השמאלית" לתגובות של לעג ןפגיעה אישית.
    אני מקווה,שכל אחד מהמגיבים יגזור על עצמו להתיחס רק למישוריות הענינית ולא יעלה על שרטון של לעג וזלזול במישוריות האישית.
    אודה לך אם תקחי את דברי לתשומת לבך.

    בברכה

    איתן ק.

  2. יורם הגיב:

    תודה לדני על הערותיו, וחשוב שנפנים אותם כאשר מבקשים לבנות חזית רחבה נגד המלחמה.
    לא בונים חזית לוחמת ורחבה כשיורים דברי נאצה נגד יעל דיין מתוך קהל המפגינים , ואפילו מעל הבמה בכניסה לשוק הכרמל המנחה גילתה חוסר סבלנות וסובלנות לדבריה.
    אני לא הסכמתי עם דבריה של יעל דיין אבל הופעתה היתה חשובה, וכן היה לי חשוב לראות עשרות חברי מרצ שצעדו יחד עם חברי חד"ש ,בל"ד, גוש שלום ועוד גופים הנמנים לשמאל הרדיקאלי.
    אנחנו מצווים לכבד את האחר וללמוד להקשיב לו, ולא להסתגר בתוך ד אמות של כיתתיות .

  3. אסף א. הגיב:

    למשתומם: למה להשתומם? מבחינת סוג המשטר ותפקידו בהיסטוריה, יש הבדל ברור בין המשטר האיראני והמשטר הסורי למשטרים האימפריאליסטיים/נצלניים של בוש ובלייר. גם אם המשטר האיראני הוא דיקטטורי וריאקציוני, הוא מתקדם לעומת האימפריאליזם, ותפקיד השמאל הרדיקאלי הוא להגן על משטר כזה כנגד האימפריאליזם. בדיוק כמו שיש להגן על איגוד מקצועי כנגד התקפות הבורגנות ושלוחיה, גם אם בראש האיגוד המקצועי עומדת הנהגה ריאקציונית. רוצה להשתומם ולקרוא לזה הזדנבות? יבושם לך!

  4. משתומם הגיב:

    בקצור דני חביב אחרי כל המלל ולמרות כל ההיסתיגויות אתה מעדיף את המשטר של אסד ואחמדיניג’ד על זה של בוש ובלייר.

  5. נועה מר-חיים הגיב:

    זה דני מהפלמ"ח, עם סיפור האצבע והרימון? פשוט ביסודי היה אצלנו מישהו בשם כזה בשיעור מחנך וסיפר את הסיפור שלו והסתקרנתי אם זה אותו דני פתר.

    שאלתי את השאלה אתמול, אבל היא לא הופיעה — יכול להיות שלא שלחתי נכון או שמערכת הסינון ש.א. פועלת.

  6. כליל החורש נאורי הגיב:

    כחבר באותם אנשי שמאל רדיקלי שהפגינו נגד המלחמה מיומה הראשון, יש לי שתי הערות עיקריות:

    1. עם כל הכבוד למק"י, הם לא ארגון השמאל הרדיקלי היחיד, או אפילו המרכזי. מה עם קואליצית נשים לשלום, שארגנו את אחת מההפגנות הגדולות ביותר במהלך המלחמה? מה עם גוש שלום, שנכחו בכל הפגנה והפגנה? ולבסוף, מה עם האנרכיסטים, שלא רק נכחו בכל הפגנה, אלא גם היוו למעשה את החזית בהתנגדות לאלימות המשטרה?

    2. אני לא מבין מדוע אינך נלהב ממוכנותם של חברי כנסת ופעילים של בל"ד להתריס כנגד השלטון הציוני הבדלני וליצור קשר ישיר עם גורמים במדינות "אוייב". למרות שאני מתנגד למדיניות גם של בל"ד וגם של המשטר הסורי, אני חושב שמדובר בצעד מעורר השראה. איני חושב שמספיק להמנע מ"להצטרף לחזית "האנטי בלדית" נגד הנסיעה לסוריה". צריך לברך אותם, ולארגן מסעות של שמאל רדיקלי לסוריה, וללבנון, ולכל מדינות "האוייב", על מנת ליצור קשר בלתי-אמצעי, עממי, בין תושבות המדינות המסוכסכות.

    אגב, נסיון דומה נעשה במהלך המלחמה, בפורום שנפתח במיוחד לצורך זה:

    — קישור —

  7. לאסף א הגיב:

    זו לא הזדנבות זה טרוף. יש לי רושם שההעדפה של משטר שהמילה ריאקציוני קטן עליו אינה אידאולוגית אלא "כדאית" – משטרים אלה נראים פחות מסוכנים מבחינת יכולתם ולכן ההעדפה. זו כמובן טעות. הם הרבה יותר מסוכנים מבוש או בליר או שניהם יחד מוכפלים בעשר.

  8. גילי ב. הגיב:

    למגיב לאסף: מדוע "טירוף". זוהי מדיניות שקולה ומחושבת של חלק מבאי האתר הזה (כותבים ומגיבים). ראה למשל את המאמר של … אודי אדיב על המלחמה האחרונה

    — קישור —

    ודבריו של המגיב הנרי לאווי על הצורך להעתיק את דפוסי הפעולה של החזבאללה למאבק הפלסטיני בתוך ומחוץ למדינת ישראל, והסכמתו של אודי אדיב לתגובה זו. וגם, שכחתי, התייחסות של הנרי ל"מכרים" שלו מהחזית לשחרור פלשתין.

    נ.ב. ונזכרתי פתאום בפליאתו של החבר לדרך, אילן פפה, על כך שאוניברסיטת חיפה לא הסכימה שאודי אדיב ירצה באיזשהו סימפוזיון שפפה ניסה לארגן שם. ממש חוצפה מצד הנהלת האוניברסיטה!

  9. איתן הגיב:

    מצטער על פליטת קולמוס – במקום מדי פעמים היה צריך להיות מדי פעם.

  10. ירושלמי לאסף א. הגיב:

    משטר האייתולות באיראן המדכא נשים או עוצר מפגינים המבקשים העלאת שכר הינו אויבו של כל סוציאליסט באשר הוא לא פחות מהאימפריאליזם האמריקאי !

  11. נועה הגיב:

    ל"איתן ק.", מדוע אתה מכוון דווקא אלי?

    האתר הזה מלא בתגובות איומות ולא ענייניות, מפי כותבים עם שמות פיקטיביים שונים ומשונים, ודווקא אני ששאלתי שאלה שסיקרנה אותי, ועוד חתמתי בשמי האמיתי, זוכה לביקורת?

    וחוץ מזה, חשבתי לפי הנוסח הסטנדרטי שהמערכת אמורה למחוק תגובות לא ענייניות.

  12. אבירם לאסף א. הגיב:

    הבה נבחן את תובנותיך:

    "גם אם המשטר האיראני הוא דיקטטורי וריאקציוני, הוא מתקדם לעומת האימפריאליזם"?
    האמנם? משטר דיקטטורי לא יכול להיות מתקדם, בהגדרה, מפני שזהו סוג המשטר הנחות והפרימיטיבי ביותר.
    יגש כבודו לספארי הקרוב למקום מגוריו ויצפה במשטרים דיקטטורים וריאקציונים –
    הזכר החזק מקבל הכל ומשליט את מרותו על החלשים בכח הזרוע.

    "תפקיד השמאל הרדיקאלי הוא להגן על משטר כזה כנגד האימפריאליזם" –
    ובכן, שוב טעות, תפקיד השמאל הרדיקאלי הוא להגן על זכויות האדם בכל החזיתות. וחזית של אופוזיציונר באיראן חשובה בדיוק כמו של פלסטיני שארצו נכבשהף אין הבדל.

    "בדיוק כמו שיש להגן על איגוד מקצועי כנגד התקפות הבורגנות ושלוחיה" – אתה מעליב איגודים מקצועיים ששמים במרכז כל אדם באשר הוא, לעומת משטרים דיקטטורים ששמים רק את המנהיג במרכז (או את הקוראן).

  13. תישבי בתגובה לאסף א. הגיב:

    מדבריך על שיטות שלטון ניכר ליקוי מאורות מסוים.
    אני מתקשה להבין את הקשר שעשית בין משטר דיקטטורי וריאקציוני לבין איגוד מקצועי
    ונראה לי שיש כאן יותר משאלת לב מאשר ראיה מציאותית, אשמח אם תוכל להצביע על איגוד מקצועי שהנהגתו כל-כך ראקרציונרית עד שהיא כולאת ומענה מתנגדים.
    משטר דיקטטורי וריאקציוני רומס זכויות אדם, עושק את מדינתו ומרומם שליט יחיד ע"י פולחן אישיות, הוא הרחוק ביותר האפשרי מזכויות אדם.
    אגב, רוב המשטרים האלו הם גם אימפריאליסטים ונצלנים כפי שהוכיח סאדם חוסיין בכווית או אסד בלבנון, ולכן בהכרח הם יותר גרועים מארה"ב (מכיוון שהם גם דיקטטורה וגם אימפריאליזם) למרבה המזל מדובר לרוב במדינות חלשות ולכן השפעת האימפריאליזם שלהן קטנה יחסית.
    מכיוון שארה"ב הרבה יותר חזקה היא זוכה לאופוזיציה שגובלת לעיתים באבסורד, כמו בתגובה של אסף א. …

  14. דני פתר הגיב:

    לנועה מר-חיים
    לא חשבתי שכוונתך לקנטר בשאלתך על "דני מהפלמח".תשובתי; אמנם הייתי בפלמח ומכיוון שרוב שנותי עסקתי בחינוך, יתכן ששמעת אותי מספר בבית בבית-ספר יסודי משהו בענין. סיפור "הרימון והאצבע" לא זכור לי כלל. דעותי על הפלמח לחיוב ולשלילה כתובים בספרי "לב בצד שמאל" בעמוד 56.

  15. Henry Lowi הגיב:

    Of course, I did not say what
    גילי ב.
    says I said.

    See
    — קישור —

  16. עמיחי לגילי ב. הגיב:

    בעניין אודי אדיב התפרצת לדלת פתוחה.

    במאמר אליו הבאת לינק ובשרשור התגובות אליו העביר אדיב ביקורת ברורה על החיזבאללה, מה שרבים מהכותבים והמגיבים ב"גדה" לא מסוגלים לעשות, וסיבותיהם עימם.

    לצערי כנראה לא קראת לעומק ו/או לא הבנת את מאמרו.

  17. עמיחי לגילי ב. בעניין אודי אדיב הגיב:

    אם התכוונת לתגובתי אזי אמרתי שאודי אדיב ידע להעביר במאמרו ביקורת נכונה על החיזבאללה.
    הוא גם סיפר על שיחותיו עם חברי "החזית העממית" ועל הבנתו את הבעיה בגישה ובראיה שלהם את מאבקם כנגד ישראל (מאבק שכל תכליתו "לבטל" את ישראל, ולכן הוא מוטעה).

    מהתגובה שלך עליה עניתי קודם ניכר שאתה שם את אדיב במקום שתומך ללא סייג ב"דפוסי הפעולה של החזבאללה",
    אך לא כך הוא הדבר, הוא בבירור מבקר אותם.

  18. גילי ב. הגיב:

    Henry כותב:

    The most important lesson to be learned from the Lebanese resistance is that training, organization, and discipline are keys to success. This applies to political struggle no less than to military struggle.

    אז מה לא הבנתי, אולי קצת פירוט למה הכוונה?

הגיבו לכליל החורש נאורי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים