הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 בדצמבר, 2006 22 תגובות

המסמך "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" שפורסם לאחרונה על ידי ועדת המעקב לענייני האוכלוסייה הערבית, הוא מסמך חשוב ויוצא דופן בכמה מובנים. א) מדובר בפרסום תחת האפוטרופוס שהוא הגוף המייצג ביותר של הציבור הערבי בישראל, ועדת המעקב; ב) המסמך מבוסס על קונסנזוס בין עשרות אקדמאים ופעילי ציבור. בניסוחו השתתפה קשת רחבה של אישים המייצגים את מרבית הזרמים בציבור הערבי בישראל; ג) המסמך מציב את היסודות לכתב אישום חמור ביותר נגד כל ממשלות ישראל. ישראל נאשמת, בצדק, במדיניות של אפליה גסה נגד האזרח הערבי ובניסיון לפגוע בשורשיו של ציבור זה. המסמך מתעמק בסוגייה של הזכויות הקולקטיביות ומנסח דרישות מפורטות ונועזות בתחום זה.

ציר הדיון והעצה הליברלית המצויה


פרט ללאומנים מהימין (המצויים אצלנו בשפע), מרבית הגורמים הציבוריים בארץ מכירים באופן עקרוני בכך שהערבים בישראל אמורים ליהנות מזכויות אזרחיות מלאות. כלומר, האזרח הערבי חייב להיות במעמד שווה לזה של האזרח היהודי. כמובן שהמציאות סותרת את עקרון השוויון בכל המישורים ותחומי החיים. לא כאן המקום לדון ברשימה האינסופית של התחמקויות וטיעונים של אלו המתרצים מדוע עקרון זה אינו מוגשם בפועל. אך ציר הדיון עובר, בהשפעת המסמך של ועדת המעקב, לנושא הזכויות הקולקטיביות של המיעוט הלאומי הדמוקרטי בישראל.


הפחד מזכויות קולקטיביות


המסמך כבר הצליח לעורר זרם של התרגשות "ליברלית". המסר הליברלי ברור. "אני, היהודי-הישראלי-הליברלי, מוכן לתמוך באופן עקרוני בזכויותיך האזרחיות כאינדיבידואל. אך הדרישה לזכויות קולקטיביות מעוררת חוסר אמון בכוונותיכם, ולכן היא אסון. אילו הייתם זונחים את החלום בעניין הסיפור הקולקטיבי הזה, שפוגע בדמותה של ישראל כמדינה יהודית, היינו יכולים להתקדם במידה ניכרת בדרך לשוויון".


השמאל הישראלי הלא-ציוני ואף חלקים בשמאל הציוני גורסים כבר ממזמן כי אין לנתק בין שני ההיבטים של המאבק – האזרחי והלאומי. יחד עם הזכויות האזרחיות מוקנות גם זכויות קולקטיביות למיעוט הערבי בישראל. אין זה מפתיע שאצל הערבים בישראל מתקיים דיון מעמיק ומורכב על הגדרת הזכויות הקולקטיביות ועל הדרכים למימושן. הציבור הדמוקרטי בישראל חייב מצדו להסביר פעם אחר פעם שאין משמעותה של ההכרה בזכויות קולקטיביות עידוד למגמות של בדלנות, או היפרדות מישראל. זכויות קולקטיביות דרות בכפיפה אחת עם כללי הדמוקרטיה. הכרה בזכויות כאלה הכרחית לקיום הדמוקרטיה.


השוואה בין עמדות מק"י ובין מסמך החזון


המסמך הרלבנטי ביותר לדיון מעמיק בסוגייה הנדונה הינו הפרק המתאים (פרק 6) בהחלטות של הוועידה ה-24 של מק"י (2002). יש בשמאל ובאוכלוסייה הערבית בישראל כאלו החולקים על דרכה הפוליטית, אך אין להתכחש לזכויות מק"י בהעלאה רצופה ומתמשכת של עניין הדיכוי הלאומי של והמאבק נגדו. אפשר לקבוע שמק"י רכשה את מעמדה המיוחד באוכלוסייה הערבית במידה רבה כתוצאה ממאבק זה.


מק"י, ויחד עמה חד"ש, תמיד הדגישו את האופי הכפול של המערכה לשוויון, המערכה לזכויות אזרח, והמערכה על ההכרה כמיעוט לאומי. הם הבהירו את הקשר הברור בין סוגי האפלייה והשפעתם על הציבור הערבי. למק"י היתה במשך השנים השפעה מכרעת על ניסוח הדרישות של הציבור הפלסטיני הישראלי (וזאת מבלי לזלזל בחשיבות הרעיון של מדינת כל אזרחיה שקודם על ידי בל"ד).


אך למרות היסודות המשותפים, ישנם הבדלים מאוד בולטים בין המסמך של ועדת המעקב ובין עמדותיה של מק"י. אין הכוונה להבדלים בלשון ובסגנון הנובעים מ"זהות המחברים" של המסמכים וממטרותיהם המיידיות. הכוונה היא בשוני ניכר בסוגיות החשובות ביותר. אפשר אפילו לקבוע שיש שוני מהותי בין המסמכים. ברור ששוני זה מתבטא בהדגשים ובסדר עדיפויות שונה בשני המסמכים – ששניהם ככלות הכול מוקדשים רובם ככולם להוקעת מדיניות האפליה והקיפוח שמנהיגים שליטי ישראל.


המסמך של ועדת המעקב מתווה דרך חדשה להגשמת הדרישות של הערבים בישראל. מדובר ברעיונות ובהצעות השונים באופיים או שאינם נדונים כלל בהחלטות מק"י בוועידתה האחרונה. מסמך ועדת המעקב, לעומת ניסוחים של מק"י, מתאפיין בהגדרות שהן אופייניות ל"חברה האזרחית". המסמך מעלה לדיון את שאלת הזהות של הערבים בישראל, או ליתר דיוק את הצורך ב"גיבוש הזהות" של כלל הערבים הפלסטינים בישראל, וקושר את היווצרות הזהות בנסיבות הנכְּבָּה. המסמך מגדיר את מדינת ישראל כאתנוקרטיה ולא כדמוקרטיה לקויה הנמצאת במצב של נסיגה. מנסחי המסמך רואים בהקמת רשת רחבה של מוסדות עצמאיים, ואולי זהו העיקר, כציר המרכזי של המאבק לשוויון.


החלטות מק"י אינן מציגות את שאלת הזהות הכוללת או הכללית של הציבור הערבי בישראל כשאלה הדורשת גיבוש מחדש. מק"י מדברת על תפקידה בגיבוש תעודת זהות פוליטית דומיננטית בקרב האוכלוסייה הערבית. כלומר, אצל מק"י שאלת הזהות היא שאלה פוליטית וזירת היאבקות בין זרמים, ולא נושא של ביטוי לאחדות לאומית של כל הציבור.


עבור מק"י וחד"ש, דרך המלך להשגת הזכויות של האוכלוסייה הערבית היא מאבק המוני, תוך הדגשת מרכיב חיוני של מאבק יהודי-ערבי משותף. מק"י אינה משליחה את יהבה על מערכת חדשה ורחבה של מוסדות עצמאיים. יש להניח שעמדתה זו קשורה בהתנגדותה המסורתית ל"אוטונומיה תרבותית" ורעיון הפרלמנט של ערבי ישראל. מק"י חוזרת על הצורך להיאבק נגד הסכנה של בדלנות והצורך להילחם בהשפעות פונדמנטליסטיות. ברור שהמסמך של ועדת המעקב אינו משקף נקודות אלה.


המסמך של ועדת המעקב בנוי על תוכנית-מעבר מהמצב כיום, בו מתקיים תאום בין-מפלגתי, אל רמה כזו של אחדות שמטשטשת את ההבדלים באוכלוסייה הפלסטינית ומתגברת על השוני באמצעות מוסדות כלל הציבור.


ויש גם צורך בהערה על תפקיד הארגונים הלא ממשלתיים, העמותות. מק"י התריעה על שני סיכונים הקשורים לעלייה בהשפעתם של העמותות. ראשית, גילתה מק"י אצל העמותות נטייה לספק באופן עצמאי שירותים שונים שעליהם להיות באחריות המדינה. כמו כן, מק"י חושדת במהות הפוליטית של העמותות כשראתה אצלם מגמה לבוא במקום המפלגות הפוליטיות. מק"י גם ציינה את העובדה שהעמותות למעשה אינן עצמאיות, אלא ממומנות על ידי גורמים "פילנתרופים" בחו"ל. אכן, לטוב או לרע, רוח העמותות הערביות מורגשת מאוד בתוכן ובצורת המחשבה שבמסמך של ועדת המעקב. הרי העמותות הפכו למרכזי עשייה ומחשבה פוליטית בקרב הערבים הפלסטינים בישראל.


ראשית דיון


כאמור, מדגישים מנסחי המסמך של ועדת המעקב שפרסום המסמך הוא בחזקת ראשיתו של דיון. גם מאמר זה אינו אלא תגובה ראשונית למסמך של ועדת המעקב. יש לראות כיצד יתפתח הדיון וביצוע ההחלטות אצל ועדת המעקב. יש לעקוב אחרי תגובות בקרב השמאל ובקרב גורמים מרכזיים באוכלוסייה הערבית.


אך טבעי שכבר בשלב זה מתעוררות מספר שאלות נוקבות לגבי המסמך ותפקידו. אם כי יש מקום לריכוז הדיון של הערבים בישראל "פנימה" תוך כדי הבלטת בעיותיהם בישראל, אי אפשר לדון בתוכן המסמך מבלי לקשור את הדברים לבעיות מרכזיות אחרות הניצבות בפני העם הפלסטיני, ובראש וראשונה בעיות הכיבוש. אני בטוח שעובדה זאת נהירה לכל אלה הקשורים לעיצוב תוכן המסמך. יחד עם זאת, העדר התייחסות למציאות הלאומית הערבית על בעיותיה הקשות הוא חסך משמעותי במסמך.


המסמך אומנם קובע שהוא רוצה לשמש רק כפתיחה לדיון ציבורי רחב, ומדגיש שלא מדובר במסמך סופי. יחד עם זאת, לא ברור איך יימשך הדיון ואיך ייעשה המאמץ לסכמו. כבר בשלב זה מתעורר צורך להרחיב את מעגל המשתתפים בדיון כך שיכלול גם ציבור לא פלסטיני המכיר בעובדה שלערבים בישראל ישנן בנוסף לזכויות האזרחיות גם זכויות לאומיות קולקטיביות. זכות ההחלטה שמורה כמובן לפלסטינים על מוסדותיהם, אך דיון רחב המשתף שוחרי שלום ושוויון בקרב הציבור היהודי כמו גם גורמים מתקדמים בחוץ לארץ יכול בוודאי לעזור להרחיב אופקים ולהעמיק היבטים שונים של המאבק לשוויון.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. אכן מסמך מכונן הגיב:

    זו אכן הפעם הראשונה שהגוף המוסמך של ערביי ישראל מודיע ללא כחל ושרק שבכוונת ערביי ישראל להשמיד את מדינת ישראל. השפעתו של המסמך תהיה ללא ספק עצומה – תהליך השיוויון האזרחי יואט אם לא יעצר כליל ויש להניח שמפלגות ימין מסוגה של ישראל ביתינו תגדלנה בצורה מבהילה. אחרי קריאת המסמך אני מאד בספק אם אפשר יהיה לגנות תופעות אלה. כאשר גוף מכריז שבכוונתו לפגוע במדינתך התגובה בד"כ קיצונית ולכן גם מי שראה עד היום בערביי ישראל חלק אינטגרלי מהמדינה מבין שהם עצמם אינם מסכימים לכך שהם חלק ממדינת ישראל ובכוונתם ליצור תחליף שבו היהודים יהיו נרדפים על נפשם כמו בארצות ערב וכמו הנוצרים ברשות הפלשתינית. הבנתי מתגובתו של קמינר שהוא מרוצה מכך וממש לא ברור לי מדוע. הנזק שהמסמך גרם ליחסי יהודים ערבים בכלל ולערבים בפרט לא ניתן יהיה לתיקון עוד שנים רבות אם בכלל.

  2. על המשמר הגיב:

    לשני המגיבים מעלי,
    זו לא הפעם הראשונה וכנראה לא האחרונה,שאני נזעק בשם ההגינות וההיגיון (שלי),לציין בפניכם,כמו בפני אחרים,שהכרזות,תוארים וסופרלטיבים למיניהם,לא ישרתו את עניניכם,אם לא יהיו מגובים בעובדות.
    במקום אחר באתר מופיע החזון,על איזה חלקים או סעיפים ממנו מתבססים,טיעוניכם ה"נכבדים"?
    "בבוא רשע בא גם בוז…" כותבת משלי י"ח 3.
    ואתם לא כאלה,נכון?

  3. שתי מדינות לשתי עמים ? הגיב:

    מבלי להיכנס לפרשנות טרחנית של המסמך הנדון (וקראתי אותו היטב), המסקנה היא פשוטה: הערבים הפלסטינים תושבי ישראל (כך הם אוהבים להתקרא) מעוניינים בקיום שתי מדינות: האחת פלסיטנית והשנייה דו-לאומית.
    כמובן שלא יעלה על דעתם להציע שיסתפחו – כולל אדמתם ורכושם כמובן – למדינה הפלסטנית. הם רוצים, כמו תמיד, לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.
    וכמו שאמר אחד מהמגיבים קודם לכן – לו אני ליברמן, הייתי מציג בתשדירי הבחירות כל יום פרק אחר במסמך המאלף הזה.

  4. דן תמיר הגיב:

    ראשית הערה קטנה לדברים שנכתבו בתגובה הראשונה: “ועדת המעקב" אינו גוף "מוסמך" על ידי איש זולת על ידי החברים בו, ומייצג את מי שהצביעו אליו בלבד. טעות להניח שהוא מייצג את אותה חמישית מאזרחי מדינת ישראל המכונים על ידי רשויות המדינה "ערבים".

    ולענין עצמו: המסמך שכתבו מספר אזרחים ישראלים ופורסם כאן באתר ייזכר כתרומה נכבדה (אם כי לא היחידה, למרבה הצער) להעמקת הדרתם, הזרתם, אפליתם וגם – והלואי והלואי שאני טועה – לפגיעה פיסית אנושה בכעשרים אחוז מאזרחי מדינת ישראל.
    ראובן קמינר כותב:

    "אין משמעותה של ההכרה בזכויות קולקטיביות עידוד למגמות של בדלנות, או היפרדות מישראל. זכויות קולקטיביות דרות בכפיפה אחת עם כללי הדמוקרטיה. הכרה בזכויות כאלה הכרחית לקיום הדמוקרטיה”.

    תאורטית, הצדק עמו לחלוטין. רק דבר אחד נשכח משום מה: מדינת ישראל איננה דמוקרטיה.
    מדינת ישראל אינה דמוקרטיה, אלא אידיאוקרטיה במקרה הטוב ואתנוקרטיה במקרה הרע. לו היתה "זהות ערבית" ענין וולונטרי שיכול כל אזרח לאמץ לעצמו או להפטר ממנו, הרי שהיות "ערבי" היתה זהה להיות "אוהד הפועל", “צמחוני" או "חובב עב"מים". אבל במדינת ישראל, שבה חוק המילתים העת’מאני עדיין בתוקף, השיוך הקולקטיבי הכפוי (“יהודי", “ערבי", “דרוזי" וכיו"ב) הנו ענין חוקתי ויש לו השלכות ומשמעויות חוקיות. כפועל יוצא מכך, הדרישה ל"זכויות קולקטיביות" של כל "קולקטיב" דוגמת הנ"ל מהוה איום על "קולקטיבים" אחרים. מה שקבלנו כאן, לפיכך, איננו דרישה לביטול האפליה, כלומר דרישה לשויון בין כל אזרחי ישראל, אלא אישוש למנגנוני האפליה המושרשים במנגנוני המדינה. לשון משל: במקום לסיים את קרב התרנגולים המאוס, התרנגול החלש נטל מנה של אמפטמינים.
    לו היתי אחראי על מסע הפרסום של "ישראל ביתנו" ולו היו הבחירות נערכות בחודש הבא, לא היתי מעלה בתשדירי הבחירות שום דבר זולת קטעים מהמסמך הזה. לטובת כולנו, עדיף שירד לתהום הנשיה. כל שיעלם מהר יותר – כן ייטב.

  5. מתן – הכרזת מאבק הגיב:

    עם כל ההסתייגויות מתכנים ספציפיים במסמך, באשר הוא מהווה הכרזת מאבק הוא בגדר מסמך מכונן. גם כאשר השחורים בארה"ב החלו להתקומם הסבירו להם ליברלים שדרישותיהם "רק ישרתו את הקו קלוקס קלאן". אינני בא בטענות לאנשי המרכז הציוני המשתמשים בליברמן בציניות כדי לאיים על הערבים (וזוהי בדיוק הדרך שבה ליברמן רוצה שישתמשו בו). המאבק הוא גם נגדם.

    לעומת זאת מטרידה אותי מאד התגובה הדומה של דן, שאינני מפקפק בהומניזם הבסיסי שלו. זכותו של כל ציבור מדוכא להתארגן בעצמו, בתוך עצמו, כדי להילחם בדיכוי. אצטט מדברי מלקולם אקס, ואפשר להחליף את המלה "שחור" ב"ערבי":

    "השקפת העולם הפוליטית של הלאומיות השחורה (black nationalism) היא: עלינו לשלוט בפוליטיקה ובפוליטיקאים של הקהילה שלנו. אסור שהם ימשיכו לקבל פקודות מבחוץ." לא גזענות, לא בדלנות, אלא אוטונומיה היא המפתח כאן – יכולתה של הקהילה לנווט את חייה שלה.

    כפי שכבר קרה כמה פעמים בתולדות הפלסטינים בישראל (יום האדמה, אוקטובר 2000), נמתח עשכיו קו בחול: מי בעד שוויון אמיתי ומלא לקהילה הפלסטינית בישראל, ומי נגד. אני רק מקווה שהאליטה התרבותית הפלסטינית-ישראלית (שכתבה את המסמך) תהיה אמיצה מספיק להוביל את ההמונים למאבק שיסכן הרבה מזכויות היתר של האליטה עצמה.

    הלאה הציונות!

  6. השומר הגיב:

    יש לשים לב לכך שמנסחי המסמך אומרים שהם לא רוצים להיות כמו אסטוניה, לטביה וכו’, אבל הם לא אומרים למי הם כן רוצים שישראל תידמה, אולי מכיוון שאין להם תכנית ממשית מלבד הכרזות רמות.
    זה אולי דומה לדעותיו של מתן שאומר "הלאה הציונות" (כלומר הלאומנות היהודית) אבל לא "הלאה הלאומנות הערבית"

  7. דן תמיר הגיב:

    מתן,
    הזכות להתארגן אינה מוטלת בספק מבחינתי. השאלה אינה האם יש זכות להתארגן, אלא איזו מטרה משרתת ההתארגנות – בין אם במישרין או בעקיפין.
    מבחינה זו יש מספר בעיות בהצהרה ובמאבק הזה: ראשית, הציבור שבשמו כביכול היא מנוסחת הוא ציבור שהדבר היחידי שמקיים אותו הוא מערכת האפליה הממוסדת הנהוגה במדינת ישראל. כלומר: ה"קהילה" שבשמה מנסים לנהל את המאבק נגד הדיכוי היא יציר כפיו של המדכא; בקבלתה את הגדרים וההגדרות שהמדכא נתן לה היא מאששת בצורה הטובה ביותר את הנחותיו בדבר שונותה.
    שנית, ההצהרה לא מוחה על עצם קיומה של האפליה בין אזרחים סוג X לאזרחים סוג Y, אלא בסך הכל מנסה להשיג עוד כמה פירורי עוגה לאזרחים מסוג Y. לא על שויון בין בני אדם מדובר פה, אלא על שינוי מבנה פוליטי מאתנוקרטיה כזו לאתנוקרטיה אחרת. מי שמבסוט מן האתנוקרטיה – סבאבה, ואם הוא רוצה לעשות שיעורי בית כדאי שילמד גם קצת סרבו-קרואטית, שפה שבה נערכו כמה מהניסויים המרתקים בלאומיות אתנית בשנים האחרונות. ושוב: הדוגמה היוגוסלבית רלונטית לעניננו הרבה יותר מן הארה"בית, מכיון שהמצב הפוליטי בארץ דומה הרבה יותר לזה שהיה ביוגוסלביה של אחרי שנת 1975 מאשר לזה השורר בארה"ב מזה עשרות שנים.
    הקהילה הפלסטינית בישראל מונה כתשעה מיליון איש כיום (7 מיליון אזרחים "ישראלים" ועוד כשני מיליון נתינים “פלסטינים”). אל לנו לסייע בתהליך הדרה שיהפוך עוד מיליון ומשהו אזרחים לנתינים; עדיף לפעול בכיוון ההפוך של הפיכת הנתינים לאזרחים.

    והערה קטנה:
    סיסמה כמו "הלאה הציונות" היא דבר יפה (הועד לגיבוש הנוער העברי השתמש בה במובלע משנת 1944 ובמפורש כבר מאז שנת 1951). השאלה מהי האלטרנטיבה. העלאת אתניזם מכל סוג שהוא כתשובה לציוניזם כמוה כנסיון להלחם במחלה אחת באמצעות מחלה אחרת: לעתים זה יכול לפעול, אבל לרוב זה נכשל כשלון חרוץ.

  8. comrade cirrus הגיב:

    מסמך מאד מענין. בכל אופן מה שהעלה בי תמיהה מסוימת זו השאלה מדוע בחרו כותבי המסמך להביא כדוגמא למשטר אתנוקרטי את טורקיה, סרילנקה, לטביה, ליטואניה ואסטוניה (וקנדה עד לפני 49 שנים לערך) ולא למשל את מצרים, סעודיה, אירן, וסוריה (ועירק עד לפני שלוש שנים לערך).

  9. חיים למתן הגיב:

    נו, והאם השחורים בארה"ב מנהלים את חייהם וקהילתם לפי המודל המלקולם אקסי? או לפי המודל של מרטין לותר קינג, שדגל בהשתלבות ושוויון. האם בארה"ב הדואר סגור ביום השנה למלקולם אקס או ביום השנה למרטין לותר קינג? ואנטדרטה למי חנכו רק עכשיו בוושינגטון כפסע מהאנדרטה ללינקולן?
    למנסחי המסמך הזה אין חלום, וזה הדבר העדין ביותר שאני יכול לאמר.

  10. עופר נ. הגיב:

    הפעם אני מסכים עם חברי הטוב דן בכמה דברים.

    השאלה החשובה ביותר שצריך לשאול לגבי המסמך הלגיטימי לחלוטין הזה היא האם או כיצד ישפר את מצבו של פלסטיני אזרח ישראל שמושפל בבדיקה בנתב"ג, ילד פלסטיני אזרח ישראל שמופלה קשות במשאבים העומדים לרשות בית ספרו, ואיש/ אשת מקצוע פלסטינים אזרחי ישראל שאינם מוצאים תפקיד הולם לכישוריהם.
    אלה הדברים החשובים בחיים !

    ובכן, האם המסמך מקדם זאת?

    בישראל יש כיום רוב גדול שתומך באתנוקרטיה, מימוש הלאומנות שלו על חשבון אחרים. באתר הזה, מיסודם של אנשים הגונים, יש תמיכה בחיזוק הלאומיות הפלסטינית הלגיטימית לא פחות. אבל מה לגבי חלופה אחרת, החלשת הלאומיות של שני הצדדים?

    זה מזכיר לי שוב עד כמה מאוס לשמוע בהפגנות "שלנו" את הסיסמה "ישראל פלסטין שתי מדינות לשני עמים". הסיסמה הזו גם חסרת תוכן, מפני שאיבט ליברמן בהחלט חותם עליה, וגם מסוכנת, מפני שהיא מדגישה לאומיות/לאומנות, שהתחזקותן במצבנו הנוכחי יכולה רק להרחיק ולא לקרב.

    ואת כל זאת אני כותב, בניגוד לדן, כתומך בפתרון שתי המדינות.

  11. מתן לדן הגיב:

    הלגיטימיות של קבוצת הזדהות אינה מותנית בדרך שבא היא באה לעולם. אחת החוויות המגבשות ביותר לבני אדם היא חוויית הדיכוי המשותף, ולכן אני חושב שיהיה לך קשה להצביע על קבוצה מדוכאת הנאבקת לשחרור שאיננה, בסופו של דבר, "יציר כפיו של המדכא" – והשחורים בארה"ב הם דוגמא מצוינת.

    אידיאליזם ליברלי לא יקדם את המאבק שלנו לשום מקום. בני הלאום המדכא המבקשים "להחליש את הלאומיות של שני הצדדים" מעוררים חשדנות במקרה הטוב וגועל נפש במקרה הרע אצל המדוכאים, ובצדק. תרשו לי ציטוט נוסף ממלקולם, והפעם במקור האנגלי. (ה-sheets המדוברות הן הסדינים שלובשים אנשי הקו קלוקס קלאן):

    I’m telling you how to do it: You’re a liberal; get you a sheet. And get you something up under that sheet that you know how to use, and walk right on in that camp of sheeted people with the rest of them. And show them how liberal you are. I’ll come back and shake your hand all day long. I’ll walk you around Harlem and tell everyone what a good white person you are. Because you’ve proved it. But I don’t accept any nonviolent liberals. This doesn’t mean you’ve got to be violent; but it does mean that you can’t be nonviolent.

  12. דן תמיר הגיב:

    מתעקשים להצמד למודל הארה"בי? יאללה, שיהיה. הנה כמה הקבלות מתבקשות: מכיון שהיו אוטובוסים שבהם "לבנים" ישבו מקדימה ו"שחורים" רק מאחור, רוזה פרקס נאבקה למען אוטובוסים שבהם השחורים ישבו מקדימה והלבנים מאחור. היא ופעילים אחרים עמדו על כך ש"השחורים" יוכרו כמיעוט לאומי במדינת הלאום הנוצרי. כמיעוט ילידי, הם עמדו על זכותם לקיים קשרים לאומיים, אזרחיים, תרבותיים וחברתיים עם שאר חלקי העם השחור וכל מרכיבי האומה האנגלית והאפריקאית…

    כך שעם כל הכבוד לתושבי העולם החדש, לא כל מה שנכון בקולוניות נכון בהכרח גם אצלנו.

    אין מדובר כאן בלגיטימיות – כלומר: במה שמותר – אלא בפעולה פוליטית, כלומר: במה שרצוי. לגיטימי לדרוש הרבה דברים; השאלה למה מביאות הדרישות.
    אינני יודע מיהם "בני הלאום המדכא המבקשים "להחליש את הלאומיות של שני הצדדים", בין השאר מפני שלא ברור לי מי שני הצדדים שאתה מתכון אליהם. אם הכונה ל"יהודים" ול"ערבים" – הרי שאלה שני צדדים של אותו מטבע, ואין זה מטבע ישראלי.
    אם ב"מאבק שלנו" הכונה היא למאבק לשויון זכויות לכל אזרחי מדינת ישראל, אזי הדבר החשוב ביותר בתור התחלה הוא להפוך את ישראל למדינה שכל אזרחיה שוים.

  13. על המשמר הגיב:

    לדן תמיר:
    מדינת ישראל היא כן דמוקרטיה,צולעת אומנם,אך דמוקרטיה.
    אמר פרופ’ ליבוביץ’:"מדינה היא כלי".
    צורת השליטה במדינה היא רק המניואל (ספר ההוראות)-הבנתי כבר לבד.
    "אין צורך להפוך את הכלי לערך”-אמר הוא.
    קל וחומר-הוספתי לעצמי.
    מי ששובר את החרסינה עם המקדחה (לא מבטל את הרטט)-לא יעבוד כרצף (אצלי בכל אופן).

  14. על המשמר הגיב:

    למתן-הכרזת מאבק.
    כמו פרה הנותנת דלי חלב ובועטת בו בסוף,כך אתה!
    מה זה ה"הלאה הציונות" הזה בסוף תגובתך (הראויה)?
    הכבר הגדרת אותה (את הציונות)?
    הבדקת אם זו ההגדרה המקובלת על סובביך?
    אולי יש להם הגדרה אחרת?
    בסרט "מטריקס",מופיע סוג אחד של ציונות,הגם אותו אתה שולל?
    מה עם בוב מרלי?או סאלאח א-דין?או ריצ’ארד לב ארי?-הנתת אי פעם דעתך לציונותם?
    ובכלל,מהי ציונות לדעתך,שאתה טורח כך לנפנפה מכל המדרגות?
    מכל מקום עבורי הגדרתה היא:
    זיקה לארץ התנ"ך ומורשת האנושיות,אהבה ללא מיצרים של פיסת קרקע זו,והרצון להתישב ולגור בה ,לעבדה ,לשמרה ולפתחה.
    מה עוללה זו לך ובשל מה תסרהב בה כה קשות?
    אל תטרח לענות.שנינו יודעים,שלא אל הגדרתי התכוונת,אלא לאלה המנפנפים בה,בזמן ביצוע פשעיהם הנלוזים.
    אז להבא,דייק נא בדבריך.

  15. מתן – דווקא טורח לענות הגיב:

    כמו למלים רבות, למלה "ציונות" יש משמעויות רבות. עם זאת, לצורך ענייננו ההגדרות הניתנות לה בסרט המטריקס, או ההגדרה שנתן לה ריצ’רד לב הארי, אינן רלוונטיות, ואתה יודע זאת היטב.
    בהקשר שלנו, הציונות היא האידיאולוגיה שאיננה יכולה להתיישב עם דרישותיהם הצודקות של מנסחי המסמך המדובר. גם הציונים וגם המנסחים יודעים זאת. אני לא רואה שום צורך לטשטש את הדיכוטומיה הזאת, אלא להפך. ולכן על אף הנזיפות שחטפתי אני עומד מאחורי הבעיטה בדלי החלב. אתה יכול להיות ציוני בנוסח בוב מרלי אם אתה רוצה, אבל, לענייננו, חבר – which side are you on?

  16. אלכס קון הגיב:

    ל"על המשמר" – אתה טועה ומטעה. ציון זה שם גיאוגרפי ואין מה להתנגד לו, אבל הציונות היא תנועה אידאולוגית שאמנם מכילה בתוכה פלורליזם רעיוני מסוים אבל המהות המינימלית שלה היא הקמת מדינה אתנית-יהודית בפלשתינא/ארץ-ישראל. אם אינך תומך במדינה אתנית-יהודית אינך ציוני. הבעיה היא שמובן-מאליו לחלקים ניכרים מהציבור הישראלי ש"ציונות" היא דבר טוב, וכך כל אחד מנסה להראות עד כמה הוא ציוני, עם או בלי קשר למשמעותה של המילה. בשביל האחד ציונות היא תרומה לעניים, בשביל האחר ציונות היא לגור בפרברים. הערך הנלווה של המילה נעשה חשוב מהתוכן הממשי שלה.

  17. על המשמר הגיב:

    ל"אלכס קון" – אתה טועה ומטעה. חתול זה שם של בעל חיים ואין מה להתנגד לו, אבל החתולנות היא תנועה אידאולוגית שאמנם מכילה בתוכה פלורליזם רעיוני מסוים אבל המהות המינימלית שלה היא אכילת חתולים בפלשתינא/ארץ-ישראל. אם אינך תומך באכילת חתולים אינך חתולני. הבעיה היא שמובן-מאליו לחלקים ניכרים מהציבור הישראלי ש"חתולנות" היא דבר טוב, וכך כל אחד מנסה להראות עד כמה הוא חתולן, עם או בלי קשר למשמעותה של המילה. בשביל האחד חתולנות היא ליטוף חתולים, בשביל האחר חתולנות היא לתת להם מזון. הערך הנלווה של המילה נעשה חשוב מהתוכן הממשי שלה…
    אלכס אולי תנסה את התיאוריות שלך בתיאלנד?

  18. למתן הגיב:

    למתן
    נתחיל מהסוף:which side?
    קאם און מתן,קאם און,נו סייד פור מי,איי קיק דה פענס.dig?
    מי יגול עפר מעיניך מתן ידידי התם.
    הנה רבים וטובים ממני וממך נכסו את האנרכיה לידי משנאיה.לא עוד אנרכיה מלשון מאבק חסר פשרות בשלטון מדכא נצלני ומשפיל אלא בלגן,כיאוס,אובדן צלם אנוש,יאוש ומאפליה-הם מעתה סממני האנרכיה.
    אם לבך/לבם קל בביזויה של הדרך היחידה להגשמת האוטופיה הקומוניסטית.מה אלין על זילותה של הציונות הטהורה,שהיא כאזוב קיר לידה.
    מה איבב מרה על כך שגם אותה נתן לבך הקל,לנכסנותם של ערלי לב מרושעים.
    לא אתווכח אתך על אמת בגרוש:מה ההבדל בין ציונות,לציונות יהודית.קל וחומר מה ההבדל בין לאומנות פשיסטית יהודונאצית ללאומיות ציונית.
    אומר רק זאת:בהכירך רציונאלית בעובדה שהציונות היא מפלצת לאומנית וזו הגדרתה בעיניך, דומה אתה בעיני לילד שנלקח מזרועות אימו,ובהשפעת האם החוטפת לומד לשנוא את האם הביולוגית.וגם מלקללה לא טומן לשונו.כך שבינך ובין אפי איתם אין הבדל מבהינת הכפשת הציונות.שניכם קוברים אותה בתיאום מושלם.
    So which side are you on מיי פרינד?
    ולמען השם מתן זכור כי בדלי מדובר.

  19. בדש"פ הגיב:

    לראובן קמינר
    עומד אני נפעם מול כמות המלל הבלתי רלוונטי שאופפת ועוטפת את שני המאמרים באתר,שניסו להציג את מסמך החזון ואת השלכותיו על הצבור הישראלי בכלל ועל המיעוט הערבי פלסטיני בישראל בפרט.
    תרשה לי לברכך ראובן שלא נתת לבך לכל המתלהמים והמתנצחים למיניהם,ונשאת את החזון מעל למים העכורים של הספקנות והדחיה,והחזרת את כולנו אל הדיון המעמיק בתוכנו ובדבר ההבדלים בינו לבין המצע של מק"י חד"ש ובל"ד.
    לאור העובדה שנכון ועומד רינסנס חדש לתנועות הקומוניסטיות/סוציאליסטיות בעולם ובאיזורנו בפרט,ולאור העובדה שרק בתנועות הקומוניסטיות בארץ מתבצע שיתוף פעולה מלא בין יהודים וערביים.משוכנע אני כי בזמן הקרוב נחזה בתנופה של שיבה אל המקורות הקומוניסטים,הן בישראל והן בפלסטין. יותר ויותר אנשים ישתכנעו שאין דרך אחרת אל השלום המיוחל.
    הייתי מציע לך להעמיד במאמר רציני ומעמיק את שלוש המפלגות הקימות,לדון בהשתלשלות קורותיהן,התפצלויותיהם ,התאחדויותיהן,וגם לערוך השוואות ביניהן.ורק אז (למען קוראים שזה מקרוב באו,כמותי) לערוך את ההשוואה עם המסמך המכונן.
    כמו כן ידוע לי שהמכללה של הגדה עורכת סמינרים שונים בנושאים בסיסיים,מדוע לא לפרסם מאמרים פוקחי עיניים בדבר ההבדלים בין מרכס ובקונין כמו בין לנין,טרוצקי סטאלין ומאו.אלו הם נושאים חשובים,שאני צופה שיווצר עבורם בקוש.למה לא להכין את המדפים מבעוד זמן?
    מדוע שנהיה אנו הכלבים הנובחים והם (בוש,אולמרט ושות’) השיירה? הצדק הפואטי מדבר על סדר יום שונה לחלוטין.

  20. מתן לעל המשמר הגיב:

    אני מודה בהכנעה שקצת קשה לי לעקוב אחר הספרות האקספרימנטלית שאתה מרעיף עלינו כאן. חתולים ושאר מטפורות ניתכים עלינו כמו השלג על ירושלים אבל אלכס סיכם את הדברים יפה.

    אנחנו לא מחליטים לבד מה המשמעות של המלים שאנחנו משתמשים בהן. ישנן הגדרות רבות לציונות (אגב, מרוב חתולנות עדיין לא שמענו מה שלך) אבל ההגדרה שקובעת היא ההגדרה שיש לה פצצת אטום.

  21. למתן מ"על המשמר" הגיב:

    "..מכל מקום עבורי הגדרתה היא:
    זיקה לארץ התנ"ך ומורשת האנושיות,אהבה ללא מיצרים של פיסת קרקע זו,והרצון להתישב ולגור בה ,לעבדה ,לשמרה ולפתחה."
    כך כתבתי,וכך לא קראת (מה כן קראת?)!
    ובקשר לחתולים כבר אומרת משלי כ"ו 4-5:
    "..אל תען כסיל כאיולתו פן תישווה לו גם אתה.
    ענה כסיל כאיולתו פן יהיה חכם בעיניו…"
    מה לא מובן כאן:
    אתה הראשון,ואלכס השני.

  22. מתן לעל המשמר פעם אחרונה ודי הגיב:

    אתה צודק, פספסתי את ההגדרה. ותודה על הציטוט, כולנו צריכים קצת יותר משלי בחיים.

הגיבו לעל המשמר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים