הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בדצמבר, 2006 5 תגובות

ראש ממשלתנו אהוד אולמרט (צירוף המילים הזה עדיין נשמע לי סהרורי) אמר בחצי פה שלישראל יש נשק גרעיני… – מה, באמת? איך לא ידענו? ואיך זה שאיש בעולם לא חשד שלישראל יש מחסן אדיר של נשק גרעיני מכל הסוגים והגדלים? שישראל היא בעצם המעצמה הגרעינית הרביעית או החמישית בגודלה בעולם?

וואללה, הצליחו לשמור סוד, הממזרים.


יש לי עוד כמה סודות לגלות לכם. למשל, שההר ווזוביוס הוא הר געש שלפעמים מתפרץ; שבחור בשם דייויד בקהם, שנשוי לאשה בשם ויקטוריה המכונה פוש ספייס, הוא שחקן כדורגל; שאנחנו כבר נמצאים במאה העשרים ואחת. נכון שאלה תגליות מרעישות?


את ההצגה הזאת עושים כבר עשרות שנים, והמדהים הוא שזה עדיין עובד. אורי גלר כלב על ידם.


****


עכשיו ברצינות: ההצגה הזאת המכונה "עמימות" נמשכת כבר עשרות שנים. את העולם החיצון זה לא היטעה ולא בילבל, ורק הציבור הישראלי – המסוגל לפעמים להפגין טימטום כמעט כמו הרוב המצוי בארה"ב – הצטרף מרצונו החופשי למעשיית-סבתא הזאת.


כבר בשנת 1971 הופיע באנגליה ספר של פואד ג’אבר בשם "ישראל והנשק הגרעיני", בהוצאה הוותיקה והמכובדת צ’אטו אנד ווינדוס. זה היה הספר הראשון שעסק בתוכנית הגרעין הישראלית, ואחריו הופיעו כל מיני מאמרים וחיבורים שונים, כולל חוברת של סוכנות הביון המרכזית (סי-איי-איי) של ארה"ב. בשנת 1979 נראה פיצוץ כפול באוקיינוס ההודי, אותו צילם ותיעד לוויין אמריקני הנקרא "ווילה", שתואר בעולם כניסוי של פצצת מימן, ככל הנראה בשיתוף בין ישראל ודרום-אפריקה של משטר האפרטהייד. יתר על כן, לכל אלה הצטרפו מספר אמירות של אישים ישראלים – ביניהם הנשיא אפרים קציר, משה דיין ואריאל שרון – שרמזו במילים חצי-מפורשות על קיומו של מחסן נשק גרעיני בישראל. עם זאת, העמדה הרשמית היתה תמיד ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור" – אמירה המעידה שמסורת הפלפול התלמודי לא פסה מעמנו: אמת ויציב שישראל איננה הראשונה, כיוון שנאט"ו הציבה טילים גרעיניים על גבול טורקיה-רוסיה (טילי סאטורן, אם אינני טועה), שסילוקם היה מעין פיצוי על פינוי הטילים הסובייטיים מקובה. יתר על כן, ספינות אמריקניות ואולי גם בריטיות נושאות טילים גרעיניים משייטות דרך קבע באיזור. מכאן שמדינאי ישראל יכלו לשוב ולצטט את המנטרה הזאת, תוך כדי קריצה בעין, ומי שרצה להאמין להם (או לפחות לא לצחוק בקול רם), יכול היה לעשות זאת.


כל אזרחי המדינה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו מוכנים להשתתף במשחק. בישראל, בניגוד לכל שאר המדינות המתיימרות להיות דמוקרטיות ובעלות תקשורת חופשית, אין עד היום מחנה אנטי-גרעיני. יש פה ושם קומץ אנשים המוכנים לכתוב נגד החימוש הגרעיני הישראלי, ואפילו לצאת לרחוב עם שלטים כאלה, אבל זהו קומץ כה זניח שאין טעם לדבר עליו. התקשורת הישראלית השתתפה ברצון בהצגה, וכאשר בא היום והנושא נעשה חם – היינו בפרשת וענונו, שתיכף אגיע אליה – הסכימו כולם לנוסחה "לפי דיווחים בחו"ל" וכדומה.


אבל מה לעשות ונשק גרעיני איננו שימושי במיוחד, מה גם שהאויב שעל הכוונת נמצא כל כך קרוב לבית. האמת היא שתפקידו הראשי של נשק כזה הוא להרתיע – לגרום לאויב לפחד ממך, להיזהר לא להתגרות בך יתר על המידה ולשמור מרחק. אבל הרי אי-אפשר לשלב הרתעה עם סודיות גמורה, ולכן ישראל אף פעם לא היתה ממש מעוניינת להסתיר את יצורו ואיחסונו של הנשק הגרעיני שלה (דבר שבכלל קשה מאוד לעשות), כי אילו הוא היה באמת נשמר בסוד לא היו הערבים – ובזמנו גם בריה"מ – יודעים עד כמה ישראל חזקה ומסוכנת. השיקול הכפול הזה הוליד את ריקוד הצעיפים שישראל הגרעינית רוקדת כבר כארבעים שנה.


אבל למה היה נחוץ להסתיר את העובדות, ולו רק מן השפה ולחוץ? – את התשובה יש לחלק לשתי רמות. הראשונה היא אידיאולוגית ופסיכולוגית – מדינת היהודים אמורה להיות תמיד בסכנת השמדה, כי זהו הבסיס לתמיכה המדינית והכלכלית וההטבות השונות להם זוכה ישראל. ישראל כבעלת מונופול גרעיני במזרח התיכון שוב איננה מצטיירת כיצור פגיע הזקוק להגנת האומות. אבל התשובה השנייה, האופרטיבית, היא דרישת ארצות הברית בימי ממשלו של לינדון ג’ונסון בשנות השישים שישראל תפסיק את תהליך החימוש הגרעיני – או לפחות תסתיר אותו. מבחינתה של ארצות הברית, שמחוייבותה לישראל גברה והתעמקה אחרי מלחמת ששת הימים, היתה זו בעייה חמורה. המדיניות האמריקנית היתה שיש להגביל את קיומו של הנשק הזה למעצמות העל, ומכאן שפיתוחו על ידי בת-בריתה הזעירה במזרח התיכון היה בעייתי מאוד. רוסיה כבר הוכרחה להוציא את טיליה מקובה, ובוודאי שארצות הברית לא היתה משלימה עם מצב בו בריה"מ מאפשרת לאחת מידידותיה בעולם – למשל, מצרים – לפתח נשק גרעיני. האיזון בין שני הגושים היה בעל חשיבות עליונה. ההתנגדות העקרונית הזאת בארה"ב קיבלה ציביון חוקי כאשר בשנת 1976 התקבל שם התיקון החוקתי שנושא את שמו של הסנטור וויליאם סטיוארט סיימינגטון, לפיו אסור לממשלת ארה"ב לספק תמיכה כלכלית וצבאית למדינה המפתחת נשק גרעיני מאחורי הגב של סוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית. לו יושם חוק זה כלפי ישראל – כפי שיושם זמן-מה כלפי הודו ופקיסטן – זה היה מסבך ומקשה מאוד על יחסי ארה"ב-ישראל, שהם מן ההדוקים ביותר בין מדינות העולם. התוצאה היתה חיזוק נוסף לדרישה שישראל תקפיד לטשטש את תוכנית הגרעין שלה ולהתכחש לה בפומבי.


את ההצגה הזאת כמעט ניפץ מרדכי וענונו. וענונו עבד בכור בדימונה וקלט כמה עובדות: שאסור להזכיר את התעסוקה שלו שם, כי המקום עצמו ותיפקודו הם סוד כמוס של המדינה; שהמדינה מטעה את העולם, כולל את ידידתה הגדולה ארצות הברית, בהסתרת העובדות. למשל, כאשר הגיעה לכור קבוצה של מבקרים מטעם הקונגרס או המימשל האמריקני, הסתירו מפניהם את קיומן של הקומות התחתונות, בהן נעשתה העבודה הרצינית. וענונו האמין שהעולם אינו יודע על קיומו של הנשק הגרעיני תוצרת-הארץ, וחשב שמן הראוי שהדבר ייוודע – מה גם שישראל הפציצה את הכור העירקי עוד לפני שהופעל, כדי למנוע פיתוח של נשק גרעיני במדינה ערבית. לכן עשה מה שעשה, צילם מה שצילם, ולבסוף מסר את התמונות ואת מה שידע בתוקף תפקידו כטכנאי בכור לעיתון הבריטי הותיק "סאנדיי טיימס". ואז החלה החגיגה האמיתית. אנשים רבים – ביניהם עורכי העיתון ולא מעט מומחים, בארץ ובעולם – חשדו שוענונו נשלח על ידי המדינה כדי להדליף-כביכול את העובדה שיש לה מאגר נשק גרעיני אימתני, למען יישמעו וייראו. אבל בעת ההיא היה ראש הממשלה שמעון פרס, שיותר מכל מדינאי ישראלי יכול להיחשב כאבי הפצצה האטומית של העם היהודי, והוא איש פיקח וערמומי כשועל. החלטתו היתה לטפל בנושא בדרך שתשיג את כל המטרות כאחת – גם להשתיק את הדיבורים מבית, כלומר להחזיר את השד לבקבוק בישראל, וגם לאותת לעולם הרחב שהמידע של מרדכי וענונו אכן נכון.


איך עושים את זה? – הרי לו רצו באמת שהציבור בעולם לא ישים לב לגילוייו של וענונו היו יכולים לבטל אותם כלאחר-יד בצחוק גדול, לומר לעורכי ה"סאנגיי טיימס", "עוד פעם נפלתם בפח שטמן לכם נוכל, כמו שקרה לכם עם יומני היטלר!" – אילו עשו כך הסיפור היה דועך די מהר. היתה עוד אפשרות – וענונו נחטף עוד בשעה שעורכי העיתון עוד התלבטו אם לפרסם את סיפורו, ואילו זרקו אותו סוכני המוסד לים בדרך מאיטליה לישראל, איש לא היה יודע מה קרה לו, והעיתון מן הסתם היה מבטל את הפרסום. אבל השועל הזקן התחכם – הוא פירסם את דבר היותו של וענונו בישראל והאשים אותו בריגול חמור, וערך לו משפט ראווה. כן, ראווה – זו היתה הצגה נהדרת בה כל העולם הוזמן לראות עד כמה כל זה סודי! חלונות בית המשפט כוסו, הדרך הקצרה מן הניידת של השב"ס עד לדלת הוסתרה ביריעות בד, והמשפט היה כל כך סודי שנאסר לחקור עדים והנאשם עצמו לא הותר לשמוע את כל הראיות נגדו… העולם תפש את הרמז, ובעיקר תפסו אותו הישראלים, שהבינו שאסור אפילו לדבר בחלום על דימונה, כי אם תפתח את הפה יקרה לך מה שקרה לוענונו.


היתה, כמובן, סנסציה – מדינות ערב והגוש הקומוניסטי הבינו מה שהבינו, ואם למישהו עוד היה ספק שישראל היא מעצמה גרעינית (המומחים שתיחקרו את וענונו דיברו על כמאתיים פצצות; מאז עברו 20 שנה ולא שמענו שסגרו את דימונה, כך שמן הסתם יש היום הרבה יותר), הפרשה חיסלה את הספקות. אבל בארה"ב גילוייו של וענונו כמעט לא חדרו לתקשורת המרכזית, וכלל לא חדרו לתודעה הציבורית. כמה אנשים פעלו במרץ להחדיר את הנושא לפחות לתודעה של השיכבה המשכילה, לתקשורת הלא-מרכזית ולחוגים אנטי-גרעיניים, אבל קולותינו כמעט לא נשמעו כי קולותיהם של נציגי המדינה למיניהם – כולל סופרים ידועים ואי-אלה אקדמאים – רועמים שם הרבה יותר.


אלא שבעניין זה לא חשוב מה נאמר בציבור הרחב, מה חושבים האזרחים הפשוטים שחייהם עוברים עליהם במאבק לקיום. מה שקובע בעניין הזה הוא מה יודעות וחושבות הממשלות ומה הן מתכוונות לעשות. תודות לפרסומים השונים, מאז סוף שנות השישים ועד היום, יודעים כל מי שצריכים לדעת שישראל היא מעצמה גרעינית חזקה מאוד, שבידיה המונופול המוחלט על נשק יום-הדין בכל המזרח התיכון – וזה מה שקובע. אם ממשיכים לזבל את השכל של הציבור ובה בעת גם להתעלל באיש מרדכי וענונו, זה כנראה לא מפריע לאיש. אז אפשר להמשיך את מחול הצעיפים, לקרוץ בעין, לזעוק שעומדים עלינו לכלותנו, ולאיים על אירן.


רק אל תיפלו בפח הזה!

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. הדרום הפרוע הגיב:

    יעל, נו ניראה שאת כבר מבינה מה בדיוק קרה שם, כמעט, האם זה אומר שתתחילי לטפל בבעיה עצמה ולא בספין שש.פרס ארגן ?
    "מבצע וענונו" הוא סיפור של האנשים הכבולים לפצצה, כמו לצלב, ומי יוריד אותם משם ? אכן, משפט ראווה ערכו שם, וכראוי לשמו נותרו גם גוויות וגם סודות. אחרי ששמענו ששופטים דואגים בעיקר להסתיר ילדות מחוץ לנישואין, האם משהו עוד יכול להפתיע ?

  2. מכלוף הגיב:

    תושבי דימונה….מושב זכריה….הישובים סביב לתל נוף.
    אתם תהיו הראשונים לשלם את המחיר.השילוב של חיפוף ישראלי……סמוך צברי ….וגרעין יהיה קטלני!!

  3. אלכס הגיב:

    יש להוסיף פרט קטן אבל חשוב שנשמט (משום מה) מהכתבה . לא השתמשנו במאגר הזה אפילו ב-73 ותרשו לי להטיל ספק בכמה דמויות מהעבר השני של הגבול . בייחוד בשיקול הדעת שלהם ומטרותיהם .

  4. בדש"פ הגיב:

    ליעל לוטן
    ראשית תודה על מאמר חשוב,פוקח עיניים,המאגד בתוכו אינפומציה רלוונטית רבה.
    שנית,הייתה חסרה לי ההתיחסות,להרמת שובל המעיל,המגלה טפח מקת האקדח,שנקט בה אהוד אולמרט,במנותו את אביגדור ליברמן לשר לענינים אסטרטגיים.
    שהרי מעבר לשיקולים פוליטיים פנימיים,מנויו של האחרון לתפקיד,משמש גם ובעיקר כאלמנט הרתעה במאזן האימה הגרעיני (ולא רק בו).לאצבע רגישה ועצבנית,יש השפעה עצומה,על דריכות הכוחות משני הצדדים,ועל מידת התכוונותם.מתוך הגברת הפוקוס (ההתמקדות בפרט מסוים),מטשטשת התמונה הכללית.
    שלישית,מה יקרה אם?…
    לפי כל הסימנים,האירנים מצפצפים וממשיכים בהתחמשות.לא נראה שמינוי ליברמן מפריע להם.לא נראה שמפגן השרירים של הצי האמריקני,או הכרזתה המיליטנטית של הילרי קלינטון (הנשיאה הבאה של ארה"ב),גורמים להם להרים אפילו גבה,מעבר לשדה הכובד של צנטריפוגתם.ניתן לומר שהם בפוקוס מוחלט.מבחינה זו הם דומים לגנב רכב שמנסה להתניע את המכונית אליה פרץ,ע"מ לברוח איתה מהשוטר (האמריקנים),שכבר זיהה אותו ומתקרב באיום.אין לו דרך אחרת.
    יש אם כך להבין שמבחינת האירניים נקודת האל חזור נחצתה זה מכבר.השאלה היא מה עומד השוטר לעשות? ואכן הוא זה שיקבע מה יקרה.
    לא אמשיך במשל,אלא אפנה אל שורש תגובתי:
    הפתרון לבעיה טמון במאמר עצמו,ואני מצטט:”… הרי לו רצו באמת שהציבור בעולם לא ישים לב לגילוייו של וענונו היו יכולים לבטל אותם כלאחר-יד…”.
    מפלצת הגרעין כמו כל מפלצת אחרת ניזונה מהדליגציה (היישרת ההאצלות) של הקורבן (שזה כולנו) עימה.ככל שנישיר אליה מבט וננסה לחוקרה,כמו גם אם נתעלם ממנה-כל זמן שתהיה קבועה בתודעתינו-היא תגדל ותעצים.הפניקה שהיא תעורר,תמנע מאיתנו לבצע פעולות פשוטות וחיוניות לקיומינו.כמו חתירה בלתי נלאית אל חוף המבטחים של סיום הכיבוש.
    מפוזות מאימות,מהבלטת קתות,כמו גם מקיביצריות נלהבת יותר או פחות בחלונות,לא נוושע.
    ועוד יש לזכור:
    אין דרך טובה יותר לשלוט בהמונים ע"י כוון מיקודם ותודעתם,מנפנוף באיום כלשהו מעל ראשיהם.עד כדי כך הוא טוב,שלפעמים כאשר ה"מציאות" אינה יוצרת אותו מבחוץ,ממציאים אותה מבפנים. ממש "מרק הבית" (כמו זה שהוגש לעם האמריקני בנפול מגדליו)…

  5. לאלכס הגיב:

    אני מפחד הרבה יותר מהאצבע של ליברמן על אטום מאשר האצבעות של רוב שכנינו.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים