הוא גרם לסטינג לשיר אליו שיר שהוקדש לאמהות של מתנגדי השלטון שהועלמו, בו קרא לו "הי מר פינושה… האם אתה יכול לדמיין את האמא שלך / רוקדת עם הבן שלה שנעלם". הוא הביא לשינויים חשובים במשפט הבינלאומי בגינם מפחדים כיום קציני צה"ל לנסוע לחו"ל, וגרם למחזאי הצ’יליאני-אמריקאי אריאל דורפמן לכתוב מספר יצירות מופת, ובהן העלמה והמוות – מחזה שהפך לסרט בבימוי של רומן פולנסקי. והוא, אחד האנשים ששמם הפך כשם נרדף לרמיסת זכויות אדם, רצח, עינויים והיעלמויות כפויות, מת דווקא ב-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי.
מאחר שדורפמן כתב בצורה כה מעניינת על האובססיביות שלו לגבי פינושה, הסתקרנתי לשמוע מה יש לו לומר על מותו של הדיקטטור לשעבר של צ’ילה, והצלחתי למצוא תגובה שנתן דורפמן לרדיו הציבורי בארצות הברית במסגרתה בירך על כך שפינושה יזכר כאדם שהביא לקפיצת דרך בתחום זכויות האדם, במובן זה שלראשי מדינה אין יותר פטור מאחריות בגין פשעים נגד האנושות. אכן, משפטו של פינושה בבריטניה, בו נקבע כי ניתן להסגירו לספרד בגין עבירות שביצע בצ’ילה, היה לנקודת מפנה חשובה בהתפתחות המשפט הבינלאומי ובמידה מסוימת "הגשמת" הפנטזיה של המשפט הבינלאומי בדבר אכיפת נורמות. בית הלורדים הבריטי קבע כי ניתן להעמיד את פינושה לדין בכל מדינה שהיא צד לאמנה נגד עינויים, ובכך הרחיב את העקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית וצימצם את החסינות של ראשי מדינה לשעבר.
אבל בפועל פינושה הוחזר לצ’ילה מטעמי בריאות, ושם עונשו היה לא בצורת גזר דין אלא קיבל את הצורה של השפלה מתמשכת: שוב ושוב התנהלו הליכים משפטיים בהם ניסו להעמיד אותו לדין בגין פשעיו נגד האנושות (ובשנים האחרונות גם בגין שחיתות כספית), כאשר מכשולים משפטיים ומכשולים שנוגעים למצב בריאותו גרמו לכך שהמשפט מעולם לא מוצה. כמו משפט מפורסם אחר של מנהיג שהיה אחראי לפשעים נגד האנושות, מילושוביץ, גם משפטו המתמשך של פינושה נגמר במותו של דיקטטור ולא בהרשעה שיפוטית. מבחינה זו משפטי המנהיגים עדיין לא השתכללו לכדי משפטים של ממש, עם התחלה, אמצע וסוף, וכאשר זה נראה כאילו זה כך, כמו במקרה של סדאם חוסיין, הרי שהמשפט הוא כזה שמלכתחילה סבל מליקויים רבים בצורה שלעתים גרמה לו להראות כיותר פארסה מטרגדיה. אך נכון ש"פינושה" הפך לכינוי לתופעה זו, ומזיהוי של שמו עם דיקטטור שרומס זכויות אדם, הפך המונח "פינושה" כמסמל מנהיגים שמועמדים למשפט בגין פשעים נגד האנושות. בתחום המשפט הבינלאומי וחקר הצדק המעברי (תחום לימוד הבוחן את שאלת הצדק בתקופה של שינויים פוליטיים גדולים כמו מעבר לדמוקרטיה) ההליכים המשפטים סביב פינושה הם נקודת מפנה, ומונחים כמו "פינושה האפריקאי" – מונח ש"הודבק" לנשיא צ’אד לשעבר, היסאן האבארה, נכנסו לז’ארגון כדי לתאר דיקטטוריים עריצים שצפויה להם העמדה לדין. את חלק מההדים של ההתפתחויות האלה הרגשנו כאן בניסיונות להעמיד את אריאל שרון לדין בבלגיה בעניין סברה ושתילה. שוב, כמו במשפטי המנהיגים האחרים, המשפט לא מיצה את עצמו.
אבל ההתפתחות הלא פחות חשובה היתה זו שהניסיון להעמיד את פינושה לדין באירופה, הביא לבחינה מחדש של כל נושא החנינות והחסינות שקיבלו החונטות הצבאיות בצ’ילה ובארגנטינה, ולפתיחה מחודשת של הליכים משפטיים בארצות אלה עצמן – לא רק נגד פינושה אלא גם נגד אחרים. מבחינה זו, היתה זו ה"בינלאומיזציה" של הצדק המעברי באמצעות הליכים באירופה שהמריצה תהליכים במדינות דרום-אמריקה.
אם נחזור לדורפמן, שפינושה כפה עליו לגלות מצ’ילה, בספרו הנפלא Exorcising Terror: The Incredible Unending Trial of Augosto Pinochet כתב דורפמן על האובססיה שלו עם פינושה (עימו שוחח בטלפון שיחה קצרה מספר שבועות לפני המהפכה הצבאית), על ההתרגשות שהוא חש כאשר פינושה נעצר בלונדון, ועל הרצון שלו להביא את פינושה לדין, רצון שהביא לכתיבת "העלמה והמוות". אני לא יודע אם עכשיו, כאשר פינושה הסתלק מעולמנו, חש דורפמן הקלה, או שמא רוחו של פינושה תמשיך לפקוד אותו ואותנו, כמו רוח רפאים.
זה נכון ויפה.
אבל על דרך השלילה.
הוא האדם שבעטיו אנשים שעזרו לו או תמכו בו לא נתפסים.
הוא האדם שמדינות חסות שלו ממשיכות לספק הגנה לחלאות שכאלה.
הוא האדם שבזמן שהוא חדל אחרים ממשיכים.
כמה נשים נאנסו החודש בזמן שבני סלע התחבא? מקרי הקצה של ההתנהגות האנושית אמנם פועלים בצרורות. אבל בכל מקום ובכל שכונה קיים איזה מעוול סדרתי לאדם אחד.
הנה מפרסמת המשטרה באתרה שב-2004 היו 1001 מקרי אונס בישראל. בקרוב נדע כמה היו ב-2005. על פי המסורת בישראל. כנראה יותר. כלומר בכל יום כ-3 מקרים. גם כשבני סלע בכלא.
פינושה ובני סלע הם דוגמאות למה שהמושג אדם יכול להכיל. למה שהאנושות יכולה לספוג.
דרפור מכילה את שניהם. את סלע ופינושה יחדיו. יום יום. שעה שעה.
אישית רווח לי גם כאשר הופל סאדם חוסיין בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק.
פלישה מוצדקת או לא – העיקר שדיקטטור לא פחות נוראי מפינושה נפל בעיקבותיה.
מבלי להגרר לשבלונות פלקטיות, מצורף link שבוחן את פועלו של פינושה בצורה קצת יותר מורכבת ובפרספקטיבה רחבה יותר:
— קישור —
בוול סטריט ג’נרל זה בסדר אם עינית כל עוד דאגת לכלכלה "חופשית" בסגנון מילטון פרידמן.