לא עולה על דעתי להתייצב להגנתו של נשיא המדינה משה קצב, וכדאי היה שישעה את עצמו עד שיבררו את הפרשיות המיניות הכרוכות בשמו במוסדות המשפטיים שנועדו למטרה זאת. החלטת הבג"ץ בנושא זה צודקת בהחלט. נכון שאני שונא עיטים וצבועים שמתנפלים על אנשים מדממים, אבל באותה מידה אני מסתייג גם מאלה ששׂררתם מאפשרת להם להתעלל בנשים.
אם קצב אשם, אז אין טעם אפילו לשקול את הצעתו הבלתי-מוסרית של טומי לפיד להעניק לו חנינה מיידית. בכך מבטל שר המשפטים לשעבר את עקרון השוויון בפני החוק, ומעביר מסר שוביניסטי-גברי מסוכן, כאילו ניתן להבליג על תוקפנות מינית כלפי נשים. בעצם, אין שום סיבה להעלות תמיהה כלשהי בנושא הזה, שכן המונח "שוויון" איננו רשום כלל במילון הפרטי של לפיד. אבל אם חנינה מראש היא פסולה, אזי גם הרשעה בלי הליכים מסודרים איננה באה כלל בחשבון.
בארץ שכחו כבר מזמן את הסובּיוּדיצֶה, מושג שהיה שגור על לשונו של מנחם בגין אבל כאילו נעלם מאז שהוא הסתלק מהזירה הפוליטית בשנת 1983. לכן אולי קראנו בסוף השבוע שעבר דיווחים מפורטים שכללו עדויות וחוות דעת, שיש בהן כדי להשפיע על שופטים בניגוד לחוק. קריאה מדוקדקת בעיתונים הביאה אותי למסקנה, שרוב המאמרים והדיווחים מתעלים את הקוראים להפנים את אשמתו של קצב כדבר נתון, מובן מאליו. גם אם השופטים ימצאו לנכון להטיל ספק בכמה עדויות קשות נגד הנשיא, הם לא יוכלו, לדברי הפרשנים בעיתונים, לעמוד בפני גל ההאשמות הנוספות, שעליהן אין לנו פרטים כלשהם. האיש אבוד, אין לו תקנה, ומשפטו איננו אלא פורמליות כמעט חסרת ערך, שבאה לתת תוקף חוקי להרשעתו הבלתי-נמנעת.
זהו משפט לינץ’, ולא הליך לגאלי מסודר. שוחרי הדמוקרטיה וזכויות האדם, כולל זכויות האשה, חייבים להתקומם נגד מחוללי הפארסה הזאת. אני בהחלט מסכים שכל אשה שנפגעה ראויה להתחשבות מיוחדת, ואפילו מכיר בכך שהן זכאיות לסוג של אפליה מתקנת. כל ניסיון לפגוע בעֵדוֹת או להפחיד אותן הוא חמור במיוחד, ויש למנוע מהסניגוריה כל סוג של עלבון או הכפשה שאינם קשורים לנושא היחסים בין העדות לבין הנשיא. לכן אין בדברים שכתבתי כאן כדי לפגוע בשדולה הפמיניסטית, שעשתה דברים גדולים למען הנשים בשנים האחרונות. אני בהחלט גאה, כמו כל סוציאליסט ודמוקרט, בהישגים שלה. צדק לנשים הוא תמיד חלק מתפיסה אוניברסלית של הצדק, ולכן משפט לא הוגן לקצב פוגע בכל האזרחיות והאזרחים במדינה. אם יורשע, יש להעניש אותו בכל חומרת הדין וצריך שעונשו יהיה מרתיע וקשה; אבל אם יזוכה יש לנהוג בו בכבוד. הצ’אנס הזה מגיע לאחרון האזרחים וגם לאזרח הראשון.
קראתי שהמתלוננת הראשונה נגד קצב, המכונה א’, התראיינה בעיתון האיטלקי המכובד קוריירה דלה סרה, וזרקה מרה בכל הישראלים שגוננו על הנשיא. "אני מקבלת בחילה כשאני רואה אותו", אמרה, "אני שומעת לעתים קרובות שאומרים עליו ‘מסכן’. הייתי רוצה להכות אותם". הדברים נגעו ללבי, ואין צורך לומר שהיא הקורבן בסיפור הזה ולא קצב. אבל לפני שחורצים סופית את דינו מבחינה ציבורית, יש לחכות לתוצאות המשפט. בסוגייה הזאת אין מקום לניטרליות: יש טוב ויש רע, יש אשם ויש זכאי, יש בן-עוולה ויש קורבן וההבדלים הם עצומים. אבל הנשיא טוען לחפותו בכל תוקף, ולא מסתפק בזכות השתיקה כפי שעשו נאשמים נכבדים בעבר. יש להעניק לו הזדמנות להוכיח את חפותו, אבל כדאי לו לדעת שמתי המעט שמאמינים בגירסתו יראו בו גם שקרן אם טענותיו יתבדו. גם מי שמסרב לזרוק בו בוץ בשלב הזה יתאכזב מרה להיווכח שאמונתו בנשיא היתה תמימה ובלתי-מבוססת.
ייתכן שלא הייתי כותב את הטור הזה אלמלא קראתי רשימה מחפירה של יהונתן גפן ב"מעריב" ביום שישי שעבר. תחת הכותרת "נשיא לכאורה" שופך גפן אש וגופרית על קצב. חלק מדבריו של גפן היו צודקים ונכוחים, ואין לי מה להוסיף עליהם. אבל המאמר הענקי היה בעיקר מתנשא. בן דור הוותיקים, תוצרת נהלל, שמתגאה במאמר בקרבתו המשפחתית אל שמואל ומשה דיין, מעלה על נס את תכונותיהם התרומיות של נשיאים קודמים. ואילו קצב, לפי גפן, הפך את המשכן למדמנה: "המקום שנחשב פעם לסלון חברתי של תבונה ויושר הפך לכיכר אספסופית הומה וריקה מכל תוכן". לא הייתי מזכיר את ייחוסו המשפחתי של גפן אלמלא עשה זאת בעצמו, ולכן אני מסתפק באיזכור קצר על הקריירה של דוֹדוֹ משה דיין בגניבת עתיקות ובהטרדות מיניות בסגנון חצוף וכוחני. "האצולה" שממנה אנו באים לא היתה נקייה מאנשים רעים וקשים, שביצעו פשעים כלכליים ובעיקר פשעי מלחמה לרוב. היו בזירה הפוליטית אנשים הרבה יותר גרועים מקצב.
כדאי אולי להתעכב קצת על המושג "אספסוף" שבו נקט גפן. אנחנו מכירים, כמובן, אנשים רעים ומתלהמים שפועלים באלימות או משמיעים קריאות גזעניות במקומות ציבוריים, אבל אין שום הוכחה שהאנשים שגפן ראה בעיני רוחו במשכן הנשיא נמנים על הזן המפוקפק הזה. פוליטיקאים שבחרו לפעול דווקא בליכוד אינם בהכרח גיבורי חלומותינו, ויש תהום ענקית בהשקפת העולם בינינו לבינם. אבל מה הופך אותם בדיוק ל"אספסוף"? אני משוכנע שגפן לא היה מכנה כך אנשים שזרקו פצצות על מחנות פליטים והרגו ילדים קטנים, נשים וזקנים; הוא היה חוסך את הבוז והקלס גם מכינוסים של ותיקי יחידות שרצחו אזרחים בסיטונות למטרות הפחדה. אבל נציגי הציבור המזרחי בעיירות הפיתוח, ראשי עיר וראשי מועצות פועלים, אינטלקטואלים ופשוטי עם, אינם אלא אספסוף. את יחסו של גפן למזרחים ניתן לאתר גם בהערת אגב שנונה כביכול שזרק לכיוונו של עמיר פרץ. בלי שום קשר למאמר שהוקדש כולו לקצב כותב גפן: "הוא (קצב, ח.ב) מנסה לגלם במגושמות את ‘הדפוק מעדות המזרח’ אחרי שברור לגמרי שלא רק השד העדתי כבר מזמן לא רלוונטי, הוא גם שר ביטחון חביב וגרוע".
אני בהחלט מסכים לביקורת על פרץ, בעיקר בשל תמיכתו במלחמה הנפשעת בלבנון וחלקו בקבלת ההחלטות התוקפניות, שחלקן היו כרוכות גם בפשעי מלחמה חמורים. אבל גפן משייך את פרץ, באורח אסוציאטיבי ומגושם המעיד על בעליו, דווקא לקצב ושוטח בפנינו גם את המכנה המשותף ביניהם. כפי שקורה לעתים די קרובות, דווקא הכחשת "השד העדתי" מעלה אותו שוב על סדר היום הציבורי, שלא בטובתו של המכחיש. יש בלבי פינה חמה לגפן, בזכות הופעותיו בעבר הרחוק עם הזמר האהוב עלי ביותר דני ליטני, אבל גם בנושא שלו ההוויה עיצבה את ההכרה.
המועמד העיקרי להחליף את קצב במשכן, שמעון פרס, נחשב בעיני גפן כאדם ראוי, חרף הסגנון ההיתולי למחצה שבו תיאר את האיש. יש לי הרבה השגות על המועמדות הזאת. פרס חולל את זוועות טבח האזרחים בכפר כנא בשנת 1996, והיה חבר בממשלה שחזרה על הפשעים האלה מקץ עשר שנים. הוא האחראי הראשי לגירעון המדינה, ולהקמת הכור המייצר פצצות אטומיות, לפחות לפי הקונסנזוס בתקשורת העולמית. פרס גאה במפעלו הגרעיני, אבל בכך הוא חשף אותנו לסכנות ביטחוניות ובטיחותיות בלתי הפיכות ובלתי נסבלות. הוא טיפח את היחסים עם דרום-אפריקה בעידן האפרטהייד, ותמך בכל הפשעים שהקולוניאליזם הצרפתי ביצע באלג’יריה. גם ההתנהלות שלו בזירה הפוליטית נעדרה את אלמנט המכובדות והיושר הציבורי (ניקיון כפיים אישי דווקא מייחד אותו לטובה). בשנת 1965 פילג את מפלגתו מפא"י והטיף במשך שנים ארוכות נגד הסוציאליזם, ובכל זאת הרהיב עוז לייצג את האינטרנציונל הסוציאליסטי כסגן-נשיא. כשר אוצר וכראש ממשלה חולל במחצית השנייה של שנות השמונים את המהפכה הניאו-ליברלית תוך כדי התנאות במעמדו כ"סוציאליסט" בזירה האירופית. ביבי נתניהו רק המשיך את דרכו של פרס, ולא היה היוזם של ההפרטה וקעקוע זכויות העובדים בישראל.
בשנת 2001 חיזר פרס אחרי מרצ כדי שתציג אותו כמועמדה תחת המועמד הרשמי שנבחר על ידי מפלגת העבודה שבה היה פרס חבר בכיר. בבחירות האחרונות התמודד על ראשות העבודה נגד עמיר פרץ, נכשל ואחר כך עבר כמעט מייד למפלגה מתחרה. תוך כדי התהליך ועוד לפניו הפך למשרתו הנרצע של אריאל שרון, שקופת השרצים שלו בנושאים צבאיים, מדיניים ובשחיתות כלכלית הייתה עצומה.
קצב הוא אבי אבות הטומאה בעיני גפן ורבים מחבריו, שהיו מוכנים לקבל את מנהיגותו של שרון למרות קיבייה, מלחמת לבנון, סברה ושתילה והגניבות ומעשי השוחד הקשורים בשמו. ברור לגמרי שקצב הוא דג רקק לעומת פושע מלחמה ואיש מושחת כמו שרון. הוא גם לא מגיע לקרסוליהם של גנרלים ששילחו את אנשי הפלנגות במחנות הפליטים בביירות בספטמבר 1982, וגרמו לרצח של מאות אזרחים פלסטינים חפים מפשע. אבל מי שחושד בגפן ובחבריו שההתנשאות שלהם בנושא קצב נגועה גם בהטייה עדתית, חייב להוכיח את הדברים. כיוון שאינני יכול להוכיח, אני נמנע, כמובן, מכל חשד כזה. את מה שאני חושב ביני לבין עצמי אינני מעיז אפילו לבטא במלים.
לחיים ברעם,
מאמר משובח. אין כמעט מה להוסיף חוץ ממה שמתבקש. הגזענות של גפן היא הגזענות של האליטה האשכנזית, זו ש"גנבו לה את המדינה". על דיין היה ידוע שהיה "נח מפקידה לפקידה" וזה לא היה סוד גדול. אבל הוא הרי "מלח הארץ" ומ"ותיקי הישוב" ומה שמותר לגבר אשכנזי לבן מנהלל אסור לפרסי מקרית מלאכי. וזה לא צריך בכלל להגיע לאונס. הטרדה מינית זה מספיק רע, וקיום של כל יחסי מין, כולל גיפופים ונישוקים, עם מועסקת תחתיו, זו הטרדה מינית אם לא יותר מזה. ואם דיין/קצב ממש התאהב נואשות במזכירה התורנית, שיתכבד ויתפטר מתפקידו או שהיא תעבור לעבוד במקום אחר. האהבה תעזור להתגבר על הקשיים הללו…
מספיק לקרוא את המשפט של גפן שציטטת כדי לראות את הבעיות שבו:
"הוא (קצב, ח.ב) מנסה לגלם במגושמות את ‘הדפוק מעדות המזרח’ אחרי שברור לגמרי שלא רק השד העדתי כבר מזמן לא רלוונטי, הוא גם שר ביטחון חביב וגרוע".
האם גפן היה כורך את רמון וליברמן יחד רק בגלל ששניהם אשכנזים? או שזה טיפול מיוחד למזרחים? זו בעיקר דוגמא למחשבה סטריאוטיפית שלא במקומה. ולקרוא לפרץ "שד עדתי" זה כמו לקרוא לאלי ויזל "שד אנטישמי",מה שגפן לא היה מעלה בדעתו. חוץ מזה שפרץ בכלל לא חביב. הוא פושע מלחמה כמו קודמיו בתפקיד.
ולע"ש,
אם מפליא אותך שהעיתונאים לא עשו כלום עם המידע הזה (שאנחנו כנראה היחידות שלא ידענו עליו קודם…), אולי כן כדאי לעשות "מצא את ההבדלים" ולשאול למה המקרה של קצב כן יצא בסוף החוצה ושל אחרים לא יצא.
לחיים ברעם שלום
אין מה לרחם על קצב. האם זכור לך שהכל התחיל כשהוא פנה ליועץ המשפטי בתלונה על סחיטה?
ואם כואב לך הלב על התנפלות כמה כתבים על קצב, אני מבקשת להסב את תשומת לבך שחלק (לא הכל) היה נמנע אילו התפטר הנשיא מכהונתו או לפחות היה משעה את עצמו. על פרשת חיים רמון, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמעט לא שומעים מאז התפטרותו.
ובקשר לאזכור מוצאו המזרחי של הנשיא. נדמה לי, שקצב עצמו העלה את הטענה שרודפים אותו בגלל מוצאו. כך שגם בכך יש לבוא אליו בטענות.
אותי זיעזע יותר מכל, הגילוי שרינונים על מעללי קצב הגיעו לידיעת עיתונאים כבר לפני שנים, בתפקידיו הקודמים. אבל הם לא התייחסו ברצינות לסיפורים אלה ולא חקרו בנושא.
כן זיעזעה אותי התבטאות של אחת (לא זוכרת של מי) שאמרה, בתחילת הפרשה, שכאשר קצב מסתגר בחדרו עם אשה, כולם יודעים למה.
והמתלוננת הראשית א’ (יש לפחות עוד 8): שמעתי שפוטרה מעבודתה בעקבות הפרשה. שלא לדבר על הטרדות של כתבים וצלמים שהנשיא קצב לא זוכה בכמותן.
ונניח שקצב יזוכה בגלל הקושי להוכיח אונס (עדות מול עדות, והבנתי שהמתלוננות האחרות לא ששות להעיד – והן יודעות למה), האם אז יהיה ראוי שימשיך לייצג אותי ואותך כנשיא המדינה?
לפרמט את המדינה מחדש
אם קצב עוד עשוי להזדכות, מדוע יש להחליפו? אם לדעת חיים אין ספק ש- א’ היא הקורבן, היכן עומדת למקרבנה של א’ – משה קצב – חזקת החפות? המאמר מלא סתירות כאלו. אולי חיים מבין כמו כולם שקצב סרח (ואפילו יימצא לבסוף שלא כפה עצמו על כמחצית אותיות האלף בית אלא התעסק איתן ללא התנגדותן) ולכן עליו ללכת כי להתעסק עם נשים, חלקן נשואות, מתאים אולי לרודף שמלות מוצהר (הקורא יואיל להדגיש מילה אחרונה זו) כמו דיין ולא לאדם המציג עצמו כמסורתי מזרחי בעל משפחה ואמון על ערכיה איש צנוע הליכות ויציבתו כמו ביישנית, הכל כמו הדימוי שייצר קצב לעצמו. אפשר להגיד על הדוד של גפן הכל אבל צבוע הוא לא היה. וכבר אמרו חכמינו שהצביעות היא הגרועה שבמידות. דיין לא ביקש להיות נשיא ולהפגין ערכי משפחה ולהנעים זמירות שבת אלא היה שווה בתוך ובבר. וכאן ההסבר להשתלחות העיתונות והציבור בקצב. מציג עצמו כאילו לדעתו התפקיד של הצינורית הוא רק להטיל מים ובדיעבד מתברר שהוא רודף שמלותץ ומרימן כאחד השוטים. אם זה הגיע גם לאונס – באמת רחמנא יצילנו. הייתכן? הרי זה כבר ממש שומו שמים. אבל איש לא טען שכך היה ובנקודה זו, של מרצון או באונס, עדיין תעמוד לו חזקת החפות. שום שופט ראוי לשמו (יש בארץ לפחות 50 אחוז כאלו…) לא יקבע אם היחסים היו באונס או ברצון לפי העיתונות. הוא גם לא ימצא מאמרים בנקודה זו. והיה ויתברר שכבודו אשם – צריך לחון אותו תיכף ומיד. דווקא כהצאת טומי. לא פחות מחיים השוויון של כל בני האדם הוא הערך הראשון והעיקרי בהוויתי. הכל מתחיל כאן וכאן גם מסתיים. אני רחוק מהלפידיזם שפשה במקומותינו איספור שנות אור. אני סוציאליסט בכל רמ"ח ושס"ה (אך לא קומוניסט). אבל חנינה לקצב היא עניין שונה שאינו נוגע בעקרון השוויון. חנינה למשה קצב היא נסיון לחון את עצמנו. את כולנו. את המדינה הזו שהולכת ונופלת אל מבוי סתום ושמד. נסיון אחרון להטות את הגה הספינה אל המסילה. כולנו אשמים שיש לנו נשיא כזה וראוי לחון אותו למען יסור מעלינו ונוכל – אולי – לפרמט את המערכת מחדש.
כותב חיים בתגובה (לרמי כנראה) שזכותו של כל אזרח למשפט הוגן. אבל חיים כבר הרשיע את קצב כשהוא מתיחס לא’ כאילו היא הקורבן. ומה אם היא משקרת, מי אז הקורבן? גם יצירת אוירה מבלי לעבור על עיקרון הסוביודיצה פוגעת בחשודים ונאשמים וראה את הענש החריג שקיבל עו"ד קלגסבלד רק בגלל העליהום הציבורי. ובענין חנינות מר ברעם הן ניתנות תמיד על בסיס פרטני ותנאים מיוחדים ולא על בסיס שיוויוני. מה שניתן על בסיס שיוויוני וכללים מוגדרים הוא קיצור שליש מהענש. חנינה להבדיל ניתנת בגלל נסיבות מיוחדות של אסיר ספציפי.
יש להבחין בין שלוש סוגיות שהועלו בטור הזה.
1.זכותו של כל אזרח לקבל משפט הוגן והדגשת הידרדרות עקרון הסוביודיצה. 2. אין להעניק חנינות מראש ואסור בכלל לתת חנינה שאיננה על בסיס שוויוני. 3. הגנה על זכותן של נשים לסביבת עבודה נטולת לחצים.
אני מסכים עם רוח דבריו של חיים ברעם. אפשר להוסיף על זה את רצח האופי שהתקשורת, ויונתן גפן בתוכה, עושה לקצב ולהשוות עם התייחסותו הצבועה-סלחנית של גפן כלפי קודמו של קצב, ויצמן, שנחשד בלקיחת שוחד של מיליון דולר.
כשמדובר בפוליטיקאי מזרחי שסרח, עיתונאי החצר (של האוליגרכיה) לא מהססים לרצוח את אופיו כל יום וכל שעה, כי הרי מדובר באחר, השנוא, "השד העדתי".
לא ראיתי אלפית אחוז מההשתלחות הזאת כשמדובר בחיים רמון – חברם לגזע הנאור.
לאיריס.
כל הנושא לא היה מגיע לכותרות אם הנשיא קצב לא היה מתלונן אצל היועץ המשפטי על ניסיון סחיטה. אז לומר, כמו שאת רומזת, שהנושא של קצב היגיע לעיתונות בגלל מוצאו זה מוגזם, בלשון המעטה. אפשר רק להתפלא שהנושא הגיע לכותרות אחרי שנים רבות של קצב בתפקידים ציבוריים – ראש עיר, חבר כנסת, שר בממשלה, נשיא בשלהי כהונתו (כלומר הוא נשיא כבר כמה שנים טובות). אולי הוא דווקא זכה להנחות בגלל שהוא מזרחי? (בצחוק).
ובקשר לסלחנות ולעצימת עין לגבי דיין: לא בגלל שהיה אשכנזי לא העמידו אותו לדין, אלא בגלל שאז היה מעמדו "מורם מעם" וההתחשבנות עם מעשיהם של הפוליטקאים התפתחה בהדרגה ב-30 השנים האחרונות. שלא לדבר על כך שלא שמעתי על אף אחת שהתלוננה שדיין אנס אותה. ויש הבדל בין יחסים מרצון לבין אונס. ויש גם הבדל בין סתם שר לבין נשיא.
לע"ש,
אין לאף אחת מאיתנו מושג למה המידע על קצב יצא עכשיו. כמו שכתבת, זה חמור שהתקשורת ידעה את זה שנים ושתקה. אם זה המצב, אז סביר להניח שקצב הוא לא היחיד שלגביו שותקים.
התופעה הזו של סיקור תקשורתי שונה חוזרת על עצמה כשמדובר באנשי אקדמיה. ניצול והטרדות מיניות נעשים על ידי גברים לרוב מכל הצבעים והסוגים. המזרחים בדרגים הבכירים באוניברטיסה מהוים שלושה אחוז סך הכל מהמרצים. אבל מספיק שאחד מהם יעשה משהו בכיוון כדי שזה יפורסם. למרצה האשכנזי יש חברים באליטות שישתיקו את זה.
על דיין אין לנו מושג אם אנס או לא. בשבילי, כל יחסי מין מכל סוג שהוא בין בעל סמכות למי שתחתיו הוא פלילי. בלי הבדל מין. כמה חופש היה למזכירה התורנית של דיין להגיד לא? אם באמת זכויות הנשים מעניינות אותך, זה כן צריך להטריד אותך במקום שתנסי לכסות על גברים שמנצלים את כוחם לרעה. אם לדיין היה כל כך דחוף לבגוד באשתו/לספק את יצרו או סתם לשרוף זמן, הוא לא היה חייב לעשות את זה עם עובדות שלו.
היו הרבה פוליטיקאים שהתחשבנו איתם עוד לפני שלושים שנה. תלוי ביקרו של מי האליטות רוצות. אני מעריכה את המאמץ שאת עושה כדי לנקות את כולם כמעט ולהשאיר רק את קצב עם הלכלוך. העובדה שהוא טובע ברפש של עצמו לא מנקה את כל האחרים. אולי, למשל, לעיתונאים היה נוח שיש להם עליו סיפורים כאלו והם יכולים לשלוף אותם ברגע שהוא לא יעשה כרצונם (למשל, חנינה או ניכוי שליש לקרוב משפחה? סידור של ג’וב או שניים?)
דומני שההתייחסות של חיים ברעם כלפי יונתן גפן מחמירה מדי. לטעמי לא העניין העדתי היה נושא דבריו, אלא הרמה התרבותית-רוחנית-אינטלקטואלית של המועמדים לנשיאות. בטוחני שלגפן אין דבר וחצי דבר נגד יצחק נבון, למשל.
גפן צודק שלקצב יש משקל אינטלקטואלי של זבוב, אגב כמו לריבלין המבקש להחליפן, ושמעון פרס בוודאי עולה על שניהם עשרות מונים.
למשה דיין היו חסרונות רבים, אך הוא היה אדם רחב-אופקים ועשיר מבחינה אינלקטואלית ולכך כוונו דברי אחיינו.
מעולם לא הסכמתי עם חיים ברעם כמו במקרה של הטור הזה.
כמה מגיבים כאן העלו את פרשיית חיים רמון כעדות לכך שכשמדובר באיש "האליטה האשכנזית" אזי התקשורת חוסכת שיבטה.
ובכן, במקרה רמון התקשורת יודעת שאין יותר מידי בשר לנעוץ בו שיניים, ולדעתי כל שופט גם יחשוב כך.
לא רק שבהיבט בפלילי אין כאן ולא כלום אלא גם בהיבט המוסרי שכן חיים רמון אינו אדם נשוי.
ומה בסך הכל היה כאן? בזמן העבודה התפתחו יחסי קירבה כלשהם בין רמון לבין המתלוננת, רמון פירש מחוות שונות שלה כאיתות לרצונה של המתלוננת ביחסים כלשהם ולכן ניסה לנשקה.
הבחורה הגיבה בדחיה ובכך נגמר הסיפור.
מנסיוני בעולם המתעתע שבינו לבינה
הנגיעה הראשונה או הנשיקה הראשונה באים ללא הצהרות מוקדמות או הגדרת כוונות, זה פשוט משהו שקורה כשלב בהתקרבות הדדית.
כל עוד בחורות לא תתנפלנה על גברים בכדי לנשקם מוטל העול הזה על הגברים.
ומדוע זה עול? כי כשיש כזו "פאשלה" אזי הדרך לתחנת המשטרה קצרה מאוד.
זה חיה וילדע עם ו’אחת או שתיים? כי פעם את כותבת כך ופעם ככה.
די עם הקשקוש העדתי הזה. קצב גרר את המסכנות העדתית לטובתו ולכן אין לברעם מה להלין. רמון נגרר בבוץ (ואגב התפטר) למרות שאינו מזרחי.
עד כמה שזכור לי, ובדקתי שוב את הטור, לא הזכרתי כלל את חיים רמון, ולא במקרה.
הקטע של גפן היה עמוס בהתנשאות עדתית סמויה ובעליונות השתייכותית גלויה. לכן יצאתי נגדו ונגד המגמה שהוא מייצג.