הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 בנובמבר, 2006 17 תגובות

מאז שהחלה רשת האינטרנט להיות נגישה לציבור הרחב באמצע שנות ה-90, נשמעים קולות הקוראים לבחינה מחדש של חוקי זכויות היוצרים ואפילו לביטולם, מכיוון שברשת יותר קל להעתיק יצירות מאשר בעולם ה"אמיתי", ויותר קשה למנוע את ההעתקה. עמדתי הינה רדיקלית יותר: לדעתי, מלכתחילה כל חוקי זכויות היוצרים היו מיותרים לחלוטין; למען האמת, גם חלק משאר חוקי הקניין הרוחני נראים לי כמיותרים, כמו הפטנטים על תוכנות ושיטות עבודה, אבל זה כבר נושא לדיון נפרד.

התומכים בחוקי זכויות היוצרים נותנים להם שתי הצדקות: המוסרית והכלכלית. להצדקה המוסרית אין מה להתייחס יותר מדי, מכיוון שזה כמו ויכוח על הביצה והתרנגולת; וכבר אמר מי שאמר, שהקניין הפרטי הוא מה שהחוק מגדיר כקניין פרטי. הדבר היחיד שאומר בעניין זה הוא שמבחינה מוסרית יוצר אומנם זכאי להיות הבעלים של יצירתו, אולם מרגע שהעתיק אותה ומכר את העותקים, או שהירשה לאחר להעתיק ולמכור, הקונה רכש גם את הזכות המוסרית להעתיק את היצירה הלאה.


מן הבחינה הכלכלית, אומרים התומכים בחוקים אלה, שאם לא יהיו זכויות יוצרים, תיעלם הכדאיות הכלכלית ליצור, ואז כמות היצירה האמנותית תרד בצורה דראסטית. אבל עמדה זו מתעלמת מכך שהכמות האופטימאלית של היצירות אינה בהכרח הכמות ה"גדולה" הקיימת כיום, ואולי זו דווקא הכמות ה"קטנה" יותר שתהיה לאחר ביטול החוקים; כמות המשאבים בחברה היא מוגבלת, ואם מוקדש חלק יותר גדול ממשאבים אלה לרכישת יצירות, מוקדש פחות לשאר הצרכים. לעניין הכנסתם של האמנים עצמם, הרי שאם יוצרים "שוליים ולא חשובים" כמו שייקספיר ובטהובן הצליחו להסתדר בזמנו בלי זכויות יוצרים, גם אמן עולמי חשוב כמו חיים צינוביץ יצליח; אני גם משוכנע שאם נבדוק את סך ההכנסות של מוסיקאים ויוצרים, נגלה שרוב ההכנסות לא מגיע מתמלוגים אלא ממקורות אחרים לגמרי כמו הופעות חיות, מסעות פרסום וכן הלאה.


ועניין אחרון – לא חביב בכלל – היא השאלה מי מרוויח מהחוקים האלה. ניקח לדוגמה את המקרה הפשוט של יצירה ספרותית, שבדרך כלל נוצרת כולה ע"י אדם אחד. לפי תנאי השוק כיום, המחבר מקבל במקרה הטוב 15% מן המחיר לצרכן, ובמקרים רבים אפילו לא מחצית מזה; כך שגם אם הרווח של כל הגורמים בדרך (הוצאת הספרים ומשווקים) הוא סביר, הרוב לא מגיע לידי היוצר. ומובן שבתחום המוסיקה והקולנוע התמונה חמורה יותר: ברשימת 400 האמריקאים העשירים ביותר של המגזין פורבס, מופיעים 37 שעשו את עיקר הונם בתחומי הבידור והתקשורת; מאלה, רק שלושה – ג’ורג’ לוקאס, סטיבן ספילברג ואופרה וינפרי – התחילו את דרכם כיוצרים או כמופיעים. כל השאר הם בעלי כלי תקשורת, חברות תקליטים ואולפני סרטים:


ראו קישור

תגובות
נושאים: עדכונים

17 תגובות

  1. רוני הגיב:

    במיטב המסורת הפשטנית והמתחסדת של אילו הנהנים לחיות על חשבונם של אחרים.מילא היו במאמר רעיונות חדשים ומקוריים למה לוותר על זכיות יוצרים או על קניין מוסרי או כלכלי ,אבל הטיעונים הרדודים שמביא המאמר הם אותם טיעונים של שודדי זכיות היוצרים למיניהם.כצלם אני חושב שאני זכאי מכל בחינה לדרוש תשלום על על כל תמונה שלי ,אני עובד עבורה משקיע זמן ,מאמץ ומחשבה והדברים הללו שווים כסף.אבל למה לשלם אם אפשר לגנוב…יותר פשוט,נכון?

  2. עופר לרוני הגיב:

    אני לא אתייחס יותר מדי לסגנונך, אומר רק שאני לא מתיימר להיות גדול הכותבים או אחד שממציא את הגלגל בעניין זה.
    ואתה רשאי, גםם ללא זכויות יוצרים, לדרוש תשלום בתמורה להסכמתך לפירסום תמונות שלך, אבל אם לא יהיו חוקים בעניין זה תוכל לדרוש יותר מכיוון שזה יכלול גם את המחיר של המכירה הלאה של התמונות.וגם אם תרוויח פחות, הרי הנכונות שלך לשהקיע זמן וכסף נובעת מהשאלה איזו תמורה תקבל.

  3. אלכס קון הגיב:

    אני מסכים עם הרעיון של ביטול הגבלי ההעתקה (שבאנגלית קוראים להם "זכויות העתקה" ובעברית "זכויות יוצרים") אבל הוא יכול להתקיים בצורה הוגנת רק בתוך תמורה מקיפה בסדר החברתי-כלכלי. אני לא חושב שתרבות אליטיסטית צרה של שייקספירים ובטהובנים היא מודל שמלהיב מישהו – ובצדק. גם המצב התרבותי הנוכחי של חרושת מוצרי מוזיקה מסחריים הוא לא טוב כמובן.

    בתוך כלכלה שתתנהל בצורה דמוקרטית יהיה אפשר לתגמל אמנים ויוצרים שלא על פי כללי השוק של היצע וביקוש, שמצריכים הגבלים על העתקה (שיכולים גם בתוך הסדר הקיים להיות פתוחים הרבה יותר מכפי שהם כיום). לדעתי בתרבות דמוקרטית יותר יצירה לא תהיה מקצוע או תחביב כי אם חלק מהחיים ותרבות פופולרית תהפוך להיות כזו "מלמטה למעלה" ותשקף רוח עממית אותנטית.

  4. חיים הגיב:

    רק לכבוד צלמים כמו רוני(או אולי בגלל) עלה לרשת אתר בשם istockphoto.com, האתר הנפלא הזה מכיל תמונות "מקצועיות" הנמכרות לכל דורש במחיר המופלג של דולר אחד(לעומת מאות דולרים בבנקי תמונות כמו גטי או קורביס).

    האמת היא שקריאתו של יהלום קורמת עור וגידים בדמות הווב 2.0 ופרדיגמת הcroudsourcing (מיקור ציבור?) חברות ופרטים פונים ישירות לציבור הרחב על גבי הרשת לפתרון בעיות שונות, בין אם זה מחקר ופיתוח בדמות innocentive.com סרטי וידאו קצרים בifilm ועד עשרות אתרים המספקים קשר ישיר בין הצרכן והיצרנים ללא המתווכים השונים והמשונים.

    ימיהם של הרונים מתקצרים במהירות, אף אחד מסתבר לא מזיל דמעה…

  5. אורי הגיב:

    עופר – תקרא על ריצ’רד סטולמן(stallman).
    הוא זה שהתחיל את פרוייקט לינוקס. הוא האדם שחשב ראשון של מה שאתה כותב.
    לדעתי זו מחשבה נכונה, ויש לקוות שהעתיד צופן את שינוי החקיקה הרלוונטית. השאלה רק היא איך, משום שהבעייה האמיתית היא ה"מתווכים" למיניהם (הד ארצי, סטימצקי ומייקרוסופט, לא בסדר הזה). הם מפעילים לובי רב עצמה, וצריך ראשית להתגבר עליהם, וגם אז לבצע זאת בתבונה. שכן מתווכים מסוג אחר יצברו כוח אם השינוי בחקיקה לא יהיה מוצלח.
    (דרך אגב, סוגיית המתווכים רחבה הרבה יותר ומתפשטת לכל תחומי חיינו. כל מוצר כמעט אנו רוכשים במחיר מופקע בגלל בריונות של מתווך מסוג זה או אחר).

  6. מתן הגיב:

    אלכס צודק. ההפרדה בין הטיעון המוסרי והכלכלי היא מטעה, שהרי שאלת התמורה בעד עבודה – כולל עבודה יצירתית – היא שאלה כלכלית ומוסרית בו-זמנית. אם אנו מסכימים שאמנות היא חלק חשוב, חיוני אפילו, של החיים החברתיים, ושראוי להקציב לה חלק גדול מהאנרגיה שלנו כחברה, ברור לגמרי שהשיטה הקפיטליסטית לא מספקת את הדרישה הזו. רוב האמנים, גם החשובים שבהם, נאלצים לחיות בעוני או להתפרנס מעבודות אחרות.
    לדעתי הדרך הטובה ביותר לפתח את האמנות היא לא באמצעות תשלום משכורות לאמנים (כפי שעשו משטרים בעלי גוונים סוציאליסטיים בעבר, בין אם בברה"מ, בארה"ב בשנות השלושים או בקיבוצים בארץ) – התניית פרנסתם של אמנים בקבלת גושפנקא מהבירוקרטיה המדינתית היא מסוכנת, אולי לא פחות מהתנייתה בכוחות השוק.
    עדיף להשקיע בחינוך, במוזיאונים ומופעים חינם, ומתקנים קהילתיים ליצירה (סטודיואים, חדרי חזרות, אולמות, הקרנות סרטים) ובעיקר בעיקר לקצר את שעות העבודה.
    בחברה משוחררת באמת אין לי ספק שכולנו נהיה אמנים, ושהאמנות תגיע למקומות ולהישגים שמעבר ליכולות הדמיון שלנו, השקועים עד צוואר במחראה הקפיטליסטית.

  7. שבתאי הגיב:

    אבל אין כל זה קשור למעמד הפועלים ולמהפכה, לכל הרוחות? מן הראוי שהמערכת לא תתרשל במשמרתה לצנזר ולהקיא דברת זעיר-בורגנית חסרת מנוח זו.

  8. עופר לשבתאי הגיב:

    כמו בולשביק טיפוסי אתה מבטל כל מה שלא מתאים לדעותיך או לשיטות הפעולה שלך. אבל אם תקרא את הנתונים שאני מביא בסוף דבריי, תראה שאם תתקבל הצעתי משמעותה תהיה שבעלי ההון יאבדו כ-10 אחוז מהונם. יש לך הצעה טובה יותר, פרט להקמת מתרסים ברחובות?

  9. קורינה הסופרת הגיב:

    אני סופרת ואני מוציאה לאור את ספריי בהוצאה עצמאית ועושה ככל האפשר להביא לידי מכירתם ישירות, באמצעות הבלוג שלי באתר רשימות — קישור —
    וככל האפשר בחנויות שונות.

    הדברים של הכותב מקוממים ומבטאים רצון לעושק. האם אדוני יסכים לעבוד בלא שכר?
    יתכן שבעלי ההון יאבדו עשרה אחוז משכרם, היוצרים יאבדו את הפרוטות של הכנסתם, שהן אולי מירב הכנסתם.

    יצירה היא עבודה, ויש לנהוג בדרך ארץ הן כלפי היצירה והן כלפי היוצרת.
    עושק – גם כשהוא נעשה על ידי יחיד ולא רק על ידי תאגיד – הוא עושק. כשם שלא תדרוש שהחקלאי יחלק לך חינם את תוצרתו, משום שמי שהכי מרוויח הוא המתווך, כך אל תהין לחמוס מה שאינו שלך ואינו פרי עמלך, הרוחני או הפיזי.

  10. עופר לקורינה הגיב:

    לגבי בעלי ההון – הם העושקים האמיתיים. מה לעשות והרוב המכריע של היוצרים לא הולכים בדרכך, מסיבות שונות, ומשתמשים בחברות סרטים, מוזיקה והוצאה לאור כדי להגיע לציבור הרחב. ואותם יוצרים מקבלים, במקרה הטוב, 15 אחוז מן המחיר לצרכן. כל השאר מגיע, ברובו המכריע, לתאגידים גדולים, כולל בתחום ההפצה, ורוב מניותיהם של אלה נמצא בידי מעטים.

    דווקא יוצרים שימכרו דרך האינטרנט יכולים למנוע בצורה טכנית את ההעתקה של היצירות, וחלקם עושים זאת כבר כיום מכיוון שהחוקים לא תמיד אפקטיביים.
    הדגשתי שיוצר זכאי למכור את יצירתו, אם מישהו מוכן לקנות במחיר שהוא דורש. גם מותר לו להעתיק ולמכור אותה, אבל – וזה עיקר טענתי מבחינה מוסרית – אם מכר יצירה או העתק, מכר גם את הזכות להעתיק הלאה.

  11. טרזן הגיב:

    קורינה, תארי לעצמך שאת יכולה לכתוב כשאת פטורה מהכאב-ראש של מכירות, הנהח"ש, שמירה שלא יעתיקו, ואפילו …לשקוע בחידלון יצירה זמני (קורה לכל אמן) מבלי לחשוש למטה לחמך. על עולם כזה מדובר.
    כמו שהעירו מגיבים קודמים, הסרת זכויות-יוצרים תוכל להוות תיקון מוסרי-חברתי רק בהקשר רחב יותר (רפורמה עמוקה בסדר הכלכלי). איש אינו מעוניין לעשוק את היוצרים, אלא לאפשר יותר יצירה לקהל גדול יותר, לטובת היוצרים והקהילה.
    גם את נהנית ביצירתך מאמצעים שרק עבור חלקם שילמת (ספרות עזר, תוכנה, וכיו"ב). על אמצעים שאינם מוגנים לא שילמת דבר (שימוש בשפה העברית, שימושי אינטרנט רבים, זכות לשדל קוראים לרכוש את ספרייך, וכיו"ב). הרעיון הוא להניח לכל פרט להשתמש בכל הישיגי החברה לטובת הכלל. זה נראה אולי אוטופי, אבל כך נראית רפורמה בתחילת דרכה.
    הקהל זקוק ליוצר כשם שהיוצר זקוק לקהל, וסדר כלכלי אשר יביא את כל אלה בחשבון יחולל פריחה תרבותית, ויאפשר לך (וליוצרים ש"נשרו" עקב קשיי הישרדות) להתרכז ביצירתם.

  12. קורינה הסופרת הגיב:

    לעופר,

    ממש כפי שאי אפשר להיות קצת-בהריון, כך אי אפשר למכור פעם אחת את הזכויות ובכך לאפשר לכל יתר העולם להעתיק אותה. אולי זה עשוי במשהו להרגיע את רגשי האשמה של העושק, אבל אין בכך כדי להרגיע את היושר והצדק. ממש כמו שלא תדרוש בזכות זה שקנית כיכר לחם אחת, את המפתחות למאפייה. צריך להבין ולהפנים היטב שיצירה היא עבודה. עבודה ועובד יש לכבד.

    אנשים רבים, שעבודתם למעמסה עליהם, חושבים שיוצרת מקבלת את שכרה בכך שזוכה לעסוק במה שהיא רוצה לעשות ועושה מאהבה ומן הכישרון.
    להרגשתם, "להיות שלם שלם עם מעשיך בעולם זו זכות כל כך גדולה שהיא שכר כשלעצמה. לשלם צריך רק למי שעובד מתוך תחושה של השלמה-בלית-ברירה."

    אני מכירה היטב את הסטריאוטיפים האלה עוד מן העבודה על פרויקט הילא"י – מושבת האמנים שהקמתי בגליל ובנגב וניהלתי כאחת עשרה שנים, רוב הזמן בלא שכר, מתוך בחירה.

    זכותו של אדם להחליט שהוא או היא תורמים את זמנם וכישוריהם לחברה ככל שיעלה על דעתם.
    כך, בהפקת הספר, למדתי את תוכנת הקדם-סדר כדי לחסוך שליש מן העלויות ובחרת להעניק את החיסכון לקונה, בכך שהוזלתי בהתאם את מחיר הספר, הנושא 480 דפים, לזול יותר ממחיר ספר בחצי דפיו.

    אין לאיש מלבד היוצר זכות לדרוש ויתור על זכויות מן האמן, ממש כשם שאין זכות לדרוש כזאת מכל אדם.
    כשם שאין לאיש זכות להכנס לביתו של אדם ולהגיד לו, נהנית מן הבית שבנית וכעת צא ותן לי לההנות, חינם, למה לא.

    עופר, גם אם התאגידים מרוויחים ממכירת ספרים ותקליטים – עדיין אינך רשאי ואין זה מוסרי להצטרף אליהם לעושק וליטול את כבשת הרש – אותם אחוזים בודדים שנותרים ליוצר והוא זכאי להם על פי חוזה. הטיעונים שלך, סלח לי, לא רציונליים בעליל. ליתר דיוק, אתה נראה כמנסה לעשות רציונליזציה לחוסר ההיגיון שבהם. והנורא מכל – אתה בא להכניס ידך לכיסו של הזולת ולו כדי שכיסך לא יתרוקן. זה לא מוסרי.

    טרזן: גם בעולם אידיאלי לא יהיה אידיאלי שיהיו יוצרים ויהיו טפילים. וגם אם לא כסף יהיה מטבע עובר לסוחר אלא יחידת זמן מושקעת, כפי שיש כיום קבוצות בעולם שכך מנהלות את המשק הכלכלי שלהם, או כמו ארגון מחרוזת בארץ – עדיין מדובר על תשלום, על הכרה בערך העבודה והכבוד לזמנו ולכשרונו של הזולת.

    לא על העתיד חולמים כאן ההולמים אלא על האפשרות להעתיק קלטות מוסיקה וסרטים ולרכול בהם ברחוב בפרוטות, כמצוי ברחובות ערינו, או להשתמש בהם. זה עושק וטפילות.

    ריח רע נודף מן הביטוי "זכות לשדל קוראים לרכוש את ספרייך".
    הזכות היא לקוראים, להתוודע לקיומם של ספריי.
    להכרתי, אחת הסיבות – לא היחידה – להתרסקות הקומונה הקיבוצית היא המצאותם של אנשים שניצלו את המסגרת השיתופית ולא ממש היו שותפים מלאים לה בחובות כמו בזכויות.

    סיבה נוספת ומכרעת לחובה שהתשלום יגיע מן הנהנה הישיר על המוניו ולא מן השלטון היחיד היא החובה לשמור על סוברניות ועל חופש הביטוי והיצירה. בארצות הקומוניסטיות אכן היוצרים חיו בלא דאגה כלכלית – כל זמן שדאגו לשיר לפי החליל של המימסד.

    באשר לדברי החינם שאני נהנית מהם, אלה אינם חינם כלל, להיפך, נוכחותי, מגבירה את הפוטנציאל הכלכלי של גופים כמו גוגל או גמייל.

    לפני ארבע שנים הקמתי בלוג באתר בלוגר ושילמתי דמי מנוי, כדי שלא אסבול ממודעות מסחריות בו. נוכחותי כמו נוכחות הרבים, המשלמים בדמי מינוי או בנשיאת הפרסומות – איפשרה לבלוגר להימכר במיליונים רבים.

    התוכנות החינמיות והאתרים למיניהם אינם כאלה משום שמישהו כפה עליהם אלא מתוך בחירה כלכלית או אישית של בוניהם.

    לסיכום, אם עופר ו/או טרזן יכתבו ספר או מוזיקה ויחליטו לא ליטול לעצמם תמלוגים אלא לחלק אותם כמו ישו את הדגים למאכל העניים – זכותם. היית עושה זאת, עופר? היית הולך לטאטא רחובות לפרנסתך כדי שתוכל בלילות לחבר ספר או מוזיקה ולחלק חינם? ישו יברכך. הראה את הדרך במופת אישי. אולי אפילו ימצאו שליחים שנים עשר לבשורתך.

  13. חיים הגיב:

    יוצרים ממהרים לשכוח ש"זכויות היוצרים" שלהם מעולם לא היו מוגנות וחוקי זכויות היוצרים הם המצאה מודרנית שיזמו ה"מתווכים" להגן על זכותם לתווך ולא להגן על היצירה.

    ה"שימוש" בספר היא קריאתו, ספריה ציבורית מפרה "זכויות יוצרים" לא פחות מכל תוכנת הורדות פופולרית, במובן שמעולם לא נאסר על אדם לשכפל עותק של ספר לעצמו, כך יכול אדם בקלות יחסית להפיק עותק של כל ספר בספריה הציבורית הקרובה למקום מגוריו ובעלות של מכונת זירוקס וניר. כל ההבדל בין הספריה וקאזה הוא הקלות הטכנית והעלות האפסית, אין שום הבדל "מוסרי" בין הפעולות.

    אבל הנקודה המשמעותית היא זו שלא נשמעת כלכך, על איכות אנשים תמיד ישלמו במיטב כספם.
    אנשים נוטים לשמור ספרים שהשפיעו עליהם, לקנות את גרסת הכריכה הקשה ולנסות להשיג את חתימת הסופר. את העותק הבלוי של "זרתוסטרה" אני סוחב מהתיכון, ואת מוצרט מסתבר שמצליחים למכור גם ללא הגנת "זכויות יוצרים" על התווים שלו.

    לעומת זאת מרבית מהתפוקה ה"אומנותית" בימינו היא זבל ממוחזר, נוסחתי, משעמם ולא ראוי לצריכת אדם. שלא במפתיע ה"פירטיות" מתמקדת הרבה יותר בבריטני ספירס ופחות באום כולתום, "אמנות" מהסוג הזה לא זקוקה להגנה, סוחרי האשפה רוקעים ברגליהם, מאיימים ונובחים, אבל השיירה עוברת.

  14. עופר לקורינה הגיב:

    אתחיל מהסוף – יש רצוי ויש מצוי. אף אדם אינו חי בחלל ריק, ואם עקרונותיך אינם מקובלים על הרוב ולא הפכו לחוק של המדינה, לא תמיד אתה יכול להתחיל לחיות לפיהם ברגע שהתחלת להטיף להם. גם אנגלס היה בעל מפעל כלומר קפיטליסט מנצל, לפי הגדרתו שלו.

    ביגוד לחלק מהמגיבים, המטרה העיקרית שאני מנסה להשיג אינה יצירת איזה עולם אוטופי בעתיד הרחוק, אלא שינוי מצומצם בהווה. למשל אם אדם קונה כיכר לחם, מבחינה מוסרית תהיה לו הזכות לאפות כיכר כזו בדיוק.ואם ראה בית של אחר יהיה ראשי להעתיקו, אבל מובן שהבית שממנו העתיק לא יהפוך להיות שלו.במקביל אני מציע ליצור תמריצים להפצת תכניות חינמיות מסיבות כלכליות, כפי שאת מתארת.

  15. גיל אהרנסון הגיב:

    הרעיון המועלה במאמר, הגם שאינו חדש, הוא כבד משקל, כפי שניתן גם ללמוד מתוך התגובות הנ"ל.
    קשה לי לומר כי דעתי נחרצת בכיוון זה או אחר. מצד אחד – יצירה היא עבודה, ועבודה ללא תמורה היא לא משהו שאף סוציאליסט ירצה לקדם.
    צד שני – יש משהו קסום בביטול זכויות הקניין, שהם תמונת הראי של ביטול הזכות לרכוש.
    אני חושב שכן צריך להתיחס, בהקשר של זכויות יוצרים, להתקדמות הטכנולוגית. נכון, כל אחד יכול לפרסם את שייקספיר, אך בזמנו יכול היה אדון ביל לתבוע אדם שמשתמש בכתביו ללא רשותו. בקפיצה אדירה קדימה, האינטרנט אכן ביטל את הצורך במתווך עושק (חברות התקליטים וכו’), אך לצערי אנו רואים תחילת תהליך השתלטות קונגלומרטי על עסקי האינטרנט. כלומר,
    אם אמן יוותר על זכות הקניין, אין לו כל יכולת להתקיים מיצירתו, אלא אם הוא אמן מיינסטרים מוכר ומצליח מלכתחילה, דבר שייצור פער בין יוצרים הדומה לזה הקיים בתעשיות אחרות.
    גם כדי למכור באינטרנט יש צורך בשיווק, בפירסום, והמרפקים בתחום הזה לא נדחפים פחות מאשר בעולם "האמיתי". פשוט המדיה משתנה, השיטה נשארת אחת, ולכן צדק המגיב שטען כי יש צורך הרפורמה חברתית לפני שמטפלים ברעיון פבסדו-מתקדם כזה.

  16. רוני לחיים ועופר הגיב:

    לכל אדם יש זכות לקבל שכר על עבודתו,וקיים מרחק רב בין מתן האפשרות החופשית להשתמש ביצירה מבלי לשלם עליה לבין דרישה לתשלום עתק.אני חושב שכצלם או אומן זכותי להחליט למי לתת את האפשרות להשתמש בתמונה ללא תשלום וממי לדרוש תשלום וכמה.ואם כבר הזכרת את קורביס וגטי בעיני רוב הצלמים הם מוקצים ולא עובדים איתם.אתם צריכים להבין שצלם עצמאי הבטחון הכלכלי שלו הוא הזכיות על התמונות שצילם.זוהי הפנסיה שלו ביטוח החיים שלו האוכל שהוא מביא לילדיו.וחיים יקירי עשרים שנה אני מצלם ועוד לא פגשתי צלם שנעשה מיליונר מתמונות שמכר וגם רוב האמנים שפגשתי הם לא כאילו ואתה בטוח יודע את זה גם כן,ומצד שני גנבי זכיות יוצרים שהתעשרו מהגניבות שלהם פגשנו גם פגשנו.

  17. עופר לרוני הגיב:

    הנימוקים שלך מזכירים את אותו פועל ייצור שמגן על בעל המפעל המיליארדר שקיבל סיוע של מיליארדים מהמידנה, ואומר שאילמלא אותו סיוע לא היתה למפעל זכות קיום והיה נשאר בלי עבודה.
    רוב ההכנסות מזכויות יוצרים מגיע לידי בעלי הון גדולים, והמצב הרבה יותר קיצוני מאשר בענפי לככלה אחרים. העובדה שזורקים כמה עצמות לאנשים כמוך אינה משנה בהרבה את התמונה הכללית.

הגיבו לעופר לרוני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים